ההזדמנות האחרונה

כשהכדור הראשון פגע בי בחזה, חשבתי על בתי.
ככה לפחות אני רוצה להאמין. איבדתי את ההכרה די מהר. ואם אתם מעוניינים בפרטים הטכניים, אז אני אפילו לא זוכר שירו בי. אני יודע שאיבדתי הרבה דם. אני יודע שכדור שני ליטף את קצה הקודקוד שלי, אלא שאז כבר הייתי כנראה מחוסר הכרה. אני יודע שליבי הפסיק לפעום. אבל אני עדיין רוצה להאמין שבעודי שרוע בין חיים למוות, חשבתי על טארה.
לידיעתכם: לא ראיתי שום אור בקצה של שום מנהרה. או שאם כן ראיתי, גם אותו אני לא זוכר.
טארה, הילדה שלי, היא בסך הכול בת שישה חודשים. היא יָשנה בעריסה שלה. אני שואל את עצמי אם קול היריות הפחיד אותה. סביר להניח שכן. קרוב לוודאי שהיא התחילה לבכות. אני תוהה אם הצליל המוכר - ועם זאת הצורמני - של יללותיה פילח איכשהו את מסך הערפל שבו הייתי שרוי, אם באיזושהי רמה ממש שמעתי אותה. אבל שוב, אני לא זוכר דבר.
מה שאני כן זוכר, לעומת זאת, זה את הרגע שבו טארה נולדה. אני זוכר את מוניקה - אמה של טארה - מתאמצת ללחוץ לחיצה אחת אחרונה. אני זוכר את הראש מופיע. אני הייתי הראשון לראות את בתי. כולנו מכירים את פרשות הדרכים וההצטלבויות שהחיים מזמנים לנו. כולנו מכירים את הדלת האחת שנפתחת והשנייה שנסגרת, את מעגלי החיים ושינויי העונות. אבל הרגע שבו הילד שלך נולד... הוא מעבֶר לסוריאליסטי. זה כאילו שאתה עובר בפורטל כמו במסע בין כוכבים, שמשנה את המציאות באופן מוחלט. הכול משתנה. אתה נעשה אדם אחר, יסוד פשוט שטולטל על ידי זרז רב עוצמה והוסב באחת למכלול מורכב בהרבה. עולמך נעלם; הוא מתכווץ לממדים של - במקרה הזה, לפחות - מסה של שלושה קילו ומאתיים גרם.
האבהות מבלבלת אותי. כן, אני יודע שאחרי שישה חודשים בלבד בתפקיד אני עוד לא נחשב מקצוען. לחבר הכי טוב שלי, לני, יש ארבעה ילדים. בת ושלושה בנים. הילדה הגדולה, מריאן, היא בת עשר, ובן הזקונים בדיוק חגג יום הולדת שנה.
על פניו של לני קבועה הבעה של אושר לחוץ, ורצפת הג'יפ המשפחתי שלו מוכתמת תמיד בשאריות קרושות של מזון מהיר, ובכל פעם שאני פוגש אותו הוא דואג להזכיר לי שאני עוד לא יודע כלום. אני מסכים. אבל כשאני באמת נלחץ או נכנס לחרדה מכל העניין הזה של גידול ילדים, אני מביט בחבילה חסרת הישע ששוכבת בעריסה, והיא נושאת אלי את עיניה, ואני תוהה מה לא הייתי עושה כדי להגן עליה. אני אקריב את חיי למענה בלי לחשוב פעמיים. והאמת היא, שאם לא תהיה שום ברירה, אני אקריב למענה גם את חייכם.
אז אני רוצה לחשוב שכאשר שני הכדורים פילחו את גופי, כשהתמוטטתי אל רצפת הלינוליאום במטבח - ידי לופתת עדיין חטיף גרנולה אכול למחצה - כששכבתי ללא תנועה בתוך שלולית דמי המתפשטת, וכן, אפילו כשליבי חדל לפעום - אני רוצה להאמין שעדיין ניסיתי לעשות משהו כדי להגן על בתי.

חזרתי להכרה בחושך.
בהתחלה לא היה לי מושג איפה אני נמצא, אבל אז שמעתי את הזמזום בוקע מימיני. צליל מוכר. לא זזתי. רק הקשבתי לזמזום של המוניטור. היתה לי הרגשה שהמוח שלי טובל בדבש. הדחף הראשון שהתפרץ לתודעתי היה בסיסי וקמאי: צמא. השתוקקתי למים. מעולם לא ידעתי שגרון יכול להיות כל כך ניחר. ניסיתי לקרוא למישהו, אבל לשוני נדבקה לחיכי.
דמות של אדם נכנסה לתוך החדר. כשניסיתי להתיישב במיטה כאב בוער פילח את צווארי כמו סכין. ראשי נשמט לאחור. ושוב הכול נעשה חשוך.

כשהתעוררתי שוב היה יום. רצועות גסות של שמש פרצו מבעד לווילונות. מיצמצתי מבעד לקרני האור. חלק ממני רצה להרים את ידי כדי לחסום את הקרניים, אבל התשישות מנעה מהפקודה מלהגיע ליעדה. גרוני היה עדיין צחיח באופן בלתי אפשרי.
שמעתי רחש של תנועה, ולפתע מישהו ניצב מעלי. הרמתי את עיני וראיתי אחות. הפרספקטיבה, שהיתה שונה כל כך מזו שאני מורגל בה, טילטלה אותי. היתה לי הרגשה ששום דבר לא נכון. אני הייתי אמור להיות זה שעומד מעל המיטה ומביט למטה, ולא להפך. כובע לבן - מאלה הקטנים והמשולשים מדי - נח כמו קן של ציפור על ראשה של האחות. אומנם את רוב חיי המקצועיים ביליתי בשורה ארוכה של בתי חולים, אבל אני לא יודע אם ראיתי אי פעם כובע כזה, למעט בטלוויזיה או בסרטים. האחות היתה חסונה ושחורה.
"דוקטור זיידמן?"
קולה היה סירופ מייפל חם. הצלחתי להפיק ניד ראש קלוש ביותר.
האחות ידעה כנראה לקרוא מחשבות, שכן היא כבר החזיקה בידה כוס מים. היא שמה את הקשית בין שפתי ואני ינקתי בחמדנות.
"לאט," היא אמרה בעדינות.
לרגע רציתי לשאול איפה אני נמצא, אבל זה נראה די מובן מאליו. פתחתי את פי כדי לברר מה קרה, אבל היא שוב הקדימה אותי בצעד אחד.
"אני הולכת לקרוא לרופאה," היא אמרה ופסעה לעבר הדלת. "בינתיים תנוח לך."
קול חריקה עלה מגרוני. "המשפחה שלי..."
"אני כבר חוזרת. תשתדל לא לדאוג."

הנחתי לעיני לשוטט ברחבי החדר. הראייה שלי היתה מטושטשת מרוב תרופות, והכול נראה מעורפל, כאילו אני מביט בעולם מבעד לווילון מקלחת. ובכל זאת הצלחתי לקלוט מספיק גירויים כדי להסיק מסקנות מסוימות. התברר לי שאני שוכב בחדר טיפוסי של בית חולים. זה היה די ברור. משמאלי ניצבו משאבת עירוי תוך ורידי ושקית עירוי, שצינורית השתלשלה ממנה אל תוך זרועי. נורות הניאון זימזמו באופן כמעט, אך לא לגמרי, בלתי מורגש. טלוויזיה קטנה תלויה על זרוע מתקפלת בלטה מהפינה הימנית העליונה.
מרחק מטרים אחדים ממרגלות המיטה ניצב חלון זכוכית גדול. פזלתי לעברו אבל לא יכולתי לראות דרכו דבר. כנראה שאני בכל זאת נמצא תחת השגחה. כלומר, אני נמצא במחלקה לטיפול נמרץ. וזה אומר שמה שקרה לי - מה שזה לא יהיה - כנראה גרוע למדי.
קצה הגולגולת שלי גירד, ויכולתי להרגיש שמשהו מושך בשערי. תחבושות, מן הסתם. ניסיתי לבדוק את עצמי, אבל ראשי סירב לשתף פעולה. כאב עמום הידהד בתוכי בשקט, אך לא יכולתי לקבוע מה מקורו. בגפיים שלי היתה תחושה של כבדות, וחזי היה כמו יצוק בעופרת.
"דוקטור זיידמן?"
העברתי את מבטי לעבר הדלת. אשה נמוכת קומה לבושה במדי מנתחים - כולל כובע המקלחת - נכנסה לתוך החדר. קצה מסֵכת המנתחים שלה היה פרום והשתלשל במורד צווארה. אני בן 34. היא נראתה כבת גילי.
"אני דוקטור הלר," היא אמרה והתקרבה אלי. "רות הלר." היא אמרה לי את שמה הפרטי. אדיבות של שותפים למקצוע. רות הלר נעצה בי מבט בוחן. ניסיתי להתמקד. מוחי היה עדיין איטי כמו חילזון חסר קונכייה, אבל יכולתי לחוש בו מתגמגם בחזרה לחיים. "אתה נמצא בבית החולים סנט אליזבת," היא אמרה בקול חמור, כיאה למעמד.
הדלת שמאחוריה נפתחה וגבר נכנס פנימה. היה קשה לראות אותו בבירור מבעד לעירפוּל של וילון המקלחת, אבל אני לא חושב שהיכרתי אותו. האיש שילב את זרועותיו ונשען על הקיר בתנוחה אגבית מתורגלת היטב. הוא לא רופא, חשבתי לעצמי. כשעובדים מספיק זמן עם רופאים, אפשר לדעת.
דוקטור הלר הציצה בחטף לעבר האיש, ואז שוב הפנתה אלי את תשומת ליבה המלאה.
"מה קרה?" שאלתי.
"ירו בך," היא אמרה. ואז הוסיפה: "פעמיים."
היא נתנה לי רגע לעכל את הדברים. הבטתי באיש השעון אל הקיר. הוא לא זז. פתחתי את פי כדי לומר משהו, אבל רות הלר המשיכה בשלה. "כדור אחד שרט את קצה הגולגולת שלך. הכדור ממש שיפשף לך את הקרקפת, שהיא, כמו שאתה יודע, איבר עשיר ביותר בכלי דם."
כן, זה ידוע לי. פציעות חמורות בקרקפת מדממות כמו עריפות ראש. או קיי, חשבתי, זה מסביר את הגירוד בקצה הראש. כשרות הלר היססה לרגע, דירבנתי אותה. "והכדור השני?"
הלר שיחררה נשימה עמוקה. "זה היה קצת יותר מסובך."
חיכיתי.
"הכדור חדר לחזה שלך וחורר את מעטפת הלב. זה גרם לכמות גדולה של דם לדלוף אל הרווח שבין הלב למעטפת הלב. צוות האמבולנס שהגיע למקום לא הצליח למצוא אצלך דופק, לחץ דם, חום גוף - סימני חיים. נאלצנו לפתוח לך את בית החזה -"
"דוקטור?" האיש השעון על הקיר קטע את דבריה, ולרגע חשבתי שהוא מדבר אלי. רות הלר השתתקה אבל לא הסתירה את כעסה. האיש קילף את עצמו מהקיר. "את יכולה לתת לו את הפרטים אחר כך? הזמן מאוד יקר כאן."
היא נעצה בו מבט זועף, אבל לא יותר מזה. "אני אשאר כאן להשקיף," היא אמרה לאיש, "אם לא איכפת לך."
דוקטור הלר נמוגה לאחור, והאיש מילא כעת את שדה הראייה שלי. ראשו היה גדול מדי ביחס לכתפיו במידה שעוררה חשש שצווארו עלול לקרוס תחת הנטל. שערו היה קצוץ לגמרי, ורק מלפנים הוא השתרבב בנדיבות מעל לעיניו. אניצי שיער חצו בטור אנכי את סנטרו, מין זקנקן מכוער, שנראה כמו נחיל חרקים המכרסמים בבשר החי. באופן כללי הוא נראה כמו חבר בלהקת בנים שהתחיל להזניח את עצמו בצורה קשה. הוא חייך אלי, אבל חיוכו נעדר כל רמז של חמימות. "אני פקד בוב רייגן ממשטרת קַסֶלטוֹן," הוא אמר. "אני יודע שאתה מבולבל כרגע."
"המשפחה שלי -" התחלתי.
"אני אגיע לזה," הוא קטע אותי. "אבל כרגע אני צריך לשאול אותך כמה שאלות, או קיי? לפני שניכנס לפרטים של מה שקרה."
הוא המתין לתגובה. עשיתי כמיטב יכולתי כדי להיפטר מקורי העכביש ואמרתי, "או קיי."
"מה הדבר האחרון שאתה זוכר?"
סרקתי את מאגרי הזיכרון שלי. זכרתי שהתעוררתי בבוקר, שהתלבשתי. זכרתי שהבטתי בטארה. זכרתי שהפעלתי את המובַּייל המוזיקלי השחור לבן מעל מיטתה, מתנה שקיבלתי מעמית לעבודה שהתעקש שהצעצוע הזה יעורר את הפעילות המוחית של התינוקת או משהו כזה. המובייל סירב לזוז ולפזם את שירו התינוקי. הסוללות היו ריקות. ציינתי לעצמי שאני צריך לזכור לקנות חדשות. אחר כך ירדתי למטה.
"הדבר האחרון שאני זוכר הוא שאכלתי חטיף גרנולה," אמרתי.
רייגן הינהן כאילו שציפה לתשובה הזו. "היית במטבח?"
"כן. ליד הכיור."
"ואז?"
ניסיתי לאמץ את מוחי חזק יותר, אבל שום זיכרון לא עלה. הנדתי בראשי. "התעוררתי פעם נוספת. בלילה. כבר הייתי כאן, אני חושב."
"ואתה לא זוכר עוד משהו?"
שוב פישפשתי בנבכי הזיכרון, אבל לשווא. "לא, שום דבר."
רייגן שלף פנקס ודיפדף בו. "כמו שהרופאה כאן אמרה לך, ירו בך פעמיים. אתה לא זוכר אולי מראה של אקדח או קול ירייה או משהו כזה?"
"לא."
"טוב, אפשר להבין את זה. היית במצב רע, מארק. צוות האמבולנס חשב שאתה מת."
שוב עלתה בי תחושת היובש בגרון. "איפה טארה ומוניקה?"
"חכה עוד רגע בסבלנות, מארק." רייגן הביט בפנקסו ולא בי. הרגשתי את האימה מתחילה להעיק על חזי. "האם שמעת חלון נשבר?"
הרגשתי חולשה. ניסיתי לקרוא את התווית על שקית העירוי כדי לראות במה מטשטשים אותי. זה לא עבד. משככי כאבים, לכל הפחות. ובעירוי התוך ורידי בטח מורפיום. ניסיתי להילחם בהשפעה של הסמים.
"לא," אמרתי.
"אתה בטוח? מצאנו חלון שבור בצד האחורי של הבית. ייתכן שכך הפורץ חדר פנימה."
"אני לא זוכר חלון נשבר," אמרתי. "אתה יודע מי -"
רייגן שוב קטע אותי. "עדיין לא, לא. לכן אני כאן שואל אותך את השאלות האלה. כדי לגלות מי עשה את זה." הוא הרים את ראשו מהפנקס. "יש לך אויבים?"
הוא באמת שאל אותי את השאלה הזאת עכשיו? ניסיתי להתיישב במיטה ולשפר את זווית הראייה שלי, אבל לא היה שום סיכוי שזה יקרה. לא נהניתי להיות החולה, להימצא בצד הלא נכון של המיטה, אם תרצו. אומרים שרופאים הם הפציינטים הגרועים ביותר. חילוף התפקידים הפתאומי הזה הוא כנראה הסיבה לכך.
"אני רוצה לדעת מה קרה לאשתי ולבתי."
"אני מבין את זה," אמר רייגן, ומשהו בטון שלו העביר אצבע קרה על ליבי. "אבל אתה לא יכול להרשות לעצמך את הסחת הדעת הזאת, מארק. לא כרגע. אתה רוצה לעזור לנו, נכון? אז אתה צריך לשתף איתי פעולה." הוא חזר אל הפנקס. "בוא נחזור לעניין האויבים."
הבנתי שהמשך הוויכוח איתו יהיה לא מועיל ואפילו מזיק, ולכן קיבלתי באי רצון את הדין. "מישהו שמסוגל לירות בי?"
"כן."
"לא, אין לי אויבים כאלה."
"ולאשתך?" עיניו התמקדו בי בחוזקה. תמונה אהובה של מוניקה - האופן שבו פניה אורו כשראינו לראשונה את מפלי ריימונדקיל והדרך שבה היא כרכה סביבי את זרועותיה בפחד מדומה כשהמים געשו סביבנו - עלתה פתאום באוב. "לה היו אויבים?"
הבטתי בו. "למוניקה?"
רות הלר התקדמה לעברו. "אני חושבת שזה מספיק לעכשיו."
"מה קרה למוניקה?" שאלתי.
דוקטור הלר נעמדה בסמוך לפקד רייגן, כתף אל כתף. שניהם הביטו בי. הלר התחילה שוב למחות על התחקור המשטרתי, אבל אני הפסקתי אותה.
"אל תמכרי לי את הזבל הזה של הצורך להגן על החולה," ניסיתי לצעוק וחשתי את הפחד והזעם שלי מנהלים מאבק איתנים בחומרים המסתוריים שעירפלו את מוחי. "תגידו לי מה קרה לאשתי."
"היא מתה," אמר פקד רייגן. פשוט ככה. מתה. אשתי. מוניקה. הרגשתי כאילו שלא שמעתי אותו. המלה לא הצליחה לחלחל לתוכי.
"המשטרה הגיעה לבית אחרי שירו בשניכם. הם הצליחו להציל אותך. אבל עבור אשתך זה כבר היה מאוחר מדי. אני מצטער."
עוד הבהוב חטוף של זיכרון - מוניקה בחופשה במַרְתַ'ה'ס ויניַארד, על החוף, בבגד הים החום, שערה הארוך מצליף בעצמות לחייה, והיא מחייכת אלי בחיוכה החד כתער. במצמוץ אחד הדפתי מעלי את התמונה. "וטארה?"
"בתך," פתח רייגן בכחכוח גרון מהיר. הוא הציץ שוב בפנקסו, אבל אני לא חושב שהוא תיכנן לכתוב שם משהו. "היא היתה בבית באותו בוקר, נכון? כלומר, בזמן התקרית?"
"כן, ברור. איפה היא עכשיו?"
רייגן סגר את הפנקס בתנועה חדה. "היא לא היתה במקום כשהגענו."
ריאותי התאבנו. "אני לא מבין."
"בהתחלה קיווינו שאולי היא נמצאת אצל קרובי משפחה או חברים. או אפילו בייבי סיטר, אבל..." קולו נמוג.
"אתה מנסה להגיד לי שאתם לא יודעים איפה טארה?"
הפעם רייגן לא היסס בתשובתו. "כן, זה מה שאני אומר."
הרגשתי כאילו יד ענקית מועכת את החזה שלי. עצמתי את עיני בכוח ונפלתי לאחור. "כמה זמן?" שאלתי.
"כמה זמן היא נעדרת?"
"כן."
דוקטור הלר התחילה לדבר במהירות מוגזמת. "אתה חייב להבין. היית פצוע קשה. לא היינו משוכנעים שתישאר בחיים. היית מחובר למכשירי הנשמה. ריאה אחת שלך קרסה. היה לך זיהום חמור במחזור הדם. אתה רופא, אז אני יודעת שאני לא צריכה להסביר לך כמה זה חמור. ניסינו להוריד את המינון התרופתי ולעזור לך להתעורר -"
"כמה זמן?" שאלתי שוב.
היא ורייגן החליפו ביניהם מבט נוסף, ואז הלר אמרה משהו ששוב קרע את האוויר מגופי. "היית מחוסר הכרה במשך שנים עשר יום."