התעוררות

1
ראשית ההבנות


כאב חולף בגופי. ראשי משוקע בתוך כר ואני מזיעה, רטובה, מודעת חלקית לסביבה. מרגישה את הבד שמכסה את גופי, את הבד הנוסף שמעליו, זו השמיכה, אני רואה אור גדול, בהיר, בוהק. פוקחת את עיניי בזהירות. קשה לי להתרגל לאור זה, משום שאני יכולה לראות אותו בתוכי בלי להסתנוור. מרגישה את גופי מונח על המזרן, מרגישה אותי נושמת, מניעה את הידיים לאט.
אני שומעת קולות. קול אישה מתקרב, אני מזהה את הפנים, זו אמא, ואז מופיע גם אבא, מרים אותי על הידיים. אני מסוחררת, משעינה את ראשי על כתפו, סופגת את התחושה. אבי מחזיק בי בידיו החזקות ואני נהנית מתחושת הכוח והנוכחות. אני לא מזהה בדיוק היכן אני, וזה לא משנה. ברגע זה אני נהנית מהקרבה שאבי מעניק לי. אני ממשיכה לתור את המקום, כאילו בפעם הראשונה. משום מה הכול נראה לי שונה, אחר. אני מבינה שקרה משהו. אבי אומר לי שהייתי חולה, הרבה זמן, חום גבוה, לא הייתי מודעת לסביבה, דאגו לך, כך אמר אבי.
אני בת חמש, הזמן הוא סוף החורף, הימים מתארכים והאוויר מתחיל להתחמם. זה היה חורף קר וארוך, נראה אין-סופי. הגג דלף והרטיבות חדרה לתוך הבית ובכל מקום היו פזורים כלים לאיסוף המים. חשתי שקט עצוב. זה היה בית ישן ורעוע, חדר גדול שחולק בעזרת רהיטים למעין חדרים, מגורים זמניים. אני מנסה לקלוט את הסביבה ולהבין.
אני זוכרת גם זמן אחר. הייתי קטנה יותר וגרנו במקום אחר. "בית עולים" שבו התגוררו עולים ממדינות שונות שזה עתה הגיעו לארץ. היה זה מבנה ארוך וצר, מחולק לחדרים קטנים, קרוב לשפת הים. מצד אחד היה הים, כל כך גדול וכחול, רעש הגלים וחול זהוב, ומצד שני הרבה עצים, פרדס עם ריח פריחת הדרים, נרקיסים וציפורים. כילדה ראיתי שם אנשים שלא ממש מבינים לאן הגיעו, אנשים שניסו להתאים עצמם לנסיבות, שרצו לחיות וליצור. אני לא מרבה לדבר, בעיקר מקשיבה לסביבה ומתבוננת, מנסה לקלוט את המסרים שאנשים מעבירים ביניהם לעתים ללא מילים, את החוקים של כל אחד מהם ואת ההרגלים. מנסה להבין. מדי פעם יש תנועה גדולה של שינוי, דבר שמכניס גוונים חדשים ויוצר תחושות שונות של שמחה, של עצבנות ומתח וגם של סקרנות. אני זוכרת את השכנה הצרפתייה מנסה להסביר דבר מה לשכנה מהונגריה, שבדיוק באותו הבוקר גילתה שאין לה מספיק חלב לתת לתינוקהּ והיא מתמרמרת ומתוסכלת ובשל כך מפרשת את דברי הצרפתייה כדברים פוגעים של חוסר התחשבות, חטטנות או חוסר אדיבות. ברגע אחד של חוסר הבנה עולה בה הכעס, מתפתח ויכוח דו-לשוני ומלא תסכול ונוצרת המולה שאיני מבינה את טיבה. אכן מציאות מאוד מגוונת.
 
נראה שלאמא יש תינוק בבטן. המולה גדולה בבית, הרבה דיבורים רמים ואני לא מבינה למה. אמא נעלמה. אני זוכרת שחיפשתי אותה בחוץ, בפרדס שליד הבית ובשדה, גוררת את הבובה שבידי ולא מבינה. לאמא יש תינוק בבטן ועכשיו אני לא רואה אותה וגם לא את אבא. אני זוכרת את השכנה הצרפתייה שמטפלת בי ובאחותי הגדולה, דואגת להכין לנו מטעמים ממעט המוצרים שיש לה בבית. היא טובה אלינו מאוד. אני מתחילה לקלוט כמה מילים בצרפתית, מתרגלת אליה. היא חביבה וחייכנית.
כעבור ימים רבים אמא חוזרת לבד, בלי התינוקת, עצובה. לא זוכרת שסיפרו לי למה, לא זוכרת שדיברו עליה, עד שיום אחד נעצרה מכונית אדומה ליד החדר שבו גרנו, ואישה בלבוש לבן יוצאת ממנה ובזרועותיה תינוקת. זו אחותי החדשה. אבי אומר לי שזו אחותי ושעליי לטפל בה, שמעכשיו אני אחראית לה. אני לא מבינה מה עליי לעשות ואיך עושים את זה. מי יאמר לי מה עושים? ואיך? ואיפה אמא? ומה עם אחותי הגדולה? ואיך קוראים לה, לאחותי קטנה? הכול כל כך לא ברור ומבהיל.
בחדר הצפוף ממילא מכינים מקום לתינוקת שנוספה. בסידור החדש אחותי הגדולה ואני ישנות באותה המיטה, אני מנסה להתרגל לצפיפות, לומדת לישון ללא תזוזה.
אני זוכרת את המעבר לבית אחר. המעבר הזה היה עבורי כמו עזיבה גדולה, ניתוק. המקום שבו גרנו היה עבורי כל העולם. תחילה לא הבנתי את משמעות המעבר: אריזה, נסיעה במכונית גדולה, זו משאית. אני יושבת במושב הקדמי ליד אמא והנהג. הישיבה במשאית כל כך מרגשת ושונה ממה שאני מכירה, אנחנו יושבים גבוה מאוד ואני תוהה – איך נרד מגובה זה כאשר נגיע? אני רואה את הפרחים הפורחים בצדי הדרך ואת העצים כאילו נוסעים אחורנית. זה ממש מרתק אותי. הנסיעה מסתיימת, הגענו. אני לא מוצאת את מקומי, מחכה, אולי אבא יגיע ויסביר. הכול עסוקים וטרודים, איש אינו שם לב אליי, ואני מחכה עד שירד החושך והמיטה תעמוד במקומה. כן, אני מאוד אשמח לנוח ולישון. עכשיו זה בית אחר, במקום אחר, ועבורי זהו עולם אחר, נוסף ומסקרן. האם הבית החדש יהיה דומה למה שאני מכירה? והאנשים? את מי אפגוש? האם אמצא חברים? אני מוצאת שהעולם מסקרן בהחלט.
 
זהו בית אחר, לא חדש, בית שמציב אתגרים של הישרדות, של יצירתיות, אתגרים שלא תמיד עומדים בהם, כמו רטיבות רבה בחורף וחום כבד בקיץ. בחורף הראשון בבית זה חליתי, איני זוכרת הרבה מתקופה זו: אני ישנה הרבה, מכוסה בכמה שמיכות, שותה מעט. זוכרת שאני מזיעה הרבה ומישהו מחליף את הכרית הרטובה ביבשה. נראה שבהזעה זו התחלתי להבריא ולאט התחלתי להתאושש. אני מתחילה להסתובב בבית, לשחק מעט, חוקרת ותרה הכול מחדש. אכלתי מעט, הקיבה לא קלטה הכול, דחיתי את רוב המאכלים שהוצעו, הגוף לא קיבל, הקיבה הייתה רגישה. לאמי היה קשה למצוא מה מתאים לי. בקצב אטי הגוף התחיל לתחזק, אולם עבר זמן מה עד שהורשתי לצאת החוצה. אור השמש החזק הקסים אותי, האוויר היה מבוסם. התיישבתי על האדמה, נגעתי בחול, אספתי חופן בכף ידי והתפעלתי מגרגריו. הרוח העיפה את הגרגרים ואני אמרתי לעצמי בלבי, "אז ככה זה האדמה בעולם הזה", כאילו באמת באתי ממקום אחר, או ביקרתי במקום אחר.
מי אני? מאין באתי?
סביבי ראיתי פרחים, ציפור ופרפר. המראה שלהם העניק תחושה של חופש, של קיום אין סופי, הפרח נושר ובמקומו פורח פרח אחר, בשקט, ללא זעזועים כלשהם, והפרפר חי ומחליף צורת חיים בקצב ובסדר ידוע מראש ובהשלמה מלאה, והציפור עפה לה בחופשיות, מצייצת ושמחה ומוצאת את כיוון מעופה, יודעת לאן לעוף ובאיזה גובה, ומה לאכול וכמה.
הייתי שקטה מאוד, רוב הזמן התבוננתי, הקשבתי, ישבתי על האדמה. האדמה העניקה לי תחושה של קִרבה וביטחון, בכל יום היו לי גילויים חדשים ומרגשים. החילזון הקטן שמוצא את דרכו בין גרגרי החול והאבנים הקטנות, אגלי הטל שבוהקים בשמש הבוקר, והשמש שעולה לאטה מקו האופק, או שמא כדור הארץ הוא שזז ובתנועתו יוצר עבורנו את היום ואת הלילה, את הקור והחום? את הגבוה והנמוך? האם ייתכן שכדור הארץ זז ואנו עליו בטוחים? מה קושר אותנו לאדמה? מאין הביטחון להלך ולהיות? ואיך הרוח נושבת ומהו הכוח המניע את האוויר? והעננים שמחליפים צורות – האם זו השפה שלהם? האם הם מנסים לספר לנו דבר מה? סיפור? והרוח, מאין מגיעה התנועה, הכוח שלה? ומה היא מניעה? את האוויר? ומהו האוויר? ומי יוצר את התנועה? האם יש מסרים שעלי לקלוט? ומי מוסר? האם יש מי שרואה אותנו? אותי?
המון שאלות רציתי לשאול ולחלוק את חוויותיי עם המשפחה, אולם מהר מאוד הבנתי שמה שעבורי גילוי מרגש וחשוב, לא באמת מרגש את הורי ואחיותיי. שם הדברים התנהלו אחרת. ידעתי שהשאלות חשובות והגילויים שלי מעניינים, חקרתי וניסיתי ללמוד להבין דרך התחושות. חשתי את משמעותם וכוחם של הצבעים – כל צבע העניק חוויה אחרת – ושל הריחות שנגעו בזיכרון כלשהו, רק שהזיכרון לא עלה על פני השטח, כאילו אומר, "אני כאן, מחכה שאת תגיעי אליי", כמו משחק מחבואים. והרי זיכרון זה משהו שחוויתי אי פעם, ואני זו שלא זוכרת את שחוויתי... כמה זה מוזר, אני זו שאמורה להיזכר, העולם מבלבל. כאילו החבאנו את עצמנו מעצמנו כדי לראות אם נוכל לגלות את עצמנו בעצמנו מחדש.
סוגי המגע והמרקמים שהיו בסביבתי ריתקו אותי. לכל אלה היה הרבה מה לספר, הכול היה בשלב ראשוני של חוויה, היכרות עם העולם דרך תחושה, הקשבה והתבוננות. חשתי שיש מי שרואה אותי, שכל תנועה ומחשבה שלי גלויים. תחילה זה נתפס כאילו זו התבוננות של משהו נסתר ויחד עם זה מאוד נוכח, והעלה מין תרעומת, איך זה שכל מה שקורה אצלי גלוי, אולם לי דבר אינו גלוי? עלתה בי התחושה שאני כל כך קטנה, כנמלה, כחרק קטן שאין לו לאן לברוח, העין רואה אותו בכל מקום. לא משנה תחת איזה עלה שנשר אותו חרק יבחר להתחבא, הוא תמיד יהיה גלוי ותמיד יהיה מי שיגלה אותו.
וידעתי שאני יודעת, וידעתי שאני מנסה להבין את סביבתי החדשה, את העולם שמתגלה ואת מסריו. לא בדיוק ידעתי מה אני יודעת, ובכל זאת זו הייתה תחושה של ידיעה, מעין ידיעה מוצקה של אמת כלשהי שמתנהלת לא ממש בגלוי, שקורה ושעתיד לקרות משהו משמעותי, מאוד לא רגיל. בעצם בכל רגע קורה משהו. ברבות הזמן, עם התבגרותי, ראיתי את פרטי החיים והבחנתי בהם, ומדי פעם הבחנתי בתנועה ובתוצאה. החיים עצמם נראו לי כנס, היה ברור שדברים מתרחשים כאילו מעצמם, פשוט קורים. האומנם, חשבתי? האם יש יד מכוונת? תוכנית? ומי המתכנן? מי גורם לדברים לקרות?
הייתי בת שמונה כאשר הוריי רכשו לראשונה מקלט רדיו. זה היה ממש פלא בעיניי. לא הבנתי איך מקופסה קטנה כזו בוקעים קולות, פעם אפילו הצצתי אל מאחוריה, אולי אראה מי מדבר שם. הקשבתי לכל מילה ששמעתי, לשירים, לחדשות. זה היה מופלא – ברגע אחד לשמוע מה קורה במקומות רחוקים. התחלתי להבין את המציאות המופלאה של היותנו עם בארץ ישראל, אך אז גם עלו השאלות: למה היותנו כאן בארץ מפריעה כל כך לכל כך הרבה עמים ומדינות, ולערבים? וההיאספות שלנו מהגולה, יהודים מכל קצוות תבל, מאזורים קשים, רדופים ושבעי מלחמה, ההתקבצות כאן בארץ חדשה, שוממה שלפתע פורחת, מהו אותו כוח? מאין בא? מהי אותה השגחה שמאפשרת להתקבץ ולחיות כאן שוב בארץ ישראל? לי זה נראה כמו נס, ואותו בורא ויוצר נס אוסף את עמו.
הזמן – אמצע שנות החמישים. בוקר סתווי. כשרק יצאנו לחצר, אבי ואני, שמנו לב לתנועה רבה ברחוב. אנשים רבים התקבצו, ממהרים, לבושים בבגדים דומים זה לזה. אבא אמר שאלה חיילים. כולנו מתוחים ומתרגשים ואבא אומר שפרצה מלחמה. למה מלחמה? על מה? ומה קורה לאנשים במלחמה? האם צריך לפחד? גם אבי לא מבין, כך הוא אומר לי. לאחר זמן שעובר לאטו שוב שקט. נראה שהמלחמה נגמרה. האם זו השפה בה מדברים אנשים זה עם זה? כך חוויתי את מבצע קדש, שנת 1956.
 
תחושת הנס מובילה אותי בגדילתי. כשקצת בגרתי ואִמי חשבה לחזור לארץ מולדתה, הבעתי התנגדות גדולה. התחושה הייתה מאוד ברורה – זוהי ארץ ישראל וכאן מקומי, מקומנו. בהתבוננות בכל האנשים שהיו סביבי ראיתי את הצבעים השונים. אנשים נראו צבעוניים, שונים זה מזה, ועם זאת דומים, דומים ברצון לחיות ולהצליח, דומים ביכולת לחלום, ליצור ולייצר, ולא מבינים עד כמה דומים הם. ראיתי והבנתי שאנו מעטים וחיים במדינה קטנה, קטנה מאוד, מוקפים במדינות גדולות ועוינות שכל רצונן שנפסיק להתקיים. זוכרת שאמרו שרצונן לזרוק אותנו לים. הנס של קיומנו מול מציאות מורכבת ומאיימת.
 
בילדותי הצעירה ראיתי את האנשים שסביבי. נהגתי להתבונן בהם בשקט, ראיתי את תנועותיהם ותגובותיהם ובחנתי אותן, שמעתי את הנאמר ולרוב לא הבנתי, ולא רק את השפה, משום שהיה זה ניסיון שלהם ליצור מציאות בדרכים של כוח. דבר זה היה הפוך מתחושותיי. בתוכי הרגשתי את החופש הפנימי שלא התבטא בבית ובסביבה, בתוכי חשתי שלווה פנימית ושקט, אך השקט הופרע לעתים על ידי רעש צעקות, דיבורים רמים של חוסר סבלנות, מציאות של הישרדות ועבודה קשה.
ארץ ישראל של תחילת שנות החמישים, הימים ימי צנע. במדינה הצעירה היה מחסור כתוצאה מהמלחמה, מחסור שבא לידי ביטוי בכסף, באמצעי מחיה, גם בתחומי העיסוק. לא פעם אנשים המציאו את העבודה וגם את עצמם במחיר של תחבולות. מבחינה חברתית, אנשים לא הרגישו שייכים ומקובלים, דבר שסגר אפשרויות של התחברות והתרחבות. עולים חדשים הגיעו מכל קצווי עולם, אנשים שונים עם מנהגים ושפות שונות, אנשים שאינם מבינים זה את זה ונלחמים על קיומם, נלחמים בינם לבין עצמם, נלחמים משום שהשפה לא מובנת, השונה מפחיד ומאיים. נלחמים על הקיום כאילו הקיום מאוים, נלחמים משום שרגילים להילחם, להתגונן ולנסות לשרוד. עולה מהונגריה מוצאת בשכנות לה שכנה מרוקאית. אחת מתרגמת את סקרנות שכנתה לגבי הבישולים והלבוש כדבר פולשני ומאיים, ומיד מתפתח ביניהן ויכוח קולני בשתי שפות, והוא מתלהט עד שהופך לשפת הידיים, תִגרה שכולם מעורבים בה, תגרה רבת-משתתפים.

אותי משכה האדמה. האדמה דיברה אליי, ניחמה אותי. האדמה ייצגה עבורי את התמיכה האין-סופית ונסכה בי ביטחון. הפרחים, הטבע, הצבעים הקסימו אותי, נתנו לי תחושה של מלאות וחופש. כל גוון של צבע סיפר לי סיפור על עולם צבעוני שבו הכול נע כמו בבועות רכות, עולם בעל משמעויות שעליי לתור. התענגתי על הצבעים שיצרו תחושות של מלאות ושמחה, הריחות הניעו אותי לתור אחר מקורם ולגלות את צפונותיהם, הרחתי ריחות מתוקים, מרים, ריח שהזכיר לי עולם אחר, ריח של קיץ, ריח האדמה אחרי הגשם הראשון, ריח רוחות הסתיו וריח האביב שכאילו מתעתע אבל למעשה אומר "התנערו התעוררו" ומשנה את אופיו מדי יום. ריח הקיץ המהביל, שמצד אחד מייבש ומאדה הכול, ומצד אחר מאפשר לצמחים לפזר את זרעיהם. המגע עם הטבע סיפק לי את המשמעות הפיזית לצבע ולריח. בהתבוננות בטבע זיהיתי את הקצב השונה של כל פרח, של כל עץ ועשב. לכל עלה מלאך שאומר לו "גדל", וכל עלה כותרת יודע מתי תם זמנו ופשוט נושר. השורש יודע את העומק ואת כיוון אחיזתו בקרקע, הנמלה יודעת את נתיבותיה, וגם הציפור שעפה באוויר לא טועה בדרכה. זוהי דרך החיים, וקצבם טבעי ושקט.
 
לחוויות אלה הייתה משמעות עמוקה עבורי. חיפשתי אוזן קשבת ושיתוף, אולם הניסיון לשתף אחרים לא עלה יפה. עולמם היה שונה. זכיתי לגילויים של חוסר סבלנות וחוסר הקשבה, ולמדתי לנוע בין גילויי לבין החיים הפיזיים. נצרתי בלבי את החוויות, ההתרגשות והשמחה, וניסיתי בכל כוחי להתאים עצמי לחוקים ולקצב השונה של הסביבה.

הזמן חלף. אני בת שש, כיתה א', ושוב אנו עוברים לבית אחר. המעבר נקבע לקראת סוף השנה האזרחית. חורף, הרבה גשם, ברד ולעתים אף שלג, דבר מאוד נדיר. הפעם זהו בית קבע, ושוב המעבר מותיר בי רושם עמוק. זהו בית שמשקיעים בו יותר, יש יותר משמעות למיקום הרהיטים, יש גינה גדולה. שוב חליתי, כנראה שוב לזמן ארוך, איני זוכרת הרבה מתקופה זו. מדי פעם היה מגיע הרופא, איש נמוך, עגלגל עם פנים מחייכות ונוכחות מרגיעה. זיכרון הטעם של תרופה מרה. הימים מתארכים, השמש מחממת בעדינות את הימים הקרים וגם אני מתחזקת. יוצאת לחצר. שמחתי לראות שמחוץ לחדר שבו שכבתי מתנהלים חיים, הגינה התחילה לפרוח, יש תרנגולות ואווזים בחצר. הוריי נוטעים עצי פרי, הכול כל כך יפה, ויחד עם זה לא ברור. אני לא מוצאת את מקומי, לא מוצאת אף אחד לידי. אני עומדת במרכז החצר, שם נבנתה מכלאה שהיו בה אווזים. האווז הגדול, הזכר, קפץ עליי. נבהלתי וברחתי והאווז אחריי, תפס אותי בחוזקה במקורו בירך מאחור וכך, תפוס ואחוז בי, רץ יחד אתי, כשידיי פרושות לצדדים והוא כנפיו פרושות לצדדים עד שאבי השיג אותי ואת האווז. זה היה מבהיל. אני נרגעת, לא מבינה למה האווז כעס עליי. האם הבהלתי אותו, או שפשוט הוא לא הכיר אותי?
 
בתהליך ההחלמה הארוך אני מתחזקת, מתרגלת לשקט וללבד. מבחינה שלכאורה קיים סדר ורואה תמונה של חיים טובים. ואיפה אני? האם שמים לב אליי? אני רואה שלוליות אחרי הגשם פזורות בחצר ומחוץ לחצר. משליכה אבן קטנה לאחת מהן ומבחינה שהאדוות שנוצרו מגיעות עד קצה השלולית. ניגשת לשלולית גדולה יותר ושוב משליכה אבן קטנה. גם בשלולית זו האדוות מגיעות עד הקצה. אני ממשיכה ומציירת קו ארוך בין שתי השלוליות, מעמיקה אותו, והמים מתחילים לזרום מהשלולית הקטנה לגדולה. התפלאתי – איך המים יודעים לזרום בדרך הכי נוחה? לא נאבקים ולא מתקשים ולא מתעקשים. פשוט זורמים.
 
במציאות היום-יומית היו עזרה ומטלות בבית ובבית ספר. לא נשאר הרבה זמן לחקירות ושאלות, עד שמצאתי עצמי בנקודת זמן כלשהי שוכחת את עצמי, מוותרת על השאלות, על הגילויים ומתחילה להתאים את עצמי לסביבה, למסגרת. והמסגרת סגרה. סגרה את עולם החלומות ולא אפשרה ליישם אותם. המסגרת סגרה את עולם היצירה ולא מצאתי את הדרך לבטא עולם זה, דבר שהעמיק את תחושת הבדידות שלי. התחלתי לאבד את האמונה במקור, בעצמי ובחיים. התחלתי להאמין למראה עיניים, למה שאני רואה סביבי, האמנתי שככה זה באמת, זו האמת ואי אפשר אחרת.
 
לראשונה בחיי חשתי כעס.
עם השנים התחזק בטחוני העצמי, התחלתי להביע יותר, כך שלקראת גיל ההתבגרות יכולתי להרגיש קצת יותר שייכת. חשתי שאני מתחילה למצוא את מקומי. הייתי ילדה אמצעית בין שתי אחיות, ומקומי בבית התחיל ללבוש צורה, אולם דרך ההתנהלות בבית לא אפשרה, או ליתר דיוק, העמידה במבחן את השקט שבתוכי. באחד הימים נוצר קרע בין אחותי הצעירה לבין אִמי, דרמה גדולה, אלימה, שבעקבותיה אִמי יצאה בכעס גדול מהבית, נסעה כך לעבודה. הייתי בת 16. כעסתי מאוד, והכעס מצא את ביטויו כלפי אחותי וכלפי עצמי, וכעס זה, שהיה חזק, לכד אותי. כוחו של הכעס היה עצום, שולט, הרגשתי את הדרך שבה נאחז בי וגזל לעצמו כל חלקה טובה. לאחר מכן התעורר בתוכי הרצון לחזור לעצמי, לשקט שהיה בי קודם לכעס. התחלתי לחפש את הדרך לחזור לאיזון, ולא מצאתי אותה. כבר אז ידעתי והבנתי שברגע שהכעס נכנס והשתלט, לא במהרה יעזוב, אלא ימצא מקומות אחיזה ושליטה דרכם ימשול בי. והכעס אכן התיישב חזק על כל נקודות התורפה, בדיוק באותן תחושות של חוסר אהבה, של חוסר תשומת לב ובדידות, בכל אותם חוסרים רגשיים שמחלישים אותנו בדרך כלל. עם הזמן החלה להתגבש בי אמונה באותו חוסר שהסתדרה עם "ההיגיון" שהתאים לאותו הזמן, והעצימה את האשליה של אותן תחושות חוסר. כך נוצר מצב חדש, מקבע, שלא מאפשר לחזור למהות הקודמת, לא מאפשר לחשוב מחשבות חופשיות מכעסים, כי לכל מחשבה התגנבה נימה של כעס ותרעומת, שיצרה תחושה של קורבנות. והגרוע מכל, התחלתי להאמין למחשבות אלה כאילו הן האמת. אף שהכעס לכאורה נרגע ו"חלף", זו הייתה אשליה. זרעיו נשתלו והוא גדל וצמח פרא, מחפש ומוצא את ההזדמנויות וצידוקים לבוא לידי ביטוי.
כך מצאתי את עצמי במציאות רגשית שונה. הבנתי שדבר לא יהיה כקודם. הכול הפך להיות קשה יותר לביצוע, כאילו לדברים נוספו משקל ומשמעות שלא הכרתי קודם, סוג של יצריות שאינה פונה ליצירה דווקא, אלא לנטייה להשיג תוצאות מיידיות. מקובל לחשוב שזה בסדר לתת מקום לרגשות כמו כאב, כעס, פחד ועצב. על פי דעה רווחת זו, זה אנושי ומקובל להרגיש כך ולפעול כך, עד שהפחד, הכעס והכאב הפכו להיות נקודת מוצא, נקודת מבט ומוסכמה. על פי גישה זו, התחושה הייתה שרק דרך גילויים של רגשות קשים ותגובות מוקצנות יש סיכוי להתקבל, לקבל יחס, תשומת הלב והקשבה ולהשיג תוצאה כלשהי. הסביבה סיפקה את האישורים לכך, את הרקע והתוצאות הרצויות בכל פעם מחדש. וכך ניתן הכוח לאשליה ול"דרמה".
בנקודת זמן זו התרחקתי מעצמי, ונוצר אצלי נתק פנימי כמו מסך עבה ובלתי חדיר שלא אִפשר לראות את המציאות באמת, לדעת מי אני ולראות את מי שמולי באמת. הנתק יצר תמונות מעוותות על פי התפיסה של הכעס. התחלתי להיות דומה לסובבים אותי ולכך הכול ציפו, כל זה תאם את הדפוסים החברתיים המוכרים והמקובלים.
ואני בתקופה שבה לא הבחנתי עוד ברצונות ובצרכים שלי, נקודה כלשהי שבה שכחתי. שכחתי את בורא עולם, שכחתי את עצמי, שכחתי את הילדה הקטנה שבתוכי, את הסקרנות והחקירה ואת השקט. אבדו לי המחשבה וההבנה שיש דרך לחזור לעצמי ולאמונה, ושלפעמים הזמנים הקשים ביותר פותחים את הצוהר שדרכו ניתן לחזור למהות, שלעולם באמת איני לבד. התחושה שהתלוותה לקיום הייתה כמו "חצי חיים". לא הכול חי באמת. התשוקה, היצירה וההתלהבות כמו נדחקו הצדה, ההתניה תפסה מקום גדול שרק הלך והתרחב עם השנים. התניה לנתינה, התניה לקבלה, ליצירה, לדיבור, לאהבה, לאהוב ולהיות נאהבת. לכל דבר כל כך בסיסי וחשוב נוצרה התניה, וההתניה אפשרה לציניות להתפתח. זה כאילו מצחיק, סרקסטי, אבל מחפה על תחושות חזקות של חוסר, הכול בהתאם לנושא בעטיו מתפתחת הציניות. בסופו של דבר, ציניות מחפה על חוסר אמונה, חוסר אמון ואמונה באדם, בחיים ובבורא עולם. באפשריות הנתינה עצמה ההסתכלות היא דרך משקפיים כהים וצרים. ההישרדות הפכה להיות דרך חיים, כי כשרק "שורדים" באמת אין מקום ליצירה, לחלום או לרצון האמיתי ללמוד. בהישרדות יש עבודה קשה ורגשות קשים והחוויות בהתאם. מהלך חיי זה תאם את הדפוסים המשפחתיים והחברתיים המוכרים והמקובלים.
 
החיים המשיכו במסלולם. בגרתי, התגייסתי לצבא. מבחינתי זו הייתה תקופה פורחת ופורייה, מלווה בתחושת החופש, במגעים חדשים עם אנשים, באתגרים חדשים. לכאורה הכול זורם, אני חיונית מאוד, מצליחה ונעה די בקלילות. בתקופה זו אבי נפטר לאחר מחלה ממושכת ופגשתי את הגבר שאתו אתחתן. ההתאהבות יצקה גוונים חדשים לחיי, גוונים של רצון ותשוקה. לרגעים הרגשתי את הילדה שבי, את הסקרנות והשמחה מוצאים את מקומם שוב. נישאנו ונולדו ארבעה ילדים.
בלידה השנייה חוויתי טראומה, שהביאה אותי הכי קרוב לחוויית המוות. זו הייתה לידה קשה. אני מתקשה ללדת, המיילדת נוקשה, לא מבינה את המצוקה שלי. אני מבקשת לקרוא לרופא, המיילדת מסרבת לקרוא לו, ואני לבד עם הכאב. השעות עוברות המצוקה גוברת ואני מרגישה שאני קרובה למות. צעקתי ובכיתי למיילדת, אני זוכרת שהיא כעסה עליי, סטרה על פני, ביישה אותי וטענה על התנהגותי. כוחותיי כלו, צעקתי. איכשהו, אולי ברגע האחרון, הגיע הרופא. הוא הדף אחורה את המיילדת, לחץ חזק על בטני, ואולי אף נשען עלי עד שהתינוקת הצליחה להיחלץ. אני לא זוכרת את התינוקת ולא את הרופא. כל שאני זוכרת זו התחושה שאני רואה את עצמי מגבוה, מביטה מטה ולא מבינה על מה המהומה. הרי עכשיו טוב לי. אני חשה תחושה חזקה של תנועה, כנראה כלפי מעלה או כלפי אור מדהים וחמים, כן, שם רציתי להיות... התקרבתי לאור במהירות ולפניי הופיעו שתי דמויות שקראו בשמי, כן, הם ידעו מי אני. אמרתי להם שאני רוצה לחזור להיות עמם, ולא הסכימו. הניעו בראשיהם ואמרו "לא!" אמרו כי עדיין לא התחלתי לבצע את המוטל עליי, את המשימה שלי ושיש
עוד משמעות לחיי. הזכירו לי את בני הבכור ואת בתי שזה עתה נולדה, הזכירו את שם בעלי, אמרו שהם מחכים לי, שהם צריכים אותי. אמרתי: "אבל שם למטה כואב, קשה..." הם אמרו שעליי לחזור והחוו בידיהם תנועה קלה, כאילו הניעו אותי חזרה בעדינות. שוב ביקשתי להישאר, אולם הם היו כבר רחוקים. נשאבתי מהר מאוד חזרה, ההתחברות מחדש לגוף הייתה מהירה ומיידית, ואז הייתי שוב בתוך ההמולה, חדר ניתוח, התאוששות וחזרה לחיים המוכרים, עוד לא יודעת מי אני, מה אני אמורה לעשות ומה המשמעות לחיי. מהם החיים שנועדתי לחיות?