לראות את הדברים כפי שהם

לראות את הדברים כמו שהם

השעות נוקפות ואור היום אוזל. אם לא נמצא אותך עכשיו, הלילה יהפוך את ההמתנה ואת החיפוש אחרייך לבלתי־נסבלים. בחלון המכונית בדרך אלייך הנוף מתחלף, הפרטים נחרתים בי במין בהירות ודיוק שאופייניים לרגעים הרי גורל שכאלה. המילים נעלמות, נותרו לי רק מראות.
עכשיו סיגל נוהגת.
היא מדברת בניסיון נואש למשות אותי ממערבולת המחשבות, ואני מגייסת כוחות לא למעוד לתסריטי אימה שהמוח שלי מנפיק בתובענות של גל המתנפץ אל החוף. איזה כוחות יידרשו לי כדי להשיב אותנו כולנו זה אל זה, אם בכלל. רגעי האושר שלנו כל כך חמקמקים עד שאנחנו עלולים לפסוע מעליהם מבלי לדעת עד כמה הם יקרים וקצרים בזמן.
 
אני נזכרת איך אבא הרים אותך בזהירות מהמיטה בלילה שבו חזרתי מבית החולים אחרי ההפלה. היה לו קל יותר לגעת בך מאשר בי. הוא הרים אותך משמיכת הטלאים הצבעונית שעוד שמורה אצלי בארון, לא יכולתי אף פעם לצרף אותה לבגדים שהעברתי הלאה. הוא הרים אותך ושוב נדהם להיווכח כמה את קלה. עינייך התינוקיות הביטו בו. היית אז על קו התפר הדק הזה שבין תינוקת לפעוטה. אני זוכרת ששמעתי את קצב היניקה שלך, שאיבה כמו של ילדים גדולים, כאלה שגם יודעים לשתות מכוס. הקצב הזה הכריח גם את אבא להקשיב. כמו צופן שהיה עליו לפענח. לאור המנורה שבקיר ראיתי אותו מסניף את ריחך, שמעתי אותו מהמהם ומגרגר גרגורים רחוקים ובהירים. את נרדמת, והוא שב והניח אותך על המזרון. הוא הרגיש ודאי שאת מבינה את מה שעובר עליו, את מה שנולד בתוכו עם לידתך. את הכאב שלו על מה שהרגשתי שרק אני איבדתי. אני יכולה לראות לנגד עיניי את ערימת הכרים שהוא ערם סביבך, את כל הכריות שמצא בארונות וברחבי הבית, מפשיט את הספה ומשאיר אותה במערומיה. המזרון היה על הרצפה. את כבר ידעת בקלות לרדת ולפסוע ברחבי הבית, אבל הוא ערם את הכריות כמין חומה בצורה סביבך, ואז נשכב לידך ונרדם.
ואני זוכרת איך עמדתי מעליכם בבוקר, צינה עוברת בגבי ואיזה רחש מדומה בבטן הריקה שלי, רואה את ידו החרדה אוחזת בכף רגלך כאילו את עלולה לעוף בלילה, לעוף כמו התינוק שזה עתה איבדנו. ברגע הראשון ניסיתי להסיט את עיניי ממנו, כי יש משהו עירום באנשים ישנים, וזה הביך אותי, כי כבר אז נולדה בי איזו זרות כלפיו, כבר אז חרצתי את דינו. ידעתי עוד בטרם נולד הבוקר שעם העֵרות שלו תבוא הכחשה, ואִתה דהרה מפוחדת חזרה לשגרה המקצועית שלו, צפיתי את התהום שתגיע, חלמתי אותה בלילה.
 
אל תעופי, ילדה שלי, חזרי אלינו מהיכן שאת, בריאה ושלמה, לאן נעלמת ולמה? למה? הרי חזרתי הביתה. אמרת שמשהו בך מבין. אז למה דווקא עכשיו?
 
האור רק התחיל לעלות כשפסעתי במורד הרחוב, גוררת את המזוודה אחריי. מרחוק ראיתי את כיסא העץ הענקי שהבאתי מבית הוריי עומד לו באמצע המדרכה. סביבו היו פזורים שלושה כיסאות מטבח, שולחן ושקיות אשפה בצבעים שונים. על כיסא העץ נע לו גוש הבד הצבעוני שמתוכו יכולתי לראות פתאום רגל. את הרמת אליי מבט עייף, ועיניים שהבכי הותיר אותן אדומות.
"אבא זרק את כל הדברים שלך החוצה ופחדתי שיגנבו את הכול, במיוחד פחדתי על הכיסא המחורבן הזה של אבא שלך."
עטפת את עצמך בשמיכה והרמת תיק קטן שלא הבחנתי בו. "עוד מעט תהיה לי רכבת לבאר שבע," אמרת והתחלת ללכת.
"אני... אני מצטערת," התחלתי לומר, אבל את הנפת את ידך כלפי מעלה וענית, "זה בסדר, אימא, אני קצת מבינה, רק תשבי פה עכשיו את, ואני כבר אישן ברכבת, נדבר.”
ראיתי את גבך מתרחק, והוא נראה לי פתאום צר וארוך יותר ממה שזכרתי. התיישבתי על כיסא העץ כאילו באמת מדובר רק בהחלפת משמרות, מייצבת את המזוודה שלי לצדי, בודקת את מחוגי השעון שנשקו לשש. כמו בפטה־מורגנה, ברגע שנעלמת, מאותו המקום בדיוק, באותו קו אופק הופיע אביך, זיפים צפופים מכסים את פניו. הנחתי את ידי על עיניי והתקפלתי אל עצמי כמו עובר. יכולתי להרגיש אותו רוכן לרגליי, שמעתי שקית שנגררת, רטיבות חמימה של דמעות חידדה את הקור שבין רגל ימין לרגל שמאל.
"את חושבת שתצליחי לסלוח לי על זה?" שמעתי אותו אומר, אבל משהו בי לא יכול היה לענות, למרות שרציתי מאוד לומר משהו. ידו נגעה בי כבדה־כבדה, כמו הונחה עליי משקולת ולא יד אחת. אחר כך גם הוא, כמוך, פנה לאותו הכיוון ולא ליוויתי אותו במבטי ולא יכולתי לומר שום דבר אל גבו.
אחרי שהוא נעלם בסופו של הרחוב, ישבתי זמן מה על כיסא הנדנדה של אבא שלי, והתנדנדתי כאילו אני נמצאת בתוך ביתי ולא על המדרכה בחוץ. ידו המחוספסת של סבך נגעה בי, חיוכו והפתגמים שהיה חוזר עליהם בהזדמנויות שונות, תמיד בערבית, קפצו עליי: "אלעוזר אקבח מן א־זנב"[1], "אג'א יכחלהא־עמהא"[2], "כל כלב ביג'י יומו"[3], "אזא צאחבכ מן עסל מא תלחסוש כולו"[4].
אחד השכנים ירד עם שקית זבל, ובדרכו לרכב שאל: "אתם עוברים דירה? קרה משהו?"
רציתי להתקשר אלייך כדי להבין, אבל זכרתי שאת לא אוהבת שאני "מטרידה" אותך בטלפון. בסוף אני אדע, חשבתי.
התקשרתי לסיגל. כשהגיעה התחבקנו, הבטנו שתינו מסביב. "בלגן, אה?” אמרתי לה, והתחלנו לצחוק. גררנו את הדברים פנימה.
"מה קרה?" היא שאלה ולא ידעתי להשיב. סיפרתי לה איך נפגשנו הבוקר ואיך היה בך משהו רך כלפיי, או שרק כך נדמה לי, ושגם עודד היה והלך.
"נו?" סיגל ביקשה לדעת.
"מסובך." עניתי לה.
"רוצה לישון?"
"רוצה ולא יכולה." עניתי.
"להכין לך משהו לאכול?"
סירבתי. אבל סיגל בכל זאת הוציאה לחם מהמקפיא, הכניסה לטוסטר, חתכה כמה ירקות. "את תצטרפי אם תרצי," אמרה. "אני מכינה לעצמי."
הרגשתי כמו אורחת בבית שלי. היא חייכה אליי. אולי חיכתה שהשקט יפתח לי את הפה. בינתיים רק נעצמו לי העיניים. סיגל שטפה את הכלים. גם את הערמה הענקית בכיור שחיכתה לי שאחזור מאמריקה לשטוף אותה. אני פיניתי את המייבש, החזרתי צלחות, סירים וסכו"ם למקום.
דפיקה נשמעה בדלת. פתחתי, אך ברגע הראשון לא זיהיתי את העומדת מולי, אולי מכיוון שרזתה או בגלל החושך שבחדר המדרגות. זו הייתה מיכל, המזכירה של אבא שלך מלפני שנים. נכנסנו למטבח ועמדתי ליד השיש להכין לכולנו קפה. הייתי קצת מופתעת מהביקור הזה שלה, אבל חיכיתי שתסביר. היא החזיקה מעטפה ושלפה מתוכה הזמנה מצועצעת כזו.
"זו הזמנה לברית."
"ברית? מזל טוב, באמת מזל טוב." אמרתי לה, זוכרת במעורפל טיפולי פוריות שלא הצליחו.
"כן, נולדו לי תאומים, ואת בטח מבינה, זה באמת באמת חשוב לי שתבואו. הייתה להם צהבת ודחינו שוב ושוב, אבל בבקשה תבואו, זה מאוד חשוב לי."
הבטתי קצת מופתעת בסיגל, וכנראה מיכל הבינה שאני לא ממש מבינה למה היא נחתה עליי אחרי שנים שכבר אין לנו אתה שום קשר.
"את יודעת?" שאלה.
"יודעת מה?" עניתי.
"את הטיפול האחרון עשיתי באוקראינה. נסעתי שלוש פעמים, ובכל הפעמים האלה הטיפול נכשל. אני חד־הורית ואין לי הרבה אמצעים. בפעם האחרונה באתי לעודד, ביקשתי ממנו הלוואה, והוא נתן לי. לא שאל שאלות ולא שאל מתי ואיך אני אחזיר, פשוט נתן, וזה הטיפול שעבד. את נשואה לאיש טוב, את יודעת את זה?”
אחרי שהלכה הופיע אביך. הלב שלי התכווץ. שמחתי שסיגל הייתה שם. לא היה לי כוח לריב, להתנצל, להסביר. הוא לא חזר סתם. הוא לא חוזר מהעבודה באמצע היום. מתישהו אצטרך לעמוד מולו, אבל לא עכשיו. הגשתי לו את ההזמנה, חייכתי אליו.
"צדיק."
"צדיק הדור." השיב לי.
הביט בהזמנה, חזר בקול רם על התאריך והשעה. "מי עושה ברית באמצע היום? טוב, לא יודע אם אצליח ללכת," השיב כדרכו והוסיף את מה שתמיד מסכם את הדברים: "צריך גם לעבוד."
סיגל כבר הלכה לכיוון הדלת כשהטלפון צלצל. אביך ענה, והיא נעצרה בפתח, מבינה מיד לפי טון הדיבור את מה שהבנתי גם אני.
לא הגעת לנקודת האיסוף, לא הגעת לפנימייה, למרות שכולנו ידענו שיצאת הרבה לפני השעה הנדרשת כדי להגיע בזמן.
"מה זאת אומרת לא הגיעה? היא לא עונה בסלולרי?" הוא חקר את המתקשר. "לא, היא לא בבית, היא לא חולה." עכשיו גם אני נדרכת. סיגל חוזרת על עקבותיה.
אביך, מעשי כתמיד, ניגש מיד למגירה, שלף מתוך האלבום תמונה שלך, השאיר אותו פתוח על המדף ויצא מיד. הבטתי בריבוע הלבן שנפער, טרקתי את האלבום והחזרתי למגירה. ראיתי את סיגל מקישה על הנייד שלה, מקווה שדווקא לה תעני.
אחר כך דפדפתי בנייד וניסיתי לאתר כל חברה או מכר שאולי בחרת לנסוע אליו. בכל טלפון כזה הרגשתי איך החרדות שעוד לא נולדו בי נדבקות לחרדות שהחזירו לי האנשים שאותם שאלתי. כל אחד הוסיף עוד נדבך לדרמה.
 
אבא שלך מעדכן אותי בכל תזוזה שלו במסרונים צפופים. מאז שראיתי את גבו הבוקר, מאז שבכה, לא באמת דיברנו, אבל אני יודעת בדיוק מה הוא חושב ומה הוא עושה. משהו קרה, משהו או מישהו מעכב אותך או מתנכל לך. הרשויות אף פעם לא מספיק יעילות. אין על מי לסמוך. שנים של עריכת דין, מלחמות לטובת החלשים בחוסר צדק ממסדי, מצדיקות כל הזמן את ההנחה הראשונית הזו שלו. אני וסיגל רואות בהיעלמות שלך משהו אחר - סימן, מכתב שכתבת בכתב שאנחנו פשוט לא יודעות לקרוא.
הוא מיד הדפיס אין־ספור עותקים של התמונה שלך, תלה אותן בכל מקום אפשרי והסתובב בין אנשים, מנסה בזעם עצור לחלץ אותם מאדישותם, להעיר את זיכרונם ולסייע לו.
"עודד לחוץ." סיגל מסכמת את המידע שמגיע מאבא שלך. "אולי בכל זאת כדאי שתפנו למשטרה?"
אני מביטה בשעון. עברו בסך הכול חמש שעות מאז שראיתי את הגב שלך מתרחק. שעתיים מאז שלא הגעת.
רק עוד שעתיים הם יתחילו להתייחס לזה כהיעלמות, בינתיים את לא מטרידה אותם. זה הנוהל לגבי קטינים. אם אני הייתי נעלמת היו צריכות לעבור עשרים וארבע שעות עד שאפשר היה להגיש תלונה.
אנחנו שולחות הודעה לאביך: "אנחנו בדרך לפנימייה."
"גם אני." הוא מחזיר לנו הודעה....