פלונטר
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פלונטר
הוספה למועדפים
3.5 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אליעזר (גייזי) צפריר

אליעזר (גייזי) צפריר. יליד טבריה 1934. תושב רמת השרון. עמית מחקר במכון למדיניות נגד טרור, במרכז הבינתחומי הרצליה. בעבר בכיר בשב"כ ובמוסד, ויועץ רא"המ לענייני ערבים. בין שאר תפקידיו הרבים והמסווגים, שרת כראש משלחת המוסד בכורדיסטאן עיראק, כראש שלוחת המוסד האחרון באיראן וממונה על תוכנית החירום והפינוי של הישראלים משם במהפכה, וראש שלוחת המוסד בלבנון. שלושת ספריו בהתאם" אנא כורדי- רומן מלחמה ומילוט בכורדיסטאן" (מעריב 1999):;"שטן גדול שטן קטן- מהפכה ומילוט באיראן" (מעריב 2002); "פלונטר- שוטר תנועה בסבך הלבנוני" (ידיעות 2006).

תקציר

ביוני 1982 פלש צה"ל ללבנון, קברניטי מדינת ישראל ראש הממשלה מנחם בגין, שר הביטחון אריאל שרון, הרמטכ"ל רפאל איתן נטעו בלב הציבור את התחושה, כי זו הולכת להיות מלחמה קלה, שתוך ימים ספורים תסתיים בניצחון שיביא שקט לגליל.

הסוף ידוע: רק בשנת 2000, לאחר אבידות כואבות, ובתום ויכוח ציבורי שפילג את החברה הישראלית, נסוג צה"ל מלבנון.
    
גייזי צפריר, איש מודיעין ותיק ובכיר, הוצב בראש שלוחת "המוסד" בלבנון לאחר רצח באשיר ג´ומאייל וטבח סברה ושתילה. באותה תקופה החלה בישראל ההתפכחות מן החלומות הלבנוניים, אך היה זה תהליך איטי וממושך, שבמהלכו נגבה מישראל ומבעלי בריתה חיילי צד"ל מחיר כבד. לבנון התגלתה כארץ האוכלת את יושביה, את מנהיגיה, וגם את הצבא הזר שפלש לתוכה.

אף שהיו מעשי גבורה וגילויי חמלה, הרי בעיקרה הייתה השהות הישראלית הארוכה שם פרשה טראגית של אנרכיה, אכזריות נטולת רחמים, והסתבכות מיותרת שעלתה ביוקר.
    
פלונטר הוא עדותו המהימנה והמרתקת, ראשונה מסוגה, של בכיר קהילת המודיעין הישראלית, על אותה הסתבכות בבוץ הלבנוני, שלתוכו השקיעו מנהיגי ישראל את עצמם ואת עמם, ועל הזוועות שהתרחשו שם.
    
אליעזר (גייזי) צפריר מילא תפקידים בכירים בשב"כ וב"מוסד", ביניהם ראש שלוחת "המוסד" בכורדיסטאן העיראקית כאשר ביוני 1982 פלש צה"ל ללבנון. קברניטי מדינת ישראל ראש הממשלה מנחם בגין, שר הביטחון ישראל סייעה לכורדים במלחמתם נגד סדאם חוסיין, ובאירן בעת המהפכה האיסלאמית בראשות ח'ומייני. על תפקידיו אלה כתב בספריו הקודמים, אנא כורדי ושטן גדול, שטן קטן. כן כיהן כיועץ ראש הממשלה לענייני ערבים.

פרק ראשון

א
לבּי במזרח וגופי בסוף מערב
שעת בוקר בנמל התעופה של סן ח'וזה, קוסטה ריקה, במרכז אמריקה. שדה תעופה קטן, כמעט משפחתי, עודו שרוי משהו בנימנום הבוקר. ממתינים לעליה למטוס. טיסת הבוקר היומית של חברת התעופה הלאומית לַקסָה. המטוס נקרא בפי העם גם אֶל לֶצֶ'רוֹ (החלבן), שכן הוא ממריא ונוחת כל שעה ביעד אחר, כמו החלבן המביא חלב בשעת הבוקר, ללקוח אחר לקוח. בנתיב הדרומי עוברת הטיסה דרך פנמה, בָּרַנקִיָּה או קַרתָּחֶ'נָה שבצפון קולומביה, מָרָקַיְבּוֹ עיר הנפט של ונצואלה, וגומרת בנמל התעופה מַיְקֶטִיָּה של קראקס, בירת ונצואלה. ההמתנה הפעם היא לטיסת "החלבן" בנתיב הצפוני, לכיוון מכסיקו. הישיבה בכורסה בפינת אולם ההמתנה והצצה בעיתון המקומי, מאפשרת מבט סוקר ובוחן אל הנוסעים, כשלושים איש ואשה. רובם בעלי תווי פנים, שנראים מקומיים, על פי התחושה והניסיון. נראים טוב. כמה מהם אפילו יפים ויפות. יש נשים יפות בקוסטה ריקה. התערובת היפה הזו של קפה-לֶצֶ'ה (קפה בחלב), של זן אירופי ספרדי עם ארומה של קפה של מרכז אמריקה. שתיים משכו תשומת לבי. אחת יפה וענוגה, שערה מתולתל מעט, שחור כפחם וגולש כעדר העיזים, עיניה ירוקות, ושאר מעלותיה ראויות ומעוררות. השניה נאה גם היא, גם שערה שחור וכך גם עיניה, והיא לבושה בחליפת עסקים ונוהגת כמו בבית. נוסע אחר, איש מבוגר שמראהו הדליק מיד את "צייד הנאצים" שבתוכי. אי אפשר לקחת ממנו את מראהו הגרמני, וזה ביחד עם גילו המתקדם מזמין מיד את השאלה "מה הוא עשה בזמן המלחמה והשואה?" כמובן, כשאתה מגיע עם שכאלה לשיחה, רבים מהם עונים שהם היו בחזית המזרחית ולא ידעו דבר. אבל לכאן, למרכז אמריקה ולדרומה, ברחו והתנקזו נאצים לא מעטים. בעצם, מערכת רחבה ומאורגנת של קשרים, כסף ותיעוד, שהבריחה וקלטה אחרי מלח"הע השניה, נאצים שהקרקע בערה מתחת רגליהם. הדוגמאות הבולטות הם הארכי רוצח אייכמן, שלכמה מחברי היה חלק נכבד בחטיפתו מארגנטינה והבאתו לדין בישראל, והרופא השטני מנגלה, שאותו המשכנו לחפש, וגם אני נדרשתי לחיפושים. שני נוסעים נוספים משכו תשומת לב "פמיליארית", יען שהם נראו כמו "בני דודים", הווי אומר ערבים פלסטינים. למי שמכיר את המטֶריה לא קשה לזהות. ואם לנחש עוד, אז הם נוצרים מאזור בית לחם, ואולי הם בדרכם להונדורס (או לאל-סלוודור), שם יש מושבות גדולות של ערבים נוצרים מבית לחם ובית ג'אלה. נוצרים רבים היגרו וממשיכים להגר, כי ערביותם לא עמדה להם מול הקנאות האסלאמית. אני מחליט לא להשתמש הפעם בידע שלי בערבית ולא לעשות עמם "שיחת גיבוש".
הבחינה המנומנמת של הנוסעים נקטעת ע"י דיילת קרקע יפה הקוראת לנוסעים לטיסה לגואטמלה לעלות למטוס. צועדים אל השרוול. בפתח המטוס דיילת אוויר עוד יותר יפה, מאירה פנים "בּוּאֶנוס דִיָאס סֶניור, פּוֹר פָבוֹר" (בוקר טוב אדון, בבקשה) ומכוונת אל המושב 2 D . ומי יושבת כבר במושב 1 D ? היפה והענוגה. ישתבח שמו לעד שזימן לי חברותא נאה זו לטיסה. בדרך כלל אני די זריז בקשירת שיחה. כך מכירים אנשים ושומעים דברים ומתרגלים את שפת המקום. הפעם נאלמתי מפאת יופיה המהמם... ואולי מחשבותי האינטימיות... כמו חרוזו של רבינדרנאט טאגור, שאולי איני זוכרו במדוייק "בדד תשבי, אין גמול עמך, כי המה יפחדו מפני יופייך הרב". בדד, בדד, עד... שהמטוס הרעים ורץ על המסלול לקראת ההמראה. או אז לפתה לפתע הגברת הענוגה בחוזקה את ידי הסמוכה אליה, כשבידה האחרת היא מסמנת את השילוש הנוצרי הקדוש על פניה וחזיה. יכולתי לחוש את הדופק המהיר שלה ואת חרדתה מפני הפלא המבהיל הזה וגופו הגדול של המטוס המתרומם מעלה. עוד אנו נוסקים, ואני כמעט משותק אל נשימתה הנעתקת, והיא נרגעת לאט, וכבר נקשרה בינינו שיחה כמו היינו מכרים ותיקים. מה זה ותיקים?! סימני ציפורניה המטופחות עוד היו חרוטים על זרועי. והנה הדיילות כבר מגישות תקרובת, כולל ויסקי אוֹן דֶה הָאוּז. Happy hour בשעה מוקדמת זו של הבוקר, כולל ויסקי לטייסים! אז למה קוראים למטוס "החלבן"? אולי מתאים יותר "המַסטוּל"? נקווה שהטיסה לא תהיה עליזה מדי.
מגיעים לגואטמלה, עוברים ביקורת גבולות ונוסעים העירה. מלון "גואטמלה פיֶאסטָה" מוגן ע"י מחסום צבאי, מסימני התקופה והלחימה מול ארגוני גרילה. כמעט "נעים" לגלות עוד מקום שיש לו בעיות מול טרור. ואת מי אני מוצא בקבלה? את הגברת השניה, אשת העסקים. כעבור יומיים אני ממשיך בטיסה לטֶגוּסיגַלפָּה, בירת הונדורס. המטוס מיושן עם פרופלורים, שייך לחברת התעופה הענייה של הונדורס, מה זה מפחיד לטוס אתם?! ומי באותה טיסה? אשת העסקים. ואת מי אני רואה אח"כ במלון מָאיָא? את אשת העסקים. כעבור יומיים אני ממשיך בטיסה מפחידה דומה, ומי אתי במטוס? אשת העסקים. טסים לסַן פֶּדרוֹ סוּלָה. משהו כמו חור נידח בקצה הצפון מזרחי של המדינה. מי בכלל נוסע לשם? היא ואני. אחרי כל כך הרבה ראִיות שראינו זה את זו, ואולי חשדנו זה בזו, פנתה היא אלי בספרדית:
"סֶניור, אתה יודע איפה הקונסוליה של בֶּליז פה בסן פדרו סולה?"
"לא, אבל את יכולה לשאול במודיעין או במלונך" עניתי, ומצאנו עצמנו חולקים מונית להגיע, איך לא, לאותו מלון "סן פדרו סולה". וכבר קשרנו שיחה, והיא שאלה מאין אני, ועניתי מישראל, והיא, אמרה, מקוסטה ריקה.
"אה, לפני שבועיים השקפתי עליכם במשקפת" אמרה, ולתהייתי המשיכה "הייתי אורחת של PLO (אש"ף) בלבנון והשקפתי עליכם ממבצר הבּוֹפוֹר".
"ומה שראית היה יפה? וכי למה לך להשקיף מרחוק? הלוא את יכולה לבוא לישראל ולראותה מקרוב".
"לא אבוא לישראל כל זמן שמנחם בגין ראש ממשלה שלכם". או, או! או אז הזדהתה לבקשתי, ואמרה כי היא כלתו של נשיא קוסטה ריקה, כי היא בעלת מתפרה גדולה והיא נוסעת לחפש שווקים ברפובליקה החדשה בֶּליז, שזה עתה קיבלה את עצמאותה והחליפה זהותה מהונדורס הבריטית.
יותר מעמים אחרים, אנו הישראלים לא מוותרים במסעותינו בחו"ל על הזדמנות "להרביץ" הסברה וסניגוריה על ישראל. כך גם אני. אפילו שאין זו משימתי, ולא למען זאת אני טס למרחקים, הנה לאחר שהשלמתי את ענייני שלשמם הגעתי לחור נידח זה, פיניתי כמה שעות טובות וארוחת ערב כדי "להרביץ" ציונות בגברת. ההצלחה היתה כמעט מושלמת. מה לא סיפרתי לה באותו ערב? על התנ"ך שהיא מעריצה, הזכות ההיסטורית וההבטחה האלוהית שאינה מכחישה כנוצריה מאמינה. על הגולה הדוויה של אלפיים שנה, על רדיפות היהודים, הפוגרומים והגירושים, האינקויזיציה והאנוסים, שאולי משפחת חמיה, הנשיא קראסו, היא אחת מהם. וכמובן על השואה הנוראה ועל התקווה שסופסוף יבוא מרגוע לעמנו. וסיפרתי לה על המעט העלוב והעזוב שמצאנו בארץ עם ההתחדשות הציונית, המעט שלא ידע כי הוא פלסטיני, כי לא היתה תנועה לאומית פלסטינית, אלא, אם בכלל, חלק מסוריה רבתי, המעט שהלך וגדל וספג הגירה (לא פלסטינית) מבחוץ בגלל כוח המשיכה והפיתוח אצלנו, המעט שהלך והתפתח לתנועה לאומית בגללנו, תנועה של סירוב לכל פשרה ושל טרור ולוחמנות עם כל ארצות ערב לחיסולה הסופי של ישראל. על הזכות למדינה ולגבולות בטוחים המעוגנת בהחלטות האו"מ, וגם על האור בקצה המנהרה דיברנו, על אותו מנחם בגין שהיא טועה לתעב, שהוא ולא אחר עשה שלום וגם ויתורים כואבים עם הגדולה באויבינו – מצרים. ואפילו, קיטרתי באוזניה, שהוא טעה לדעתי ולדעת אחרים, כשויתר לסאדאת על מה שהיה בחזקת קונצנזוס, על פתחת רפיח כאזור ביטחון והפרדה בין הרצועה לסיני. זאת, אחר שהציע לסאדאת לקבל לידיו את רצועת עזה, והוא ענה: "לא, תודה!" ולימים אנו עתידים לאכול מרורים מהקרבה היתרה ב"ציר פילדלפי" ופרשת המנהרות של הפלסטינים ברצועה אל הצד השני (המצרי) להברחת נשק ואנשים וכו'. גמרנו כידידים טובים עם הזמנה נלהבת לי לבוא לבקרם בסן ח'וזה ולהכיר את משפחתה, את חמותה וחמיה הנשיא. חיבבתי את קוסטה ריקה ואת הקוסטה-ריקאים. ארץ קטנה של עם חביב, שהיתה אטרקטיבית לאזרחי אר"הב, בעיקר לגימלאים שביניהם, שמצאו בה מקום שקט ונעים וזול לבלות בה את חיי הגימלאות. לימים הגיע אליה גם בני שי, לתקופה של ביקור וחיפוש עסקים, כשהארץ נפתחה לפיתוח והשקעות.
זה היה ב 5 ביוני 1982. לא ידענו מה צופן המחר. היא נסעה ליום אחד לבליז, ואני מצאתי עצמי צמוד לרדיו טרנזיסטור המלווה אותי במסעותי, לשמוע את החדשות הנרגשות מן הבית, בקול ישראל בגלים קצרים. בשובה עוד הייתי שם להפתיע גם אותה עם החדשות:
"שמעת את החדשות האחרונות מהמזרח התיכון?"
"לא. מה קרה?"
"לא תוכלי עוד להיות אורחת של PLO בבופור. הבופור בידינו. אתמול נכנס צה"ל לדרום לבנון במלחמת שלום הגליל, לסלק את המחבלים ואת איומי הטרור. הבופור נכבש ע"י חיילנו. עכשיו, אם תרצי לראות ולהכיר אותנו, תצטרכי לקבל הזמנתנו ולבוא ישירות לישראל."
אחרי הציונות שהשקעתי בה, כבר לא היתה בהלה בתגובותיה, אלא סקרנות לשמוע עוד ועוד. נעשינו חברים, עם סיפוק קטן שלי על עוד רכישה של זר ושל הבנתו לענייננו. בהמשך הדרך מימשתי את הבטחותינו להיפגש, והוזמנתי גם לביתם, והשאלה הראשונה ששאלה אותי אחותה בעת היכרותנו, היתה "אתה לא איש "מוסד" במקרה?" "תודה על המחמאה" עניתי, "אמנם כל ישראלי כמעט נחשד כאיש מוסד, אבל לא, לא היה לי הכבוד הזה", שיקרתי.
השרות בחו"ל בזמן שיש מלחמה בארץ, מוציא ממך מנה גדושה של דאגה וחוסר מנוחה, שאתה לא נמצא במקום הנכון. כאילו כתב ר' יהודה הלוי את שירו במיוחד עבורי "לבי במזרח וגופי בסוף מערב". יותר מערב ממערבו של הלוי בספרד. לא ידעתי אז שלא ירחק היום שאסיים עיסוקי באמריקה הלטינית, ואשוב ארצה ע"מ שגם אני אֶשָאֵב אל תוך הפלונטר הלבנוני. ואולי כן ידעתי. הלוא כל חיי אני עובר ממוקד אחד למשנהו בהוויה הביטחונית שלנו. ועד אז, יש מצוקה מסוימת, שלי, שלנו המשרתים בחו"ל, שבשעת מלחמה אין אנו חופשים לעשות מה שלבנו אומר- לקום ולהיות בבית ועם כוחותינו, איש בתחום שהוא יודע ויכול לתרום. לא כן. חזקה עלינו הוראת מפקדנו (ראש המוסד), שלמעט בודדים ביותר שהנם חיוניים ליחידותיהם בצה"ל, כל השאר נשארים על עמדותיהם, וגם זה שירות ביטחוני. למצער אנו בולעים כל מידע הנשלח מן המטה על המלחמה ומה שסביב לה. יש בזה צורך פנימי דחוף לדעת כל דבר שקורה שם, וללוותו בעיון מדוקדק במפות, כאילו הייתי שם. המידע חשוב גם כדי להסביר, מי שתפקידו בכך ומי שאין זה תפקידו, לשואלים הרבים, ישראלים, בני הקהילות היהודיות, אישי שלטון ואחרים. לא סוד הוא שיש פערים גדולים בהסברה הישראלית מול החבירה הגדולה של אויבי ישראל, הפלסטינים, עשרות מדינות ערב והאיסלאם, הגוש הסובייטי, השמאל העולמי ואנטי-שמיים ומכחישי שואה למיניהם. צריך לעמול ולהדוף ספקות, השמצות וגוזמאות. מי שיודע ערבית מכיר את הפתגם הנפוץ: "דָרַבָּני וַבַּכָּה, סַבָּקָני וַאִשְתָּכָּה" (הִכּה אותי ובכה, והשיגני להגיש תלונה). זה מנהגם של הערבים והפלסטינים, שאינם חדלים מלתקוף ולהלחם בנו בכל דרך אפשרית, ובה בעת להזיל דמעות שליש, ולהגיש תלונות על תוקפנותנו.
עוד נגיעה מנגיעות אחדות בנושא הלבנוני, שם בסוף מערב, ראויה שתסופר. בקראקס, בירת ונצואלה, מצאנו מסעדה לבנונית קטנה, עם מטעמים לבנונים מזרחיים להלל, ובמחירים סבירים לשבֵּח. המסעדה שכנה באזור המסחרי הסואן של סַבָּאנָה גְרָנְדֶה, תערובת אורבאנית עממית שיש בה הכל, גם רבי קומות, גם בתי עסק נמוכי קומות וגם רחוב הליכה, ותערובת אנושית לטינית עם הרבה יהודים ולא מעט ערבים. פָאדי, בעליה של המסעדה, צעיר בשנות השלושים, נחמד למראה ומשתדל להיות נחמד במיוחד עם יהודים וישראלים. הוא ואחיו הצעיר ממנו, טוני, מריצים את המסעדה, גם מכינים את התבשילים, גם מגישים בסיוע מלצר מקומי. כיוון שיכולנו, הוא ואני, לדבר מָאמֶע לוּשְן שלו (ערבית), וגם צרפתית, נקשר בינינו קשר טוב, והיה מרעיף עלי מטעמים מן המטבח הלבנוני. האוכל הטוב ביותר בעולם, כך פסקתי אחרי כל טעימותי במקומות שונים בעולם... ולא צריך לראות את זה כפסק הלכה. פאדי חיפש כל הזדמנות לשבת ולדבר. סיפורו נוגע ללב:
"אני נוצרי מרוני יליד דאמור שעל חוף הים מדרום לביירות. אתם הישראלים לא צריכים להגיד לי מי הם הפלסטינים. חצי מבני משפחתי ביחד עם מאות רבות מבני דאמור נטבחו ע"י הפלסטינים. זה קרה בפברואר 76, במה שקוראים מלחמת האזרחים. דאמור היתה עיירה יפהפיה, שהפלסטינים הפכו אותה לחורבה, והקימו בה בסיסי אימון לפידאיין שלהם. ההתקפה היתה פתאומית. לא חשבנו שמלחמת האזרחים תגיע אלינו. הם נכנסו מכמה כיוונים, ירו והרגו כל מי שנקרה בדרכם, גברים , נשים, ילדים, זקנים. לא חסו על נשים הרות, וביקעו את בטנן בסכינים, "להרוג את סוכני הישראלים והאימפריאליזם כשעודם קטנים!" כך צעקו והתהוללו בשעת מעשה, וגם אנסו רבות מנשותינו ובנותינו. אבי ואמי וסבתא שלנו, ואחותי הגדולה שהיתה בהריון, כולם נשחטו ממש בסכינים. אני הצלחתי לברוח עם אחי הצעיר טוני, זה שאתנו פה, ועם אחותי הצעירה תֶּרֶז, ופינו אותנו בסירות, מן המזח, דרך הים לג'וניה. פליטים היינו בארצנו. אני התגייסתי לכָּתָאיבּ (הפלנגות הנוצריות) וחיפשתי כל דרך לנקמה, וגם השתתפתי בכמה פעולות. אבל הייתי צריך לדאוג לאחי ולאחותי. וגם ראיתי שאנחנו, הנוצרים, מפולגים והולכים ומתמעטים, והעתיד שלנו בלבנון לגמרי לא בטוח. החלטתי לחפש את העתיד בחו"ל. התגלגלתי לכמה מקומות, והגעתי לונצואלה. גם כאן לא פשוט, אבל יש סיכויים לפתח את המסעדה הזו, ולהתפתח עוד ועוד, אינשאללה... לפחות בתחום הפרנסה".
לא צריך לספר לו מי הם הפלסטינים, והוא לא צריך לספר לי על דאמור. באותם חודשים שהוא דיבר עליהם, סביב פברואר 76 היינו די עסוקים, כמה מעמיתי ואנכי, בהפלגות מבצעיות עם שייטת 13 וחיל הים. הם נתנו לנו את שירותי התובלה והאבטחה לכמה מבצעים חשובים לאורך החוף הלבנוני. באחד המקרים גם נפצעתי בכף ידי, מהפעלה של זיקוק חירום עם חימוש יתר. טופלתי ונחבשתי בבית חולים, אבל מעי מתהפכים יותר בזוכרי כמה הַמְתנות מעצבנות אל מול קו החוף של דאמור, בדַבּוּר שמנועיו כבויים, תוך חבטות מעלה מטה עם הגלים והקאת הנשמה. יכולנו לראות אז את זיקוקי האש והירי ניתזים אל חשכת השמים. וזו לא הפעם הראשונה שהייתי עד פסיבי (לא לגמרי) למלחמה הארוכה של לבנון, המאבדת את עצמה ואת נוצרֵיהָ לדעת.
בעניין דאמור יש עוד סיפור שיש לי אליו יחס ונגיעה עקיפה. עד מלחמת העצמאות היה בדאמור מפעל לגפרורים, סניף של מפעל "נור" שבמפרץ חיפה. זה היה אחד המפעלים והעסקים המשותפים לנו וללבנונים (נוצרים, וגם מוסלמים) בשנים שעוד היו יחסים של שכנים והיתה תקווה בשני הצדדים לשלום ולשיתוף פעולה. מי שהקים את המפעל היה יחיאל ויצמן, הבעלים של "נור", ועמו בנו, צבי דוריאל (ויצמן), לימים בכיר בשרות החוץ של ישראל במיוחד בנושאי לבנון והשילומים עם גרמניה, ו...נציג דיפלומטי ראשון של ישראל באיראן. הוא הראשון, הפותח את איראן, ואני "האחרון לציון", הסוגר את איראן במהפכת ח'ומיני בפברואר 79.
ובהזדמנות זו של שיח על עסקים משותפים בין יהודים וערבים, כשהיחסים היו עוד קצת נורמליים, כדאי להזכיר משהו שמעטים יודעים. עד מלחמת העצמאות היו לרשת הספרים "סטימצקי" סניפים בקהיר, אלכסנדריה, ביירות ובגדאד. כל העסק, כמו עסקים דומים אחרים, למעט חנות אחת, חלף עם הרוח המלחמתית העויינת לישראל. אבל החנות בביירות המשיכה לפעול עוד שנים, תחת שם אחר ועל ידי השותף הלבנוני, שהיה הגון דיו ביחסיו עם אבא יחזקאל סטימצקי, וגם טרח להעביר אליו לעיתים מזומנות ספרים מעניינים שיצאו לאור בארצות ערב. את הספרים העביר אבא סטימצקי לכתובת הנכונה, בחזקת תרומה ללא תמורה למערכת הביטחון. תרומה טבעית ממי שמשחר בחרותו היה פעיל ציוני, ציר לקונגרס הציוני, וקרוב לזאב ז'בוטינסקי.
באחד הימים, כשבאתי לסעוד אצלו, המתין פאדי עד שהתמעטו הסועדים, והמתיק עמי סוד:
"יש משהו שכדאי שהשגרירות שלכם תדע. אתה מכיר את איסלָה דֶה מרגריטה (האי מרגריטה הקרוב לחופה הצפוני מזרחי של ונצואלה). יש שם מושבה ערבית ופלסטינית די גדולה, שקולטת עוד ועוד מהגרים. הם שולטים בחלק חשוב של המסחר באי, בעיקר בעיר פּוֹרלָמָאר. אבל מה שחשוב לכם לדעת שהם מתנהגים שם כבתוך שלהם, עם תעמולה גלויה נגד ישראל, ואיסוף כספים סביב המסגד, כאילו למטרות סעד הומני לטובת הפלסטינים, אבל זה מיועד בוודאות לארגוני טרור אסלאמיים. מגיעים לשם שליחים מזוקנים שמדברים בגלוי על ג'יהאד וחיסול ישראל. וזה לא רק שם. יש מקום יותר פרוע וזה אזור מַייקָאוּ שבתפר הגבולות בין ונצואלה, מערבה לעיר הנפט מָרָקָיבּוֹ, ובין קולומביה. זה אזור הפקר ומשתוללים בו בהברחות ובפעילות פלילית אחרת. אתה יכול לקנות שם קרטון סיגריות מרלבורו בדולר וחצי, ומערכת סטריאו משובחת בפחות מחצי המחיר כאן. וגם שם יש ערבים ופלסטינים המשלבים את פעילותם הפלילית למען ארגוני הטרור, וכן מטיפים אסלאמיים הקוראים לג'יהאד נגד ישראל ונגד יהודים. והמשטרות של שתי הארצות אינן מעיזות להיכנס לשם, ואולי יש בהן שוטרים וקצינים שמשתפים פעולה תמורת שוחד..." לא סיפרתי לו לפאדי שכבר הייתי במרגריטה ובמייקאו.
אילולא הצרות שתכפו עלינו, וחיינו שלעולם אין בהם רגע דל (never a dull moment ), הייתי מאושר לספר על נפלאות דרום אמריקה. על ההוויה המסקרנת של "שלוש מאות המיליונים" (tres sientos millones ) של בני התרבות הספרדית. על השירה הספרדית החמה והיפה.על האהבה הלטינית הכמעט חופשית. רבות מן הנשים הן divorsiadas (גרושות) או separadas (פרודות), והילדים הרבים מתגוללים אצל אמהותיהם בלי לדעת בדיוק מי האבא. על machos (זכרים) חסרי אחריות המשריצים זרעם בכל עיר וכפר, ואפילו אינם יודעים מספר צאצאיהם. ויש גם רכילות על כמה ישראלים שנסחפו אל החופש הזה של אהבה משחררת ופילגש בכל עיר, כדבר דן בן אמוץ "הי זיוניוני הדרך". על הנופים המדהימים בכל מקום. על הנהרות האדירים, שמעט מהם לא היה מזיק לנו. על מזג האוויר הטרופי, והגשמים הטרופיים, והפירות הטרופיים. על התרבות האינדיאנית הנכחדת. על התערובת האנושית הצבעונית של שחור ולבן וחום וכל צבעי הביניים. על הצבע האנושי השולט קפֶה-לֶצֶ'ה (קפה בחלב). על הקרנבלים בכל מקום, מהקרנבל העני יחסית, והמדהים בעושרו האנושי, של טרינידד, ועד הגדול מכולם בריו דה ז'נרו, זה שהסנובים מלגלגים עליו שהוא ממוסחר, אבל הוא מהמם מכל בחינה שהיא. אילולא הצרות שתכפו עלינו. יש צרה מתפתחת ושמה לבנון. נגעתי בה כאן, באמריקה הלטינית, ויותר מזה בפעילותי בעבר, וכפי שיתברר בהמשך, אני עתיד להישאב אליה במהרה, לחוש על בשרי את השלכות השל"ג דאשתקד.

אליעזר (גייזי) צפריר. יליד טבריה 1934. תושב רמת השרון. עמית מחקר במכון למדיניות נגד טרור, במרכז הבינתחומי הרצליה. בעבר בכיר בשב"כ ובמוסד, ויועץ רא"המ לענייני ערבים. בין שאר תפקידיו הרבים והמסווגים, שרת כראש משלחת המוסד בכורדיסטאן עיראק, כראש שלוחת המוסד האחרון באיראן וממונה על תוכנית החירום והפינוי של הישראלים משם במהפכה, וראש שלוחת המוסד בלבנון. שלושת ספריו בהתאם" אנא כורדי- רומן מלחמה ומילוט בכורדיסטאן" (מעריב 1999):;"שטן גדול שטן קטן- מהפכה ומילוט באיראן" (מעריב 2002); "פלונטר- שוטר תנועה בסבך הלבנוני" (ידיעות 2006).

פלונטר אליעזר (גייזי) צפריר

א
לבּי במזרח וגופי בסוף מערב
שעת בוקר בנמל התעופה של סן ח'וזה, קוסטה ריקה, במרכז אמריקה. שדה תעופה קטן, כמעט משפחתי, עודו שרוי משהו בנימנום הבוקר. ממתינים לעליה למטוס. טיסת הבוקר היומית של חברת התעופה הלאומית לַקסָה. המטוס נקרא בפי העם גם אֶל לֶצֶ'רוֹ (החלבן), שכן הוא ממריא ונוחת כל שעה ביעד אחר, כמו החלבן המביא חלב בשעת הבוקר, ללקוח אחר לקוח. בנתיב הדרומי עוברת הטיסה דרך פנמה, בָּרַנקִיָּה או קַרתָּחֶ'נָה שבצפון קולומביה, מָרָקַיְבּוֹ עיר הנפט של ונצואלה, וגומרת בנמל התעופה מַיְקֶטִיָּה של קראקס, בירת ונצואלה. ההמתנה הפעם היא לטיסת "החלבן" בנתיב הצפוני, לכיוון מכסיקו. הישיבה בכורסה בפינת אולם ההמתנה והצצה בעיתון המקומי, מאפשרת מבט סוקר ובוחן אל הנוסעים, כשלושים איש ואשה. רובם בעלי תווי פנים, שנראים מקומיים, על פי התחושה והניסיון. נראים טוב. כמה מהם אפילו יפים ויפות. יש נשים יפות בקוסטה ריקה. התערובת היפה הזו של קפה-לֶצֶ'ה (קפה בחלב), של זן אירופי ספרדי עם ארומה של קפה של מרכז אמריקה. שתיים משכו תשומת לבי. אחת יפה וענוגה, שערה מתולתל מעט, שחור כפחם וגולש כעדר העיזים, עיניה ירוקות, ושאר מעלותיה ראויות ומעוררות. השניה נאה גם היא, גם שערה שחור וכך גם עיניה, והיא לבושה בחליפת עסקים ונוהגת כמו בבית. נוסע אחר, איש מבוגר שמראהו הדליק מיד את "צייד הנאצים" שבתוכי. אי אפשר לקחת ממנו את מראהו הגרמני, וזה ביחד עם גילו המתקדם מזמין מיד את השאלה "מה הוא עשה בזמן המלחמה והשואה?" כמובן, כשאתה מגיע עם שכאלה לשיחה, רבים מהם עונים שהם היו בחזית המזרחית ולא ידעו דבר. אבל לכאן, למרכז אמריקה ולדרומה, ברחו והתנקזו נאצים לא מעטים. בעצם, מערכת רחבה ומאורגנת של קשרים, כסף ותיעוד, שהבריחה וקלטה אחרי מלח"הע השניה, נאצים שהקרקע בערה מתחת רגליהם. הדוגמאות הבולטות הם הארכי רוצח אייכמן, שלכמה מחברי היה חלק נכבד בחטיפתו מארגנטינה והבאתו לדין בישראל, והרופא השטני מנגלה, שאותו המשכנו לחפש, וגם אני נדרשתי לחיפושים. שני נוסעים נוספים משכו תשומת לב "פמיליארית", יען שהם נראו כמו "בני דודים", הווי אומר ערבים פלסטינים. למי שמכיר את המטֶריה לא קשה לזהות. ואם לנחש עוד, אז הם נוצרים מאזור בית לחם, ואולי הם בדרכם להונדורס (או לאל-סלוודור), שם יש מושבות גדולות של ערבים נוצרים מבית לחם ובית ג'אלה. נוצרים רבים היגרו וממשיכים להגר, כי ערביותם לא עמדה להם מול הקנאות האסלאמית. אני מחליט לא להשתמש הפעם בידע שלי בערבית ולא לעשות עמם "שיחת גיבוש".
הבחינה המנומנמת של הנוסעים נקטעת ע"י דיילת קרקע יפה הקוראת לנוסעים לטיסה לגואטמלה לעלות למטוס. צועדים אל השרוול. בפתח המטוס דיילת אוויר עוד יותר יפה, מאירה פנים "בּוּאֶנוס דִיָאס סֶניור, פּוֹר פָבוֹר" (בוקר טוב אדון, בבקשה) ומכוונת אל המושב 2 D . ומי יושבת כבר במושב 1 D ? היפה והענוגה. ישתבח שמו לעד שזימן לי חברותא נאה זו לטיסה. בדרך כלל אני די זריז בקשירת שיחה. כך מכירים אנשים ושומעים דברים ומתרגלים את שפת המקום. הפעם נאלמתי מפאת יופיה המהמם... ואולי מחשבותי האינטימיות... כמו חרוזו של רבינדרנאט טאגור, שאולי איני זוכרו במדוייק "בדד תשבי, אין גמול עמך, כי המה יפחדו מפני יופייך הרב". בדד, בדד, עד... שהמטוס הרעים ורץ על המסלול לקראת ההמראה. או אז לפתה לפתע הגברת הענוגה בחוזקה את ידי הסמוכה אליה, כשבידה האחרת היא מסמנת את השילוש הנוצרי הקדוש על פניה וחזיה. יכולתי לחוש את הדופק המהיר שלה ואת חרדתה מפני הפלא המבהיל הזה וגופו הגדול של המטוס המתרומם מעלה. עוד אנו נוסקים, ואני כמעט משותק אל נשימתה הנעתקת, והיא נרגעת לאט, וכבר נקשרה בינינו שיחה כמו היינו מכרים ותיקים. מה זה ותיקים?! סימני ציפורניה המטופחות עוד היו חרוטים על זרועי. והנה הדיילות כבר מגישות תקרובת, כולל ויסקי אוֹן דֶה הָאוּז. Happy hour בשעה מוקדמת זו של הבוקר, כולל ויסקי לטייסים! אז למה קוראים למטוס "החלבן"? אולי מתאים יותר "המַסטוּל"? נקווה שהטיסה לא תהיה עליזה מדי.
מגיעים לגואטמלה, עוברים ביקורת גבולות ונוסעים העירה. מלון "גואטמלה פיֶאסטָה" מוגן ע"י מחסום צבאי, מסימני התקופה והלחימה מול ארגוני גרילה. כמעט "נעים" לגלות עוד מקום שיש לו בעיות מול טרור. ואת מי אני מוצא בקבלה? את הגברת השניה, אשת העסקים. כעבור יומיים אני ממשיך בטיסה לטֶגוּסיגַלפָּה, בירת הונדורס. המטוס מיושן עם פרופלורים, שייך לחברת התעופה הענייה של הונדורס, מה זה מפחיד לטוס אתם?! ומי באותה טיסה? אשת העסקים. ואת מי אני רואה אח"כ במלון מָאיָא? את אשת העסקים. כעבור יומיים אני ממשיך בטיסה מפחידה דומה, ומי אתי במטוס? אשת העסקים. טסים לסַן פֶּדרוֹ סוּלָה. משהו כמו חור נידח בקצה הצפון מזרחי של המדינה. מי בכלל נוסע לשם? היא ואני. אחרי כל כך הרבה ראִיות שראינו זה את זו, ואולי חשדנו זה בזו, פנתה היא אלי בספרדית:
"סֶניור, אתה יודע איפה הקונסוליה של בֶּליז פה בסן פדרו סולה?"
"לא, אבל את יכולה לשאול במודיעין או במלונך" עניתי, ומצאנו עצמנו חולקים מונית להגיע, איך לא, לאותו מלון "סן פדרו סולה". וכבר קשרנו שיחה, והיא שאלה מאין אני, ועניתי מישראל, והיא, אמרה, מקוסטה ריקה.
"אה, לפני שבועיים השקפתי עליכם במשקפת" אמרה, ולתהייתי המשיכה "הייתי אורחת של PLO (אש"ף) בלבנון והשקפתי עליכם ממבצר הבּוֹפוֹר".
"ומה שראית היה יפה? וכי למה לך להשקיף מרחוק? הלוא את יכולה לבוא לישראל ולראותה מקרוב".
"לא אבוא לישראל כל זמן שמנחם בגין ראש ממשלה שלכם". או, או! או אז הזדהתה לבקשתי, ואמרה כי היא כלתו של נשיא קוסטה ריקה, כי היא בעלת מתפרה גדולה והיא נוסעת לחפש שווקים ברפובליקה החדשה בֶּליז, שזה עתה קיבלה את עצמאותה והחליפה זהותה מהונדורס הבריטית.
יותר מעמים אחרים, אנו הישראלים לא מוותרים במסעותינו בחו"ל על הזדמנות "להרביץ" הסברה וסניגוריה על ישראל. כך גם אני. אפילו שאין זו משימתי, ולא למען זאת אני טס למרחקים, הנה לאחר שהשלמתי את ענייני שלשמם הגעתי לחור נידח זה, פיניתי כמה שעות טובות וארוחת ערב כדי "להרביץ" ציונות בגברת. ההצלחה היתה כמעט מושלמת. מה לא סיפרתי לה באותו ערב? על התנ"ך שהיא מעריצה, הזכות ההיסטורית וההבטחה האלוהית שאינה מכחישה כנוצריה מאמינה. על הגולה הדוויה של אלפיים שנה, על רדיפות היהודים, הפוגרומים והגירושים, האינקויזיציה והאנוסים, שאולי משפחת חמיה, הנשיא קראסו, היא אחת מהם. וכמובן על השואה הנוראה ועל התקווה שסופסוף יבוא מרגוע לעמנו. וסיפרתי לה על המעט העלוב והעזוב שמצאנו בארץ עם ההתחדשות הציונית, המעט שלא ידע כי הוא פלסטיני, כי לא היתה תנועה לאומית פלסטינית, אלא, אם בכלל, חלק מסוריה רבתי, המעט שהלך וגדל וספג הגירה (לא פלסטינית) מבחוץ בגלל כוח המשיכה והפיתוח אצלנו, המעט שהלך והתפתח לתנועה לאומית בגללנו, תנועה של סירוב לכל פשרה ושל טרור ולוחמנות עם כל ארצות ערב לחיסולה הסופי של ישראל. על הזכות למדינה ולגבולות בטוחים המעוגנת בהחלטות האו"מ, וגם על האור בקצה המנהרה דיברנו, על אותו מנחם בגין שהיא טועה לתעב, שהוא ולא אחר עשה שלום וגם ויתורים כואבים עם הגדולה באויבינו – מצרים. ואפילו, קיטרתי באוזניה, שהוא טעה לדעתי ולדעת אחרים, כשויתר לסאדאת על מה שהיה בחזקת קונצנזוס, על פתחת רפיח כאזור ביטחון והפרדה בין הרצועה לסיני. זאת, אחר שהציע לסאדאת לקבל לידיו את רצועת עזה, והוא ענה: "לא, תודה!" ולימים אנו עתידים לאכול מרורים מהקרבה היתרה ב"ציר פילדלפי" ופרשת המנהרות של הפלסטינים ברצועה אל הצד השני (המצרי) להברחת נשק ואנשים וכו'. גמרנו כידידים טובים עם הזמנה נלהבת לי לבוא לבקרם בסן ח'וזה ולהכיר את משפחתה, את חמותה וחמיה הנשיא. חיבבתי את קוסטה ריקה ואת הקוסטה-ריקאים. ארץ קטנה של עם חביב, שהיתה אטרקטיבית לאזרחי אר"הב, בעיקר לגימלאים שביניהם, שמצאו בה מקום שקט ונעים וזול לבלות בה את חיי הגימלאות. לימים הגיע אליה גם בני שי, לתקופה של ביקור וחיפוש עסקים, כשהארץ נפתחה לפיתוח והשקעות.
זה היה ב 5 ביוני 1982. לא ידענו מה צופן המחר. היא נסעה ליום אחד לבליז, ואני מצאתי עצמי צמוד לרדיו טרנזיסטור המלווה אותי במסעותי, לשמוע את החדשות הנרגשות מן הבית, בקול ישראל בגלים קצרים. בשובה עוד הייתי שם להפתיע גם אותה עם החדשות:
"שמעת את החדשות האחרונות מהמזרח התיכון?"
"לא. מה קרה?"
"לא תוכלי עוד להיות אורחת של PLO בבופור. הבופור בידינו. אתמול נכנס צה"ל לדרום לבנון במלחמת שלום הגליל, לסלק את המחבלים ואת איומי הטרור. הבופור נכבש ע"י חיילנו. עכשיו, אם תרצי לראות ולהכיר אותנו, תצטרכי לקבל הזמנתנו ולבוא ישירות לישראל."
אחרי הציונות שהשקעתי בה, כבר לא היתה בהלה בתגובותיה, אלא סקרנות לשמוע עוד ועוד. נעשינו חברים, עם סיפוק קטן שלי על עוד רכישה של זר ושל הבנתו לענייננו. בהמשך הדרך מימשתי את הבטחותינו להיפגש, והוזמנתי גם לביתם, והשאלה הראשונה ששאלה אותי אחותה בעת היכרותנו, היתה "אתה לא איש "מוסד" במקרה?" "תודה על המחמאה" עניתי, "אמנם כל ישראלי כמעט נחשד כאיש מוסד, אבל לא, לא היה לי הכבוד הזה", שיקרתי.
השרות בחו"ל בזמן שיש מלחמה בארץ, מוציא ממך מנה גדושה של דאגה וחוסר מנוחה, שאתה לא נמצא במקום הנכון. כאילו כתב ר' יהודה הלוי את שירו במיוחד עבורי "לבי במזרח וגופי בסוף מערב". יותר מערב ממערבו של הלוי בספרד. לא ידעתי אז שלא ירחק היום שאסיים עיסוקי באמריקה הלטינית, ואשוב ארצה ע"מ שגם אני אֶשָאֵב אל תוך הפלונטר הלבנוני. ואולי כן ידעתי. הלוא כל חיי אני עובר ממוקד אחד למשנהו בהוויה הביטחונית שלנו. ועד אז, יש מצוקה מסוימת, שלי, שלנו המשרתים בחו"ל, שבשעת מלחמה אין אנו חופשים לעשות מה שלבנו אומר- לקום ולהיות בבית ועם כוחותינו, איש בתחום שהוא יודע ויכול לתרום. לא כן. חזקה עלינו הוראת מפקדנו (ראש המוסד), שלמעט בודדים ביותר שהנם חיוניים ליחידותיהם בצה"ל, כל השאר נשארים על עמדותיהם, וגם זה שירות ביטחוני. למצער אנו בולעים כל מידע הנשלח מן המטה על המלחמה ומה שסביב לה. יש בזה צורך פנימי דחוף לדעת כל דבר שקורה שם, וללוותו בעיון מדוקדק במפות, כאילו הייתי שם. המידע חשוב גם כדי להסביר, מי שתפקידו בכך ומי שאין זה תפקידו, לשואלים הרבים, ישראלים, בני הקהילות היהודיות, אישי שלטון ואחרים. לא סוד הוא שיש פערים גדולים בהסברה הישראלית מול החבירה הגדולה של אויבי ישראל, הפלסטינים, עשרות מדינות ערב והאיסלאם, הגוש הסובייטי, השמאל העולמי ואנטי-שמיים ומכחישי שואה למיניהם. צריך לעמול ולהדוף ספקות, השמצות וגוזמאות. מי שיודע ערבית מכיר את הפתגם הנפוץ: "דָרַבָּני וַבַּכָּה, סַבָּקָני וַאִשְתָּכָּה" (הִכּה אותי ובכה, והשיגני להגיש תלונה). זה מנהגם של הערבים והפלסטינים, שאינם חדלים מלתקוף ולהלחם בנו בכל דרך אפשרית, ובה בעת להזיל דמעות שליש, ולהגיש תלונות על תוקפנותנו.
עוד נגיעה מנגיעות אחדות בנושא הלבנוני, שם בסוף מערב, ראויה שתסופר. בקראקס, בירת ונצואלה, מצאנו מסעדה לבנונית קטנה, עם מטעמים לבנונים מזרחיים להלל, ובמחירים סבירים לשבֵּח. המסעדה שכנה באזור המסחרי הסואן של סַבָּאנָה גְרָנְדֶה, תערובת אורבאנית עממית שיש בה הכל, גם רבי קומות, גם בתי עסק נמוכי קומות וגם רחוב הליכה, ותערובת אנושית לטינית עם הרבה יהודים ולא מעט ערבים. פָאדי, בעליה של המסעדה, צעיר בשנות השלושים, נחמד למראה ומשתדל להיות נחמד במיוחד עם יהודים וישראלים. הוא ואחיו הצעיר ממנו, טוני, מריצים את המסעדה, גם מכינים את התבשילים, גם מגישים בסיוע מלצר מקומי. כיוון שיכולנו, הוא ואני, לדבר מָאמֶע לוּשְן שלו (ערבית), וגם צרפתית, נקשר בינינו קשר טוב, והיה מרעיף עלי מטעמים מן המטבח הלבנוני. האוכל הטוב ביותר בעולם, כך פסקתי אחרי כל טעימותי במקומות שונים בעולם... ולא צריך לראות את זה כפסק הלכה. פאדי חיפש כל הזדמנות לשבת ולדבר. סיפורו נוגע ללב:
"אני נוצרי מרוני יליד דאמור שעל חוף הים מדרום לביירות. אתם הישראלים לא צריכים להגיד לי מי הם הפלסטינים. חצי מבני משפחתי ביחד עם מאות רבות מבני דאמור נטבחו ע"י הפלסטינים. זה קרה בפברואר 76, במה שקוראים מלחמת האזרחים. דאמור היתה עיירה יפהפיה, שהפלסטינים הפכו אותה לחורבה, והקימו בה בסיסי אימון לפידאיין שלהם. ההתקפה היתה פתאומית. לא חשבנו שמלחמת האזרחים תגיע אלינו. הם נכנסו מכמה כיוונים, ירו והרגו כל מי שנקרה בדרכם, גברים , נשים, ילדים, זקנים. לא חסו על נשים הרות, וביקעו את בטנן בסכינים, "להרוג את סוכני הישראלים והאימפריאליזם כשעודם קטנים!" כך צעקו והתהוללו בשעת מעשה, וגם אנסו רבות מנשותינו ובנותינו. אבי ואמי וסבתא שלנו, ואחותי הגדולה שהיתה בהריון, כולם נשחטו ממש בסכינים. אני הצלחתי לברוח עם אחי הצעיר טוני, זה שאתנו פה, ועם אחותי הצעירה תֶּרֶז, ופינו אותנו בסירות, מן המזח, דרך הים לג'וניה. פליטים היינו בארצנו. אני התגייסתי לכָּתָאיבּ (הפלנגות הנוצריות) וחיפשתי כל דרך לנקמה, וגם השתתפתי בכמה פעולות. אבל הייתי צריך לדאוג לאחי ולאחותי. וגם ראיתי שאנחנו, הנוצרים, מפולגים והולכים ומתמעטים, והעתיד שלנו בלבנון לגמרי לא בטוח. החלטתי לחפש את העתיד בחו"ל. התגלגלתי לכמה מקומות, והגעתי לונצואלה. גם כאן לא פשוט, אבל יש סיכויים לפתח את המסעדה הזו, ולהתפתח עוד ועוד, אינשאללה... לפחות בתחום הפרנסה".
לא צריך לספר לו מי הם הפלסטינים, והוא לא צריך לספר לי על דאמור. באותם חודשים שהוא דיבר עליהם, סביב פברואר 76 היינו די עסוקים, כמה מעמיתי ואנכי, בהפלגות מבצעיות עם שייטת 13 וחיל הים. הם נתנו לנו את שירותי התובלה והאבטחה לכמה מבצעים חשובים לאורך החוף הלבנוני. באחד המקרים גם נפצעתי בכף ידי, מהפעלה של זיקוק חירום עם חימוש יתר. טופלתי ונחבשתי בבית חולים, אבל מעי מתהפכים יותר בזוכרי כמה הַמְתנות מעצבנות אל מול קו החוף של דאמור, בדַבּוּר שמנועיו כבויים, תוך חבטות מעלה מטה עם הגלים והקאת הנשמה. יכולנו לראות אז את זיקוקי האש והירי ניתזים אל חשכת השמים. וזו לא הפעם הראשונה שהייתי עד פסיבי (לא לגמרי) למלחמה הארוכה של לבנון, המאבדת את עצמה ואת נוצרֵיהָ לדעת.
בעניין דאמור יש עוד סיפור שיש לי אליו יחס ונגיעה עקיפה. עד מלחמת העצמאות היה בדאמור מפעל לגפרורים, סניף של מפעל "נור" שבמפרץ חיפה. זה היה אחד המפעלים והעסקים המשותפים לנו וללבנונים (נוצרים, וגם מוסלמים) בשנים שעוד היו יחסים של שכנים והיתה תקווה בשני הצדדים לשלום ולשיתוף פעולה. מי שהקים את המפעל היה יחיאל ויצמן, הבעלים של "נור", ועמו בנו, צבי דוריאל (ויצמן), לימים בכיר בשרות החוץ של ישראל במיוחד בנושאי לבנון והשילומים עם גרמניה, ו...נציג דיפלומטי ראשון של ישראל באיראן. הוא הראשון, הפותח את איראן, ואני "האחרון לציון", הסוגר את איראן במהפכת ח'ומיני בפברואר 79.
ובהזדמנות זו של שיח על עסקים משותפים בין יהודים וערבים, כשהיחסים היו עוד קצת נורמליים, כדאי להזכיר משהו שמעטים יודעים. עד מלחמת העצמאות היו לרשת הספרים "סטימצקי" סניפים בקהיר, אלכסנדריה, ביירות ובגדאד. כל העסק, כמו עסקים דומים אחרים, למעט חנות אחת, חלף עם הרוח המלחמתית העויינת לישראל. אבל החנות בביירות המשיכה לפעול עוד שנים, תחת שם אחר ועל ידי השותף הלבנוני, שהיה הגון דיו ביחסיו עם אבא יחזקאל סטימצקי, וגם טרח להעביר אליו לעיתים מזומנות ספרים מעניינים שיצאו לאור בארצות ערב. את הספרים העביר אבא סטימצקי לכתובת הנכונה, בחזקת תרומה ללא תמורה למערכת הביטחון. תרומה טבעית ממי שמשחר בחרותו היה פעיל ציוני, ציר לקונגרס הציוני, וקרוב לזאב ז'בוטינסקי.
באחד הימים, כשבאתי לסעוד אצלו, המתין פאדי עד שהתמעטו הסועדים, והמתיק עמי סוד:
"יש משהו שכדאי שהשגרירות שלכם תדע. אתה מכיר את איסלָה דֶה מרגריטה (האי מרגריטה הקרוב לחופה הצפוני מזרחי של ונצואלה). יש שם מושבה ערבית ופלסטינית די גדולה, שקולטת עוד ועוד מהגרים. הם שולטים בחלק חשוב של המסחר באי, בעיקר בעיר פּוֹרלָמָאר. אבל מה שחשוב לכם לדעת שהם מתנהגים שם כבתוך שלהם, עם תעמולה גלויה נגד ישראל, ואיסוף כספים סביב המסגד, כאילו למטרות סעד הומני לטובת הפלסטינים, אבל זה מיועד בוודאות לארגוני טרור אסלאמיים. מגיעים לשם שליחים מזוקנים שמדברים בגלוי על ג'יהאד וחיסול ישראל. וזה לא רק שם. יש מקום יותר פרוע וזה אזור מַייקָאוּ שבתפר הגבולות בין ונצואלה, מערבה לעיר הנפט מָרָקָיבּוֹ, ובין קולומביה. זה אזור הפקר ומשתוללים בו בהברחות ובפעילות פלילית אחרת. אתה יכול לקנות שם קרטון סיגריות מרלבורו בדולר וחצי, ומערכת סטריאו משובחת בפחות מחצי המחיר כאן. וגם שם יש ערבים ופלסטינים המשלבים את פעילותם הפלילית למען ארגוני הטרור, וכן מטיפים אסלאמיים הקוראים לג'יהאד נגד ישראל ונגד יהודים. והמשטרות של שתי הארצות אינן מעיזות להיכנס לשם, ואולי יש בהן שוטרים וקצינים שמשתפים פעולה תמורת שוחד..." לא סיפרתי לו לפאדי שכבר הייתי במרגריטה ובמייקאו.
אילולא הצרות שתכפו עלינו, וחיינו שלעולם אין בהם רגע דל (never a dull moment ), הייתי מאושר לספר על נפלאות דרום אמריקה. על ההוויה המסקרנת של "שלוש מאות המיליונים" (tres sientos millones ) של בני התרבות הספרדית. על השירה הספרדית החמה והיפה.על האהבה הלטינית הכמעט חופשית. רבות מן הנשים הן divorsiadas (גרושות) או separadas (פרודות), והילדים הרבים מתגוללים אצל אמהותיהם בלי לדעת בדיוק מי האבא. על machos (זכרים) חסרי אחריות המשריצים זרעם בכל עיר וכפר, ואפילו אינם יודעים מספר צאצאיהם. ויש גם רכילות על כמה ישראלים שנסחפו אל החופש הזה של אהבה משחררת ופילגש בכל עיר, כדבר דן בן אמוץ "הי זיוניוני הדרך". על הנופים המדהימים בכל מקום. על הנהרות האדירים, שמעט מהם לא היה מזיק לנו. על מזג האוויר הטרופי, והגשמים הטרופיים, והפירות הטרופיים. על התרבות האינדיאנית הנכחדת. על התערובת האנושית הצבעונית של שחור ולבן וחום וכל צבעי הביניים. על הצבע האנושי השולט קפֶה-לֶצֶ'ה (קפה בחלב). על הקרנבלים בכל מקום, מהקרנבל העני יחסית, והמדהים בעושרו האנושי, של טרינידד, ועד הגדול מכולם בריו דה ז'נרו, זה שהסנובים מלגלגים עליו שהוא ממוסחר, אבל הוא מהמם מכל בחינה שהיא. אילולא הצרות שתכפו עלינו. יש צרה מתפתחת ושמה לבנון. נגעתי בה כאן, באמריקה הלטינית, ויותר מזה בפעילותי בעבר, וכפי שיתברר בהמשך, אני עתיד להישאב אליה במהרה, לחוש על בשרי את השלכות השל"ג דאשתקד.