סוף הלילה

חלק 1 - אוויר
 
1
 
שמעתי כל הלמות כבדה של לבי. הפעימות כאילו נבעו מתוך ורידיי, יצאו מגופי בגלים, וחצו את החלל הריק שבין שער המעבר המבליח לבין הבית האפל.
הוא היה שם. לא היה לי ספק. למרות שלא יכולתי לראות אותו או אפילו להבחין בשמץ מריחו החמים והמעושן, ידעתי שהוא שם. מחכה לי. אבל למה? מדוע רֶן בא למקום הבודד הזה?
מבטי חלף על פני הצללים שהתפתלו כשעננים חלפו על פני הירח, והזכירו לי יותר מדי את הערטילאים. תליתי מבט בשמים, כדי שלא אצטרך להביט בבתים שסביבי, או בשלדים של הבתים שבנייתם נעצרה. הזמן קפא כאן. מדרון ההר, שפּוּנה מעצים כדי לפנות מקום לכביש ללא מוצא ולטבעת הבתים, סיפר בלחישה על עָבָר שנותר מעֵבֶר להישג יד. מתחם הַלְדִיס רחב הידיים - או מה שאמור היה להיות מתחם הַלְדִיס - נפרש לפני, כולו בתי מותרות שנבנו במיוחד עבור הלהקה שרֶן ואני אמורים היינו להנהיג יחדיו. מאורת הלהקה שלנו. ביתנו.
פניתי לעבר אַדְנֶה, וניסיתי להסתיר את הרעד בקולי. "תיזהרי שלא יראו אותך. אם תהיה בעיה, את תשמעי אותי, ואם אבוא בריצה, כדאי שתפתחי דלת מהר. לא משנה מה יקרה, אל תבואי לחפש אותי."
"עשינו עסק," אמרה אַדְנֶה והחלה לסגת לעבר היער. "תודה, קָאלָה."
הנהנתי ואז השתניתי לצורת זאב. אַדְנֶה חמקה אל בין הצללים. כשהייתי בטוחה שאף אחד לא יצליח להבחין בה, התחלתי ללכת חרישית לעבר הבית. חלונותיו היו חשוכים, המבנה דומם. הוא נראה ריק מכל בחינה, אבל אני ידעתי שזה לא נכון.
הלכתי ואפי נמוך, טעמתי את האוויר. הרוח נשבה בגבי, ומשום כך הרגשתי פגיעה. לא אוכל להבחין בריחו של מי שמסתתר בחסות החשכה עד שכבר כמעט אתקל בו. אוזני הסתובבו אחורה וקדימה בדריכות וניסו לשמוע כל סימן חיים. לא שמעתי דבר. לא ארנבים שרצים למצוא מחסה מתחת לשיח, וגם לא ציפורי לילה מרפרפות בשמים. המקום הזה לא היה סתם נטוש, התחושה הייתה שהוא מקולל, כאילו שום דבר לא העז להציב את כף רגלו בתוך גבולות קרחת היער.
האצתי, גמאתי את המרחק אל הבית, קפצתי מעל ערימות שלג, ציפורני התחככו בנהרות הקרח שקפאו על המדרכה. כשהגעתי למדרגות הכניסה, נעצרתי כדי לרחרח את הקרקע. עיני עקבו אחר עקבות טריים של כפות זאב שהפכו לסימני מגפיים במעלה המדרגות. ריחו של רֶן היה חריף, טרי. הוא הגיע רק זמן קצר לפנינו. עליתי אט אט אל המרפסת, שיניתי צורה כדי לפתוח את דלת הרשת. סובבתי בזהירות את הידית העגולה. הבית לא היה נעול. הנחתי לדלת לנוע פנימה. היא השמיעה חריקה קלה, אבל לא יותר. התגנבתי פנימה, סגרתי את הדלת וסובבתי את הבריח. אם מישהו ייכנס אחרי, רציתי התראה על בואו.
השתניתי בחזרה לצורת זאב, חציתי את חדר הכניסה, עקבתי אחר ריחו של רֶן אל גרם המדרגות הראשי. ניסיתי שלא להתכווץ כשעברתי על פני הכניסה לחדר האוכל. שולחן עץ אלון יפהפה, ככל הנראה עתיק, מוקף כיסאות. ארבעה מכל צד, אחד בראש השולחן ואחר מולו. עשרה. קל מדי לדמיין ארוחות כאן. הלהקה שלנו יחד: צחוקים, הקנטות, שייכוּת.
עליתי במדרגות לאט, הצטערתי שציפורני נוקשות על הפרקט. כשהגעתי לקומה השנייה, נעצרתי והקשבתי. מהבית עלתה דממה. המשכתי לעקוב אחר מסלולו של רֶן בבית, עברתי על פני שלושה חדרי שינה וחדר אמבטיה, עד שהגעתי לדלת בסוף המסדרון. לבי נחבט בין צלעותי כשנכנסתי לחדר השינה הראשי.
אחרי צעדים ספורים נעצרתי. קרניים דקיקות של אור ירח הסתלסלו ברחבי החדר והאירו את המיטה המפוארת. כריות סאטן נערמו על המיטה, שהוצעה במצעי יוקרה והתהדרה בעמודי עץ הָבנֶה גבוהים בארבע פינותיה. ארונות בגדים תואמים ניצבו לאורך קיר אחד. בקיר הניצב עמדו שולחן איפור וספה מול המיטה.
ריחו של רֶן הקיף אותי מכל עבר. ריח מעושן של עץ עתיק מתחת לשמי סתיו קרירים, של עור בלוי, ובו רמז מפתה של אלגום. עצמתי עיניים, הנחתי לריחו לאפוף אותי, למלא אותי בזיכרונות. חלף רגע עד שהצלחתי לנער את העורף ולפזר מעלי את העבר כדי לנסות להתמקד בהווה.
האור מבחוץ הסתנן פנימה דרך חלונות מעוגלים גבוהים שבתחתיתם מושב גומחה. רֶן היה מכורבל מתחת לחלונות, מוסווה חלקית בצללים. הוא שכב בלא ניע, ראשו נח על כפותיו. והוא לטש בי עיניים.
נשארנו כך, קפואים, מביטים זה בזה, למשך נצח, כך נראה לי. בסופו של דבר אילצתי את עצמי להתקדם צעד אחד. ראשו התרומם בחטף, ושערות עורפו סמרו. שמעתי את נהמתו הנמוכה והמאיימת. נעצרתי, התאפקתי שלא לנהום לעברו מתוך אינסטינקט.
הוא נעמד, כשהוא עדיין נוהם, והתחיל לצעוד הלוך ושוב מתחת לחלון. התקדמתי צעד נוסף. ניביו הבריקו כשנבח נביחת אזהרה. הרכנתי ראש, לא רציתי להפגין שום תוקפנות. אבל זה לא עזר.
שריריו של רֶן נדרכו והוא זינק לעברי והפיל אותי על הצד. ייללתי כשהחלקנו על רצפת העץ. שיניו נקשו ממש מעל כתפי כשהתגלגלתי משם. נעמדתי בקושי, התחמקתי כשהתקיף שוב. הרגשתי את חום נשימתו ואת ניביו שהתחככו בצדי. הסתחררתי, חשפתי שיניים בנהמה, והתייצבתי מולו. התכוננתי לקראת התקפתו הבאה. כשהוא זינק בפעם השלישית, אבל שיניו לא חתכו את בשרי, הבנתי מה קורה. רֶן לא רוצה להתקיף אותי. הוא רק מנסה להבריח אותי.
זקפתי כתפיים ונבחתי לעברו. די!
עיניו הכהות, הרושפות, פגשו את עיניי.
למה את לא נלחמת בי? הוא חשף שיניים.
עקבתי אחריו, הסתובבתי במעגל אטי בזמן שהוא הקיף אותי. לא באתי לכאן להילחם.
הפעם כשהוא זינק, לא זזתי. אפו היה מרוחק סנטימטרים מאפי, והוא חשף שיניים, אבל אני לא נרתעתי.
את לא צריכה להיות כאן אם את לא מוכנה להילחם.
אני תמיד מוכנה להילחם. הראיתי לו את שיניי. אבל אני לא בהכרח רוצה.
נהמתו הרועמת נמוגה אט אט. הוא השפיל ראש, הפנה את פניו והלך בחזרה לחלון, שם הרים מבט אל השמים.
את לא צריכה להיות כאן.
אני יודעת. הלכתי אליו בצעדים רכים. גם אתה לא.
כשהוא נפנה למולי, השתניתי לצורת אדם.
הזאב בצבע הפחם הבהב ואז רֶן עמד מולי, והשפיל מבט אל פני.
"למה את כאן?"
"ולמה אתה כאן?" אמרתי ונשכתי את השפה התחתונה. לא באתי לכאן מפני שהוא שהה כאן שעות, בבית ריק שנבנה עבורנו. אבל היה קשה לסלק מעלי את המחשבות האלה. בחדר הזה, על ההר הזה, בבית הזה, נדמה היה שהכול סובב סביב שנינו. רק בקושי זכרתי את העולם שבחוץ. החפשנים. המלחמה.
עיניו הבזיקו, אבל אז הפכו חלולות.
"זה מקום טוב להתבודד."
"אני מצטערת," אמרתי. המילים חתכו כקרח בגרוני.
"על מה, בדיוק?" חיוכו היה חד כסכין, ופני התכרכמו.
"על הכול." לא הייתי מסוגלת להביט בו, אז התהלכתי בחדר, בהיתי בכל מיני דברים, עברתי על פני רהיטים שמגירותיהם ריקות. מיטה שאיש כבר לא יישן בה.
"על הכול," הוא חזר אחרי.
הייתי בצד השני של החדר, עמדתי מעבר למיטה, ואז הסתובבתי ולטשתי בו עיניים.
"רֶן, באתי לעזור לך. זה לא חייב להיות ככה."
"לא?"
"אתה לא חייב להישאר כאן."
"למה לי ללכת?" אמר. "זה הבית שלי." אצבעותיו עברו על משטח הסאטן של מצעי המיטה. "הבית שלנו."
"לא נכון." לפתתי את אחד מעמודי המיטה. "לא בחרנו בו; הוא נבחר עבורנו."
"את לא בחרת בו." הוא ניגש לצדה השני של המיטה. "אני חשבתי שיהיו לנו חיים טובים כאן."
"אולי." ציפורני שרטו את ציפוי העץ. "אבל לא ממש הייתה לנו זכות בחירה. אפילו אם יכול היה להיות טוב."
"את בכלל לא רצית בזה. נכון?" אגרופיו היו קמוצים לצדיו.
"אני לא יודעת," אמרתי. לבי הלם מהר מדי. "מעולם לא שאלתי את עצמי מה אני רוצה."
"אז למה ברחת?"
"אתה יודע למה," אמרתי חרישית.
"בגללו," הוא סינן, תפס כרית וזרק אותה על פני החדר. נרתעתי ואילצתי את קולי להישאר רגוע.
"זה לא פשוט עד כדי כך," אמרתי. ברגע שהוא הזכיר את שֵיי, משהו התעורר בתוכי. עדיין הרגשתי עצובה, אבל חזקה יותר. שֵיי לא רק שינה את נתיב חיי. הוא שינה אותי. לא, לא שינה. הוא עזר לי להילחם למען מהותי האמיתית. עכשיו היה תורי לעזור לרֶן לעשות זאת.
"מה, לא?" הוא לטש בי עיניים.
"אתה היית מסוגל להרוג אותו?" שאלתי, ולא הנחתי למבטו של רֶן. "כך רצית להתחיל את החיים איתי?"
חלק ממני לא רצה לדעת את התשובה. יכול להיות שהוא באמת רצה במותו של שֵיי? אם טעיתי לגבי רֶן, בואי לכאן היה שגיאה איומה. אנחנו נילחם ואני אצטרך להרוג אותו. או שהוא יהרוג אותי.
הוא חשף לעברי שיניים חותכות חדות, אבל אז נאנח. "ברור שלא."
הקפתי לאט את המיטה. "אלה החיים שהיינו חיים תחתם - הורגים את האנשים שזקוקים לעזרה."
הוא עמד דומם כאבן והביט בי כשהתקרבתי.
"השומרים הם האויב, רֶן," אמרתי. "נלחמנו עד עכשיו בצד הלא־נכון של המלחמה הזאת."
"איך את בטוחה בזה כל כך?"
"אני מכירה את החפשנים עכשיו," אמרתי. "אני בוטחת בהם. הם עזרו לי להציל את הלהקה שלנו."
חיוכו היה קשה. "חלק ממנה."
"האחרים בחרו בעצמם."
"ואני לא?" עיניו היו כהות כאבן וולקנית, כועסות. אבל לא חשבתי שזעמו מכוון אלי.
כשעצמתי עיניים לרגע קט, כיוון שלא הייתי מסוגלת לספוג את שטף החרטה שהציף את מבטו של רֶן, חזרתי שוב לוֵוייל, לצינוק, עמוק מתחת לעדן. זכרתי את הייאוש בקולו של רֶן, את הפחד בקולי.
"הם אמרו שאני חייב."
"מה אתה חייב?"
"לשבור אותך."
נרעדתי כשנזכרתי בבת אחת איך הוא הטיח אותי בקיר ודם מילא את פי. אילצתי את עצמי להתנער מהזיכרון, והבחנתי בארשת הבחילה הקלה על פניו של רֶן וידעתי שמחשבותיו היו באותו המקום.
בלעתי רוק, לפתתי את ידי כדי שלא ירעדו. "אני מקווה שלא."
הוא לא ענה, רק הביט בי.
"אני לא מאמינה שרצית לפגוע בי," אמרתי. "ואני לא חושבת שהיית פוגע בי, אפילו אם מונרו לא -"
המילים התייבשו בגרוני. זה היה נכון, אבל זה לא סילק את הזיכרון. זוועת הרגעים האלה נחרטה בעצמותי.
"לא הייתי פוגע בך," לחש רֶן.
הנהנתי, גם אם לא הייתי בטוחה שאני מאמינה. העיקר עכשיו היה להוציא אותו מכאן ולהרחיק אותו מהעולם שהפך אותו למישהו שעלול לפגוע בי. הוא התחיל להרים את ידו, כאילו כדי לגעת בלחיי, אבל אז הניח לה להישמט בחזרה לצדו.
"החפשנים שלחו אותך למצוא אותי?"
"בערך."
גבתו התרוממה.
"מונרו רצה למצוא אותך," אמרתי.
לסתו של רֶן נחשקה. "האיש שאבא - האיש שאֶמיל הרג."
שמתי לב איך הוא עצר את עצמו. הוא לא רצה לקרוא לאֶמיל אבא.
"רֶן." הושטתי יד ואחזתי בידו. "אתה יודע?"
אצבעותיו לפתו את אצבעותי. "זה נכון? אֶמיל הרג את אימא שלי?"
הנהנתי, והרגשתי דמעות זולגות מעיני.
הוא משך ממני את ידו, אגרף אצבעות בשערו הכהה, ולחץ על רקותיו. כתפיו התחילו לרעוד.
"צר לי כל כך."
"האיש הזה." קולו של רֶן נסדק. "האיש הזה, מונרו. הוא האבא האמיתי שלי, נכון?"
הבטתי בו, תהיתי איך חיבר את כל החלקים. "איך ידעת?"
לא חלף זמן רב בין הקרב במעמקי עדן לבין הרגע המתוח הזה שבו עמדתי והבטתי ברֶן. אני מכירה אותו מאז ששנינו היינו גורים, אבל הרגשתי שבעשרים וארבע השעות האחרונות הזדקנו בעשרות שנים.
אֶמיל התחיל לצחוק. רֶן עדיין השתופף בין אביו לבין החפשן, עיני הפחם שלו להטו כשראה את מונרו מוריד את החרבות.
"לא אפגע בנער," אמר מונרו. "אתה הרי יודע."
"שיערתי כך," אמר אֶמיל ועיניו קפצו לרגע אל הזאבים הצעירים הרוטנים. "תוודאו שהוא לא יברח. הגיע הזמן שרֶן ינקום את מות אמו."
"רֶן, לא! הוא משקר. הכול שקרים!" צווחתי. "בוא איתנו!"
"היא כבר לא אחת מאיתנו," סינן אֶמיל. "תחשוב איך היא התייחסה אליך, איך היא הפנתה עורף לכולנו. תריח את האוויר, ילד. היא מסריחה מחפשנים. היא בוגדת וזונה."
הוא לטש בי עיניים ואני כשלתי לאחור מול האש שבערה בהן. "אל תדאגי, יפהפייה. יומך עוד יבוא. מוקדם יותר משאת חושבת."
היטלטלתי הצדה כשקוֹנוֹר תפס לי את היד ומשך בכוח. הוא גרר אותי לעבר הדלת הפנויה.
"אנחנו לא יכולים לעזוב אותו!" צעקתי.
"אנחנו חייבים." קוֹנוֹר כשל עלי כשנאבקתי להשתחרר אבל הוא החזיר לעצמו במהירות את שיווי המשקל ונעל זרועות סביבי.
"תן לי להילחם!" נאבקתי, רציתי נואשות לחזור אבל לא רציתי לפגוע בחפשן שגרר אותי משם.
"לא!" פניו של קוֹנוֹר היו קשים כאבן. "שמעת אותו. הלכנו. ואם תעשי לי קטע של זאב, אני נשבע שאחסל אותך!"
"בבקשה." עיני בערו כשראיתי את ניביו של רֶן נוצצים ונשימתי נעתקה כשמונרו עזב את החרבות.
"מה הוא עושה?" זעקתי, והתחמקתי כשקוֹנוֹר ניסה שוב לתפוס אותי.
"זה הקרב שלו עכשיו," אמר דרך שיניים חשוקות. "לא שלנו."
רֶן קפץ לאחור כשהחרבות קרקשו על הרצפה לפניו. שערות עורפו אמנם עדיין סמרו, אבל הנהמה גוועה בגרונו.
"תקשיב לי, רֶן," אמר מונרו, והשתופף כדי לפגוש את רֶן בגובה העיניים, מבלי להביט בשני הזאבים האחרים שהתקדמו לעברו באטיות אכזרית. "עדיין יש לך ברירה. בוא איתי ותדע מי אתה באמת. עזוב את כל זה ובוא."
נביחתו הקצרה והחדה של רֶן הסתיימה ביבבה מבולבלת. שלושת הזאבים האחרים המשיכו לסגור באיום על החפשן. העובדה שאויבם הניח את נשקו פתאום לא עצרה בעדם.
זרועו של קוֹנוֹר הקיפה בחטף את צווארי והוא תפס אותי בנעילת ראש מכאיבה.
"אנחנו לא יכולים לראות את זה," סינן ומשך אותי לאט מן החדר.
"רֶן, בבקשה!" צעקתי. "אל תבחר בהם! תבחר בי!"
רֶן הסתובב למשמע הייאוש בקולי, וראה את קוֹנוֹר גורר אותי דרך הפתח. הוא החליף צורה, לטש מבט אובד עצות בידיו הפרושות של מונרו והתקדם צעד לעברו.
"מי אתה?"
קולו של מונרו רעד. "אני -"
"די! אתה טיפש, ילד," אֶמיל נהם לעבר רֶן ואז חייך אל מונרו. "בדיוק כמו אבא שלך."
ואז זינק באוויר, החליף צורה לזאב - גוש סבוך של פרווה, ניבים וציפורניים. ראיתי אותו מטיח עצמו במונרו, נועל לסתות סביב גרונו של האיש הלא־חמוש, רגע לפני שקונור סובב אותי בכוח.
רֶן לא הביט בי כשדיבר וקרע אותי משטף הזיכרונות שהציף אותי. "כשהוא הניח את החרבות, חשבתי שהוא מטורף. אולי מתאבד. אבל היה משהו בריח שלו. הוא היה מוכר, כאילו שאני מזהה אותו."
ראיתי שקשה לו לדבר. "אבל מה שאֶמיל אמר. לא הבנתי בהתחלה. עד שהוא... עד שמונרו דימם. ריח הדם שלו. ידעתי שיש קשר."
"הוא אהב את אימא שלך." דמעותי היו לוהטות כל כך שהייתי מוכנה להישבע שהן צורבות את לחיי. "הוא ניסה לעזור לה לברוח. קבוצה של זאבי בִּיש רצתה למרוד."
"כשהייתי בן שנה," אמר.
"כן."
רֶן ישב על המיטה, פניו טמונים בידיו.
"מונרו השאיר מכתב." כרעתי ברך לפניו. "הוא רצה שנחזיר אותך."
"זה כבר לא משנה," אמר רֶן.
"איך אתה יכול לומר את זה?"
הוא הרים את פניו. מראה ארשת פניו המיוסרת שבר את לבי.
"לאן אני יכול להיות שייך, קאלה?" שאל. "אין לי מקום בעולם ההוא. אפילו אם אימא שלי ניסתה ללכת לשם ואבא שלי היה שם. שניהם אינם. הם מתים. מתים בגלל החיים שאליהם אני דווקא כן שייך. אין שום דבר שמחבר אותי לחפשנים. אני רק אהיה אויב בעיניהם."
הבנתי היטב את הרגשתו. שנינו איבדנו הרבה כל כך. הלהקה שלנו נקרעה לגזרים. משפחותינו פורקו. אבל עדיין הייתה תקווה. החפשנים הוכיחו את עצמם בפני כשנלחמתי לצדם. הם לא שונים כל כך מהנוטרים. כולנו לוחמים, ושפכנו דם אלה למען אלה. אויבינו הפכו להיות חברים, והזאבים יוכלו למצוא בית חדש בין החפשנים. האמנתי בכך, אבל הייתי צריכה לשכנע גם את רֶן.
תפסתי את ידיו, לחצתי בכוח את אצבעותיו. "יש לך משהו שמחבר אותך אל החפשנים."
"מה?" הוא נדהם מן המילים הנוקבות.
"למונרו יש בת," אמרתי. "קוראים לה אריאַדְנֶה."
"יש לו בת?" שאל רֶן.
"יש לך אחות. אחות חורגת."
"מי אימא שלה?" הוא עמד מהופנט, שטף רגשות געש בעיניו.
"אישה שעזרה לו כשהוא התאבל על קורין," אמרתי. "אבל גם אימא של אַדְנֶה מתה."
הרכנתי ראש, חשבתי על כל האנשים שהמלחמה הזאת הרסה. הדפתי מעלי את האבל, ניסיתי להתמקד ברֶן. "היא צעירה מאיתנו בשנתיים. ובגללה אני כאן."
"בגללה," אמר.
"כן," אמרתי, וקימטתי את המצח כשהוא הזעיף פנים. "אנחנו צריכים ללכת."
"את צריכה ללכת," מלמל. "הם רוצים את שֵיי ואותך. אפילו עם אחות, אני לא משתלב במשוואה הזאת."
המילים שאמר היו כמו סטירת לחי.
"זה לא מספיק." הוא הביט בי בעצב. "היא חפשנית. אני נוטר. מה אני בלי להקה?"
בטני געשה. כמה פעמים שאלתי את עצמי את השאלה הזאת? הלהקה הייתה עצם מהותו של זאב אלפא. נועדנו להנהיג, לרקום קשרים עם בני להקתנו. אם לוקחים מאיתנו את זה, חיינו מאבדים את משמעותם.
עיניו הביטו בי. "מה את רוצה?"
"מה?" נעצתי בו מבט.
"את יכולה לתת לי סיבה לבוא איתך?"
"כבר נתתי," אמרתי, ונרעדתי כשקלטתי את משמעות דבריו.
"לא," אמר ורכן לעברי. "נתת לי סיבות, אבל לא את הסיבה שלך."
"אבל -" המילים שיצאו מפי היו חרישיות, נרעדות.
אצבעותיו שרטטו את מסלול דמעותי. המגע היה קל, הוא רק רפרף על לחיי. אבל הרגשתי כאילו להבות משתוללות על עורי.
"תני לי סיבה, קאלה," לחש.
תליתי בו מבט. דם שאג באוזני. עורקי עלו באש.
לא היה כל ספק בדעתי מה השאלה שהוא הציג. אבל לא יכולתי לתת לו את מה שהוא רוצה.
עיניו הכהות של רֶן היו מלאות כאב, כאב שהוא חשב שאני המרפא היחיד לו.
"רֶן," לחשתי. "אני רוצה -"
ופתאום רכנתי מעליו, ושיערי הגזוז התחכך בלחיו כשהתכופפתי לנשק אותו. שפתינו נפגשו והרגשתי כאילו אני צוללת לתהום הנשייה. הנשיקה העמיקה, מיידית ורעבה. הוא הרים אותי ואני כרכתי את רגלי סביב מותניו, והתאמתי את גופי לגופו. נשיקותינו היו נזקקות כל כך, ארוכות כל כך, עזות כל כך, עד שרק בקושי הצלחתי לנשום ביניהן. הוא השכיב אותי על המיטה. המיטה שלנו.
ידיו החליקו אל מתחת לחולצתי, ליטפו את בטני, החליקו מעלה והסיטו את החזייה. נאנקתי ונשכתי את שפתו, התענגתי על תחושת כובד משקלו עלי כשגופינו החלו לנוע יחדיו.
עם כל מגע של אצבעותיו עורי ניעור לחיים, העלה ניצוצות כמו קש תחת גפרור דולק. הפחד נשרף. הצער נשרף. האובדן נשרף.
שמעתי את זעקת ההנאה שפלטתי כשפיו עקב אחר נתיב ידיו, ונאבקתי להיאחז במחשבה מול התחושות הלוהטות.
אסור לי לעשות את זה. אני לא יכולה לעשות את זה.
המחשבות התרוצצו בי כשזימנתי אליי את דמותו של שֵיי. הרי הוא פתח בפני את העולם הזה. הידיים שלו, הגוף שלו, הם שהציתו את נשמתי בפעם הראשונה. רציתי אותו כל כך, וברגע ההוא הייתי בטוחה שרֶן אבוד, שהוא בחר בדרך השומרים, והטבעתי את יגוני בכניעה למבול התשוקה כלפי שֵיי.
אבל אולי רֶן לא בחר? אולי נטשנו אותו מוקדם מדי? אולי מונרו צדק?
בעבר, כשהגעתי למפגשים כאלה עם רֶן, ריסנו אותי חוקיהם של השומרים, ותמיד פחדתי להיכנע לתשוקה שרגשה בקרבי.
אני אוהבת את שֵיי. אין לי שום ספק בכך. אבל לא יכולתי להתכחש לתגובתי רבת העוצמה לרֶן, לרצונו העז בי. תהיתי אם יש בינינו קשר שלא יכול להינתק, קשר שחושל בעברנו המשותף, שנולד מתוך הכאב של חיינו כנוטרים. האם הקשר הזה חזק יותר מן האהבה החדשה שצמחה עכשיו בין שֵיי וביני?
ידו של רֶן החליקה אל בין ירכי ואני נרעדתי. גופי ידע מה עתיד לבוא והוא תבע בצרחה עוד. אם חשבתי ולו לרגע שהקשר עם שֵיי הפחית את עוצמת המשיכה של ליטופיו של רֶן, הרי שהתבדיתי ברגע זה. בלילה ההוא שביליתי עם שֵיי בגן טעמתי בפעם הראשונה מסודותיהם של האוהבים, וכעת הייתי שיכורה מרוב הרצון להכיר את הדרכים שבהן יעורר רֶן את גופי לחיים. תהיתי אם כשאעניק לו את העונג הזה אפחית בדרך כלשהי מן הזוועות שהוא סבל בגללי. מגעו משך אותי בחזרה בזמן, לתוך עבר שבו היינו יחדיו כפי שנועדנו להיות מאז ומתמיד. עבר שבו אמי חיה ואחי אינו שבור.
שפתיו היו שוב על שפתי. פיתלתי אצבעות בשערו הכהה.
"אני אוהב אותך," מלמל, בהפסקה רגעית של הנשיקה. "תמיד אהבתי אותך."
לבי החסיר פעימה.
נדמה היה כאילו שֵיי שם, לוחש באוזני.
אהבת אותו.
כן.
אבל לא כמו שאת אוהבת אותי.
אני אוהבת אותך.
שֵיי. אמרתי את המילים האלה אך ורק לשֵיי. ורציתי שכך זה יישאר.
מה אני עושה, לכל הרוחות? אהבתי את רֶן. אני עדיין אוהבת אותו. המקום הזה, רוחות הרפאים האינטימיות האלה שמחזיקות אותי בחדר הזה, על המיטה הזאת, המלמולים על הבטחות עבר וחלומות שדודים, שום דבר מזה הוא לא חלק מחיי הנוכחיים. ההשתהות כאן, ולא משנה מה אני מרגישה, רק מעכבת את בריחתנו מגורל שלא בחרנו לעצמנו.
הדופק שלי האיץ. רֶן נישק אותי שוב, אבל הרגשתי כאילו אני בזרועותיה של רוח רפאים חסרת מנוחה הרודפת אותי, ולא בזרועות המאהב שאני רוצה.
"רגע," לחשתי. "חכה, בבקשה."
"לא, קאלה," הוא אמר, והעביר את פיו על צווארי. "אל תעשי את זה. אל תנסי לעזוב. רק תהיי כאן. תהיי איתי."
הוא לא מבין? אין שום כאן. המקום הזה ריק, יש בו רק עצב וגם, אם נשתהה בו - מוות.
"רֶן," אמרתי, ודחפתי אותו בעדינות אך בתקיפות. התחלתי להיכנס לפניקה, אבל לא רציתי שיראה זאת. כל מילה, כל תנועה, חייבות להיבחר בקפידה עילאית. אם אומר מילה לא נכונה, אני עלולה להבריח את רֶן בחזרה אל השומרים. אני אמנם לא יכולה להיות איתו כמו שהוא רוצה, לא כאן, לא עכשיו - אולי לעולם לא - אבל גם לא הייתה לי כוונה לאבד אותו. "זה לא בטוח."
"מה?" הוא הזדקף ומצמץ אלי. "אה. אה, כמובן. תראי, קאלה, אני מצטער על הבנות האחרות. אני יודע שזה בטח מצב משונה בשבילך, וזה לא היה הוגן, אבל אני נשבע שתמיד נזהרתי. אני בריא לגמרי. זה בטוח."
לטשתי בו מבט ואז פרצתי בצחוק.
"אני לא משקר," אמר, ונראה פגוע מעט מן ההתפרצות מצדי.
"לא," אמרתי, וניסיתי להסדיר את הנשימה. "אני מאמינה לך."
"יופי." הוא חייך ורכן אלי לנשיקה נוספת. אבל אני התפתלתי הצדה; התשוקה, שתפסה אותי לא מוכנה כשרק מצאתי את רֶן, לא תפיל אותי שוב במלכודת. המקום הזה מסוכן לשנינו.
"לא," אמרתי שוב. "אני מתכוונת שלא בטוח כאן כי האנשים שבנו את הבית הזה רוצים במותי. אנחנו מבזבזים זמן שלא עומד לרשותנו. חייבים ללכת."
"עוד לא." הוא הושיט יד אלי. "אנחנו לא בסכנה. אף אחד לא בא לכאן. אף פעם."
מילותיו העלו בי רעד כשתהיתי באיזו תכיפות רֶן בא לכאן. כמה פעמים אילצו אותו הנסיבות להיות זאב בודד במקום האלפא של הלהקה?
"כן, בינתיים." פסעתי הצדה כדי לחמוק מידיו. "אַדְנֶה מחכה בחוץ. אחותך."
פניו של רֶן השתנו, התשוקה והתסכול התחלפו בתדהמה.
"אחותי," מלמל. ציינתי לעצמי את תגובתו, למקרה שאזדקק לה שוב. את אינסטינקט האלפא של רֶן - הצורך שלו לתפוס חזקה עלי - אפשר להסיח באמצעות אַדְנֶה. היא המשפחה שהוא צריך באמת. אחותו היא הקשר היחיד שלו לעבר שמציע לו גאולה מאכזריותו של אֶמיל ומהכאב שבידיעה שאמו נהרגה בידי השומרים ושהוא לא הכיר כלל את אביו האמיתי.
"אנחנו יכולים לדבר על כל זה כשנחזור לאקדמיה." מיהרתי לסדר את בגדי, ניסיתי להתעלם מן האשמה שקרעה אותי לגזרים. היא הכאיבה לי משני הצדדים - לא ידעתי מה אומר לרֶן כשניחלץ מוֵוייל ולא ידעתי מה אומר לשֵיי על מה שקרה כאן. הרגשות שלי עצמי היו תוהו ובוהו מוחלט, סבך שנדמה היה שאי אפשר יהיה להתיר.
"את לא יכולה להיחלץ מזה," הוא נהם ומשך אותי אליו. "אני לא עוזב אותך יותר. אף פעם."
"אני יודעת," אמרתי, ולא התנגדתי כשהוא נישק אותי. תהיתי עד כמה עמוק הבור שאני כורה לעצמי. אבל חששתי שאם אומר משהו שיסתור את תקוותיו של רֶן הוא ישנה את דעתו ולא יבוא איתי. לא יכולתי לאפשר מצב כזה.
"יופי."
הרגשתי אותו מחייך דרך הנשיקה.
יצאנו מחדר השינה ומיהרנו במדרגות. כשהגענו לדלת הכניסה הוא נעצר ופנה להביט סביבו.
"חבל," אמר. "זה באמת בית יפה."
"יש בחיים דברים חשובים יותר מבתים," אמרתי והושטתי יד אל הידית.
הוא הניח את ידו על כף ידי.
"יש עוד דבר אחד שאני צריך לומר לך לפני שנלך," אמר.
"מה?" שאלתי בקול חנוק, רציתי לחזור למקום בטוח ולהתרחק מרוחות הרפאים המפתות שריחפו במקום הזה.
הוא התכופף ושפתיו חלפו על לחיי כשפתחתי את הדלת. "אני אוהב את השיער שלך ככה."
2
 
השתניתי בחזרה לצורת זאב והרחקתי את רֶן במהירות מאתר בתי הרפאים. כשהתקרבנו לאורנים הגבוהים שהקיפו את האתר עצרתי בבת אחת. הרמתי את האף ורחרחתי את האוויר כדי להיות בטוחה שלא ראו אותנו ולא עקבו אחרינו.
כבר אמרתי לך שאף אחד לא בא לכאן. רֶן כרסם קלות בכתפי. לעולם.
הבטתי בו, צמרמורת עברה בעורי מתחת לפרווה כשתהיתי שוב באיזו תכיפות רֶן בא אל המקום הזה. רֶן חי בבדידות רבה יותר משתיארתי לעצמי בכלל. קיוויתי שאני עומדת לתקן זאת.
היא ממש מולנו.
המשכתי בריצה קלה ליער.
אַדְנֶה יצאה לפגוש אותנו, והתקרבה בזהירות. עיניה היו פעורות כשנעצרו על רֶן.
"הכול טוב?" שאלה בנימה קלילה, אבל בקול סדוק מעט.
שיניתי צורה. "כן."
רֶן היטה את ראשו והביט באַדְנֶה. הוא ניגש אליה בצעדים רכים, רחרח את אחורי כף ידה כשהושיטה אותה אליו. לא הייתי בטוחה מה הוא זיהה, אבל הוא כשכש בזנבו. הוא שינה צורה לאדם.
"אריאַדְנֶה, זה רֶנְיֶיה לָרוֹשׁ." זזתי הצדה, כך שהם עמדו זה מול זה כשאני לא ביניהם.
היא חייכה ואמרה, "אַדְנֶה."
באותו הרגע הוא אמר, "רֶן."
הם מצמצו זה אל זה, ואז צחקו. העברתי את מבטי ביניהם הלוך ושוב. דמותו הגבוהה והשרירית של רֶן לא הייתה דומה כלל לדמותה של אַדְנֶה. היא הייתה דקת גזרה, מבנה גופה הזערורי עמד בניגוד לעוז רוחה. אבל היה ביניהם משהו משותף. כאב בער בחזי כשהבנתי ששניהם דומים למונרו. במשך הזמן המועט שביליתי עם המנחה מהַלְדִיס, הוא הוכיח את עצמו כמנהיג הטוב ביותר שהכרתי מעודי. הוא יחסר לכולנו בקרב העתיד לבוא.
"אני שמחה שקאלה שכנעה אותך שאנחנו הטובים," אמרה אַדְנֶה, בקול בוטח יותר.
רֶן הנהן. "אני מצטער על אבא שלך."
"אבא שלנו." היא היססה ואז התקדמה צעד אחד, והושיטה ידיים לעבר רֶן.
הוא עטף את אצבעותיה הקטנות והדקות באצבעותיו. הם עמדו כך לרגע. ואז אַדְנֶה נשענה עליו, והניחה את ראשה על חזהו.
רֶן נראה נדהם, אבל כרך את זרועותיו סביבה במהירות.
הוא נאלץ לכחכח כדי לומר, "את יודעת, תמיד חשבתי שיהיה מגניב אם תהיה לי אחות קטנה."
"אל תתלהב." אַדְנֶה הרימה מבט אליו וחייכה. "אני קצת מעצבנת."
רֶן צחק.
לא יכולתי להתאפק. "היא לא צוחקת."
"תודה, לילי." אַדְנֶה תקעה בי מבט זועף, אבל גם היא צחקה. "מה דעתכם שנמשיך להחליף עלבונות במקום שבו יש פחות סיכויים שנהיה בסכנת מוות?"
"היא קוראת לך לילי?" רֶן הביט בה בתדהמה.
 נאנקתי. "כן."
"אז אנחנו גם חושבים אותו הדבר." הוא חייך אלי בזדוניות ואז קרץ אליה.
אולי איחוד המשפחות הזה לא היה רעיון טוב כל כך בעצם. אבל משהו בתוכי שהיה חלול מאז המתקפה על וֵייל התחיל להתחלף בחמימות מנחמת. תקווה.
"אז איך אנחנו מסתלקים מכאן?" שאל רֶן. "יש לכן מכונית? אופנוע שלג?"
אַדְנֶה שלפה את הסקינים מחגורתה, זרקה אותם גבוה באוויר ואז תפסה אותם. "חכה עד שתראה את היכולות המדהימות של אחותך."
כשאַדְנֶה התחילה לארוג, רֶן השתנה בחזרה לצורת זאב, שיטח את אוזניו וחשף שיניים לעבר האורות שנצנצו באוויר. היא נעצרה לרגע והעיפה מבט מעבר לכתפה.
"הרבה יותר קשה לי כשמפריעים לי. אני לא רוצה שננחת בסוף ביוון במקום באיטליה."
נביחתו של רֶן הייתה מלאה הפתעה. חייכתי אליו והוא שינה צורה.
"איטליה?" הוא לטש בי מבט. "זאת בדיחה, נכון?"
"זאת לא בדיחה," אמרתי. "עוד לא ראיתי שם הרבה, אבל מה שראיתי מקסים. על חוף הים התיכון."
"אף פעם לא ראיתי ים," מלמל.
שילבתי אצבעות באצבעותיו. "אני יודעת."
אַדְנֶה נפנתה בהתפעלות משער המעבר המוכן והביטה בנו. עיניה עברו במהירות אל ידינו השלובות והיא תקעה בי מבט שואל. הפניתי את מבטי הצדה. לא יכולתי להרשות לעצמי להשיב על שאלתה.
"את מוכנה?"
על השאלה הזאת יכולתי לענות. "קדימה."
"את בטוחה שזה לא מסוכן?" שאל רֶן כשמשכתי אותו קדימה. לא ידעתי אם הוא משתהה כדי להקשות עלי או אם שער המעבר באמת מדאיג אותו.
"אנחנו מאבדים רק כל משתמש חמישי," התבדחה אַדְנֶה, נעמדה מאחורינו ודחפה אותנו אל תוך האור.
מעברו השני של שער המעבר רֶן לפת את ידי בעוצמה מכאיבה. שחררתי את אצבעותי בניעור ומתחתי אותן.
"סליחה." סומק התפשט על לחייו. "איפה אנחנו?"
"בחדר שלי," אמרה אַדְנֶה וסגרה את השער.
"אנחנו באקדמיה," אמרתי. "כאן החפשנים גרים ועוברים הכשרה."
"החפשנים גרים באיטליה?" תמה רֶן.
"לפעמים." אַדְנֶה שילבה את זרועה בזרועו.
"לאן את הולכת?" שאלתי, ומיהרתי לצאת אחריה מבעד לדלת.
היא קראה מעבר לכתפה. "צריך לספר לאָניקה על זה מיד."
"באמת?" הייתי עצבנית לקראת הצגתו של רֶן בפני החפשנים. העדפתי להגיע אל אָניקה בהדרגה.
"תסמכי עלי," אמרה אַדְנֶה, שחשה בחרדתי. "ככל שנספר על זה לאָניקה מוקדם יותר, כך יהיו לנו פחות בעיות. אני מקווה."
"יופי," מלמלתי.
רֶן בהה בקירות האקדמיה בדיוק כמוני כשהגעתי לשם לראשונה. גופו היה דרוך; ראיתי את המתח בכתפיו ובגבו. לא יכולתי להאשים אותו. האקדמיה הייתה מלאה סירחון חפשנים - והריח שלהם היה ריח שאימנו אותנו לזהות כאיום.
כשהגענו לדלתות האגף הטקטי של הַלְדִיס אַדְנֶה זקפה כתפיים, נשמה עמוקות ודפקה עליהן.
שמעתי קולות עמומים מעבר לדלתות; רגע לאחר מכן נפתחה אחת מהן וגילתה חפשנית שלא הכרתי. היא הביטה בנו בחשד.
"אנחנו צריכים לדבר עם אָניקה," אמרה אַדְנֶה לפני שהאישה הספיקה לחקור אותנו.
"אנחנו באמצע ישיבת מועצה," אמרה האישה בנוקשות.
"אני יודעת." אַדְנֶה הזדקפה למלוא גובהה, שלא היה נישא במיוחד, אבל היא הצליחה להיראות מאיימת. "זה מצב חירום. אחרת לא הייתי כאן."
האישה כיווצה שפתיים. "אני אבדוק אם היא יכולה לקבל אתכם."
"היא תקבל אותנו." אַדְנֶה נדחקה מעבר לאישה, שהתחילה למחות. העפתי לעברה מבט מתנצל ומיהרתי אחרי אַדְנֶה, לא לפני שאחזתי בידו של רֶן ומשכתי אותו אל החדר איתי.
אָניקה וכתריסר חפשנים אחרים היו מכונסים סביב השולחן. לא זיהיתי את רובם. קונור היה שם, וכן איתן וסַילאס. כולם הביטו בלוגֶן. השומר נשען על השולחן, ונראה יותר מדי נינוח לטעמי.
"כמו שאמרתי." לוגֶן שאף מהסיגריה שלו. "אני לא יודע אם אני יכול לחשוף את מקום הימצאם של הוריו של שֵיי בלי לקבל ערובות נוספות לביטחוני."
אָניקה שפשפה את רקותיה. "אתה מוכן בבקשה לכבות את זה? אני לא רוצה לבקש ממך שוב."
"אני פשוט פועל בהתאם לנסיבותי הנוכחיות." לוגֶן נשף טבעת עשן, ומילא את האוויר בריח טבק וציפורֶן. "חשבתי שאסירים תמיד מקבלים סיגריה לפני ההוצאה להורג. וכיוון שכולכם כל הזמן מאיימים להרוג אותי, אני מאמין שהפינוק הקטן הזה מגיע לי, כל עוד חיי בסכנה. לא?"
רֶן ואני נהמנו בו־זמנית כשלוגֶן הביט בנו, וחיוך אטי עיקל את אחת מזוויות פיו. הוא התחיל לצחוק, טלטל את ראשו ושאף שוב מן הסיגריה. סַילאס בהה בנו בפה פעור. קונור נעמד כשאַדְנֶה ניגשה לשולחן. הוא הזעיף פנים אליה, אבל אז עיניו מצאו את רֶן ואותי.
"לכל הרוחות," הוא התנשף ואז פנה אל אַדְנֶה, וקולו הפך במהירות לצעקה. "מה עשית, לעזאזל?!"
אַדְנֶה נרתעה, אבל הביטה בו בעיני פלדה. "מה שהייתי צריכה לעשות."
"אריאַדְנֶה, מה זה צריך להיות?" אָניקה קמה.
אַדְנֶה פתחה את הפה כדי להגיב, אבל לפני שהספיקה לדבר, עלתה מן החדר נהמה. שמעתי קול התרסקות כשכיסא נזרק לאחור, והתנגש במדפי הספרים שמאחורי השולחן.
"מה הוא עושה כאן?" פניו של שֵיי היו מלאים חמת זעם. הוא לא טרח להקיף את השולחן. הוא זינק מעליו בקפיצה אחת, ולא השאיר לי זמן אפילו להתחיל להסביר.
האוויר סביב שֵיי געש, ונצבע בגוון החלודה של זעפו. הרחתי גם את הכעס שעלה מרֶן, פתאומי ואלים, כשהוא נעמד לפני וחסם את דרכו של שֵיי. זאת הייתה הבעת בעלות ברורה לחלוטין, התרסה כנגד שֵיי. רֶן היה זכר אלפא, והוא תבע לעצמו את מקומו.
הוא השתופף, זאב אדיר ממדים בצבע אפור־פחם שנהם מול הזאב הזהוב, אשר חשף את שיניו, עורפו סמור ושריריו דרוכים לקראת מתקפה.
ניסיתי לדבר, אבל נדמה היה כאילו יד נעלמה חונקת אותי, המילים נבלעו בבעתה שעלתה בי.
מה עוללתי?
החפשנים שלפו את כלי נשקם. חרבות החליקו מנדנים; פגיונות הבזיקו באור השמש. קשתות כוונו. לעבר רֶן.
שֵיי זינק קדימה, והטיח את עצמו ברֶן. הם התהפכו על הרצפה, גוש שיניים וציפורניים שנשלפו מתוך גוף זהוב וגוף אפור. המאבק הפראי התנהל במהירות כה אדירה עד שדמויות זאבי האלפא היריבים שתקפו זה את זה נראו מטושטשות, והפכו למשחק של אור וצל. למזלו של רֶן, הם היו כרוכים כל כך זה בזה שהלוחמים שמסביב לא יכלו לכוון את נשקיהם במדויק.
הרחתי את הדם לפני שראיתי אותו. הריח המתכתי העשיר מילא את האוויר. שֵיי התפתל ותקע את שיניו בכתפו של רֶן. רֶן נהם, ולסתותיו ננעלו על רגלו הקדמית של שֵיי. הם החליקו על הרצפה, נתיב ארגמני הכתים את השיש מתחתם. ואז הם נפרדו, התאמצו להסדיר את הנשימה, להתחשל לקראת המתקפה הבאה. רֶן יילל ושֵיי השתופף, מוכן לזנק בחזרה להתכתשות. טבעת החפשנים כיוונה שוב את כלי הנשק אל רֶן.
"לא!" זעקתה של אַדְנֶה נשמעה מעל נהמותיהם. היא השליכה את עצמה אל בין שני הזאבים, גוננה על רֶן בגופה. הוא נבח בהפתעה, אבל עצר את עצמו ולא נשך אותה.
 שֵיי נדהם מהופעתה של אַדְנֶה לא פחות מרֶן. הוא כשל לאחור, עדיין נהם, אבל לטש בה מבט. הוא פסע לאט הצדה, כיוון את עצמו לזווית התקפה חדשה. אַדְנֶה נפרשה מעל רֶן כמו גלימה. הזאב הכהה חשף שיניים ברוגז, וניסה לנער אותה מעליו.
"קאלה!" אַדְנֶה הביטה בי בעיניים פעורות לרווחה. "את חייבת לעצור את זה!"
קונור חצה את החדר אל צדה של אַדְנֶה. ציפיתי שהוא ימשוך אותה מעל רֶן, אבל במקום זאת הוא הסתובב, והוסיף את גופו כמחסום נוסף בינה לבין החפשנים. הוא שלף את חרבותיו.
"אני מציע שכל האחרים יורידו את כלי הנשק. עכשיו."
לוגֶן חייך, ושאף באטיות מן הסיגריה.
עיניה של אָניקה הצטמצמו. "אני מניחה שיש הסבר הגיוני לתוהו ובוהו הזה?" היא הביטה בי.
הנהנתי, התקדמתי עד שעמדתי בין שני הזאבים. "שֵיי, רֶן." הפניתי מבט זועף וקר כקרח אל כל אחד משניהם. "תשנו צורה. בחזרה. עכשיו."
שניהם היססו, שערות עורפם סמרו, מבטיהם נעו ממני אל יריבם.
"עכשיו," אמרתי וחשפתי ניבים.
רֶן שינה צורה ראשון. אַדְנֶה מעדה כשהנער הגבוה נחבט בה. קונור תפס את זרועותיה, ונראה כאילו הוא רוצה לנער אותה בתסכול. במקום זאת רק חיבק אותה, ועיניו היו מלאות חרדה.
שֵיי עדיין לטש מבט זועם ברֶן כששינה צורה.
שניהם התנשפו בכבדות. כתמים הכהו את הבד הקרוע על כתפו של רֶן, ואילו שֵיי הצמיד את כף ידו לאמתו המדממת.
החדר היה מלא בריח דמם ובריח הפחד החריף של החפשנים. הלוחמים הורידו את כלי נשקם, אבל ידעתי שהתגרות קלה שבקלות תדרבן אותם להתקיף. שֵיי היה התקווה היחידה שלהם לניצחון במלחמה הזאת. אם רֶן מהווה איום על החוטר, החפשנים יהרגו אותו בלי היסוס. אני חייבת לשכנע אותם שאנחנו זקוקים לעזרתו של רֶן.
נשמתי נשימה עמוקה, וניסיתי להפיח במילותיי את העוצמה העזה ביותר שיכולתי לגייס. "אָניקה, אני מתנצלת על ההפרעה. אַדְנֶה ואני היינו חייבות לטפל במשהו. במבצע הצלה שחיוני להצלחתה של הברית הזאת."
הייתי אסירת תודה שאַדְנֶה הצליחה לא לפעור מולי את פיה.
אָניקה הרימה גבה. "יצאתן למבצע פרטי חשאי?"
חיוך אטי משך את שפתי. "אני מתנצלת על ההפתעה. לא רציתי לחשוף את התוכנית שלי כשהיצור הזה, שאינו ראוי לאמון, נמצא בינינו." הבטתי בזעף בלוגֶן, שחיוכו נעלם. ביטחוני גבר.
"אמרת מבצע הצלה?" מבטה של אָניקה נראה חשדני קצת פחות, אבל לא נטול חשד לגמרי.
אַדְנֶה כחכחה בגרונה. "כן, אָניקה. הצלה שהתחייבה מהקורבן שהקריב אבי."
עם אזכור מותו של מונרו חלפו מלמולים בין החפשנים. מבטים מודאגים, תנועות עצבניות מרגל לרגל.
"אביך נהרג בקרב," אמרה אָניקה. "אובדן נורא, אבל נפגעים בנפש הם דרך חיים כאן."
"זה לא כל העניין." אַדְנֶה אחזה בידו של רֶן. הוא נראה מופתע, אבל חייך אליה. מצחו של שֵיי התכווץ כשהביט באַדְנֶה, שמשכה את רֶן לעבר אָניקה.
"אָניקה, אני רוצה להציג בפניך את רֶנְיֶיה לָרוֹשׁ. אחי."
נשיפות הפתעה מילאו את החדר. שֵיי התקשח, והביט בי בעיניים פעורות. הנהנתי. הזעם בעיניו נמהל בסקרנות חדשה, שהעניקה לי שביב תקווה. שֵיי חיבב את מונרו, כיבד אותו. והוא התיידד במהירות עם אַדְנֶה, שרצתה נואשות להגן על אחיה. אולי הפנייה לרגשות החיוביים האלה תפחית מעוצמת שנאתו לרֶן. אני חייבת להרגיע אותו. הכאיב לי ששֵיי עלול לחשוב שבגדתי בו כשיצאתי להציל את רֶן. כשחשבתי על הדרך שבה פיתיתי את רֶן לעזוב את וייל, הרגשתי גרוע עוד יותר.
"רֶן, זאת אָניקה." אַדְנֶה התעלמה משצף הלחישות והמבטים הלא־מאמינים. "אָניקה היא החץ. היא מנהיגה את החפשנים."
"אני מצטער לפלוש למסיבה שלכם," אמר רֶן ובחן בחשש את החפשנים המכונסים.
אָניקה קימטה את מצחה והביטה בקונור. "המכתב." ידה נחה על כיס הז'קט שלה.
פניו של קונור היו חמורים. "כן."
אָניקה בהתה ברֶן, ואז הביטה קצרות באַדְנֶה ונאנחה. "פעלתן בטיפשות."
התרגזתי. "לא נכון."
החץ פנתה אלי. "בנו של האלפא של בִּיש נמצא כאן. נוכחותו מסכנת הכול. מעשהו הראשון היה מתקפה על החוטר ו -"
נהמתי, וקטעתי את דבריה. "הוא לא הבן של אֶמיל. הוא לא דומה בכלל לאֶמיל."
הפעם כלי הנשק שנשלפו כוונו אלי. שֵיי ורֶן רטנו שניהם והתקרבו לצדי. לשמחתי הם התעלמו זה מזה, ומיקדו את תשומת לבם בחפשנים.
אָניקה הרימה את ידה. "דברי בחופשיות, קאלה."
לבי נחבט בחזי. זהו זה. זה הרגע שיכריע הכול, לחיוב או לשלילה, יחלץ את הנוטרים מתוך עברנו ויזניק אותנו לעתיד. והעול כולו מונח על כתפי. האם אני מסוגלת לשאת אותו? האם אני באמת ובתמים האלפא שתמיד רציתי להיות?
"הוא הבן של מונרו." הצבעתי על רֶן. "והוא הסיכוי הטוב ביותר שלכם לנצח במלחמה הזאת."
"הוא מה?" קולו של שֵיי היה חרישי ומסוכן.
"אני מה?" רֶן עצמו דיבר בלחישה, אבל המבט שתקע בי היה מודאג מעט.
לכל הרוחות. זאת הבעיה עם תכניות מאולתרות. אין זמן לשקול את ההשלכות.
התעלמתי מהם, אבל ידעתי שאצטרך להתמודד עם קנאתו של שֵיי אחר כך ושעדיין יש לי הרבה מה להסביר לרֶן. התמקדתי רק באָניקה.
"החוטר הוא הנשק שלכם," אמרתי ונגעתי בזרועו הלא פצועה של שֵיי. עורו היה חם מתחת לאצבעותי והרגשתי את הדופק שלו קופץ. רציתי למשוך אותו קרוב אלי, אבל לא העזתי. עדיין לא. "אבל אתם זקוקים גם לצבא."
"להקת הבוגדים שלכם היא ממש לא צבא," אמר לוגֶן. "והממזר של אֶמיל בהחלט לא הוכיח את עצמו כמנהיג."
נאלצתי לעזוב את שֵיי כדי שאוכל לתפוס את ידו של רֶן, ולרסן אותו כשחשף שיניים מול לוגֶן.
"ולמה אתה כאן, לוגֶן?" הבטתי בו בזעף. "כי הגשמת את ציפיותיו של אביך?"
הוא הסיט את מבטו ממני ואני חייכתי, ידעתי שניצחתי אותו. "איבדת את הירושה שלך, מה? נכשלת במילוי חובתך? בגלל זה נאלצת לברוח. הממלכה הקטנה שלך התפוררה, נכון?"
לוגֶן לא הביט בי. הוא הדליק עוד סיגריה.
"הוא צודק בדבר אחד, קאלה," אמרה אָניקה, אם כי ניכר בארשת פניה שגם היא לא מחבבת במיוחד את השומר. "הלהקה שלכם היא לא צבא."
"אבל אנחנו יכולים להביא לכם צבא," אמרתי.
"איך?" אחד החפשנים שלא הכרתי התקדם. ראשו המגולח ואפו המעוקל שיוו לו מראה של נץ. כשדיבר שמעתי שמץ של מבטא צרפתי. "מונרו מת. הפוטנציאל לברית מת יחד איתו."
תקעתי בחפשן חמוץ־הפנים מבט קשה כשניגשתי אל לוגֶן, ותפסתי את חולצתו של השומר באגרופי. "תגיד לי, לוגֶן. כמה זאבי בִּיש אבא שלך הרג כשהתגלתה הבגידה של קורין?"
עיניו של לוגֶן בלטו. "איך את מצפה שאדע את זה? הייתי ילד!" הוא הביט בי פעור־פה, לא עלה על דעתו שאחת ממשרתותיו לשעבר תוכל פתאום לאיים עליו.
דמי געש בעורקי כשהריח המפולפל של הפחד שלו מילא את האוויר. "אני לא מעלה על דעתי שאֶפרון בִּיש היה משאיר את בנו היחיד חסר כל הכנה ולא מלמד אותו את ההיסטוריה האמיתית של הלהקה שלו לעתיד."
פניו של לוגֶן החווירו עם כל שנייה שחלפה. "אבל... אני..."
"תענה לה." איתן ניגש לעמוד לצדי. שמעתי את הפגיון שלו נשלף בשריקה מן הנדן.
"עשרים וחמישה," אמר לוגֶן. "עשרים וחמישה בוגדים נהרגו."
"נו, זה לא היה קשה כל כך, מה?" איתן חייך.
אני רטנתי ולוגֶן נסוג אל השולחן.
"כמה זאבים ידעו שאֶמיל לא אבא של רֶן?" שאלתי.
"אף אחד." לוגֶן חשק שיניים. הטחתי אותו אל השולחן.
"אף אחד, למיטב ידיעתנו," ייבב. "אבל היו שמועות מאז ההתקוממות. כולם ידעו שקורין תיעבה את בן הזוג שלה. אבא שלי השתיק את האמת, אבל המזג של אֶמיל יוצא מכלל שליטה לפעמים. הוא רצה להרוג את הילד. הוא הצטווה לא לעשות את זה."
העפתי מבט לעבר רֶן, שפניו היו מתוחים. הצטערתי שאני לא יכולה לחסוך ממנו את הכאב שגורם הידע הזה, אבל הייתי חייבת להוציא תשובות מלוגֶן.
"היית אומר שלהקת בִּיש חיה בשביעות רצון תחת מנהיגותו של אֶמיל?"
לוגֶן בלע בכוח. "אולי לא."
עזבתי אותו, ופניתי אל אָניקה. "מה שקרה בוֵוייל ודאי גרם לתוהו ובוהו בלהקות. זאבי צל לילה לא נאמנים לאֶמיל לָרוֹשׁ. הם נאמנים לאבא שלי. למשפחה שלי."
קונור הנהן. "ילדה טובה."
"מה את מציעה?" שאלה אָניקה.
"נוטרים צריכים מנהיגי אלפא. בזכות קשרי הלהקה אנחנו נלחמים טוב כל כך. השומרים טעו טעות חמורה כשהרגו את אימא שלי והדיחו את אבא שלי. אנחנו ננצל את הטעות הזאת."
"הם לא מכירים את הלהקות שלהם מספיק כדי להימנע מטעות כזאת?" שאל האיש בעל פני הנץ.
רֶן ענה. "הגאווה שלהם גורמת להם להאמין שהם שולטים באופן מוחלט."
אָניקה פנתה אל לוגֶן, שנעמד בקושי. הוא הביט בי בזעף, אבל הנהן בלית ברירה.
"ואת מאמינה שאת והילד הזה יכולים להיות האלפא החדשים?" מבטה של אָניקה נח עלי, קשה כפלדה. "שתי הלהקות יצייתו לכם?"
"אנחנו זאבי האלפא. אחד בִּיש, אחת צל לילה. הלהקות יצייתו לנו. אנחנו יכולים לאחד אותן ולהנהיג אותן מול השומרים." למען האמת, לא הייתי בטוחה בכלל שהם יצייתו, אבל זה הדבר היחיד שיכולתי להעלות על דעתי שאולי ישכנע את החפשנים לקבל בברכה את רֶן.
"עדיין יש כמה שנאמנים לאֶמיל," אמר לוגֶן ושפשף את גרונו במקום שבו לפיתתי ההדוקה השאירה חבורות. "לא תעבירו לצדכם את כולם."
המשכתי להתמקד רק בחץ. "אנחנו יכולים להעביר אלינו מספיק. מספיק כדי להטות את הכף."
"זאת התוכנית של מונרו, אָניקה," אמר קונור. "זה המרד שהוא רצה לעורר מלכתחילה."
"אני יודעת," אמרה. "בסדר."
היא חצתה את החדר ונעמדה מול רֶן. "ברוך הבא, רֶנְיֶיה. אביך היה אדם טוב."
"לא." עיניו של שֵיי היו פרועות. פרקי אצבעותיו היו לבנים כשאגרף את כפות ידיו.
"שֵיי, בבקשה," אמרה אַדְנֶה. "זאת הייתה התוכנית שמונרו קיווה לה מלכתחילה."
"אני לא יכול להצטרף לתוכנית הזאת," אמר. "זה לא מה שמונרו רצה. זה מה שהשומרים רצו, להכריח אותם להיות יחד. קאלה לא אמורה להיות עם רֶן."
רֶן חשף שיניים לעבר שֵיי. "היא כן אמורה להיות איתי. היא הייתה אמורה תמיד."
"אני אהרוג אותך לפני שאתן לך לגעת בה." האוויר סביב שֵיי געש שוב. "אתה לא האלפא היחיד, אתה הרי יודע."
נשימתי נתקעה בגרוני. שֵיי הבין. האינסטינקטים הזאביים שלו לימדו אותו מהר יותר משיכולתי לצפות. הוא חדר ללהקה מבחוץ, והוא היה מוכן לקרוא תיגר על רֶן על הנהגתה.
"קדימה, נראה אותך." רֶן חייך, מוכן לא פחות ממנו לקבל את קריאת התיגר.
שֵיי צעד קדימה, והיסס רק כשאָניקה שלפה את חרבה וחסמה את דרכו.
"שמישהו ישפוך עליהם דלי של מי קרח," אמר קונור.
"קאלה," אמרה אַדְנֶה. "תעצרי אותם."
האמת שבדבריה הייתה כמו סטירת לחי. אני יכולה לעצור אותם.
נדחקתי מעבר לאָניקה, שהכניסה את חרבה לנדן, ונעמדתי בין שֵיי לרֶן.
"תקשיבו לי, שניכם." הנחתי יד במרכז חזהו של כל אחד מהם; הלמות לבבותיהם פעמה מול קצות אצבעותי. "זה נגמר עכשיו."
"נכון מאוד," אמר שֵיי. "את צריכה לבחור."
"הוא צודק," אמר רֶן והביט מעבר לי בכעס בשֵיי. "תבחרי, קאלה."
"אני לא מוכנה לבחור," אמרתי. "עדיין לא."
שני לבבותיהם החסירו פעימה בתיאום מושלם, וחשפו את אי הוודאות המשותפת להם. גל של התרוממות שטף אותי. אני האלפא, ואני לא צריכה להיכנע לאף אחד. אני יכולה לצעוד סוף סוף בדרך משלי, לגלות בעצמי את גורלי.
"אני לא צריכה בן זוג," אמרתי, במילים מדודות. "אני צריכה חיילים. שניכם החיילים הטובים ביותר שאני מכירה. אני צריכה אתכם. את שניכם. אתם מוכנים להילחם בשבילי?"
אף אחד משניהם לא ענה. הם נעצו עיניים זה בזה, כל אחד חיכה שהאחר יעשה את הצעד הראשון.
הנחתי למילים שלי ליפול אל תוך שתיקתם כמו אבנים לבאר עמוקה.
"אתם מוכנים להילחם בשבילי?"
שֵיי קימט את המצח. "תמיד, אבל -"
"בלי אבל," אמרתי ופניתי אל רֶן. "אתה מוכן?"
"את יודעת שכן." עיניו היו מלאות חשדנות.
"רֶן מנהיג את הלהקה. הוא המפתח לחישול הברית הזאת עם הזאבים שעדיין בווייל," אמרתי. "שֵיי משיג את צלב היסודות ומוביל את החפשנים לקרב."
הבטתי במהירות לעבר אָניקה, שהנהנה.
"מה איתך?" שאל שֵיי.
חייכתי. "עלי מוטל לוודא שכולנו מסתדרים."
"מקווה שיהיה לך מזל עם זה," נהם רֶן.
בצחוק שקט הסרתי את ידי מחזותיהם ולפתתי את אמותיהם.
"אני לא צריכה מזל," אמרתי. "אתם תישבעו לי שתעזרו זה לזה ולא תפגעו זה בזה. אתם תישבעו עכשיו שבועת דם."
"אה... מה?" שֵיי בהה בי.
"עד שהמלחמה הזאת תסתיים, רק הניצחון חשוב." משכתי אותם עד שעמדו פנים אל פנים, סנטימטרים מעטים זה מזה. הרגשתי את המתח שניגר מכל אלפא. ריח אור השמש וסופות הרעמים התערבל עם ריח מדורות סתיו ואלגום.
"תרפאו זה את זה," אמרתי.
"לא," אמר רֶן.
"אני צריכה לוחמים שלמים. אתם גרמתם זה לזה לדמם." התעלמתי מפניו התמהים של רֶן. "עכשיו תתקנו את הנזק."
"את צוחקת עלי, נכון?" שֵיי עיווה פנים.
"אין לך מושג כמה אני לא צוחקת." לקחתי צעד לאחור ושילבתי זרועות על החזה. "עד שאבחר בן זוג, אני האלפא היחידה כאן; הבהרתי שאני לא בוחרת כרגע. שניכם מצייתים לי. תוכיחו את נאמנותכם. תרפאו זה את זה."
"אני לא מאמין." רֶן נאנק, אבל נשך את זרועו והושיט אותה אל שֵיי.
"בשום אופן לא." שֵיי התחיל לסגת, אבל אני נהמתי.
"קדימה."
"לכל הרוחות, קאל. אין לך לב," הוא אמר ונשך את פרק ידו.
"אני יודעת."
שֵיי ורֶן לטשו מבטים זה בזה, עיניהם היו נעולות יחדיו כששתו איש מדמו של האחר, והדם קשר אותם זה לזה כחברי להקה, אף על פי שעדיין תיעבו זה את זה.
"מהלך יפה, אלפא," מלמל לוגֶן.
רציתי מאוד לתקוע מבט קשה כאבן בשומר, אבל לא יכולתי לרסן את החיוך שעלה על פני. משהו בתוכי רץ חופשי, פראי ומיילל באושר.
3
 
"טוב, אם סגרנו את העניין הזה, אפשר לדבר על איך מנצחים במלחמה הזאת?" קונור החזיר את חרבותיו לנדניהן.
לפי האופן שבו רֶן ושֵיי המשיכו ללטוש מבטים זה בזה, ידעתי שיריבותם לא נעלמה כלל וכלל. אבל נכון לעכשיו לא יכולתי לקוות ליותר מאשר השותפות המאולצת הזאת. לפחות הם כבר לא קורעים זה את בשרו של זה.
פניתי אל אָניקה. "מספיק עם הפגישות הסודיות שאני לא מוזמנת אליהן. אם אתם רוצים לוחמי זאב, אתם צריכים לשתף אותנו בהכול. באסטרטגיה ובביצוע."
בעל פני הנץ פלט נחירה אבל שתק כשאָניקה נדה לעברו בראשה.
"בסדר גמור, קאלה," אמרה. "שֵיי כבר התעקש על העניין הזה עוד לפני שהגעת."
חייכתי אל שֵיי, אבל הוא עדיין הביט בזעם ברֶן. רציתי שיביט בי. אם יהיה מסוגל רק לפגוש את מבטי, אולי הוא יראה כמה כל העניין קשה לי. כמה אני רוצה למשוך אותו הצדה, להיות איתו לבד ולהסביר הכול.
אָניקה פנתה בחזרה אל השולחן שמפות גדולות נפרשו עליו.
"לוגֶן מסר לנו שהשומרים עוברים למתקפה," אמרה. "כור המצרף היה רק ההתחלה. הזמן הולך ואוזל."
"מאיזו בחינה?" שאלתי.
"לא נותר לכם עוד זמן רב לאסוף את החלקים," אמר לוגֶן. "אנחנו נצפה לכם, כמובן."
הוא הדליק עוד סיגריה והחזיר לעצמו את קור הרוח.
"אם הם מחכים לנו באתרים, אין לנו סיכוי," אמרה אָניקה. "חיוני שננצל את גורם ההפתעה. אנחנו צריכים לפעול בכל אחד מהאתרים במהירות, מתקפה אחר מתקפה. בלי לחכות. בלי עיכובים."
"אתם צריכים מישהו שיספק הסחת דעת." פניתי בהפתעה למשמע קולו של רֶן.
אָניקה זקרה גבות.
רֶן משך כתפיים. "כמו שקאלה אמרה. שֵיי מוביל את החפשנים. אני מוביל את הזאבים. תנו לנו לעשות את מה שאנחנו עושים הכי טוב: להילחם."
קונור שרק. "אתה רוצה לפתוח עוד חזית?"
"לא עוד חזית," אמר רֶן. "שני צוותים. צוות פיתיון והצוות האמיתי שיישלח אחריו."
"זה ימשוך את תשומת הלב מן האתרים." אַדְנֶה חייכה אל אחיה. "הצוות החשאי ייכנס לקחת את החרב בזמן שצוות התקיפה יעסוק בלחימה."
איתן הנהן. "זה יכול לעבוד."
"כל צוות שימשוך אליו מתקפה מהסוג הזה יסבול אבדות כבדות," התנגד בעל פני הנץ.
"מי אתה?" נבחתי מרוב תסכול על הצליפות הקבועות מצדו.
"פַּסְקָל הוא המנחה של טוֹרְדיס," אמרה אָניקה. "הצוות שלו יצטרף למתקפה שרֶן הציע."
היא העבירה יד על פני החדר. "הקבוצה המכונסת כאן היא צוותי המתקפה מכל אחד מן המוצבים. את כבר מכירה את הצוות של הַלְדִיס, אבל טוֹרְדיס, אֵיידיס ופִּיראליס התאספו לבקשתי כדי לקבוע את נתיב ההתקדמות. אנחנו חייבים לעבוד בשיתוף פעולה כדי להצליח."
הבטתי בחפשנים. חברי הצוות המרכזיים שהתכנסו באגף הטקטי של הַלְדִיס נראו עייפים אך דרוכים. היה ברור מדוע: הם הביטו בפני המוות. כמו כולנו. פגשתי את מבטו מלא הבוז של פַּסְקָל ולבי כאב על מונרו. המנחה מטוֹרְדיס לא היה שותף לאמפתיה כלפי הנוטרים שמונרו עודד, זה היה ברור.
"פַּסְקָל צודק," אמר איתן. "צוות הפיתיון יספוג אבדות כבדות. אבל לפי דעתי אנחנו לא נצא מהמלחמה הזאת בלי אבדות כבדות, בכל מקרה."
"חייבים את החלקים האלה," אמרה אָניקה. "אנחנו לא יכולים לגמור את העניין בלעדיהם."
שפתיו של פַּסְקָל התכווצו, אבל הוא היטה את ראשו.
שֵיי כחכח. "רֶן צודק. אני חושב ששני צוותים הם הדרך הנכונה כאן."
"אני מסכימה," אמרה אָניקה.
"אבל יש לי בקשה," המשיך שֵיי והעיף מבט קר לעבר רֶן.
"מה הבקשה, חוטר?" החץ הביטה בו בעיניים מכווצות.
"הצוות החשאי יגבה אותי, נכון?" שאל.
"כמובן," התערב סַילאס. "אנחנו יודעים שאתה היחיד שיכול להוציא את החלקים האלה מן המקומות שבהם הם מונחים."
הלבלר עיווה פנים כשקונור תקע בו מבט קשה כאבן.
שֵיי הנהן. "אז אני רוצה לבחור את הצוות שלי."
"סליחה?" אָניקה הזעיפה פנים.
"אני צריך להילחם לצד אנשים שאני סומך עליהם," אמר. "אני לא נכנס לאתרים עם זרים."
"אנחנו נלחמים במלחמה הזאת הרבה יותר זמן ממך, ילד." פניו של פַּסְקָל היו מנומרים מרוב כעס. "איך אתה מעז להניח -"
"אוי, סתום כבר, פַּסְקָל," אמר איתן. "אני ראיתי איך הילד הזה נלחם. אתה לא רוצה להתעסק איתו. תן לו לבחור בעצמו את הצוות."
"הגיוני שתבחר את חבריך לצוות, שֵיי," אמרה אָניקה. "אבל האם תתנגד לכך שהמנחים מכל מוצב יאשרו את בחירתך? הם יספגו אבדות כבדות כדי להגן על הצוות שלך."
"אם הם רוצים," אמר שֵיי במהירות. "אבל אני מדבר רק על הצוות שייכנס לקחת את החלק. והמלווים שלי הם מהַלְדִיס... שכבר אין לו מנחה." הוא העיף מבט לעבר אַדְנֶה, ועצב העיב על פניו.
הופתעתי קצת לראות את רֶן כורך את זרועו סביב אַדְנֶה כששֵיי דיבר. היא הרימה אליו מבט בחיוך קלוש, אבל אסיר תודה.
"אתה באמת חושב שיש לך כישורים לקבלת ההחלטות האלה?" פַּסְקָל נעץ בשֵיי מבט זועם.
"קאלה ואני מצאנו את הַלְדִיס בכוחות עצמנו." שֵיי חשף שיניים לעבר המנחה. "אז כן, אני חושב שיש לי כישורים."
פַּסְקָל גמגם למשמע דבריו של שֵיי. שֵיי ואני החלפנו בינינו חיוך קנוניה מהיר. מדהים איך כמעט־מוות בהתקפת עכביש מפלצתי ענק יכול להפוך להיות זיכרון טוב. אבל כך היה. ולא רק כיוון שהרגנו את המפלצת ולקחנו את הַלְדִיס. זה גם היה היום שבו שֵיי הפך לזאב כדי להציל את חיי. הבנתי שנצרתי את הידע הזה קרוב ללבי, שימרתי את האינטימיות שבו, יחד עם האושר של הימים הראשונים שבהם רצנו יחדיו דרך שטחי הבר סמוך לווייל. לפני שעולמנו התרסק, והריצה מטעמי הנאה הפכה להיות מנוסה על חיינו. אחרי שכל זה קרה, נראה משונה לחשוב עליו כעל מי שהיה פעם אדם רגיל - אם כי בתור החוטר הוא מעולם לא היה סתם אדם.
שֵיי תפס אותי מביטה בו וקימר גבה. סומק הפתיע אותי כשהלהט עקץ את לחיי, אבל עניתי על מבטו השואל בחיוך ורק אז הסבתי מבט ממנו. מעולם לא נטיתי לחלומות בהקיץ, אבל המחשבות על שֵיי - בעיקר על הרגע שהיה משותף רק לשנינו - סחפו אותי לשם בקלות רבה מדי.
קונור צחק. "כל הכבוד, ילד. עוד לא ראיתי מישהו שהצליח להשתיק ככה את פַּסְקָל."
"אני חושבת שהנושא הזה סגור," אמרה אָניקה. "פַּסְקָל ירכיב את צוות הפיתיון ויכין אותו לפרישה מחר בבוקר. איך אתה מתכנן את הצוות החשאי, שֵיי?"
"קטן," אמר שֵיי, והעביר יד בשערו. "אַדְנֶה אורגת את הדלת, מביאה אותנו לכניסה למערה. אני מניח שזאת עוד מערה, נכון?"
סַילאס הנהן.
"קונור ואיתן כמתקיפים. קאלה, נֶוו ומייסון לגיבוי."
"אנחנו מכניסים את הנוטרים כבר בשלב הזה?" שאל פַּסְקָל. "אנחנו לא יודעים אם אפשר לסמוך עליהם."
"אפשר לסמוך עליהם," אמר איתן. נעצתי בו מבט, וכמעט לא האמנתי למשמע אוזני.
"גם אתה עוד תסמוך עלינו," אמר רֶן והפנה אל פַּסְקָל חיוך קר.
פַּסְקָל לטש בו מבט.
"צוות הפיתיון היה הרעיון שלי," המשיך רֶן. "אני לא אפספס את ההרצה שלו."
פחד דקר את עורי כמחטים. התוכנית של רֶן טובה, אבל החפשנים צודקים. צוות הפיתיון יחטוף חזק. הם לא יצאו מהקרב בלי אבדות. לא רציתי שרֶן יהיה אחת מהן.
"וסָבִּין, חברת להקה שלי שנמצאת כאן," אמר רֶן. "אני מנחש שגם היא תרצה להצטרף."
"היא רק התאוששה מהפציעות," אמר איתן. "אני חושב שהיא צריכה להישאר בעורף."
רֶן צחק. "ראית איך אנחנו מתאוששים? אני לא יודע מה קרה לה, אבל אם היא קיבלה דם להקה, היא בסדר. היא תהיה מוכנה בהחלט לקרב." הוא העיף מבט אל לוגֶן. "חוץ מזה, אם אנחנו יוצאים להילחם נגד השומרים, לא תצליח להשאיר אותה בעורף גם אם תנסה."
לוגֶן הצטמרר.
איתן לא הגיב, אבל פיו התקבע בקו נוקשה.
הפתיע אותי כמה מהר רֶן נכנס לתפקידו כאן. אנחנו מוקפים באנשים שהיו אויביו כל חייו, אבל הוא תפס פיקוד בלי היסוס. הוא מנהיג טבעי, בטוח בעצמו וחזק. וראיתי איך זה מפריע לשֵיי. בכל פעם שרֶן דיבר, שֵיי הזדעף.
גם שֵיי קורץ מחומר של מנהיגים. הוא תפס שליטה במלחמה הזאת שבה הוא ימלא חלק חיוני כל כך. והוא גם לא ויתר על הנהגת הלהקה לטובת רֶן - שֵיי גייס חלק מחברי הלהקה שלנו, כולל אותי, לבוא איתו לקחת את טוֹרְדיס, ובכך הבהיר שהוא יהיה מנהיג לזאבים, לא רק לחפשנים.
איך תגיב הלהקה לחזרתו של רֶן? האם כל שמץ נאמנות חדשה שהם מרגישים עכשיו כלפי שֵיי ייעלם? נֶוו וסָבִּין אהבו את רֶן. אָנְסֶל ובְּרִין חשבו שהוא אלפא טוב. אבל זכרתי גם את מה שסָבִּין אמרה. רֶן טעה. אם הוא רצה אותך כל כך, הוא היה צריך לבוא לכאן. הוא היה צריך להיות כאן ולהילחם עלייך. עכשיו הוא כאן. האם מאוחר מדי? תהיתי אם היא עדיין תרגיש נאמנות כלפי מי שהיה האלפא שלה בעבר.
המחשבות על הלהקה שלי, על הקשרים בינינו, החזירו אותי אל הזאב שלו דאגתי יותר מכול.
"מה עם אחי?" שאלתי את אָניקה. "מה החלטת לגביו?"
"שום דבר עוד לא הוחלט," השיבה אָניקה בזהירות.
"הוא לא היה אשם."
"לוגֶן אומר שאחיך הסגיר את מקומנו לשומרים מרצונו החופשי. לא אילצו אותו לעשות זאת."
"את לא מבינה מה הם עשו לו. הם הרסו את הזאב שבו. הם שברו אותו. הם הבטיחו שיחזירו אותו להיות שלם. לא הייתה לו ברירה!"
אמנם לא רציתי לחשוב על זה, אבל תהיתי אם לא הייתי פועלת בדיוק כמו אָנְסֶל, במקומו. לא יכולתי לתאר לעצמי את חיי בלי היכולת לשנות צורה. הזאבה היא מי שאני. בלי החלק הזה בי ארגיש שאני שום דבר. בדיוק כמו שקרה לאָנְסֶל.
"אנחנו לוקחים את זה בחשבון," אמרה אָניקה.
"איך אָנְסֶל יכול היה לספר לשומרים על המחבוא בדֶנוור?" מחיתי, בייאוש הולך וגובר. אני לא יכולה להפוך שוב את אחי לזאב, אבל לכל הפחות אני יכולה לנסות לשחרר אותו. הפניתי את עיני בתחינה אל קונור. "אתה ראית איך הוא היה. לא נשאר בו שום כוח."
קונור הביט בלוגֶן, שחייך לעברי באכזריות.
"הוא לא היה צריך כוח," אמר לוגֶן. "הוא היה צריך רק לחש פשוט. כישוף שגילה את מיקומו. אחיך היה צריך בסך הכול לקרוא את המילים בקול רם."
גרוני התכווץ כשנזכרתי בליל שלשום, כשניסיתי להפוך את אָנְסֶל לזאב. ניסיתי ונכשלתי.
הוא הכניס יד לכיס ושלף את הנייר המקומט.
"אָנְסֶל, מה זה?" שאלתי, וניסיתי לראות.
"תעזבי אותי." עיניו השתהו לרגע על הפתק המלוכלך ואז הוא לפת אותו באגרוף הדוק ולחץ אותו אל חזהו. "זה מבְּרִין, טוב? הצלחתי לשמור אותו בזמן שהשומרים הפרידו בינינו."
הוא שיקר לי. זה לא היה שיר. לא מילים אחרונות של אהבה מבְּרִין. רק בגידה משורבטת על פתק. לוגֶן הביט בי והמשיך לחייך, והאמת חתכה בבטני כמו סכין.
ידו של שֵיי הייתה על כתפי. הנחתי לעצמי להישען עליו, מגעו המרגיע הקל את פחדי לגבי גורלו של אָנְסֶל. "הם לא יפגעו באָנְסֶל. הכרחתי אותם להבטיח."
נהמה רעמה מאחורינו. "אתה יכול לא לגעת בה?" מילותיו של רֶן לא נשמעו כשאלה.
"קפוץ לי," סינן שֵיי.
"די. שניכם." שפשפתי את רקותי הפועמות בכאב, התנתקתי משֵיי למרות שרציתי לכרוך את זרועותי סביבו ולמצוא נחמה. בתור שופטת במשחק הזה, אני חייבת להישאר נייטרלית. הבנתי עכשיו שמעמדי אמנם נותן לי כוח, אבל לפעמים הוא יגרום לי אומללות.
"באמת הבטחנו, קאלה," אמרה אָניקה. "אחיך לא ייפגע. אבל אנחנו לא יכולים לשחרר אותו, זה מסוכן."
"ולו אתם מרשים לצאת ולבוא כרצונו?" הצבעתי על לוגֶן.
"אם לא שמת לב, כולם בחדר חמושים," השיבה אָניקה בשלווה. "הביאו את לוגֶן לכאן מהתא שלו. ייקחו אותו לשם בחזרה. אל תטעי. הוא אסיר, לא אורח."
"תודה, זה מקסים," אמר לוגֶן ונשף טבעות עשן לאוויר.
לטשתי מבט בלוגֶן, הצטערתי שאני לא יכולה להוריד לו את האצבעות בנשיכה ולתת לו לנסות להחזיק סיגריה בלעדיהן. אמנם רציתי מאוד לשכנע את החפשנים שאסור להם לבטוח בו, אבל ידעתי שאני צודקת לגבי לוגֶן. הוא כאן מפני שאיבד את מקומו בין השומרים. לוגֶן הוא בדיוק כמו אבא שלו: מאז ומעולם היה מעוניין רק בכוח. הוא ראה בחפשנים את הדרך שלו לזכות בכוח מחדש. רק לא הצלחתי להבין איך הוא מתכנן לעשות את זה.
אָניקה בחנה את המפה שעל השולחן. ידעתי שהשיחה על אָנְסֶל הסתיימה. זעם בעבע בתוכי. אני לא יכולה להילחם למענו, אבל אני יכולה לפחות להילחם. רכנתי קדימה כדי להביט במפה וראיתי שטח הררי.
"לשם אנחנו הולכים?"
היא הנהנה. "מוּרֶן, שווייץ. עם שחר. נשלח את צוות הפיתיון קודם כול. המערה כאן. נרחיק את הנוטרים מן הכניסה ואז נשלח את הצוות החשאי פנימה."
"בא לך לצאת לצוד דובים מוקדם בבוקר, פַּסְקָל?" קונור צחק.
בפעם הראשונה נראה חיוך על פניו של פַּסְקָל. "ברור, מוֹן פְרֵר. זאת ההתמחות שלנו."
"מה?" הבטתי בתמיהה בקונור.
קונור היטה את ראשו מולי, ואז עיניו נפערו. "את לא יודעת?"
"מה אני לא יודעת?"
"בחיי." שֵיי העביר מבט ממני אל רֶן. "הנוטרים האחרים הם דובים?"
"מה?!" רֶן ואני קראנו פה אחד. הבטתי בו. פניו של האלפא האחר שיקפו את ההלם שאני הרגשתי.
"רק הנוטרים של טוֹרְדיס," השיב סַילאס. "באמת לא ידעתם על צורות הנוטרים האחרות?"
הרגשתי שהעור שלי נמתח. רציתי לשנות צורה ולברוח מהחדר.
רֶן הצליח להשיב. "לא. לא ידענו."
"הדוב הזה שתקף אותי כשנפגשנו היה נוטר?" שאל אותי שֵיי.
"לא," אמרתי, מזועזעת עדיין. "זה היה סתם גריזלי."
אפילו פעם אחת בחיי לא העליתי על דעתי את האפשרות שקיימות צורות אחרות של נוטרים. להקות הזאבים שלנו היו מאוחדות בקשרים קרובים. היינו גאים בעוז רוחנו ובמיומנותנו כלוחמים. השומרים גרמנו לנו להרגיש נבחרים. כאילו רק אנחנו מסוגלים לשרת אותם במלחמה. עוד שקרים.
רֶן העיף לעברי מבט תמה. "הצלת אותו מדוב?"
"אני לא רוצה לדבר על זה." שילבתי את זרועותי על החזה. "אני רוצה לדעת עוד על הנוטרים האחרים האלה."
סַילאס התנשף. "למען האמת, זה ממש גאוני. השומרים יצרו נוטרים המותאמים באופן טבעי לכל סביבה שעליה הם צריכים להגן. זאבים בקולורדו. דובים בשווייץ."
חפשן חסון וכהה שיער מצוות שלא הציגו אותי בפניו חייך חיוך קודר. "אי לאס יגוּאַרֶס אן טולום."
"סי, לַאס יגוּאַרֶס," סַילאס נרעד. "לה מוּאֶרטֶה אֶן לַאס סוֹמְבְּרַס."
אני לא מבינה ספרדית, אבל ידעתי שהוא מתאר סוג נוטרים נוסף. בטני התהפכה. תמיד הרגשתי שאנחנו מיוחדים בדרך כלשהי. אפילו אם אנחנו משרתים, הרגשתי זכות יתר כבעל חיים יוצא דופן. עכשיו התברר שאנחנו רק אמצעי נוח.
ההלם מן הגילוי שהזאבים הם לא הנוטרים היחידים שיצרו השומרים לא היה הדבר היחיד שכרסם בי. הכול בתרחיש הזה - קביעת האסטרטגיה, צוותי המתקפה - הקשה עליי. האגף הטקטי של הַלְדִיס היה המקום שבו החפשנים תכננו את מתקפותיהם. שם הם תכננו את ההתקפות שלהם על וייל. לא היה לי שום ספק באיזה צד עלינו להיות, אבל לא הייתי בטוחה אם אי פעם ארגיש כאן נינוחה.
סַילאס עדיין דיבר. "זאת הייתה יכולה להיות מערכת מושלמת, אילולא -"
"אם תקרא להם שוב חטא נגד הטבע, אני אחסל אותך." ידו של איתן הייתה על קת הפגיון שלו.
"תראו מי נהיה מגן של הנוטרים פתאום." קונור צחק. "מה הקטע שלך?"
סומק עלה בצווארו של איתן. "שום דבר. הם בעלי הברית שלנו. זה הכול."
"ברור," אמר קונור.
איתן קילל והסב גב לקונור.
4
 
בְּרִין צדקה לגבי מגוריו של אָנְסֶל. המקום דמה לחדר שינה צנוע יותר מאשר לתא כלא. אבל אָנְסֶל נראה כאילו הוא שוב בצינוק של השומרים. הוא היה מכורבל במושב החלון כשראשו לחוץ אל הזכוכית.
מרחוק אפשר היה לראות את גלי הים מתנפצים אל החוף, אבל הסביבה השלווה לא השפיעה על מבטו החלול של אָנְסֶל. הבנתי מדוע החפשנים שהיו מוצבים מחוץ לדלת רגועים כל כך. לא נראה היה שהעציר שלהם מעוניין בכלל לברוח, ואפילו אם היה בורח, היה לו כוח כמו לאטרייה רטובה. עצמותי דאבו כשהבטתי בו. למה דווקא אָנְסֶל חייב לסבול?
בְּרִין ישבה לידו וליטפה את שערו. הופתעתי לראות את טֶס יושבת מצדו השני של אָנְסֶל, ובחיקה צלחת עוגיות שיבולת שועל. כשהן ישבו זו מול זו, טֶס נראתה כמעט כמו אחותה הגדולה של בְּרִין. תלתלים צפופים והדוקים עיטרו את ראשי שתיהן; שיער הארד של בְּרִין הבהיק בשמש, ואילו תלתליה השחורים־כחולים של טֶס קיבלו גוון סגול כמעט. הקוצרת לשעבר של הַלְדִיס שהפכה להיות מטפלת אימהית לאחי הקטן הביטה באָנְסֶל בארשת טובת לב אך מודאגת. מייסון עמד בסמוך אליה, ואכל עוגייה. נֶוו וסָבִּין היו מרוחקים מעט מהם, ודיברו בקולות חרישיים.
נֶוו ראה אותנו ראשון. פיו נפתח ונסגר, אבל במקום שידבר, הוא זקר את סנטרו לעבר סָבִּין. היא הסתובבה. ופלטה נשיפה כשראתה את רֶן.
"אתה."
רֶן לא זז כשהיא זינקה עליו. אגרופיה חבטו בחזהו. "איך יכולת?! איך יכולת לתת לזה לקרות לנו?!"
נֶוו ניתק את סָבִּין מעל רֶן במאמץ ניכר. היא נאבקה, ואז הסתובבה וטמנה את ראשה בכתפו של נֶוו תוך בכי.
"אני מצטער, אחי," אמר נֶוו וליטף את שערה השחור של סָבִּין.
רֶן נד בראשו. "זה מגיע לי."
לא ידעתי אם אני מסכימה איתו, או לא. כשנֶוו וסָבִּין עזבו את להקת בִּיש, רֶן נשאר. הוא היה האלפא שלהם. חובתו הייתה להנהיג אותם ולהגן עליהם, אבל הוא קשר את גורלו בגורלם של דָקס, קוזֶט, וחברתי לשעבר ללהקה, פֶיי. בגידתם הכאיבה לנו. האם סָבִּין האשימה את רֶן על הסבל שהיה מנת חלקה? האם חשבה שהוא אשם שדָקס וקוזֶט עדיין עם השומרים?
בְּרִין לא משה מצדו של אָנְסֶל, אבל הביטה בנו בפה פעור. "אלוהים. רֶן."
מייסון היסס, ואז ניגש אל רֶן ותפס אותו בחיבוק מהיר. "טוב לראות אותך, אחי. בריא ושלם וכזה."
"גם אותך, מייסון."
"איך?" סָבִּין משכה באף, כשהיא עדיין תלויה על נֶוו. "איך זה שאתה כאן? חשבתי שעזבת אותנו."
רֶן השפיל מבט לרצפה. הייתי חייבת לעזור לו. אפילו אם עדיין הרגשתי לא נוח לגבי התקופה הקצרה שבה רֶן בחר בשומרים על חשבוננו, הוא כאן עכשיו ואנחנו זקוקים לו. אלפא שבור ומתאבל לא מועיל לנו.
"עבדו עליו," אמרתי, והוא חייך קלושות, ולא הרים את עיניו המושפלות. "רֶן כאן כי יש לו אחות שרצתה להציל אותו."
"בסדר," אמרה בְּרִין. "עכשיו את סתם מדברת שטויות."
"אַדְנֶה," מלמל נֶוו והביט לעבר רֶן. "נכון? הרגשתי משהו לגביה."
הנהנתי. "אבא שלה היה מונרו - החפשן שהוביל את משימת החילוץ שלנו. הוא גם האבא האמיתי של רֶן, לא אֶמיל."
"וואו, חזק," אמר מייסון.
"מה אתה אומר." אמר רֶן.
קול ריסוק של כלי קרמיקה משך את עיני כולנו לחלון. טֶס עמדה שם. שברי הצלחת נחו לרגליה. היא חצתה את החדר וחפנה את פניו של רֶן.
"אתה הבן של מונרו?" עיניה מלאו דמעות. "הבן של קורין ומונרו?"
רֶן הנהן.
"תודה לאל שאַדְנֶה לא לבד." טֶס צחקה מבעד לדמעות, וחיבקה את רֶן, שנראה מופתע אך לא מוטרד מן המחווה. "מונרו היה אסיר תודה כל כך לדעת שאתה כאן."
"תודה," אמר רֶן בקול מצטרד. "אני מצטער שלא הכרתי אותו."
"גם אני, חומד," אמרה ומחתה את עיניה.
מצחה של בְּרִין עדיין היה מכווץ. "מונרו וקורין? אני לא מבינה. איך זה אפשרי בכלל?"
"זה די מסובך, אבל אפשרי. אי אפשר להסביר יותר כרגע," אמרתי. "יש לנו משימות אחרות עכשיו, עם רֶן."
"איזה משימות אחרות?" שאל מייסון. "תגידי לי בבקשה שהן כוללות חיסול של כמה שומרים."
חייכתי. "זה בדיוק מה שהן כוללות."
"רגע," אמרה בְּרִין. "אני בעד מלחמות עם שומרים, אבל החפשנים רוצים בכלל עזרה מאיתנו?"
"הם הצילו אותנו, לא?" מייסון התנודד לאחור על עקביו.
"אוקיי." עיניה של בְּרִין נדדו אל אָנְסֶל, שעדיין בהה בחלל. כבר הבנתי שהיא לא תשתתף איתנו בקרב. רק העזרה לאחי מעניינת אותה. ואין לי שום בעיה עם זה.
טֶס התערבה. "מונרו וקורין נפגשו מלכתחילה כי כמה זאבי בִּיש תכננו למרוד באדוניהם. אנחנו התכוונו לעזור להם. לרוע המזל, התוכנית התגלתה."
"השומרים הרגו את אימא שלי," סיכם רֶן. מבטו היה חסר רגש.
"נבלות." נֶוו בעט בקצה השטיח. "הם פשוט נבלות."
"מה אתה אומר." אמר מייסון.
לא רציתי שניבלע בזעמנו על השומרים. "היו בריתות אחרות, קדומות יותר, בין נוטרים לחפשנים, אבל אף אחת מהן לא האריכה ימים."
"כי אף אחד לא הצליח להביס את השומרים." סָבִּין הביטה בזעף בטֶס.
"עד עכשיו." טֶס לא נבהלה מעיניה הקרות של סָבִּין.
"שֵיי יכול לעצור אותם," אמרתי בשקט. "בגלל זה הם רצו להרוג אותו."
"מי קובע את זה?" סיננה סָבִּין. "הנבואה הטיפשית של קונור וסַילאס, ההוא מאגודת חכמי הפאנק־רוק? ואם הכול שקר? שום דבר ששמענו עד היום לגבי העבר שלנו לא היה נכון."
"תרדי מזה, סָבִּין," אמר נֶוו ולחץ על כתפה. "אלה הטובים. את זוכרת שהם הצילו אותנו?"
שפתיה של סָבִּין רעדו. "לך לעזאזל." היא דחפה את נֶוו מעליה וברחה מהחדר.
מייסון נד בראשו. "היא לא מהאופטימיות, מה?"
"היא תהיה בסדר," אמר נֶוו והביט בדלת, שנסגרה שוב. "קשה לעכל הכול מיד."
רֶן הנהן, אבל לסתו החשוקה גילתה לי שהוא מודאג לגביה.
"אולי נצטרך לשקול מחדש את הרכב הצוותים," אמרתי.
"כן," אמר. "נראה לי ככה."
מייסון משך את צווארון חולצתו. העברתי מבט על חברי ללהקה, והבחנתי שכולם לבושים בבגדי חפשנים. פתאום רציתי לצחוק.
מייסון הביט בי בשאלה ואני נדתי בראשי.
"איפה שֵיי?"
"עדיין עם החפשנים באגף הטקטי של הַלְדִיס," אמרתי. "הם עובדים קשה."
הוא נע בעצבנות והשתעל, ורק אז דיבר שוב. "אז, אה, רֶן כאן... ושֵיי כאן?"
"כן," אמרתי.
בְּרִין הביטה בעצבנות לעבר רֶן ואז לעברי. "מי האלפא שלנו?"
"אני." חיכיתי שרֶן יתנגד, אבל זה לא קרה.
היא נגסה את שפתה התחתונה. "ושֵיי ורֶן?"
"מגבים אותי."
רֶן נאנח, אבל הנהן. "אנחנו מגבים אותה."
מייסון חייך. "היא אישה, אין עליה."
בְּרִין צחקקה. "גדול."
חיוך התשובה שלי היה רחב עד כדי כאב כמעט.
הדלת נפתחה ואָניקה נכנסה, ואחריה אַדְנֶה. רגע לאחר מכן נכנס שֵיי. ברגע שהוא הצטרף אלינו, האוויר התפצח, כאילו הוא נטען בחשמל. רֶן הלך לצד השני של החדר, רחוק ככל האפשר משֵיי. הערכתי את אמצעי הבטיחות שנקט, ואילצתי את עצמי להישאר במקומי במקום לגשת לשֵיי כמו שרציתי. נֶוו ומייסון החליפו ביניהם מבט ולא הסתירו את החיוכים מספיק מהר.
"אם תעשו איזו התערבות ביניכם, אני אגלה," אמרתי. "ואתם תצטערו על זה."
מייסון הצליח להיראות מבויש. נֶוו הסיט את מבטו ממני בחיוך שובב.
אַדְנֶה הלכה אחרי רֶן ושילבה את זרועה בזרועו במחווה אגבית, אבל ראיתי את אצבעותיה ננעלות סביב זרועו כדי לייצב אותו כשנעץ מבט בשֵיי.
פניה של אָניקה היו חמורים כשבחנה את להקת הנוטרים הקטנה שלנו. "אני מניחה שאתם מודעים לנסיבות שהשתנו."
כולנו הנהנו. אָניקה חייכה ופנתה אל טֶס.
"אמרו לי שיש לך הצעה בשבילי."
טֶס הזדקפה. "לגבינו, היתומים."
"לגבינו, היתומים?" מצחה של אָניקה נחרש קמטים.
הרגשתי התכווצות בחזה כשהעברתי מבט בין טֶס לאָנְסֶל. היא צודקת. טֶס ואייזק היו מוצבים בדֶנוור, במסתור החפשנים. אבל כור המצרף נשרף, וטֶס לא יכולה להמשיך בעבודת הקוצרים ולהבריח סחורות מתחת לאפם של השומרים. היא איבדה את ביתה; את עבודתה; את השותף שלה, אייזק; ואת אהובתה, לידיה. והכול מפני שאנחנו הופענו והפכנו את עולמה על פיו. אם מישהו אמור לשנוא אותנו, הרי זאת טֶס, אבל היא התייחסה אלינו תמיד בטוב לב, בעיקר לאחי.
"אני והוא." טֶס הצביעה על אָנְסֶל. "שנינו איבדנו את מקומנו בעולם."
"מעמדו עדיין נשקל, טֶס," אמרה אָניקה. "את הרי יודעת."
"כמובן," אמרה טֶס. "אבל אני חושבת שכדאי לכולם שהוא יביא תועלת."
הבטתי בה, והרגשתי חשד מזדחל במעלה גבי. לא אסכים שינצלו את אָנְסֶל לרעה.
"על מה חשבת?" שאלה אָניקה.
"המוצב שלי איננו," אמרה טֶס. "אבל עדיין יש לי הכשרה למשימות יסוד של האקדמיה. אני יכולה לעזור בגן ובמקדש של אֵיידיס. אני רוצה לקחת את הילד איתי. ללמד אותו חלק מדרכינו."
"את באמת חושבת שחכם לעשות זאת?" אָניקה פסעה הלוך ושוב בחדר.
"אני חושבת שלא יהיה חכם לא להעסיק אותו." עיניה של טֶס החליקו על זרועותיו של אָנְסֶל. עורו היה מכוסה שתי וערב סימנים אדומים מקבילים. חתכים ישנים יותר החלו להחלים; שריטות חדשות יחסית רק העלו גלד.
"הוא לא יהיה אף רגע בלי השגחה," אמרה טֶס. "אני מקבלת עלי אחריות מלאה על מקום הימצאו."
"הייתי רוצה לשלוח גם מתקיף שילווה אתכם," אמרה אָניקה.
טֶס הנהנה. "אם את חושבת שיש צורך." היא הביטה באָנְסֶל שוב, ופניה הבהירו שהיא לא חושבת שהוא מהווה איום על מישהו. כשהבטתי באחי - בעצם, בקליפת האדם שנותרה ממנו - תהיתי איך מישהו יכול לחשוב שהוא מסוכן. אבל הרי השומרים שכנעו אותו לבגוד בנו. כוח פיזי הוא לא האיום היחיד.
"אני אשקול את ההצעה," אמרה אָניקה.
"אל תטרחי," אמר אָנְסֶל בלי להסיט את פניו מן החלון.
טֶס לא הגיבה לקולו חסר החיים, אבל בְּרִין שילבה את אצבעותיה באצבעותיו. "נו, באמת, אָנְסֶל. לך עם טֶס. אם תעשה דברים לא תחשוב רק..." המילים גוועו בפיה.
"אני פשוט אשאר כאן," אמר אָנְסֶל ושלף את ידו מאחיזתה של בְּרִין.
שפתה רעדה. רציתי לתפוס את אחי ולנער אותו. איך הוא מתייחס אליה בביטול כזה?
אָניקה הרצינה והביטה באחי. "אתה מעדיף להישאר כלוא?"
"אני במקום הראוי לי," אמר.
אָניקה סימנה בידה לטֶס. "בואי נדבר על זה במקום אחר."
שתיהן יצאו מהחדר. בְּרִין עדיין ניסתה לפתות את אָנְסֶל לדבר. כשהוא דחף אותה סוף סוף מעליו אחרי כמה ניסיונות, היא קמה וניגשה אל זרועותיו הפתוחות של מייסון. הוא חיבק אותה והיא בכתה בשקט.
רֶן ניגש אלי, ושֵיי נהם. הוא השתתק כשהעפתי מבט מזהיר לעברו. הצטערתי שאני לא יכולה לעשות יותר. לא הייתה לי הזדמנות לדבר עם שֵיי ביחידות מאז שרֶן חזר, וככל שנאלצתי לחכות זמן רב יותר עד שאתגנב להיות לבד איתו, כך דאגתי יותר ששֵיי יפרש הכול בצורה שגויה.
"אני חושב שאולי אני יכול לעשות כאן משהו," מלמל רֶן בקול שקט, כדי שרק אני אשמע אותו.
"מה למשל?" שאלתי.
"הוא צריך לדעת שגם מי שבחר בחירה שגויה ראוי עדיין להזדמנות שנייה." גוש מכאיב נוצר בגרוני למשמע המילים מפיו של רֶן. האלפא היה היחיד שיכול להזדהות עם בגידתו של אָנְסֶל. אולי הוא יכול להשפיע לטובה.
הנהנתי, הגברתי את קולי ופניתי לאחרים. "בואו ניתן לאָנְסֶל קצת זמן לחשוב על זה."
"יופי," אמרה אַדְנֶה וחייכה אלי. "כי באתי לעשות לכם סיור רשמי בבית שלנו. לא ראיתם כמה אדיר כאן. בעצם ראיתם רק את חדר האוכל ואת חדרי השינה שלכם, נכון?"
"הלכתי לאזור המרפאים עם איתן וסָבִּין," אמר נֶוו. "המקדש?"
אַדְנֶה הנהנה. "אז נֶוו יודע איפה למצוא פלסטרים, אבל לא הרבה יותר. אז מה? רוצים להכיר את הסביבה כדי שלא תלכו פה לאיבוד?"
"הייתי אומר כן," אמר שֵיי ופגש את עיני. "בהתחשב בקרב שאנחנו מתכוונים ליזום מחר בבוקר, אולי לא תהיה לכם עוד הזדמנות."
5
 
אני כבר ראיתי חלקים ממנה מבפנים, וגם באתי אליה מבחוץ, וידעתי שהאקדמיה ענקית. ובכל זאת גודלה העצום היה מדהים כשהלכנו אחרי אַדְנֶה דרך המסדרונות המבהיקים. היא התחילה בקומה העליונה, זאת שבה היינו רוב הזמן מאז הגענו. בקומה השלישית של האקדמיה היו רוב חדרי המגורים, וכן האזורים הייחודיים של כל אגף: האגף הטקטי של הַלְדִיס, הארכיונים של טוֹרדִיס, המקדש של אֵיידִיס ובית המרקחת של פִּיראליס. למרבה המזל אַדְנֶה זכרה שעדיף לתאר את בית המרקחת לחברי ללהקה, ולא לחשוף אותם לאי הנוחות שהוא גורם לנו. בקומה השנייה היו חדרי ההכשרה של האקדמיה: השכלה, מיסטיקה וקרב, וכן עוד כמה חדרי מגורים. הקומה הראשונה הציעה שלל מקומות אחסון לכלי נשק וציוד. היו בה גם אולם האוכל, המטבחים וחדרי הרחצה של כל אגף של האקדמיה.
"למה הם רחוקים כל כך מהחדרים שלנו?" שאלה בְּרִין. היא תמיד הייתה מוטרדת מקלות הגישה לחדרי הרחצה. זה הגיוני, כי היא בילתה בהם זמן רב יותר מכל אדם אחר שאני מכירה, "כדי לסדר את הפרצוף", כמו שהיא אומרת. תהיתי אם בְּרִין כבר חווה חרדת נטישה מאוסף האיפור העצום שלה.
אַדְנֶה הסבירה שהמטבחים וחדרי הרחצה נמצאים בקומה התחתונה ביותר מפני שממנה היה הכי קל להתחבר למים ולאנרגיה גיאותרמית, ואז חזרנו לאולם האוכל לארוחת הערב. החדר הגדול כבר שקק פעילות. הבחנתי בטֶס, קונור וסָבִּין סביב שולחן. גם רֶן היה איתם, אם כי שמתי לב שהוא השאיר כמה כיסאות ריקים בינו לבין סָבִּין. נראה שהם עוד לא יישרו ביניהם את ההדורים בנוגע למה שהתרחש בווייל. עצרתי פתאום כשראיתי שאָנְסֶל יושב לצדו.
"אה!" ידה של בְּרִין זינקה אל פיה כשעקבה אחרי מבטי. עיניה התמלאו דמעות.
דמעות עקצצו בזוויות עיני. רֶן צדק. אָנְסֶל התנודד בעצבנות, אבל הצבע חזר לפניו, לראשונה מאז הרגע שהופיע בדנֶוור.
טֶס ראתה אותנו ונופפה. הבטן שלי קרקרה כשהתיישבנו סביב השולחן. תוך דקות עברו בינינו קערות עמוקות של מרק דגים מתובל וערימות פסטה, וכן בקבוק של ליקר לימון שקונור שלף בהידור. בלגימה אחת מן המרקחת הצהובה־בהירה הרגשתי חמיצות חזקה של לימון טרי, וכמות אלכוהול שכמעט הפילה אותי מהכיסא.
"מה זה?" פניו של מייסון היו מכווצים.
"לימונצ'לו." קונור צחק. "המעדן המקומי."
"וואו." סָבִּין ליקקה את שפתיה ברעד. "זה... משהו אחר."
"משהו טוב," אמר נֶוו וחיסל עוד צלחת פסטה.
"כבר אתה משחית את הילדים?" איתן ניגש לשולחן. הרמתי מבט אליו בהפתעה. הייתי עסוקה כל כך בחיסול האוכל, עד שלא שמתי לב שהוא חסר בחבורה.
"בזה אני הכי טוב," אמר קונור והעביר שוב את הבקבוק בינינו. "רוצה לשבת איתנו? האוכל ממש טוב הערב. כדאי לדרוש שנישאר יותר זמן כאן באיטליה."
עם תוספת הנוטרים לצוות הַלְדִיס היה צפוף ליד השולחן, למרות החפשנים שאיבדנו בימים האחרונים.
"אם מביאים בחשבון את מה שעומד לקרות, חסר שהאוכל לא יהיה טוב," אמר איתן."כל ארוחה עלולה להיות האחרונה."
"תודה שהרסת לי את התיאבון." בְּרִין חרצה לשון אליו ואז חייכה אל אָנְסֶל.
החיוך המהיר שהוא החזיר לה השפיע עלי חזק יותר מהלימונצ'לו. שילבתי אצבעות וקיוויתי בכל מאודי שאָנְסֶל באמת מתחיל לחזור אלינו.
סָבִּין הזיזה את כיסאה, ופינתה מקום לאיתן לצדה. "בבקשה."
איתן הביט בה ואז הסב מבט. "בעצם אני לא רעב. רק באתי לומר שלום."
בלי מילה נוספת, הוא הסתובב ועזב את חדר האוכל.
"הוא תמיד כזה עצבני?" שאל מייסון כשאטריות תלויות מזווית פיו.
נֶוו תקע בו מרפק בצחקוק. "אין לך שום נימוסים בכלל, מה?"
"אני חיית פרא, בן אדם," אמר מייסון וניגב רוטב עגבניות מהסנטר. "מה אני יכול לעשות?"
"איתן עדיין קצת עצבני ליד נוטרים," אמרה אַדְנֶה. "אל תקחו את זה אישית." היא לגמה מהמרק בלהיטות. נראה היה שלכולם נמאס מהמאכלים שאכלו באיווה לפני בואנו. מה שהיא אמרה על איתן לא היה מובן לי. איתן בפירוש הפגין שנאה גלויה כשרק הגעתי, אבל הרבה השתנה מאז - כולל הגישה שלו. אפילו הבוקר הוא הגן עלינו בפני סַילאס. אז למה הוא אמר את זה ואחר כך סירב לאכול איתנו? זה לא היה הגיוני. שאלותי נשכחו להן כשבְּרִין העבירה צלחת פירות טריים מגרים.
כולנו המשכנו להתפטם, ואילו סָבִּין רק שיחקה באוכל. במשך כעשר דקות היא עשתה ציורים מהפסטה שלה, ואז קמה, מלמלה משהו על זה שהיא עייפה, ויצאה במהירות.
קונור, שעקב אחריה במבטו, צחק ונד בראשו.
"מה?" אַדְנֶה הזעיפה פנים.
"שום דבר," אמר קונור, אבל חיוך טיפשי היה מרוח על שפתיו.
חשד החל לזמזם באוזני כמו יתוש. כשלא הצלחתי לרסן את הסקרנות נפרדתי מיושבי השולחן. לא הייתי בטוחה למה אני עוקבת אחריה, אבל משהו שלא ניתן לעמוד בפניו משך אותי אחרי ריח היסמין של סָבִּין. חוץ מזה, אם הייתי מנסה לאכול עוד ביס אחד, הייתי מתפוצצת.
סָבִּין הלכה במסדרון המתעקל אל הכניסה לגן מהקומה הראשונה. הייתה לי תחושת דז'ה־וו משונה, כי הלכתי בדרך הזאת בדיוק בעצמי רק אמש. הבטתי דרך דלתות הזכוכית, אבל הגינה פרחה במלוא יופיה המלא והשופע תוך יומיים בלבד, מאז העבירו האורגים את האקדמיה לאיטליה. ענפים תלויים, עצי פרי וגדרות חיות עבותות חסמו מפני את המראה.
התגנבתי לגן, והשתניתי לצורת זאב כדי שאוכל לשוטט בשבילים בדממה על כפותי הרכות. אשמה כרסמה בי, אבל לא יכולתי להתעלם מן החשד שמשהו חשוב עומד להתרחש בגן הזה - משהו שמשפיע על הלהקה שלי. בתור האלפא שלה, אני חייבת לדעת.
הלכתי בשביל, קרוב אל השיחים כדי שלא יבחינו בי, ועקבתי אחרי מה שחשבתי לקולות דיבור. הם היו שקטים, אך קבועים, כמו קול פכפוך של פלג מרוחק. כשכמעט הגעתי ללב הגן הבחנתי בשתי דמויות. גופיהם הבהיקו בגון כסף כמו רוחות רפאים בזוהר שהטיל הירח המלא כמעט. נדחקתי אל גזע העץ הסמוך ביותר, והנחתי לצללים להסתיר אותי.
סָבִּין נעצרה לפני ספסל האבן שעליו ישב איתן. איתן המשיך להשחיז את הפגיון שלו; הוא לא הרים את עיניו.
"אתה לא יכול לעשות את זה לנצח, אתה יודע," אמרה.
"מה?" הוא המשיך להשפיל עיניים; להב הפגיון כאילו זהר באור הירח.
"להתעלם ממני."
"זה לא אישי."
"בטח שכן."
כתפיו שחו קלות למשמע דבריה, אבל הוא לא דיבר.
רשרוש שיחים מעברו השני של העץ משך את תשומת לבי. הייתי צריכה לנשוך את הלשון כדי שלא לנבוח כשזאב חום חמק מבין השיחים.
קאלה?
חשפתי שיניים אל שֵיי. מה אתה עושה כאן? אמנם רציתי מאוד להיות איתו לבד, אבל לא כך דמיינתי את המפגש.
גם אני רציתי לשאול אותך. כשעזבת את הארוחה חשבתי שאולי את לא מרגישה טוב, ורציתי לוודא שאת בסדר. ואז כשראיתי אותך הופכת לזאבה מחוץ לגן, רציתי לדעת מה קורה.
אוזני השתטחו. שום דבר. לך מפה.
הוא היטה את ראשו החום לעברי, עיניו הירוקות סקרניות ונחושות.
"אני רק רוצה לדבר איתך." מילותיה של סָבִּין פילחו את אוויר הלילה.
איתן לא נע; היא עמדה בדממה. בהמתנה.
אוזניו של שֵיי נדו כשקולה הגיע אלינו. זאת סָבִּין? הוא נע צעד קדימה. עם איתן?
רד! סגרתי שיניים ליד כתפו.
היי! הוא חשף שיניים, אבל רגע אחר כך לשונו התגלגלה החוצה. את מרגלת אחריהם.
חשפתי את ניבי. אל תהיה מגוחך.
זה ניסיון הכחשה עלוב ממש, קאל. הוא הסתובב וחזר על בטנו לתוך השיח. חוץ מזה, יש מקום מסתור הרבה יותר טוב כאן. במקום שבו את עומדת הם יראו אותך.
בהיתי בגופו החום כשנעלם אל בין העלים הכהים. רגע לאחר מכן השתופפתי על הקרקע אחריו.
גופינו נלחצו זה לזה בין הענפים העבים. הרשיתי לעצמי להתכרבל אל פרוותו, נהניתי מעירוב הריחות שלנו באוויר הלילה. נזכרתי בהרפתקאות הראשונות שלנו יחד כזאבים. מסעות ציד ליליים ארוכים שאחריהם היינו אוכלים לשובע ואז מתכרבלים יחד לשינה קלה תחת עץ אורן או חבויים מתחת לגזע ענקים של עץ שנפל. כשהבטתי בזאב החום־זהוב לצדי, לבי דאב בכמיהה לחופש ההוא. שעות החירות שבהן הטבע והעולם היו שייכים רק לנו.
זוז עוד קצת; אני לא רואה. דחקתי את אפי אל כתפו, תירוץ להתפתל עוד יותר קרוב אליו.
ידעתי שאת מרגלת אחריהם. הוא נכנס רחוק יותר אל החלל וסגר שיניים בחיבה על לסתי.
שקט, אני רוצה לדעת מה קורה. אבל כשהבטתי בצלליות החיוורות של איתן וסָבִּין השענתי ראש על כפותיו הקדמיות של שֵיי. הוא הניח את סנטרו על עורפי, וליקק בשובבות את האוזן שלי.
למה אכפת לך בכלל מה הם עושים?
כי אלה סָבִּין ואיתן!
נכון.
איתן הרים סוף סוף את סנטרו כדי להביט בסָבִּין, שהניחה ידיים על מותניה והביטה בו.
הוא הכניס את הפגיון לנדן ונאנח. "בסדר. על מה את רוצה לדבר איתי?"
"אני רוצה שתפסיק להתחמק ממני."
"אני לא מתחמק ממך." הוא הזדקף מעט.
"באמת?" סָבִּין חייכה חיוך קלוש. "כי ככה זה נראה."
איתן קם והתרחק ממנה בשביל.
צחוקה הפעמוני של סָבִּין הדהד באוויר הלילה. "אתה רואה, אתה עושה את זה עכשיו."
הוא נפנה ונד בראשו. "אני לא מחפש במיוחד חברה. בעיקר לא חברת זאבים."
"אני מבינה." היא עקבה אחריו בנסיגתו לעבר שיחי הוורדים, שהיו עמוסים בפרחים אדומים שהשחירו בצללים. "אז בגלל זה אתה עובד על זה קשה כל כך."
הוא נעצר והביט בה בפליאה. "סליחה?"
"אתה עושה כל מה שאתה יכול כדי להתרחק ממני, למרות שזה לא מה שאתה רוצה."
צחוקו היה קשה, אבל במילים היה שמץ פחד. "ממתי את יודעת מה אני רוצה?"
"אני יודעת בכל פעם שאתה מסתכל עלי."
וואו. שֵיי התקרב מעט לקצה השיחים.
ששש! נגסתי בכתפו, אבל פעימת לב אחת אחר כך התקדמתי לידו.
איתן עמד קפוא במקומו. סָבִּין התקדמה צעד נוסף לעברו.
"זאת לא בגידה באחיך להיות איתי," אמרה.
הוא קפץ לאחור. "איך את -"
"טֶס סיפרה לי," קטעה אותו. "אני חושבת שהיא דואגת לך."
"זה לא עניינה," אמר בקול רועד. "היא לא צריכה להתערב בזה."
"אני לא חושבת שהיא רוצה להיות מעורבת." קולה של סָבִּין היתמר כעשן באוויר הלילה. "זה הקטע שלי."
הוא לטש בה מבט מעיניים פראיות, ונראה כמו ארנב שנתפס במלכודת. היא הושיטה יד והניחה את כף ידה במרכז חזהו.
"אני לא שונה כל כך ממך, איתן. ולא משנה מה אתה חושב. אתה מרגיש כמה מהר הלב שלך פועם?"
הוא בהה באצבעותיה הדקות והנהן.
ידה האחרת לפתה את כף ידו ולחצה אותה אל עצם החזה שלה. היא לא הסירה את עיניה מעל פניו. "גם שלי."
קול נפלט מגרונו, זעקה חדה, משהו בין עונג לכאב. צלליות גופיהם הפכו לסבך כהה אחד של גפיים כשהוא הושיט יד ומשך את סָבִּין אליו, לנשיקה.
צחקוק נמוך מילא את ראשי. אנחנו צריכים להסתלק. בואי נלך.
אבל... נעצתי מבט בזוג הכרוך זה בזה, מהופנטת למראה, גם אם ידעתי שאסור לי להמשיך ולהביט.
בואי, קאל. שיניו של שֵיי תפסו בעדינות את שערות עורפי. קיבלת תשובה על השאלות שלך. את היית שמחה אם מישהו היה רואה את הלילה שלנו בגן?
נאבקתי בדחף לנהום לעברו. אני באה, בסדר, תפסיק למשוך אותי. אני לא גור.
מאחורינו, שמעתי את האנקה הנמוכה של איתן והסמקתי מתחת לפרווה.
את רואה. שֵיי יצא בזחילה מתחת לשיח לכיוון הכניסה לגן.
התגנבנו משם על כפות חרישיות. כשהגענו לפתח המוצל שינינו צורה וחמקנו לתוך האקדמיה.
"מלחמה יוצרת שותפויות משונות." שֵיי חייך. "יופי להם."
"יכול להיות."
"לא מוצא חן בעינייך?"
"זה פשוט קצת משונה." קימטתי את המצח. "חפשן
ונוטרת?"
"זאת לא הפעם הראשונה," השיב. "מונרו וקורין -"
"מתים, שניהם," קטעתי אותו. מה שראיתי עדיין הפריע לי. רציתי לשמוח בשבילם, אבל כל האהבות שראיתי הסתיימו באובדן נורא. והקרב המכריע של חיינו עוד לפנינו. חששתי לשלומם של סָבִּין ואיתן. חששתי לכולנו.
"זה שונה," אמר. "סָבִּין לא תקועה עם השומרים. היא כאן, היא בטוחה, והיא חופשייה לעשות כרצונה. ככל הנראה בפעם הראשונה בחייה."
הנהנתי אט אט.
"את עדיין דואגת?" פיו התקמט כשהביט במצחי חרוש הקמטים.
"אין לי שליטה על זה." זכרתי את טֶס בוכה על מותה של לידיה.
 זרועותיו החליקו סביב מותני. ידי התרוממו מול חזהו, אבל רק כדי לנוח סמוך ללבו, לא כדי לדחוף אותו ממני. קיפלתי את אצבעותי בחולצתו ומשכתי אותו אלי.
"מה אתה עושה?" שאלתי כשהבחנתי בארשת פניו הזדונית.
"מרגיע אותך," מלמל ורכן לנשק אותי.
"רגע." הפעם כן דחפתי אותו מעלי. "אנחנו צריכים ללכת - "
מה שהתכוונתי שיהיה הזמנה לחדר שלי גווע על שפתי כשהוא נעמד בלי ניע. זרועותיו עדיין הקיפו אותי, אבל הייתי יכולה להישבע שהוא הפסיק לנשום.
קול דומה לשילוב של שיעול ונהמה ניתז מן הקירות במסדרון מאחורי. אצבעותיו של שֵיי נתקעו בירכי וידעתי מי שם, מי מביט בנו.
"אל תתנו לי להפריע." רֶן ניגש אלינו אט אט, בצעד מאיים. "לא משנה בעצם. אני רוצה להפריע."
נהמת התשובה של שֵיי רטטה באיברי. עדיין הייתי שיכורה מן המפגש החשאי שלנו בגן, והאינסטינקט הורה לי לכרוך את זרועותי סביב שֵיי ולהרחיק את רֶן בנהמת אזהרה משלי. אבל הייתי חייבת להתעלם מן האינסטינקטים האלה. חמקתי בפיתול מאחיזתו, והתייצבתי בין שניהם.
"שביתת נשק, זוכרים?" חשפתי שיניים מולם.
"לא נראה לי שהוא משחק בצורה הוגנת," אמר רֶן.
"אני לא משחק בכלל." שֵיי צחק. "בשבילי זה לא משחק."
רֶן התרגז. "אתה יודע שלא לזה התכוונתי."
"די." הרמתי ידיים ווידאתי שאף אחד משני זכרי האלפא לא יתקרב עוד לאחר. "אל תעשו את זה."
"אני רק רוצה להבין מה עשית לבד איתו." רֶן לא הסיר את עיניו מעל שֵיי.
"שום דבר," אמרתי. בדיוק בגלל זה רציתי להסתלק מהמסדרון ולחזור לחדר שלי, שם לא היו רואים אותנו. "דיברנו, רֶן. אני עדיין יכולה לדבר עם שֵיי לבד."
"לא נראה לי שהוא חתר לשיחה," אמר רֶן.
"הוא צודק." שֵיי חיייך ברשעות.
"נראה מה אני יכול לעשות לחיוך היפה הזה." רֶן זינק לעברו.
הסתובבתי והטחתי בתנופה אגרוף בחזה של רֶן. הוא כשל והביט בי בהפתעה.
הזאבה שבתוכי ייללה בתסכול. איך אני אמורה למנוע מן השניים האלה להרוג זה את זה?
"אני רצינית. אף אחד מכם לא יפגע בשני," סיננתי. "אל תרגיזו אותי."
שֵיי צחק. "מכה טובה, קאל."
הסתחררתי ובעטתי בשֵיי בבטן, העפתי אותו על הקיר.
"מה זה צריך להיות?!" הוא צעק ושפשף את שרירי הבטן.
"אני מדברת לשניכם!" ראשי פעם בכאב. "איך אני יכולה להבהיר את זה יותר? תפסיקו לנסות להשיג יתרון. שניכם אידיוטים. אני לא יכולה לסבול את זה."
שֵיי עיווה פנים ונמלאתי חרטה. התסכול שלי נבע מחוסר יכולתי להגשים את תשוקותי, לא פחות מאשר מן ההכרח לווסת את עודף הטֶסטוסטֶרון שלהם.
"היא צודקת," אמר רֶן.
שֵיי תקע בו מבט זועף ואז הפנה את עיניו אלי. כשפגשתי את מבטו כשלתי צעד לאחור מכוח הכאב שראיתי שם.
"אז מה?" שאל. "שום דבר שקרה בינינו כבר לא משנה? הוא כאן וכל השאר פשוט נגמר?"
"לא, שֵיי..." היה קשה לחלץ את המילים מפי, כי הלב שלי התקומם נגד הראש. ראיתי הבזקים של הגן, שוב שחיתי בגודש התשוקה שהנחה אור הירח. הרגשתי את חום עורו של שֵיי על עורי. זכרתי איך התעוררתי בין זרועותיו, והתמלאתי תשוקה מעצם המראה שלו פשוט ישן לצדי. דם שאג באוזני. "לא לזה התכוונתי."
"מה קרה ביניכם?" השאלה של רֶן הייתה כמו סכר מול שיטפון הזיכרונות.
שֵיי פתח את הפה כדי להשיב, אבל מבטי הקשה השתיק אותו. הוא לא השפיל עיניים מול מבטי למשך רגע ארוך. הדם התקרר בעורקי כשראיתי עד כמה חילופי הדברים האלה פגעו בו.
"שום דבר," אמר שֵיי והסב פנים. "לילה טוב."
הבטתי בו כשהתרחק, הגוש בבטני התהדק עד שהכאב היה כמעט בלתי נסבל.
"על מה הוא מדבר, קאלה?"
אילצתי את עצמי להתייצב מול רֶן. כשפגשתי את עיניו הכהות הדאוגות נדתי בראשי.
"עזוב," אמרתי חרישית. "בבקשה, פשוט עזוב את העניין."
פיו התקבע בקו נוקשה, אבל הוא הנהן. "אני יכול לפחות ללוות אותך לחדר שלך?"
"לא," אמרתי בקול רועד. "אני חושבת שעדיף שלא."
הרגשתי ריקה, ורֶן ידע טוב מדי לקרוא את רגשותי. חלק ממני עדיין לא היה מסוגל להאמין שהוא כאן. שלמרות כל מה שאיבדנו, הוא ניצל. הצטערתי שאני לא יכולה לומר לו כמה חשוב לי שהוא קרוב אלי, כמה כוח אני שואבת מן הידיעה שאלפא נוסף ישתתף בקרב. אבל אם אפעל לפי דרך המחשבה הזאת, היא תסבך אותי בצרות חמורות. אם אתן לו למלא את תפקיד המנחם כשאני מרגישה פגיעה כל כך, הרי שבסופו של דבר אעשה משהו טיפשי.
"בסדר." ראיתי את הבזק הכעס בעיניו לפני שפנה לכיוון ההפוך מזה שבו הלך שֵיי. "חלומות מתוקים, לילי."
כששניהם נעלמו מעיני הלכתי בצעדים המומים מעט בחזרה אל המדרגות, ועליתי לאט אל הקומה השלישית ואל חדרי. תהיתי אם השינה תבוא אלי. למרות הלאות העזה באיברי אחרי התוהו ובוהו של הקרבות ומשימות ההצלה החשאיות, המחשבות התרוצצו בי בשצף קצף.
כיוון שלא בחרתי לי בן זוג, אני חייבת להנהיג לבדי. האם אני חזקה מספיק לשם כך? חירות הבדידות הסתחררה בעורקי, משמחת ומפחידה במידה שווה. כשהגעתי לחדרי עצרתי לרגע, בהיתי בדלת למשך כמה דקות, והעמדתי פנים שאני לא מעיפה מבט מדי שניות ספורות אל הדלת הסמוכה במסדרון. דלתו של שֵיי.
קיללתי בלחישה, וויתרתי על הניסיון להתעלם מכוח המשיכה אל חדרו. היססתי מחוץ לו. התקרית עם רֶן הייתה שגיאה גסה ביותר. יצרתי ניכור אצל שניהם, אבל דאגתי יותר מהפגיעה האפשרית בשֵיי. האם הוא עדיין כועס? האם הוא יודע שאני רוצה להיות איתו לבד מאז הרגע שאַדְנֶה ואני חזרנו מווייל? האם הוא עדיין רוצה אותי, גם כשהוא יודע שאני חייבת לנסות לשמור על איזון בין שני זכרי האלפא?
דפקתי על הדלת, וקיללתי את היעדר הוודאות.
"מי שם?"
"קאלה."
הוא אילץ אותי לעמוד במסדרון החשוך במשך שתי דקות לפחות לפני שפתח את הדלת. הוא לבש חולצת טריקו לבנה עם צווארון משולש שאפשרה הצצה מגרה לשרירי החזה שלו ומכנסי פיג'מה כחולים כהים מבד כותנה דק. הייתה לי פיג'מה דומה, רק נשית מעט יותר, במגירה שלי. זה כנראה הלבוש הסטנדרטי שמספקים החפשנים.
"מה?" קולו הלא־ידידותי אמר לי שלא סלח על מה שקרה למטה.
"אני יכולה להיכנס?"
הוא הסתובב, והשאיר את הדלת פתוחה. הלכתי אחריו לתוך החדר, וסגרתי את הדלת מאחורי. הדופק שלי התחיל להאיץ רק מהידיעה שאני לבד איתו בחדר השינה שלו. חיכיתי לרגע הזה כל היום, אבל עכשיו, כאן, הרגשתי לא יציבה. המתח הרעיד את עצמותי. אם שֵיי חושב שהוא לא יכול לבטוח בי, כל מה שנאבקתי להשיג יקרוס.
שֵיי נשכב על המיטה שלו. ספר ישן מאוד היה שעון על חזהו.
"מה זה?" שאלתי.
"תורת החוטר," אמר. "מתברר שהנבחר צריך לעשות שיעורי בית."
"קיבלת שיעורי בית מסַילאס?"
"כן."
נשארתי במרחק מה מהמיטה והבטתי בו. דמותו הצנומה, השעונה על הכריות, שלחה עקצוץ לעורי. רציתי שירים מבט ויושיט אלי את זרועותיו. הוא התמקד רק בספר.
"אז כמה זמן עוד תכעס?" שאלתי.
הוא לא ענה.
נאנחתי. "שֵיי, אני לא מנסה לפגוע בך. אני רק חושבת שזה יהיה רעיון גרוע ביותר לשתף את רֶן בכל מה שקורה בינינו. זה יכול להרוס הכול."
שֵיי צחק. "לא הגזמת?"
"אתה יודע למה אני מתכוונת."
ידעתי גם שלא רק ריסון הכעס של רֶן הדאיג אותי, אבל לא הייתי בטוחה ששֵיי מסוגל להתמודד עם המידע הזה. הצלתו של רֶן הייתה הכרחית. לא רציתי להודות כמה טוב שהוא שוב איתי, להיות שוב קרובה אליו. אבל הילת התקווה הקבועה שאפפה את שובו של רֶן רק הרעה את הרגשתי לגבי מה שידעתי שהדבר ודאי עושה לשֵיי. השנאה שרתחה בעיני שני זאבי האלפא בכל פעם שהביטו זה בזה עמדה על סף פיצוץ. אמנם רציתי מאוד את רֶן לצדי, אבל שֵיי צריך לדעת שלא נטשתי אותו. לא היה לי מושג איך אני יכולה לאזן את הכוח בין שני הזכרים בלי ששֵיי ירגיש דחוי. יצרתי עסק ביש אמיתי. שֵיי כועס עלי והאינסטינקט שלי הוא להתגונן, אבל זה לא יפתור שום דבר.
הוא זרק את הספר הצדה והביט בי. "תראי, אני מבין שאני מתנהג כמו מניאק. אני מצטער. הוא מוציא ממני את הצד הרע. ככה היה תמיד."
"השלב הראשון בהחלמה הוא להודות שיש לך בעיה." חייכתי.
הוא צחק, אבל רגע לאחר מכן חזרה אליו ארשת הפנים החמורה.
"אני לא יכול לעצור את הסביבון שמסתובב לי עכשיו בראש," אמר. "אני מנסה להבין מה פירוש הדבר להיות החוטר, אבל אני רק רוצה לגלות איפה ההורים שלי."
"לוגֶן לא אמר שום דבר?" הבטתי בחזהו של שֵיי, שעלה וירד באנחה כבדה.
"הוא מתחמק... לא רוצה לומר," אמר. "אני לא יודע אפילו אם אני מאמין שהם חיים. אני לא מסוגל להפסיק לחשוב עליהם... ואני יודע שזה לא מה שאני צריך להתמקד בו כרגע."
"אף אחד לא יאשים אותך, שֵיי," אמרתי. "ברור שאתה רוצה למצוא את ההורים שלך."
"אבל אני צריך קודם להציל את העולם," אמר.
"כן, נראה שיש מחויבויות קודמות," אמרתי בחיוך.
"והן דופקות לי בראש כמו פטישים," אמר. "ובעצם, גם את בין הפטיש לסדן - והסדן גורר אותך בחזרה לחתונה."
"שֵיי -" נהמה קטנה נפלטה כשדיברתי.
"את יודעת שאני צודק," אמר. "רֶן חושב שאת שייכת לו; הוא חשב כך מאז ומתמיד."
"הוא אלפא," אמרתי, פחות מתוך רצון להגן על רֶן ויותר מתוך ניסיון להסביר את המצב לשֵיי. "הוא עדיין רואה בי את בת הזוג שלו."
"וגם את רואה את עצמך כך?"
"זה מסובך." הבטתי ברצפה. עלוב, קאלה. עלוב.
"אולי בגלל זה כשהוא שוב בסביבה, אני מרגיש שאת כבר לא צריכה אותי."
"איך אתה יכול לחשוב ככה?" שאלתי, בלי להשיב ישירות. "אתה החוטר. רק בזכותך החפשנים אולי יצליחו להביס את השומרים."
"חשבתי שרֶן הוא הסיכוי הטוב ביותר לניצחון במלחמה הזאת."
"אנחנו באמת צריכים את רֶן," אמרתי, והתעלמתי ממבטו הזועם. "ברית הנוטרים תלויה בו. אבל כל הנוטרים בעולם לא יכולים לעשות שום דבר לגבי הערטילאים. רק אתה יכול."
"ובכל זאת, לא נראה שזה מקדם אותי בכלל איתך," אמר. "הזאבים, הם מה שחשוב לך. יותר מכל דבר."
"כמובן," אמרתי. "אני אלפא."
"גם אני," אמר. "לא פחות מרֶן. אני חדש יותר בלהקה, זה הכול."
"אני יודעת, שֵיי." קימטתי את מצחי. "אבל אני חושבת שאתה לא מבין מה חשוב פה."
"את לא מבינה מה חשוב פה, קאלה." חיוכו היה קודר. "את חושבת שאכפת לי שאני החוטר, אם אני אאבד אותך? כי זה לא מזיז לי. שום דבר פה לא מזיז לי. את הסיבה לכך שאני צריך לנצח במלחמה הזאת. אני נלחם בשבילך. לא בשביל החפשנים. לא בשביל אף אחד אחר. הכול בשבילך."
הדופק רעם בעורקי בכבדות, כמו תוף בס.
הוא נשכב שוב על המיטה, והביט באור הכוכבים המנצנץ מעלינו. הבטתי בו, ותהיתי מה לעשות. אני לא זקוקה לו. לא רוצה להיות זקוקה לו. כדי להנהיג, כדי להילחם בקרב הזה, אני לא יכולה להרשות לעצמי להיות זקוקה למישהו. אבל זה לא אומר שאני...
כשהבנתי מה חייב לקרות, מה אני רוצה שיקרה, פי יבש. ואז לבי האיץ את פעימותיו, בתיאום עם התלקחות החום בדמי.
"אני לא צריכה אותך, שֵיי." לא יכולתי להסתיר את הצרידות במילותי.
שֵיי נאנק בלי להביט בי. הוא לא ראה כשמשכתי מעלי את החולצה.
"אבל אני רוצה אותך," אמרתי. לבי כאילו היה בגרוני. פגיעוּת ראשונית שלא דמתה לשום דבר שהרגשתי אי פעם געשה בתוכי, וידעתי שזאת אהבת אמת. היא הייתה מפחידה להפליא.
הוא נפנה סוף סוף לעברי, והסיט את שערו מעיניו. "את מ - וואו." הוא התיישב והוריד את רגליו לצד המיטה, אבל לא קם.
ניגשתי לאט לעברו. "אם הייתי צריכה אותך, לא הייתי אני."
הוא לא השיב, אבל ראיתי את פיקת הגרוגרת שלו עולה ויורדת כשבלע.
"אתה מבין?" שאלתי. ידי רעדו.
פיתוי היה בשבילי תחום חדש. דאגתי קודם ששֵיי מרגיש דחוי, אבל עכשיו אני הייתי מתוחה מהמחשבה ששֵיי אולי עדיין כועס מדי, ולא יקבל אותי בברכה בין זרועותיו. מה יהיה אם הוא יזרוק אותי מהחדר? לנקבת אלפא אסור לרדוף אחרי זכרים; רק הם יכולים לרדוף אחרי. המנגנונים המסתוריים של מערכות יחסים רומנטיות עדיין היו מבחינתי ארץ לא נודעת. ולא עזר שהדופק הלם בעורקי בקצב שחשבתי שישבור את מחסום מהירות הקול.
"כן." שֵיי היה חייב לכחכח כדי לפלוט את המילה. הוא גלגל את כתפיו לאחור, התעשת, ונשען לאחור על מרפקיו בתנוחה מוקפדת אבל בשלווה מלאכותית. "אני חושב."
"אתה חושב?" הייתי במרחק זרוע ממנו.
חיוך אטי החליק על פיו. "יעזור אם תראי לי."
נעצרתי באמצע התנועה. להראות לו? הסתבכתי פה קצת.
"אלא אם כן..." הוא עדיין חייך. "את לא רוצה."
לא היה שמץ של פחד או ספק בקולו, רק נצנוץ בעיניו שמילא אותן חדווה. ראיתי את האתגר מולי. הזאבה שבתוכי נהמה בשל ההתגרות מצד אלפא אחר.
לא הייתה פה בחירה מבחינתי. אינסטינקט טהור דחף אותי קדימה. עמדתי מעליו, לחצתי את כפות ידי מטה משני צדיו, ואילצתי אותו להישכב. שפתי התעקלו וחשפו ניבים מתחדדים. שאפתי נשימה עמוקה, תהיתי אם הוא מפחד ממני. אבל באוויר לא הורגש ריח הפחד החריף. רק ריחו של שֵיי, ענני סערה מתפצחים בברקים, התנחשל סביבי, והתערב בענבר המעושן של תשוקתנו ההדדית.
"זאת לא בחירה," אמרתי, במילים צרודות. איזון. אני אמורה לשמור על איזון. לעזאזל. זה יהיה קשה הרבה, הרבה יותר משחשבתי. אני רוצה אותו כל כך.
אפילו תוך כדי המאבק בתשוקתי, והמאמץ לזכור שאסור לי להיות כאן - בחדרו של שֵיי, במיטתו - נחישותי התפוגגה. הוא פשוט היה קרוב מדי, עורו חמים ומזמין מדי. ואני אוהבת אותו. הזאבה שבתוכי יללה אל בן זוגה. כוח המשיכה של גופו היה מגנטי; לא יכולתי להסב מבט.
"אה, לא?" שֵיי חייך. "אז מה זה?"
"מעידה בשיקול הדעת," אמרתי, אבל זה לא נשמע משכנע.
"מתאים לי." ניביו של שֵיי היו חדים. זרועותיו נכרכו סביבי, משכו אותי מטה אל המיטה. הוא התגלגל והצמיד אותי אליה מתחתיו.
"אני אוהב אותך," מלמל לפני שנישק אותי. החזרתי לו נשיקה, מתוך רצון דואב להיות קרובה אליו.
"אני יודע שאת לא צריכה אותי, קאל," אמר, והעביר את שפתיו על צווארי. "בגלל זה אני אוהב אותך. אבל אני רוצה שתדעי שמקומי לצדך, איתך. אולי לא אני נבחרתי עבורך, אבל אני רוצה להיות בן זוגך. האלפא שלך."
המילים שאמר עברו בי כמכת ברק, זרם חשמלי של תשוקה. הוא הבין כל כך הרבה לגבי. מי אני. מה אני רוצה. איך אני חיה ואוהבת. חום הסתחרר באיברי. החלקתי ידיים אל מתחת לחולצה שלו, העברתי אצבעות על שרירי גבו. הוא משך את החולצה מעל ראשו. לבי גמגם למראה פלג גופו העליון המפוסל, שהתחבר לחיטוב אגן הירכיים, שאר גופו היה מכוסה עכשיו רק מכנסי פיג'מה קשורים בשרוך. בתוך רגע משכתי גם אותם למטה.
כששאר הבגדים התקלפו מעלי, קברתי את הספקות שעוד נותרו. לילה אחד של כיפוף הכללים שקבעתי בעצמי, כדי להרגיע את שֵיי, לא יכול להזיק. נכון?
לא משנה מה יהיו ההשלכות, כשידיו של שֵיי ושפתיו עברו על גופי ידעתי כמה השאלה טיפשית. לא התגנבתי לחדרו של שֵיי בשעת לילה מאוחרת כדי לסלק ממנו את הספקות לגבי רגשותי. הייתי כאן בשביל עצמי.
פיתלתי אצבעות בשערו, וקירבתי את פניו אל פני. "אני אוהבת אותך, שֵיי," אמרתי. "תמיד."
6
 
בצדק קוראים לזה "הבוקר שאחרי". התעוררתי לפני עלות השחר כשלבי נחבט בין צלעותי. אור אפור הסתנן דרך החדר. עננים נדדו במשך הלילה, והשמים מעל היו שטוחים ובצבע צפחה.
בזמן שמיהרתי להתלבש ולהסתלק מחדרו של שֵיי לפני שיתעורר, גערתי בעצמי בדממה. לא רק שהרגשתי כמו בת זונה שאני עוזבת את שֵיי לבדו כבר בפעם השנייה, גם הרגשתי איך ההשלכות האפשריות של החלטתי להישאר איתו בלילה נערמות על כתפי כמו אבנים כבדות.
שאלות התרוצצו במוחי כשלקחתי במהירות בגדים נקיים מהחדר שלי ומיהרתי למקלחת. האם רֶן ידע? האם שֵיי ישמח לאידו ויחרחר ריב איתו? אינספור תרחישים איומים הצטיירו בעיני רוחי כשניגשתי היישר לחדר האמבטיה, וכולם הסתיימו בכך ששֵיי, רֶן או אני מדממים והברית הרוסה. נכון לעכשיו העדפתי להתמודד עם נוטרים בצורת דובים, או אפילו עם ערטילאי, מאשר עם ההשלכות של חיי האהבה שלי. קרצפתי את עורי הרבה מעבר לשלב הפילינג, ועדיין החרטה לא ירדה מעלי, ועקבה אחרי כמו צל. לא רציתי להעמיד פנים שהלילה הזה עם שֵיי לא התרחש. כל נשיקה, כל ליטוף שחלקתי איתו היו נכונים, וגרמו לי לרצות אותו עוד יותר, אבל החשיפה בפני הקבוצה תסכן את המשימה העומדת בפנינו. זיכרונות קרובים של בילוי הלילה עטופה בזרועותיו של שֵיי העבירו בעורי צמרמורת חמה, אבל ידעתי שאני חייבת לסלק אותם מעלי. כמו פעמים כה רבות בעבר, נלכדתי בין חובה לבין תשוקה. יותר מדי היה מונח על כף המאזניים, לא יכולתי להניח ללבי לשלוט; מעכשיו והלאה הראש חייב לקבוע. אם אבחר לי בן זוג עכשיו, הברית השברירית שלנו תתפורר.
כשהגעתי לאגף הטקטי של הַלְדִיס ראיתי שאָניקה ופַּסְקָל כבר שם. סביב המנחה של טוֹרְדיס התאספה קבוצה של חפשנים שלא הכרתי. להפתעתי הרבה, רֶן עמד ביניהם, ונראה היה שהוא נותן הנחיות. הנחתי שהם צוות הפיתיון של פַּסְקָל ונרעדתי. התוכנית של רֶן הייתה טובה, אבל הוא מסכן את עצמו מוקדם מדי.
רֶן הרים ראש, כמעט כאילו קרא את מחשבותי. הוא הנהן קצרות, והחזיר את תשומת לבו לצוות. הדחקתי את הרצון העז להצטרף לקבוצה שלהם ולהנהיג אותה לצד האלפא האחר. זה לא הקרב שלי. לא היום.
איתן וסָבִּין נכנסו לחדר יחד. ניסיתי לא ללטוש מבט. הם לא דיברו זה עם זה או נגעו זה בזה, אבל מבט אחד אמר לי ששום דבר לא ירחיק אותם זה מזה. למראה הזוג שטפה אותי הקלה. לפחות אני לא היחידה שמתמודדת עם סיבוכים רומנטיים.
ניסיתי כמיטב יכולתי להתנהג בנינוחות כשניגשתי אליהם. "בוקר טוב."
"היי, קאלה." סָבִּין בחנה אותי בחשד. נראה שנינוחות זה לא הצד החזק שלי.
איתן רק הנהן.
"פספסנו את הרכבת?" שאל קונור. הוא נכנס בצעד קליל, ואַדְנֶה מיד אחריו.
"דווקא הגעתם בדיוק בזמן," אמרה אָניקה.
"חבל."
אַדְנֶה נופפה אלי קצרות, ואילו קונור המשיך בשיחתו עם אָניקה.
"היי." קפצתי כשיד נגעה בכתפי.
"איך ישנת?" שאל רֶן.
"אה... טוב." בינתיים הכול בסדר.
לא משנה. שֵיי נכנס עם מייסון ונֶוו. כולם אכלו לחמניות ופירות. ריח הלחם הטרי העלה נהמות בבטני.
"רעבה?" רֶן חייך.
"דילגתי על ארוחת בוקר."
"יש מספיק לכולם." מייסון זרק לי לחמנייה. התנפלתי עליה והעמדתי פנים שבגלל רעב, ולא חרדה, אני לא מביטה בשֵיי. הוא עמד ממש ליד רֶן. חיכיתי שמשהו יקרה. חיוך זחוח, מבט מדושן עונג - כל תנועה שתסמן לרֶן איפה העברתי את הלילה. למרות הטעם והריח הנהדרים של הלחמנייה, כשבלעתי הרגשתי כאילו אבן נוחתת בקיבתי.
קרצפתי את עורי במקלחת עד כדי כך שהיה אדום ועקצץ במשך כמה דקות, וקיוויתי שסילקתי מעלי כל שמץ לריחו של שֵיי, אבל לא העזתי לפגוש את מבטו. עכשיו, כשהיה קרוב, הרחתי ניחוח רעם ועלים רוויי גשם, שהפך לי את הבטן. חום טיפס אל לחיי.
מתוך צורך נואש בהסחת דעת התמקדתי ברֶן. "מה איתך? ישנת טוב בלילה?"
"לא כל כך." הוא עיווה פנים.
ניסיתי לדבר בקול אגבי כשדמיינתי את רֶן עובר ליד דלתו של שֵיי ושומע את מה שעוללנו כל הלילה. "החדר שלך לא מספיק נוח?"
הוא צחק. "זאת לא הייתה הבעיה."
הדופק שלי האיץ לסטקטו קדחתני. הוא בטח גילה איכשהו.
רֶן חיכך את רקותיו. "לא הייתי לבד."
"סליחה?" קולי גבה לנימה שלא מצאה חן בעיני בכלל.
סַילאס כשל לחדר בהתנשפות. אילולא שערו השחור־כחול לא הייתי מזהה אותו. הוא החליף את בגדי הרוקיסט־בשאיפה לתלבושת חפשנים קלאסית. הייתה לו אפילו חרב, בנדן התלוי על מותניו.
"פספסתי? איחרתי?!"
אָניקה הזעיפה פנים. "בהתחשב בכך שהענקתי לך היתר מיוחד לצורך המשימה הזאת, בהחלט יכולת להקדים."
"אני מצטער, אָניקה." סַילאס הסיט את שערו הפרוע מעל פניו. "לא הצלחתי להחליט אילו כלי כתיבה הכי יתאימו לדרך. בסוף החלטתי על עיפרון ועט - אחד ואחד, ומחברת קשיחה." הוא הרים אותם בגאווה. "וחוץ מזה, הייתי ער רוב הלילה, הדרכתי את המגויס החדש שלנו."
רֶן נאנח בקול רם מספיק כדי למשוך את תשומת לבו של סַילאס אליו.
הלבלר עשה פרצוף חמוץ. "הוא היה תלמיד די קשה."
"סַילאס?" העברתי מבט מרֶן אל המלומד פרוע השיער. "הוא היה איתך?"
"את עדיין מקנאת?" רֶן קרץ אלי.
"לא קינאתי," אמרתי.
"באמת?" אמר רֶן. "אז את תמיד נשמעת כזאת מרירה??"
לחיי עלו שוב בלהבות, אבל הפעם הסומק לא היה קשור לבילוי החשאי שלי עם שֵיי.
"אחי, אם אתה רוצה לעבור צד, ברוך הבא." מייסון חייך. "אבל אתה יכול להשיג מישהו הרבה יותר טוב מהפאנקיסט בגרוש הזה."
סַילאס האדים כסלק, וגמגם, "נתתי לו מידע חיוני על המשימה שלנו."
מייסון משך כתפיים. "כל מה שקורה בחדר השינה חיוני."
"הוא לא טועה." נֶוו תלה זרוע על כתפו של מייסון.
סַילאס פתח וסגר את הפה, אבל לא יצא ממנו קול. רֶן ריחם עליו.
"הוא סיפר לי כמה אתה מיוחד," אמר, והפנה חיוך לא־ידידותי אל שֵיי. "בגלל סבתא־רבתא שלך מלפני איזה מאה דורות, אֵירָה, שהכניסה אותנו לצרה הזאת כשהיא נהייתה פילגש של שד."
"תודה שהזכרת לי," אמר שֵיי. "אז עכשיו אתה יודע למה אתה וקאלה הייתם אמורים לחתוך את הגרון שלי, במקום עוגה, בחתונה שלכם. חבל שזה לא קרה."
רֶן התקשח. "אני לא מצטער שיצאת מווייל בחיים. לגבי השאר... נראה איך הכול יצא בסוף, לא?"
שֵיי חייך לאט. "בהחלט נראה." עצרתי את הנשימה, חיכיתי שהוא יחזיר מכה שערה ברמז על הביקור שלי בחדרו. אבל הוא רק לטש מבט זועם באלפא האחר. למרבה המזל של כולנו, המוח של שֵיי כנראה לא נדרס לגמרי מתחת לאגו הגברי שלו.
"לא נתתי לך את כל הרקע שאתה צריך." סַילאס התאושש מעט כששמע את החזרה על החומר שלימד. "כל הזמן נהמת עלי."
"קראת לי תועבה." שיניו של רֶן היו חדות. "מה חשבת שתקבל? נשיקה?"
מייסון השתעל. "אתה יכול להשיג מישהו יותר טוב."
סַילאס התעלם ממנו. "אני רק מציין את העובדות. הנוטרים נוצרו מתוך הפרה של חוקי הטבע. אתה באמת -"
ידו של רֶן הייתה סביב גרונו של סַילאס, הרימה אותו על קצות האצבעות וחנקה את המשך המילים. "תגיד את זה שוב, ואתה תצטער מאוד."
אַדְנֶה תפסה את זרועו של רֶן ומשכה אותו מעל הלבלר. "הוא לא מתכוון לפגוע."
רֶן חייך אליה כשעזב את סַילאס. "אני רק מוודא."
אַדְנֶה החזירה לו חיוך וצחקה. "כלנו יודעים שאסור לזלזל בך, אח גדול, אתה לא צריך להוכיח."
"יש לו מזל שבאת להציל אותו." רֶן החליק זרוע סביב כתפיה. "כבר פעם שנייה."
"פעם שנייה?" שאלתי.
"אתמול בלילה ועכשיו," אמר רֶן.
"הייתי ערה עד מאוחר," אמרה אַדְנֶה. "שמעתי את סַילאס מרצה כשהלכתי ליד החדר של רֶן והבנתי שעדיף שאכנס לשם לפני שיהיה לא נעים."
"כבר היה לא נעים," אמר רֶן. "אבל עדיין לא הגענו לאלימות. התזמון שלך היה מושלם."
"כי אני גדולה." אַדְנֶה חייכה. "חוץ מזה, לך ולי יש הרבה מה להשלים."
רֶן הפנה אל אַדְנֶה את החיוך העדין ביותר שראיתי אי פעם על פניו. גם קונור צפה בזוג. חיוך עקום, מר־מתוק, רפרף על פיו, וידעתי שהוא מצטער שמונרו לא כאן, ושלא זכה לראות את ילדיו ביחד.
"מה תולעת הספרים עושה כאן בכלל?" קונור משך את מבטו מעל רֶן ואַדְנֶה והביט לעבר אָניקה.
"אני בא איתכם." סַילאס תחב את המחברת וכלי הכתיבה שלו בחזרה לתיק שהיה תלוי על כתפו.
"בשום פנים ואופן לא!"
סַילאס ניפח את החזה. "אלה ימי הקץ. חייבים לתעד את האירועים שעומדים להתרחש."
קונור העיף מבט תחינה לעבר אָניקה. "תגידי לי בבקשה שזאת בדיחה."
"הוא צודק, קונור." אָניקה חייכה חיוך קלוש. "ויש תקדימים. לבלרים משלימים את צוות הליבה של משימות שאנחנו מגדירים 'היסטוריות'."
"אבל הפרופסור ייתקע לנו בין הרגליים," התערב איתן.
אָניקה נדה בראשה. "סַילאס עבר הכשרה מלאה במבצעים וקרב, כמו כל חפשן. הוא יוצא, ולא משנה מה דעתך האישית בנושא."
"אתה לא יכול לתת לנו פשוט מכשיר הקלטה, ונקליט לך תיאור מהלכים מפורט למען הדורות הבאים, במקום שתבוא?" שאל קונור.
"אל תהיה מגוחך," אמר סַילאס. "אתה הרי לא מסוגל להרכיב כמה מילים יחד למשפט שלם, וודאי שלא להבין בניואנסים של סימני עידן החוטר."
"עידן?" שֵיי צחק. "קראו על שמי עידן?"
סַילאס הביט בו בזעף.
"בסדר." קונור נפנה מעל אָניקה, ופנה בחזרה לעבר אַדְנֶה. "רק אל תפריע לנו."
"הצוותים מוכנים?" שאלה אָניקה.
"כמעט," השיב רֶן. "סָבִּין, קיוויתי שתצטרפי לצוות הפיתיון."
גבותיה התקמרו. "אתה מוביל אותו?"
הוא הנהן.
היא העיפה מבט לעבר איתן, שנד בראשו. "אני יוצא לטוֹרְדיס עם החוטר."
סָבִּין שילבה זרועות על החזה, וזקרה סנטר לעבר איתן. "אני הולכת לאן שהוא הולך."
"החפשן?" רֶן היטה ראש והביט בה בסקרנות. "באמת?"
"אם תשאל עוד שאלה אני אתן לך ביס באוזן, רֶן." סָבִּין חייכה וניביה הבהיקו.
איתן לא אמר מילה, אבל ראיתי את זווית פיו מנסה להתרומם לחיוך. אַדְנֶה תקעה מרפק לצלעותיו של רֶן כשהוא ניסה שוב להתנגד. האלפא העיף מבט אל אחותו. כשהיא נדה בראשה הוא משך כתפיים.
"אם זה מה שאת רוצה באמת," אמר.
"אני אמלא את המקום שלה בצוות הפיתיון," אמר נֶוו וקרץ לעבר סָבִּין. "סָבִּין יכולה לצאת לטוֹרְדיס ולתמוך בגבר שלה."
"קפוץ לי," סיננה סָבִּין והתקרבה עוד קצת לאיתן. איתן נראה כאילו הוא מתלבט אם לצחוק או לברוח.
"איפה בְּרִין?" שאלתי, אם כי חשבתי שאני כבר יודעת את התשובה.
"היא נשארת עם אָנְסֶל," אמר מייסון. "טֶס קיבלה רשות לעבוד איתו בגן היום. בְּרִין לא מוכנה לעזוב אותו."
הנהנתי, ציפיתי למשהו כזה. הקל עלי לדעת שבְּרִין תהיה עם אָנְסֶל. אמנם היה עוזר אילו הסגנית שלי הייתה נלחמת לצדי, אבל העדפתי לקוות שמסירותה הבלתי־מעורערת תצליח אולי לשלוף את אחי מתוך מעגל השנאה העצמית שאליו נקלע.
"עדיף ככה," אמרתי. "זה מקומה."
עיני פגשו את עיניו של שֵיי לרגע קט ולבי החסיר פעימה. פרט לניצוץ נסתר בעיניו הירוקות כטחב הוא לא הסגיר דבר. לא משנה כמה עמוקות האהבה, התשוקה והקנאה בין שלושתנו, הבוקר עומד בפנינו קרב נוסף.
"בסדר, נֶוו," אמר רֶן. "בוא לפגוש את הצוות, טוב? אנחנו יוצאים תוך דקה בערך. אתה לא מדבר צרפתית, במקרה, נכון?"
"יש עכשיו דרישות שפה?" נֶוו צחק כשהלכו משם. "היית צריך להגיד לפני שהתנדבתי."
הצוות הקטן יותר שלנו ניגש לאָניקה ולחפשנים האחרים, כדי להמתין להוראות.
"ברגע שתהיה מוכן, פַּסְקָל." אָניקה החוותה לעבר המנחה מטוֹרְדיס.
פַּסְקָל הנהן לעבר אחד מחברי הצוות שלו, ששלף סקינים מחגורתו והתחיל לארוג דלת.
"איך נדע מתי השומרים בלעו את הפיתיון?" שאלתי.
"פַּסְקָל צריך רק חמש דקות," השיבה אָניקה.
קונור צחק. "הוא יודע איך למשוך אליו תשומת לב."
"מֶרְסִי." פַּסְקָל חייך אליו.
אָניקה הרימה את ידה בהצדעה כשפַּסְקָל, רֶן והצוות שלהם נכנסו לשער המעבר המבליח.
מן המקום שבו עמדתי לא הצלחתי לראות הרבה, רק לבן נוצץ וכחול עז. שלג ושמים. גוש נוקשה נתקע לי בגרון כשנֶוו שינה צורה, ודילג דרך הדלת. רֶן, שעדיין היה בצורת אדם, הסתובב לעברנו. הוא הצליב איתי מבטים וחייך, ואז מיהר כזאב אפור כפחם אחרי הצוות.
רגע אחר כך הדלת נעלמה.
"מה עכשיו?" שאלתי. אגרופי נקמצו. עומד להיות קרב, ואני לא שם. הרגשתי שעורי נמתח על גופי. רציתי להיות זאבה בקרב. זאת אני. זה מה שאהיה תמיד.
"מחכים," אמרה אָניקה וחייכה אלי באהדה. הצלבתי מבט איתה, והבנתי שבתור החץ היא נותנת פקודות אבל רק לעתים נדירות מצטרפת לקרב. ברק הפלדה באישוניה אמר לי שהיא מצטערת לפספס את האקשן לא פחות ממני. לא היה שעון בחדר, אבל הרגשתי כאילו הדופק שלי מונה כל דקה שהם לא איתנו. אָניקה, שפסעה הלוך ושוב בחדר, נעצרה לפתע. "עכשיו, אַדְנֶה."
אַדְנֶה כבר התחילה לנוע, ושקעה מיד בריקוד המורכב של האריגה. חוטי אור נוצצים וססגוניים זרמו מן הסקינים שלה, התפתלו, נשזרו, יצרו אט אט את התבנית שתהיה הדלת שלנו.
דלת לְמה?
טוֹרְדיס לפנינו. אם נצליח, שֵיי ישלים את החרב הראשונה של צלב היסודות. זכרתי את יצירתו המזוויעה של לוגֶן, שחיכתה לנו בנבכי הַלְדִיס, ונרעדתי. מה מסתתר בטוֹרְדיס?
"בסדר." אַדְנֶה התנשפה. כשקונור חיבק אותה, היא נשענה עליו.
"את בסדר?" שאל.
היא הנהנה. "רק מוודאת שנגיע ישר לשם."
איתן ניגש לדלת. סָבִּין, בצורת זאבה, נשארה קרובה אליו מאחור. הוא הנהן פעם אחת לעבר אָניקה ואז עבר דרך השער.
הבטתי לתוך הפתח. דרך המעבר המבליח ראיתי את הלובן המסמא כמעט של השלג, חרוץ מדי פעם בפעם בסלע שחור משונן.
מגע רך בגבי הקפיץ אותי.
"סליחה." שֵיי חייך אלי. "את מוכנה?"
"כן," אמרתי והפניתי אליו חיוך מקניט. "אתה לחוץ?"
"מה פתאום." הוא גלגל את כתפיו לאחור. "אני הנבחר, זוכרת?"
צחקתי כשהוא הסתובב כדי להראות לי את גרזני הקרב שתלה על גבו.
"למזל," אמר. "ובגלל שאנחנו יוצאים שוב אל הר."
"בוא נקווה שלא רק המזל יעמוד לצדנו." קונור צחק, חלף על פנינו ונכנס לשער. הוא העיף מבט של שאט נפש לעבר סַילאס, ששלף את המחברת וכבר שרבט בה. "אל תאמרו שום דבר מביך, ילדים, כי הכול מעכשיו מתועד לדורי־דורות."
אַדְנֶה נקשה ברגלה. "חבר'ה, אתם יכולים בבקשה להתקדם? הצוות האחר ישמח אם נגמור עם זה מהר ככל האפשר, אני חושבת."
"כן המפקדת!" שֵיי חייך. הוא אחז בידי, לחץ את אצבעותי ואז הסתובב והלך אחרי קונור. במקום לעזוב אותו, משכתי אותו לעברי, התרוממתי על קצות האצבעות והעברתי נשיקה רכה על פיו.
"אתה לא צריך מזל," אמרתי. "אבל אני בכל זאת שמחה שהבאת את הגרזנים."
הוא משך אותי לנשיקה ארוכה יותר, עד שקונור שרק. שֵיי נד בראשו כשהניח לי ונכנס אחרי החפשן לשער.
את חמימות חיבוקו של שֵיי החליף מגע קר. השפלתי מבט וראיתי את מייסון נושא אלי עיני זאב. שיניתי צורה וקולו דיבר אלי בתודעתי.
המנהיגה בראש. הליידי המפקדת.
אני לא ליידי, אל תשכח. נשכתי קלות את כתפו.
יפה אמרת. לשונו של מייסון נשרכה מפיו. אני לא חושב שליידי אמיתית מרשה שינשקו אותה ככה.
מייסון, סתום.
רק תגידי לי. הוא יילל וכשכש בזנב. היית נותנת לאהוב שלך להתקרב כל כך אם רֶן עדיין היה בחדר?
אמרתי סתום.
אני רק צריך לדעת באיזה יחס אני צריך להמר מול נֶוו. הוא נבח כשנשכתי את צלעותיו, ורדף אחרי לפתח הנוצץ.
כשנחתתי על הקרקע מעברו השני של שער המעבר צרחו שתי מחשבות בראשי. האחת, שהאוויר שזרם לתוך ריאותי היה הקר והנקי ביותר שנשמתי אי פעם.
בלעתי מן האוויר הקפוא. באיזה גובה אנחנו?
הבטתי סביב וראיתי את התשובה. הקרקע השתפעה מן המקום שבו עמדתי בזווית שנראתה בלתי אפשרית. אם אתחיל לרדת אפילו צעד אחד, הייתי בטוחה שלא אוכל לעצור עד שאגיע למרגלות ההר. כשפניתי לצד האחר ראיתי שמים כחולים במרחק, מוסתרים חלקית מאחורי ענן שעבר על פניהם. ענן בגובה העיניים.
שֵיי הסתובב במעגל אטי, והקפיד לשמור על אחיזתו בקרקע. "איפה אנחנו?"
"גובה, ארבעת־אלפים ארבע־מאות תשעים ושישה מטר," דיקלם סַילאס. "קו רוחב, שבע מעלות, קו אורך, ארבעים ושש."
"באלפים השוויצרים," קטעה אותו אַדְנֶה כשסגרה את שער המעבר. "לא רחוק ממוּרֶן."
היא הצביעה באחד הסקינים שלה על פני הסלע התלולים של האבן הוולקנית במרחק מטר או שניים לפנינו. "זה המעבר לטוֹרְדיס."
שֵיי נעץ מבט בקיר השחור והביע בקול את המחשבה השנייה שעלתה בראשי. "אבל אין פתח כניסה."
"יש פתח," אמרה אַדְנֶה ותקעה את החודים הדקים בחזרה אל לולאות החגורה שלה. "פשוט קשה לראות אותו."
איתן כבר נע לעבר המשטח הכהה. כשהגיע אליו, הוא הושיט את ידיו, הלך הצדה, והחליק את כפות ידיו לאורך הסלע. הוא נעצר, קרא בקול ונעלם.
סָבִּין ייללה, ומיהרה אל הקיר. היא רחרחה את הקצה, וגירדה בכפתה את האבן השחור המחוספסת. פתאום הופיעה יד מושטת לעברה. היא נבחה קלות, וכשלה בבהלה לאחור. אני קפצתי קדימה, מבועתת שמא היא תתחיל בנפילה הארוכה לאין קץ במדרון ההר. שיני נסגרו על עור עורפה ואני נשענתי על אחורי וכפותי התחפרו בשלג.
תעזבי, קאלה. היא נהמה.
רק כשכוח המשיכה יפסיק לעבוד נגדנו. רטנתי בתשובה.
קולו של מייסון הגיע אל שתינו. תפסיקי להיאבק בה, סָבִּין. את לא רוצה ליפול מהצוק הזה. לא תהיי יפה בתור פנקייק.
היא נהמה אבל הפסיקה להיאבק.
תודה, מייסון. המשכתי לאחוז בה, אולי גם תקעתי את השיניים קצת יותר חזק משהייתי צריכה, אבל היא כמעט סחבה את שתינו לצניחה חופשית מיותרת. הייתי עצבנית.
כשהרגשתי בטוחה ששתינו יציבות, שחררתי אותה. היא תקעה בי מבט מלא טינה ואז נפנתה בחזרה אל קיר הסלע.
ראשו של איתן, שנראה כאילו הוא מנותק מגופו וצף מול המשטח השחור, הופיע כמו היד. "סליחה! רק ניסיתי להראות לכם את הדרך."
סָבִּין ואני התקדמנו לעבר ראשו חסר הגוף של איתן. בחנתי את קיר הסלע ועדיין לא ראיתי איפה שאר גופו מוסתר. רק כשממש הגענו אליו ראינו. פתח עקום כמו חתך בעורו של ההר. מעבר לאיתן הייתה רק עלטה. רציתי לייבב אבל כיסיתי את הקול ברטינה.
שֵיי היה בדיוק מאחורי. "כמה מזמין."
איתן הסתובב וסימן לנו בידו. "קדימה."
הסתובבתי בבת אחת לאחור למשמע שאגה מלאת כאב וזעם. דוב הסתער במעלה המדרון התלול, מעיף שלג וקרח בדרכו. הוא היה הדוב הגדול יותר שראיתי מעודי. היקף גופו היה כפול מזה של הגריזלי שהתקיף את שֵיי בסמוך להַלְדִיס. היצור הזה נראה כמו שריד מעידן הקרח.
"איתן!" צעק קונור. "אחד כנראה הצליח לחמוק מהצוות השני."
הקשת המוצלבת של איתן הופיעה מן החריץ בסלע לפני שאר גופו. כשיצא משם במלואו הוא כבר היה במהלך ירייה. סָבִּין, מייסון ואני רדפנו אחרי החצים המעופפים.
ההסתערות כלפי מטה, בעזרת כוח המשיכה, הייתה כמעט מהירה מדי. לא תהיה לנו שליטה כשנפגע בדוב, כך שהמכה הראשונה חייבת להיות משמעותית. כשהתקרבנו הרחתי נחושת ומלח. הדוב כבר היה פצוע.
הוא בורח מצוות ההתקפה. העברתי את המחשבה לחברי הלהקה שלי. נסו למצוא את הפצע.
הבנתי, בוס. מייסון זינק לאוויר. הוא נחת על גבו של הדוב, תקע את שיניו בכתפו כדי למנוע מעצמו להידרדר מעבר לו. ברגע שמייסון התקיף מהגובה, סָבִּין השתופפה. היא לחצה את רגליה במהודק אל גופה, השתטחה אל המדרון והחליקה מתחת לדוב. כשהיה בדיוק מעליה היא התקיפה. לועה התהדק על בטנו של הדוב מלמטה.
הדוב שאג והאט. הוא הסתובב במעגלים, ניסה לנער מעליו את הזאבים. תוך כדי תנועה ראיתי את החתך בידו. זינקתי והיכיתי במלוא כוחי את הפצע המדמם. נשכתי בו עד ששיני נתקעו בעצם. הדוב התרומם על רגליו האחוריות, והביע את זעמו בשאגה. מייסון ואני זינקנו באוויר, גופינו נחבטו במדרון המכוסה בשלג. אבל הצורך הנואש של היצור להציל את עצמו משינינו הקורעות פגע בשיווי המשקל שלו. הוא נפל לאחור. סָבִּין, שעדיין נצמדה לבטנו, נחתה על הדוב, ששכב עכשיו על הגב. היא לא בזבזה רגע ומיד התנפלה עליו וקרעה את בטנו. הדוב ניסה להכות אותה בכפתו אבל היא חמקה בזינוק.
הדוב התאמץ להתהפך, אבל המתקפה של סָבִּין הייתה קטלנית. דם וקרביים ניגרו על הקרח, ויצרו נהר ארגמן שזרם מעל שולי הצוק. הדוב נאנק פעם אחת ודמם.
יש עוד? מייסון הרים את חוטמו אל הרוח.
לדעתי לא. פניתי אל סָבִּין. כל הכבוד.
היא משכה באף. שטויות.
עלינו במדרון בריצה קלה.
"השטח נקי?" שאל איתן.
שיניתי צורה. "הוא היה היחיד."
"יפה." הוא תלה את הקשת על כתפו. "אם כי אני לא מופתע. הצוות של פַּסְקָל לא מתרשל. הוא יכעס נורא שאפילו אחד חמק מהם."
"אולי הם חשבו שהוא לא יגיע רחוק," אמרתי. "הדוב כבר היה פצוע. סָבִּין רק גמרה את העבודה."
"בטח," אמר קונור, נשען ולחש בקול רם אל איתן. "אחי, החברה שלך די מפחידה."
איתן הביט בו בזעף וסָבִּין נהמה.
קונור הצביע על שיניה החשופות. "אתה רואה? תסתכל!"
"אתה מתחנן לנשיכה," אמרה אַדְנֶה, תפסה את גב מעילו ומשכה אותו מטווח פגיעת שיניה של סָבִּין. "בואו נגמור עם זה."
איתן צחק וחמק בחזרה אל המערה.
סָבִּין באה אחרי החפשן, ואילו מייסון תפס עמדה לצדה. אני שמרתי על מרחק מה ממנה והרגשתי את שֵיי קרוב לצדי. העפתי מבט מעבר לכתף וראיתי את קונור, סַילאס ואַדְנֶה באחורי הקבוצה שלנו.
החושך זהר באדום כשאיתן הדליק נור, שאפף את הקירות באור ארגמני, עד שנראה היה כאילו הסלע מגיר דם. המנהרה הייתה צרה. נלחצנו דרך מעבר צר, שאיתן רק בקושי הצליח להידחק דרכו. עצרתי את הנשימה כשהוא נאנק ונדחף קדימה. היינו חייבים להשתנות לצורת אדם כדי להתפתל הצדה בין קירות המערה המחוספסים.
אנקת רוח תמידית עברה במערה, נוגה ומטרידה. הנור של איתן הבהב וכבה, אבל במקום שהחושך יאפוף אותנו שוב, המעבר נשאר מואר. הקירות כבר לא היו אדומים, אלא עטו גוון רך ונוצץ. שמעתי את נשימתו של איתן נעתקת.
הוא הביט בנו מעבר לכתפו. "אנחנו לא לבד."
"נוטרים?" שאל קונור.
איתן הנהן. "שלושה. עדיין אנושיים."
התקדמתי חרישית עד אליו, והצצתי לתוך האור. המנהרה נפתחה אל חלל מכוסה שלג, מעגל מושלם כמעט שנחצב מן ההר. המרחב היה מוסתר מן העולם שבחוץ, דרך הגישה היחידה הייתה המעבר הצר שבו פילסנו לנו דרך. מעברו השני של החלל הפתוח היה קיר קרחוני אדיר ממדים שכיסה את צלע ההר. אור שמש פגע במשטח, ואינספור גוני הכחול נצצו כאבני חן. ההשתקפות הבהירה כמעט לא אפשרה לראות את קו המתאר של פתח בקרח, אבל ידעתי שטוֹרְדיס נמצא בתוך הקרחון.
בין טוֹרְדיס לבין החוליה שלנו עלה עשן השמימה. שלושה אנשים היו שפופים סביב מדורה קטנה. הם עטו תלבושת חורף מלאה, שהיה בה די כדי להתמודד עם שינויי מזג אוויר פתאומיים וקשים על ההר.
"עדיף להתקיף כל עוד יש לנו את יתרון ההפתעה," אמר קונור.
"אני לא חושב שיש לנו," אמר איתן. "אני מוכן להתערב שהם רק מחכים שנופיע. עשינו סיורים באזור הזה בעבר ולא נתקלנו בנוטרים מעבר למעבר הראשון. הקבוצה הזאת חדשה."
"השומרים מגבירים את השמירה על האתרים," אמר שֵיי. "הם יודעים שאנחנו רוצים לקחת את החלקים."
"אבל עכשיו אנחנו לא יכולים לעשות הרבה בעניין, נכון?" אמר קונור ושלף את חרבותיו.
"רגע." הנחתי יד על זרועו.
"למה רגע?" אמר קונור.
"הם נוטרים," אמרתי. "כמונו."
"בערך." איתן לא הבין.
"תן לי לדבר איתם."
"השתגעת?" אמר איתן. הוא הוריד את הקשת מכתפו.
"לא," אמר שֵיי. "עדיף בעלי ברית רבים ככל האפשר. אולי גם הדובים לא מרוצים מתנאי ההעסקה שלהם."
איתן תקע בו מבט מצמית.
"אתם תהיו מאחורי," אמרתי. "אם משהו ישתבש, תתקיפו. אני אהיה בסדר."
קונור הביט באיתן, שמשך כתפיים. "היא האלפא."
"בסדר, קאלה," אמר קונור. "אם את חושבת ששווה לנסות, בבקשה. תזכרי רק שדובים הם יצורים רגזנים ועקשנים."
"והם מסריחים," אמר איתן.
"לבוא איתך?" שאל מייסון.
"לא," אמרתי. "אני אהיה מאיימת פחות לבד."
"בהצלחה," אמר שֵיי כשיצאתי מן המעבר הצר לאור השמש.
ברגע שיצאתי לשטח הפתוח נעמדו שלושת הנוטרים והביטו בי כשהתקרבתי. הרמתי יד, נופפתי, והתקדמתי בצעדים יציבים. הם לא שינו צורה, עובדה שנאחזתי בה כסימן מעורר תקווה. הריח המובהק של מושק דובים הגיע אלי, וקימטתי את האף. איתן לא טעה לגבי הסירחון. לא נעים.
אחד הנוטרים התקדם, והסיט לאחור את ברדס המעיל שלו. אישה שעיניה כהות ושערה הנחושתי קלוע נעצה בי מבט.
"פּוֹרקוּאָה ווּ אֶטֶה איסי, לה לוּפּ?"
למה את כאן, זאבה?
שלוש שנים וחצי של לימודי צרפתית אפשרו לי להבין חלקית. זאבה. היא ידעה מה אני. אבל אני בשום אופן לא אהיה מסוגלת לענות לה בצרפתית.
"החברים שלי ואני מחפשים משהו," אמרתי, בתקווה שהיא מדברת אנגלית.
היא חייכה. "יש לך חברים שמחפשים." אפילו המבטא הצרפתי הכבד לא הסווה את הדגש הזדוני על המילה מחפשים.
"החפשנים הם חברים של בני מיננו." המשכתי ללכת קדימה. שני הנוטרים האחרים התייצבו בעמדות קרוב לשני צדיה של האישה הראשונה. "אדונינו גרמו לנו להאמין שהדבר לא נכון, לרעתנו."
"אלה טענות מרחיקות לכת מפי ילדה," אמרה. "אולי הצליחו להטעות אותך מפני שאת צעירה כל כך."
"גיליתי את האמת על המלחמה," אמרתי. "ואנחנו נלחמנו עד כה בצד הלא־נכון."
היא צחקה, והעיפה מבט לעבר בני לווייתה, שחייכו. "לא, פְּטִי לוּפּ, חברייך רק להוטים יותר לשטות בך כיוון שהם יודעים שיפסידו בקרב הזה."
לא ידעתי אם נרעדתי בגלל משב הרוח הקפואה שפגע בי, או בגלל קולה הקשה.
"הזאבים אולי טיפשים." היא הרימה את ידה, וראיתי את הציפורניים מתארכות לטפרים. "מֵה נוּ נֵה קְרֵניוֹן פַּה לַה גֵר." רגע לאחר מכן חסם צלה של חיית ענק את השמש. כשלתי לאחור.
"קאלה!" שמעתי את שֵיי צועק כשהדובה אדירת הממדים הניפה יד לעברי, אבל אני כבר התגלגלתי על השלג, שיניתי צורה לזאבה תוך כדי נפילה.
 כשקמתי ברגליים כושלות היא רעמה בקול, וניסתה לשלוף בציפורניה את החצים שבלטו מפרוותה הכהה. זעמה של הדובה מילא את שאגותיה מחרישות האוזניים.
חצי הקשת המוצלבת זמזמו באוויר. הדובה התעלמה מהם והסתערה עלי. התכוננתי לקראת המתקפה והבחנתי להרף עין במייסון וסָבִּין שחלפו על פני במהירות כדי לעצור את המתקפה של הנוטרים האחרים.
הבזק של פרווה חומה זהובה בזווית העין בישר לי שאני לא לבד בקרב. שֵיי פגע בצדה של הדובה בדיוק לפני שהגיעה אלי. המכה הפתיעה אותה. היא סובבה את הראש ואני התקפתי, נעלתי את הלסת סביב צווארה. שיני קרעו גידים עבים, אבל לא הצלחתי להיאחז חזק מספיק כדי לרסק את קנה הנשימה שלה.
היא התרוממה על רגליה האחוריות. המשכתי להיאחז בה, והתנודדתי מצווארה כמו בובת סמרטוטים. שמעתי את שֵיי נובח מתחתי; הדובה רטנה בכאב וידעתי שהוא התקיף שוב. בעטתי מעלה ברגלי האחוריות, הנפתי את עצמי מעליה, שחררתי את האחיזה והתהפכתי באוויר. זה לא היה מהלך חינני, אבל הצלחתי להסתובב ולנחות על הרגליים.
הדובה דיממה קשות מהפצע שהשארתי בצווארה ומהנשיכות של שֵיי בצד גופה. קונור היה לצדו עכשיו, מנופף בחרב ביד אחת ובלהב הקצר והרחב של הקטארה בשנייה. שֵיי ריתק אליו את תשומת לבה של הדובה, ואילו קונור התגנב לקרבתה. במהירות שלא תיאמן הוא שיסף את הפצע בצווארה, הרחיב אותו, ואז תקע את הקטארה בחזה. הדובה נרעדה. קונור הספיק בדיוק להסתובב ולהתרחק, ולחלץ את הלהב, לפני שהיא התמוטטה.
"קדימה," אמר קונור וזינק לעבר האחרים.
הגענו לסָבִּין ברגע שהיא זינקה הצדה כששני דובים, אחד שחור ואחר חום־אפור, רדפו אחריה בצעדים כבדים. הדוב השחור השעיר שאג, וצנח בלא רוח חיים לקרקע. החץ של איתן בלט מעינו השמאלית.
הדוב החום חבט כאילו בנינוחות בכפתו, אבל המכה העיפה את סָבִּין בפישוט איברים. איתן צעק, ורץ אליה. הדוב שאג והסתער על הזאבה המסוחררת. מייסון נעמד בתוקף בין הדוב לסָבִּין.
להב הסתחרר, עבר את שֵיי ואותי. הפלדה החדה של חרבו של קונור שקעה בצד גופו של הדוב. הוא שאג אבל לא כשל. קונור קילל. התנפלתי על רגליו האחוריות של הדוב, ניסיתי לנשוך את מיתר הברך, אבל פספסתי, והתרסקתי על הקרקע. שֵיי תפס את עקבו השמאלי של הדוב בלסתו. הוא בעט בכוח, ניער אותו מעליו, והשאיר את שֵיי על הקרקע לצדי.
הדוב כשל פתאום, רגלו הקדמית הימנית קפצה בזווית משונה. חבל כסוף נמתח מכתפו של הדוב, משך אותו והוציא אותו משיווי משקל. רק אחרי רגע זיהיתי את שוט השלשלאות הקוצני של אַדְנֶה. סַילאס כרך את זרועותיו סביב מותניה. שניהם משכו את השוט והפילו את הדוב על צדו. הוא שאג בכאב, וחבט בשוט הארוך.
"קונור!" פרקי אצבעותיה של אַדְנֶה היו לבנים כשנאחזה בקצה האחר של השוט, ופניו של סַילאס היו חיוורים כידיה נטולות הדם.
קונור צלל קדימה, זרועו השמאלית משוכה לאחור. בזמן שהדוב התמקד באַדְנֶה וסַילאס, קונור חבט בלהב הקטארה בפצע בצווארו, תקע את הפלדה עמוק לתוך גרונו של הדוב. שאגתו הפכה לגרגור לפני שדמם.
קונור רטן כששלף את הלהב מגרונו של הדוב, וניקה אותו בשלג. "חתיכת קרב."
"אז בריתות איתם לא באות בחשבון," אמר איתן. סָבִּין חזרה לצורת אדם. הוא עזר לה לקום ובחן את פניה.
"אני בסדר," אמרה. "זה לא הקרב הראשון שלי."
"הדוב הזה הרביץ לך חזק." הוא נגע בלחייה.
"אני יכולה לעמוד בזה."
הוא חייך. "הייתי מעדיף שלא."
אפו של שֵיי נלחץ אל פני. את בסדר?
כן. תקעתי בו כתף כשנעמדנו. תודה על העזרה.
העונג כולו שלי. עיניו הירוקות נצצו בשובבות. רציתי כבר מזמן להתנקם קצת בדובים.
כשכשתי בזנב, שלחתי את צחוקי לתוך ראשו.
"הגיע הזמן למסמר הערב." קונור עמד לצדנו. הוא הביט בשֵיי. "אני חושב שתצטרך בשבילו את הידיים."
נראה לי שהכיף נגמר. שֵיי ליקק את לסתי וצחקתי שוב.
כיף?
בטח. לא היה לך כיף?
הוא עדיין הביט בי כששינה צורה לאדם. השענתי סנטר על כף ידו וליקקתי את אצבעותיו. לחימה כששֵיי לצדי הייתה יותר מכיף. היא הייתה הכול.
7
 
"אז זה טוֹרְדיס," מלמל שֵיי כאילו נכנסנו למקום קדוש.
הַלְדִיס תמיד הטילה אימה. הפתח דמוי הלוע היה אזהרה, הוא מעולם לא הזמין להיכנס ולחקור את המערה. טוֹרְדיס היה שונה לחלוטין. המעבר האפל והקלסטרופובי לתוך ההר שמר על סוד שנחצב בקיר הקרחון הכחול־כסוף לפנינו. סוד שהיה אולי המקום המרהיב ביותר שראיתי מעודי. המערה המלאה בקרח לא הייתה רק יפהפיה, הנשימה ממש נעתקה למראיה. כל משטח מכוסה כפור קלט את האור, ושיקף אותו בחזרה לחלל. המנהרה הייתה מוארת, מכוסה רשת מבליחה של קרני שמש, עדינות כתחרה, אבל שובות עין בהרבה. רשת האור המרקדת נקטעה רק בפתח קטן וחשוך בצד המרוחק של המערה.
שֵיי הצביע על המחילה. "נראה לי שלשם אנחנו הולכים."
"איך אתה יודע?" שאל איתן.
"הַלְדִיס הייתה בחדרון שיצא מהמערה הראשית," אמר שֵיי. "אני מנחש שגם טוֹרְדיס."
"הגיוני," אמר קונור למרות הקמט שהעמיק במצחו של איתן. "קדימה."
הרמתי את האף, פתחתי את הלסתות כדי להניח לאוויר הקפוא להחליק על לשוני. שום דבר. לא ריחות מדאיגים. לא טעמים מרתיעים שעלולים להצביע על סכנה.
שֵיי הביט בי. "יש איזה סימן לעכבישים מפלצתיים, קאל?"
נבחתי וכשכשתי בזנב.
הוא הרצין. "באמת? את בטוחה?"
באמת, ממש מקסים פה ביחס למאורת שומרים. קולה של סָבִּין היה מתוח.
אני יודעת. העפתי מבט לעברה, ואז בחזרה למערה. אבל אני לא מבחינה בשום דבר.
אז מה עכשיו? שאל מייסון וטפח על הקרח בכפתו.
ממשיכים קדימה. התקדמתי בריצה קלה.
"זה לא מוצא חן בעיני," שמעתי את איתן רוטן. "יש כאן משהו. חייב להיות."
"כן..." קונור נשם נשימה עמוקה. "אבל אם לא מחכה פה שום יצור..."
פיתלתי את הצוואר לאחור, לא הייתה לי סבלנות להיסוסים שלהם. רציתי להשיג את טוֹרְדיס ולהסתלק מכאן. אם השומרים לא השאירו משהו מזוויע לשמירה על המקום הזה, הניחוש הסביר ביותר שלי היה שהגעתנו הפעילה אזעקה מסוג כלשהו ותוך זמן קצר המקום הזה יתמלא אויבים. בדיוק כמו כשהצלנו את חברי ללהקה מן הצינוק מתחת לעדן. אבל בטוֹרְדיס לא ראיתי ולא הרחתי שום דבר שסימן שאנחנו לא לבד. פרט לדוב, לא הבחנתי בשום זקיפים או גרגויילים מאבן חבויים בחגווי הסלע, ממתינים להתריע בפני אדוניהם על פלישתנו לאתר הקדוש. למרות כל זאת, לא רציתי להתעכב כאן - האסטרטגיה הטובה ביותר הייתה ששֵיי ייקח את חתיכת צלב היסודות שמוסתרת כאן ואנחנו נחזור לאקדמיה מהר ככל האפשר.
עמדתי לנהום לעבר מלוויי המתעכבים, אבל עיניו של קונור, שהתרוצצו על פני המנהרה, נפערו לפתע.
"קאלה, עצרי!"
הנהמה בגרוני הפכה ליבבה כיוון שאזהרתו הגיעה שנייה אחת מאוחר מדי. כפתי הימנית הקדמית ירדה והונחה על - כלום. כבר לא הייתה מתחתי רצפה מכוסה קרח. כוח הכבידה והתנופה שמשכה אותי קדימה דחפו אותי אל החלל הריק, אל חור שעדיין לא הצלחתי לראות, גם בזמן שנפלתי לתוכו.
גם רגלי האחוריות ששרטו נואשות את הקרח לא הועילו בדבר. גופי צנח מעבר לסף הבלתי־נראה.
ייללתי, אבל זעקת האימה שלי הפכה לצווחה כשכאב טלטל את איברי, כאב שנדד במהירות מזנבי ועלה כאש במעלה עמוד השדרה. הייתי תלויה באוויר, בועטת ונוהמת.
"לכל הרוחות, קאלה!" צעק איתן. "אל תזוזי."
סוף סוף הבנתי שאני לא נופלת. הכאב נבע מכך שאיתן תפס אותי... בזנב.
לבי הלם בעוז, הדופק ששאג בעורקי היה מחריש אוזניים. איתן משך אותי בחזרה למעלה. כל רגע היה רווי ייסורים, כשתפס את הפרווה והגידים, ועדיין לא ראיתי איפה הרצפה הסתיימה והחור התחיל.
ואז הייתי שוב מעבר לסף. משקלי התמוטט על האבן המכוסה בכפור על רצפת המערה. איתן עזב את זנבי וצנח, נח על עקביו ופלט נשיפה אדירה.
נעמדתי בתנועה כושלת ונקשתי בשיני לעומתו.
"מה יש לך?" הוא הביט בי בכעס.
שיניתי צורה והחזרתי לו מבט זועם. "זה היה הזנב שלי!"
"טוב, סליחה," אמר איתן. "הייתי צריך לתת לך ליפול כנראה."
נעצתי בו מבט; חיוך נבוך הצליח להתגבר בסופו של דבר על ההשפלה שחשתי.
איתן נד בראשו וצחק. "גם כן תודה."
"כן," אמרתי. ידעתי שאני צריכה להתנצל בפניו בכנות, אבל עדיין כאב לי התחת. "טוב, אני חייבת לך."
קונור בחן את המערה בעיניים מכווצות. "היופי הרג את החיה."
"מה?" תמהתי.
"המערה." שֵיי עקב אחרי מבטו, ונד בראשו בתסכול. "זאת מלכודת המוות. בגלל זה אין עכביש מפלצתי."
"מרתק." חריטת עפרונו של סַילאס על הנייר הדהדה במערה.
קונור הביט בו בזעם. "אתה יודע, זה ילך הרבה יותר טוב אם לא תדבר."
סַילאס התעלם ממנו. הוא היה שקוע ברישומיו הקדחתניים. הוא התקרב אט אט לשפת הבור הבלתי נראית וניסה להביט למעמקיו. "מרשים."
איתן הפעיל עוד נור, וזרק אותו לחלל שאליו נפלתי. לרגע קצר שבקצרים הבחנתי בקושי בצורת התהום. מעגל מושלם, בקוטר כמטר ועשרים. הנור נפל ונפל ונפל. זוהרו האדום נמוג בסופו של דבר, אבל לא היה כל קול פגיעה שלו במשטח כלשהו. רק שקט ששקע בעצמותי והעלה בי רעד.
"אלוהים," לחשתי, וניסיתי להדחיק את חזיון נפילתי. הבטתי קצרות באיתן, ובלעתי בכוח.
הוא רק הנהן. הוא האיר עוד נור, וזרק אותו שלושה מטרים לפנינו. הוא קפץ פעם אחת על הקרקע ואז גם הוא נעלם לתוך בקיע בלתי נראה נוסף.
"לכל הרוחות."
הוא עשה את זה שוב. הפעם השליך את הנור שישה מטר מעבר לקבוצה שלנו. הוא לא פגע בשום דבר, ונמוג מעין כמעט מיד.
מייסון ייבב. הוא וסָבִּין הקיפו אותי בעצבנות, פרוותם התחככה בעורי.
"פנטסטי," אמר קונור והשתופף. הוא הפנה את ראשו קדימה ואחורה. "איך אנחנו אמורים לעבור?"
"כמה בקיעים אתה חושב שיש?" שאל שֵיי.
"אי אפשר לדעת," אמר איתן. "הנורים בקושי מגלים את החורים. המערה הזאת נבנתה במטרה לשטות בעין. אפילו עם השינויים באור קשה לדעת עד כמה נצליח להבחין בהם."
"בואו נזרוק את סַילאס לבור אחר," אמר קונור. "אולי לא כולם עמוקים כל כך."
"היי!" סַילאס התרחק מהקצה.
שֵיי כרע ברך בסמוך לקונור. "הבאתם חבלים, קרבינות ויתדות, נכון?"
"למקרה שנצטרך לטפס," אמר קונור. "יש לך תוכנית?"
שֵיי כבר שלף את הגרזנים מעל גבו. "אני באמת אצטרך לטפס, רק על הבטן."
"מה זאת אומרת אתה?" שאל איתן כששֵיי נתן לו גרזן.
"אתם מטפסים על הרים לעתים קרובות?" שאל שֵיי. הוא לקח חבל מקונור והתחיל לכרוך אותו סביב גופו.
"כשחייבים..." ענה קונור וכיווץ את המצח.
שֵיי עיווה פנים. "זה מה שחשבתי. זאת אומרת שאני המנוסה ביותר. אני אוביל."
"בשום אופן לא," אמר איתן. "לך אולי יש הכי הרבה ניסיון, אבל אתה גם מטען יקר. אי אפשר לסכן אותך."
שֵיי חייך. ניביו היו חדים. "כמה מהחברים שלך, ושלי, אתה רוצה לאבד בגלל שנתקענו כאן? לך או לקונור ייקח נצח לחצות. אני יודע איך לעשות את זה. אני אהיה מהיר."
התחלתי לרעוד כשחשבתי על שֵיי זוחל בין בקיעים שאף אחד מאיתנו לא יכול לראות. תהיתי גם אם הוא מבין שמנה זה עתה את רֶן בין חבריו.
קונור העביר יד בשערו במורת רוח. "איך אתה יכול להיות בטוח בזה? אנחנו לא יודעים כמה רחוק המלכודת הזאת נמשכת."
"אתה רואה איך המערה הולכת ונהיית צרה במרחק כחמישה־עשר מטר מאיתנו, ומובילה למחילה שם?" שֵיי הצביע על הקצה המרוחק של המרחב הנוצץ. "אני מוכן לשים כסף על זה שהמלכודת נגמרת שם. טוֹרְדיס נמצא אחרי המעבר הבא הזה."
"אתה לא יכול לדעת את זה," אמר קונור.
"אני יודע." שֵיי השפיל מבט, והיה פתאום שקט. "אני מרגיש."
קונור פלט נחירה. "טוב, לפחות הכוח איתך."
"סתום," שֵיי נהם. "בואו נתחיל. תנו לי את היתדות."
אַדְנֶה זרקה לו תיק גב.
"אסור לסכן את החוטר," אמר סַילאס ופנה אל אַדְנֶה. "מה דעתך לפתוח דלת?"
"דלת לאן?" אמרה אַדְנֶה והחוותה לעבר מלכודת המוות הבלתי נראית. "אפילו אם נמצא שם אדן סלע, מי יודע כמה הוא יהיה רחב? מישהו יכול לעבור דרך הדלת וליפול ישר לבור."
"בגלל זה אני יוצא לשם," אמר שֵיי. "אני צריך להגיע לבקיע מהצד השני של החדר. אם התכנון פה כמו בהַלְדִיס, זאת המלכודת; מהצד השני אמור להיות שטח פנוי."
"אם תיפול לפני שתגיע לשם -" פתח איתן.
"היתד תתפוס אותי ואתם תוכלו למשוך אותי בחזרה," קטע אותו שֵיי ותקע את אחת היתדות ברצפה בעזרת הצד הקהה של הגרזן שלו, ואז קשר את החבל סביבה. "אני אתקדם מעל, אתקע את שאר היתדות, ואאבטח את החבל בצד השני. ואז אתם תתלו חבלי אבטחה ותחצו במהירות. אף אחד לא יפול. ואם כן, רק כמה סנטימטרים לפני שהחבל יתפוס אותו."
"לא יודע..." קונור נראה מתוח.
אַדְנֶה נאנחה, וכרעה ברך כדי לעזור לשֵיי למצוא את שאר התופסנים והקרבינות. "זאת תוכנית טובה, שֵיי." היא התייצבה מול מבט האזהרה של קונור. "אתה יודע שזאת תוכנית טובה. והתוכנית היחידה. פַּסְקָל סומך עלינו ואנחנו כבר עכשיו לא עומדים בזמנים. הקבוצה השנייה הזאת של הנוטרים לא נכללה בתכנון שלנו."
"בסדר." קונור נתן לשֵיי עוד חבל. "תחבר גם את זה. אנחנו נחזיק אותו למקרה שהיתד תתנתק."
שֵיי תקע בו מבט קשה. "היתד שלי לא תתנתק. אני לא אידיוט."
"קח את החבל השני ודי," אמר.
שֵיי הצליח לאבטח את החבל השני לגופו בלי להחטיף לקונור ונע בערך שלושים סנטימטרים מהמקום שבו החלקתי מעבר לסף. הוא ירד לעמידת שש. רציתי לקרוא אליו שייזהר, אבל חששתי שרק אערער את הביטחון העצמי שלו.
חמישה־עשר מטרים לא נשמעים מרחק רב, אבל היה כמעט מכאיב לצפות בשֵיי כשהתקדם בקצב קבוע לאורך המערה. הוא החזיק גרזן קרח ביד אחת, ולפעמים הניף אותו מטה וטמן אותו בקרקע לפניו כשהתקדם אט אט. הוא קבע את התופסנים במרווחים קבועים והשחיל דרכם את החבל. נתיב מזגזג החל להתגלות כשהוא חצה את המערה. אפילו כשהחבל התווה את נתיב ההתקדמות אי אפשר היה לראות את הבקיעים. בעין בלתי מזוינת נראה היה כאילו מטפס הרים מטורף או שיכור מאוד מתח מסלול חסר היגיון לאורך משטח שטוח. רק זיכרון הרצפה שצנחה מתחת לכפותי הזכיר לי שאני לא יכולה להאמין למראה עיני.
שֵיי קילל לפתע, והקול הדהד בחלל מכוסה הקרח.
צרחתי. שֵיי נפל. ואז הוא הפסיק ליפול. הוא הניף את הגרזן מעלה וטמן אותו בצד הבקיע שהוא לא מצא מוקדם מספיק. הוא נתלה מזרוע אחת, אבל חבל האבטחה שהוא מיקם כבר נמתח בכוח. ממש כפי שחזה, הוא נפל רק כמה סנטימטרים. אבל זה לא מנע מלבי לנסות לצאת מבית החזה שלי.
"אתה בסדר?" הקריאה של קונור הייתה חנוקה.
"כן," צעק שֵיי. גם הוא נשמע מתנשף מעט. "החלק הזה יהיה בעייתי. בין שני החורים האלה יש בקושי עשרה סנטימטר."
"לעזאזל," אמרה אַדְנֶה. "צר יותר מקורת התעמלות."
"ואני לא מתעמל." צחוקו של מייסון היה מתוח. הוא וסָבִּין חזרו לצורת אדם כששֵיי התחיל בחציה. לזאבים יש אולי רפלקסים טובים, אבל כדי להיחגר בציוד טיפוס הרים בהמשך הדרך, אנחנו צריכים להיות בני אדם.
שֵיי מיקם יתד ואבטח את עצמו לצד הבקיע.
"אגלף כאן כמה מאחזי יד," צעק. "נצטרך להיתלות על הצלע במקום הזה."
"להיתלות?" הרגשתי כאילו דחפו לי צמר גפן לגרון. אני יכולה להתקדם לאורך שולי הבורות, אבל ליפול מרצוני לתוך בור, זה כבר סיפור אחר.
מייסון רכן לעברי ותקע בי מרפק. "זה היה סקסי בטירוף - ראית מה הוא מסוגל לעשות עם הכתפיים? לדעתי שֵיי הוא הזאב המוביל. אולי אצטרך לתת לנֶוו יחס טוב יותר להימור."
נהמתי לעבר חברי ללהקה, אבל מייסון רק צחק.
כפי שאמר, שֵיי חבט בקיר בגרזן שלו ויצר חריצים קטנים בסלע שבהם אפשר למקם כף רגל או יד. הוא התקדם, מיקם יתד נוספת ויצר עוד מאחזים. הוא כמעט הגיע לפער הכהה בקיר הקרח המבליח. סוף סוף הוא מצא את צדו האחר של הבקיע וטיפס מעלה, מיקם יתד וגרר את גופו מעבר לשפת הבור. כוח הדחיפה הניף אותו הישר למחילה. ואז הוא נפל ונעלם.
"שֵיי!" צעק קונור. "אתה בסדר?"
עצרתי את הנשימה עד שראשו של שֵיי צץ מתוך החשיכה.
"אני בסדר!" הוא היה על ארבע, ואפילו כשכרע ברך נחבט ראשו בגג המנהרה. "התקרה נמוכה, אבל כולנו נוכל להידחק פנימה. ויש אור מהצד השני. אני די בטוח שנמצא את הניצב במקום שממנו מגיע הזוהר הזה."
"כל הכבוד!" קרא קונור. הוא כבר התחיל להעביר חבל בחגורה של אַדְנֶה. "את תחצי ראשונה," אמר לה. "אם משהו יקפוץ על החוטר במערה הקטנה כשרובנו עדיין בדרך, את תחלצי אותו מכאן."
היא הנהנה ונשכה את שפתה.
"החבל מאובטח כאן," צעק שֵיי, נופף והצביע על תופסן אחרון שקבע בקיר המרוחק. "צאו לדרך!"
אַדְנֶה נעה בנוקשות, כאילו היא צריכה להכריח את עצמה להתקדם אל שולי הבקיע הראשון. לא האשמתי אותה. גם אני לא רציתי להתקרב לשם. סַילאס לקח את החבל ועמד להתחבר אליו, אבל קונור חטף אותו ממנו.
"אתה אחרון," אמר.
"מה?" עיניו של סַילאס בלטו.
קונור חייך, ונתן את החבל לסָבִּין, שהתחילה להתקדם אחרי אַדְנֶה. "זה נראה כמו פרק עמוס בריגושים בהיסטוריה המפוארת שלך, לא? אני חושב שהחציה שלנו ראויה שתשקיע בה את מאמצי הכתיבה הטובים ביותר שלך."
סַילאס לטש בו מבט ואז חמק לאחור. לזכותו הוא אכן התחיל לכתוב שוב מיד, אם כי לא הייתי בטוחה אם הוא מתאר את המערה או מגיש עוד תלונה נגד קונור.
נשארתי אחרונה עם סַילאס, לא משום שהשתוקקתי לחברתו, אלא כיוון שרציתי לחכות עד שלא תהיה לי שום ברירה ואהיה חייבת לחצות. אַדְנֶה כבר הייתה בצד השני, התפתלה ונדחקה על פני שֵיי לתוך המחילה הצרה. הבטן התכווצה לי כשראיתי איך סָבִּין יורדת לתוך הבקיע. גופה הגמיש כאילו התרגל בטבעיות לטיפוס והיא מצאה בקלות את המאחזים שהכין שֵיי. איתן הלך אחריה, ואחריו מייסון.
"תורך." קונור חיבר קרבינה לחגורה שלי והחליק דרכה את חבל האבטחה.
הצלחתי להנהן. מילים, אפילו מחשבות, לא עלו לפני השטח כשהתקדמתי לעבר החבל של שֵיי. מעולם לא חשבתי ממש שאני מפחדת מגבהים, בהתחשב בכך שהעברתי את חיי בהרים. אבל המצב הזה היה שונה משום־מה. המדרונות סביב הַלְדִיס היו אדמה וסלע. אפילו כשהיו מכוסים בשלג, הם היו מוכרים. המערה הזאת, חבויה בפסגות האלפים, מלאה קרח ואור שארגו רשת יפהפייה ואכזרית ללכידת הטרף, הקפיאה את דמי ממש כמו אוויר ההרים שנשמתי. ההטעיה במערה הפחידה אותי בדרכים שמעולם לא חוויתי. לא רציתי להעמיק עוד לתוכה. רציתי לצאת.
לפתתי את החבל, אילצתי את עצמי להתחיל לחצות. הבטתי לצדה המרוחק של המערה ופגשתי את מבטו של שֵיי. הוא חיכה לי, השתהה בקצה המחילה. הוא הרים את ידו.
להגיע לשֵיי. להגיע לשֵיי.
סילקתי בכוח את כל שאר המחשבות. הדבר היחיד שרציתי יותר מאשר להימלט ממלכודת המוות הזאת היה להיות איתו. אם אוכל לקבוע לי שהמטרה היא להגיע לשֵיי, אצליח לעשות את זה. רוח מעורבבת בקרח הסתחררה במערה, וקולותיה ניתזו מן הקירות במיליוני לחישות שמלמלו באוזני על החלקה ונפילה. משכתי את עצמי לאורך החבל, ניסיתי להשתיק את קול הרוח, ידעתי שאלו רק עוד קסמים של השומרים שמנסים לנצל את פחדי ולגרום לי לטעות טעות קטלנית.
"הכול בסדר, קאלה." קולו של שֵיי פרץ דרך הלחישות. "כמעט הגעת."
אבל כמעט פירושו היה שהגעתי לבקיע האחרון. בהיתי במה שנראה כמשטח קרח רציף ונוצץ וידעתי שהוא לא כזה רק בגלל האופן שבו החבל של שֵיי צנח לפתע הרבה מתחתיו.
"נו כבר, תזיזי את התחת!" סָבִּין נדחקה מעבר לשֵיי בכניסה למחילה. היא נעצה בי מבט מנקודת התצפית שלה מעברו השני של הבור ושלחה חיוך קורא תיגר.
הזעם התלקח בי וניצלתי אותו, הנפתי את עצמי מטה לבקיע. כפות רגלי נחבטו על המשטח החלק ולרגע נאחזתי פניקה. אבל אז כף רגלי החליקה לתוך אחד השקעים של שֵיי ויכולתי שוב לנשום.
"הצלחת!" קולו של שֵיי היה חמים ומלא הקלה גם יחד. "רק עוד מטר או שניים."
דחפתי את עצמי ממאחז למאחז. זרועותי צרבו. הרגשתי כאילו הבקיע מנסה למשוך אותי מהקיר, לשאוב אותי מטה לאבדון.
ואז ידיו של שֵיי ננעלו סביב אמותי. הוא משך אותי מעבר לקצה הבקיע ואל בין זרועותיו. כשלתי לתוך המחילה והפלתי אותו לאחור. פניו היו טמונים בשערי.
"היי. כל הכבוד."
כמעט דחפתי אותו מעלי, לא רציתי להפגין חולשה והביך אותי שהוא קלט בקלות כזאת את הפחד שלי. במקום זה הנחתי לדחף הזה והרמתי פנים כדי לנשק אותו. כשזרועותיו הקיפו את מותני נמוגה כל החרדה מן הטיפוס.
"תודה." חייכתי, והחלטתי שבסדר שאני מרגישה טוב יותר כשאני נשענת עליו. הרי ניווט בין בורות מוות עם ציוד טיפוס הרים לא כלול בהגדרת התפקיד של זאבת אלפא.
סַילאס השתעל; הוא נצמד לקצה התעלה, וחיכה ששֵיי ואני נפנה לו מקום כדי שיזחל פנימה - הבנתי שקונור נתן לו חנינה. שֵיי משך אותי עמוק יותר לתוך המערה הצרה, אל סָבִּין, נֶוו ומייסון המכונסים יחדיו. הלבלר הציץ לעבר שֵיי ולעברי. "רציתי רק לדעת אם אתם מעוניינים להגיד את דעתכם באשר לכיוון שאליו אתם חושבים שמערכת יחסים בין נוטרת לחוטר יכולה להוביל? אם נישאר בחיים, כלומר." הוא החזיק את העט על הנייר. לא ידעתי מה הפתיע אותי יותר: השאלה או העובדה שהוא שלף את המחברת פחות מחמש שניות אחרי החציה הזאת.
שֵיי נד בראשו, עזב אותי ונפנה להתקדם הלאה לאורך המנהרה. חייכתי אט אט לעבר סַילאס, והנחתי לניבי לנצוץ באור הקלוש שהחליק לתוך המנהרה ממערת הקרח.
"סַילאס! לא ידעתי שאתה כותב עכשיו מדורי רכילות." אַדְנֶה מיהרה לעבור על פנינו לעבר קצה החבל, והושיטה יד לקונור כשטיפס מן הבקיע. "חשבתי שאתה מתעד את ההיסטוריה."
סַילאס הסמיק כסלק אבל לא ענה.
"הכול בסדר?" שאלה אַדְנֶה את קונור.
"כן."
שֵיי, שכבר התקדם לעבר הניצוץ הכסוף בקצה המנהרה, הסתובב וקרא, "בואו נגמור עם זה."
סָבִּין, מייסון ואני החלפנו מבט, ורגע לאחר מכן נצמדו שלושה זאבים לעקביו של שֵיי. המנהרה השנייה הייתה חשוכה כמו הראשונה, אבל צרה בהרבה. רחרחתי את האוויר ללא הפסק, אבל בדיוק כמו שהיה כשרק נכנסנו למערה, לא הרחתי דבר. אף מפלצת לא ארבה לנו. היינו לבד.
הלהבה העמומה הפכה לאור בוהק בקצה המרוחק של המעבר. עצמתי עיניים והתפללתי בדממה שלא נפגוש עכשיו עוד חדר מלא מלכודות מוות. שֵיי צעד אל תוך האור. וחייך.
נכנסנו בעקבותיו לחדר שהיה מוכר ולא־מוכר כאחד. החלל היה פתוח ומואר. שלא כמו מערת הַלְדִיס, שהייתה מלאה צבעים חמימים, החדר הזה נצץ בכסף קריר וכחול ערפילי. הרגשתי כאילו ראיתי כבר את הצבעים האלה והבנתי שאכן כך. קירות המערה הזאת היו תמונת ראי של אגף טוֹרְדיס של האקדמיה המשוטטת.
"אוה," שמעתי את סַילאס מתנשף מאחורי. ידעתי במה הוא מביט, במה כולנו מביטים.
היא הייתה פה, בדיוק כפי שהייתה בהַלְדִיס. אישה שמימית ריחפה במרכז החדר. אבל עכשיו ידעתי מה שמה: קיאן. אמו הקדמונית של שֵיי, שמתה זה לא מכבר. הלוחמת שהקריבה את חייה, ומעשה הקורבן שלה הפך אותה לנשק היחיד שיכול להציל אותנו עכשיו.
ידיה היו מושטות לעבר שֵיי. גם הפעם גיליתי שאני מרותקת למקומי ולא מסוגלת להניע שריר כששֵיי התקדם לעברה וחצה במהירות את המרחק שהפריד ביניהם. כשאצבעותיו נגעו באצבעותיה האור נמוג ועלטה אפפה אותנו. הכול היה דומם.
חיכיתי, האזנתי לקול הלמות לבי.
"אנחנו מתים?" לחש מייסון, וידעתי שהכישוף שחרר אותנו.
לא יכולתי להתאפק. שיניתי צורה וצחקתי. "לא."
"אה, יופי." גם מייסון התחיל לצחוק.
אור חזר לחדר אט אט. קיאן נעלמה, ושֵיי נשאר לבדו במרכז החלל. להב צר היה מונח, בטוח, על כפות ידיו של שֵיי.
סַילאס כשל קדימה כמו אדם שנתון בטרנס. "טוֹרְדיס." הוא הושיט יד לעבר הלהב, אך התעשת בשנייה האחרונה, ומשך את אצבעותיו לאחור.
"כל הכבוד, ילד." איתן שמר על מרחק, אבל בחן את הלהב בהערצה. סָבִּין עמדה לצדו בצורת אדם, ושמתי לב שאצבעותיה שלובות באצבעותיו.
"היא קלה כל כך," מלמל שֵיי.
קונור פלט נחירה. "כמו אוויר?"
הוא רטן כשאַדְנֶה בעטה בשוק שלו.
התקרבתי בזהירות צעד אחד והבטתי במתכת המבהיקה, אם כי לא ידעתי אם אני אכן מביטה במתכת. פני הלהב הבליחו בתנועה, גלים של ענני סערה מהירים, שצף אינסופי של רוחות.
לסתו של שֵיי נעה בעצבנות. "על החיים ועל המוות."
הוא לפת את החלק השטוח של הלהב של טוֹרְדיס בין האגודל לאצבע המורה, ונזהר מן השוליים החדים כתער. בידו האחרת הוא שלף את הַלְדִיס מתוך מעילו. אמותיו רעדו כשהוריד את קצהו הקהה של הלהב לעבר הפתח בניצב. לא נשמע כל קול כשהעצמים נפגשו, אבל כאשר הלהב לא יכול עוד להיכנס לתוך הניצב, אדוות האור נעה מן המקום שבו לפתה כף ידו של שֵיי את בסיס החרב עד לקצה הלהב.
בלי אזהרה, האדווה התפוצצה מן הקצה כמו להבת שמש, נסחפה בחדר, והפילה את כולם פרט לשֵיי אל הרצפה. האדמה מתחתי נאנקה, וההר רעד.
ואז הייתה דממה.
סַילאס נאנק והתגלגל לעמידת שש. "אני מקווה שזה לא גרם למפולת שלגים. יכול בהחלט להיות שנקברנו עכשיו בחיים."
"יופי של גישה," אמר מייסון.
"היינו שומעים את המפולת," אמרה אַדְנֶה במהירות.
"לא בהכרח," אמר סַילאס, ועיניו עירניות בעת שבחן השערות שהתרוצצו בראשו. "אנחנו נמצאים די עמוק, ואני לא מזהה את צורת הסלע הזאת. מי יודע איזה קולות היא יכולה לספוג או להחזיר?"
"אתה לא נורמלי," השיב קונור. "אתה יודע?"
"אני רק מציין ש -"
"סתום, סַילאס!" אַדְנֶה נדה בראשה. "אפילו אם קיר שלג חוסם את הכניסה למערה, אני יכולה לפתוח דלת כאן. אנחנו לא לכודים."
"אפשר לפחות לבדוק?" שאל סַילאס. לא האמנתי כמה מאוכזב הוא נשמע.
"לא!" צעקו מייסון וקונור.
קמתי בצעד כושל והבטתי בשֵיי. הוא עמד בשקט באמצע המערה, עיניו עצומות, שתי ידיו לופתות את ניצב החרב. הנשק היה מופת של ניגודים. הזוהר החמים של הַלְדִיס קרֶן מבין אצבעותיו, ואילו הלהב הבהיק, קריר וצלול, כמו ברק המכה מן השמים עד לניצב. מעמקי האדמה שזורים במרחבי השחקים.
עפעפיו של שֵיי נפקחו ברעד כאילו הרגיש את מבטי, והוא העניק לי חיוך של מסתורין. הוא שאף נשימה עמוקה ואטית.
"חייבים להשיג את החרב הנוספת."
משהו בקולו עצר את נשימתי - עוצמה, תעוזה וכמיהה שלא שמעתי קודם לכן. חלק ממני עמד אחוז יראת כבוד מולו - החוטר המגלה את מקור כוחו - אבל קול קטן וקטנוני יותר אמר לי שאני גם מקנאה.
לא מקנאה בכוחו, אלא בנימה המדרבנת שבמילותיו. הוא מגלה את עצמו, את עצמו האמיתי. אתמול בלילה האמנתי לשֵיי כשאמר שהוא רוצה להישאר לצדי. שהוא יהיה בן זוגי. אבל כשהבטתי בו עכשיו, המרחק בינינו נדמה אדיר - הוא כבר לא נראה כמו נוטר. הוא היה רק החוטר. מה פירוש הדבר מבחינתי?
מעולם לא פקפקתי באהבתו של שֵיי, אבל שאלתו של סַילאס כבר לא נשמעה מגוחכת. איזה עתיד יכול להיות לחוטר ולנוטרת אלפא? משהו קר וחלול השתקע בעצמותי, וחשבתי שהוא אולי יגון. האם אני מאבדת את שֵיי לגורלו?
"להשיג את החרב הנוספת, מה?" קונור חייך. "טוב, זאת באמת התוכנית." הוא קפץ וחמק לפני שאַדְנֶה הספיקה לבעוט בו שוב.
"יש לי תוכנית טובה יותר," אמר מייסון, וכרך זרוע סביב כתפיה של אַדְנֶה.
היא הרימה גבות לעברו. "מה?"
"שאת תפתחי אחת מהדלתות היפות שלך ותוציאי אותנו כבר מכאן לעזאזל."
8
 
שלל הקולות הצורמים שהציפו את אוזני כשעברתי דרך השער גרמו לשערות עורפי לסמור. זאת פניקה? פחד?
הייתי שקועה באירועים במערת הקרח, אבודה במחשבות על טוֹרְדיס, על החרב, על שֵיי - וכמעט שכחתי שהיה עוד צוות, במשימה אחרת.
כמה אנשים איבדנו, כדי ששֵיי יוכל לקחת את הלהב?
פחדי הגובר התנפץ כשהתברר שהקולות הרמים ביותר בהמולה היו תרועות קולניות וצחוק לא מרוסן. רעש החגיגות גווע כששאר החוליה שלי יצאה דרך השער של אַדְנֶה. כששֵיי התגלה, החדר הוצף לפתע בדממה.
אָניקה התקדמה. שֵיי לא דיבר. הוא רק הרים את החרב; להבהּ ניעור לחיים ושמעתי רוח, כמו משק כנפיים, המביאה תקווה - האור הבוהק התאזן בזוהר המעודן של הַלְדִיס, ששפע את חמימות האדמה ממש.
החדר נמלא שוב קולות בבת אחת. הפעם התרועות היו מחרישות אוזניים. רק אָניקה נשארה דוממת, ריסיה רטובים מדמעות שלא זלגו.
חפשנים נהרו אל שֵיי, הביטו בחרב אבל הקפידו שלא לגעת בה. כשהבטתי בפמלייתו החדשה המתמוגגת מן הכוח המוחשי כמעט של החרב, הרגשתי שוב את צביטת האובדן, יגון כמו יד עלומה סביב צווארי.
אני אאבד אותו. התחלתי לסגת מהם אט אט, קיוויתי שהתחושה תימוג.
קונור נדחק אל תוך ההמון והתחיל לגולל את קורות מסענו; מחלקי המשפטים ששמעתי נראה היה שהוא מייפה מעט את מעללינו. חשדותי אושרו כשסַילאס דחף את קונור הצדה, נופף במחברת שלו ופצח בגרסה שלו לסיפור. קונור תפס עמדה אסטרטגית היישר מאחורי הלבלר ועשה פרצופים וחיקויים גסים של סַילאס כשזה התאים לסיפור - או בעצם, כשזה לא התאים.
"רוצה לבדוק מה שלום הבחורים שלנו?" מייסון תפס את זרועי ונד בסנטרו לכיוונם של נֶוו ורֶן, שדיברו עם פַּסְקָל.
פגשתי את מבטו המקניט של מייסון, ותהיתי למה הוא מתכוון בכינוי הבחורים שלנו. נֶוו בן זוגו, אבל האם הוא מצפה שרֶן יהיה בן זוגי? המחשבה גרמה לי רוגז ורק בקושי התאפקתי שלא לנהום עליו.
"בטח."
העפתי מבט לאחור, ציפיתי שסָבִּין תצטרף אלינו. אבל היא עמדה בצד, ליד איתן. ראשיהם היו קרובים זה לזה, גופיהם מופנים זה לעבר זה, שפתיהם נעות בלחישות מהירות. המולת החדר לא נגעה בהם, כאילו הם שני האנשים היחידים באגף הטקטי.
נֶוו ורֶן חייכו. האלפא נשען על שולחן העץ האיתן, ונראה מרוצה מעצמו יותר משהיה מעודו. נֶוו ישב על כיסא, ישבנוֹ על המשענת וכפות רגליו על המושב. העברתי מבט הלוך ושוב ביניהם, תמהה, אבל מייסון הוא ששאל ראשון.
"מה?"
עיניו של נֶוו נצצו. "אחי. דובים!"
מייסון קימט את המצח. "אתם שמחים בגלל דובים?"
רֶן מתח את כתפיו. "הם יריבים טובים בקרב."
"וּוִי." פַּסְקָל צחק וחבט בגבו של רֶן. "לֵה לוּפּ אוֹן אֵטֶה טרוֹ פּוּר לֶז אוּרְס."
"מֵה וּוִי!" נֶוו תפס את ידיו של מייסון ומשך אותו לחיבוק. "זאבים מכסחים דובים. איך היה לכם, חבר'ה?"
מייסון השעין את לחיו על לחיו של נֶוו. "אין אבדות. השגנו את החרב. מבחינתי זה ניצחון. אצלכם?"
רֶן חייך; ניביו היו חדים. "כמו שהוא כבר אמר. אחי. דובים!" הוא פנה אל פַּסְקָל. "חוץ מזה, היה לנו צוות גיבוי תותח."
"מֶרסי." פַּסְקָל שילב את זרועותיו על החזה והביט ברֶן במבט בוחן. "אבל בזכותכם המשימה שלנו הייתה... פחות קשה מכרגיל."
"לעונג לנו להועיל," אמר נֶוו.
פַּסְקָל היטה את ראשו. "צר לי לומר שהיו לי ספקות. לֵה לוּפּ נמנו מזה זמן כה רב עם אויבינו. אבל נלחמתם לה בּוֹן גֵר. הייתם אפילו יותר טובים מאשר לֵז אוּרְס."
"לא הבנתי," אמר מייסון.
נֶוו תקע בו מרפק. "נו בטח, תמיד העתקת ממני את השיעורים בצרפתית. הוא אמר שאנחנו לוחמים טובים במלחמה, טובים יותר מהדובים האלה משווייץ."
"השומרים פישלו," אמר רֶן, שעדיין דיבר עם פַּסְקָל. "דובים לא טובים בתור לוחמים. הם נוטים מדי להתבודדות. הצלחנו להוציא אותם מאיזון כי הם העדיפו להתווכח אחד עם השני במקום לעבוד כצוות."
"אין כמו הלהקה!" נֶוו חבט אגרופים עם רֶן.
"אני חושב שאתה צודק." פַּסְקָל ליטף את סנטרו. "לרוב מוצאים את לֵז אוּרְס לבד. הם מחפשים זה את חברתו של זה לעתים רחוקות בלבד."
"בואו נקווה שלשומרים יהיו פשלות אחרות שנוכל לנצל בהמשך הדרך," אמר מייסון. "נכון, קאל?"
הנהנתי, אבל מחשבותי נדדו. הבטתי בתשומת לב בפַּסְקָל. בחנתי את האופן שבו הוא בחן את רֶן. במבטו האומד הייתה הערצה עזה. כשרֶן דיבר, פַּסְקָל הקשיב. לא ידעתי אם להיות מופתעת או לא. אחד הכישרונות הבולטים ביותר של רֶן הוא יכולתו להקסים אנשים. הוא מנהיג טבעי בעל כריזמה שופעת. צביטה כואבת עברה לי בחזה ונשימתי נעתקה לרגע. כשהבטתי ברֶן, ראיתי את זכר האלפא שיכול היה להיות שלי, וכשראיתי אותו, ראיתי גם להרף עין איך יכול היה להיראות עתידנו. איזה מנהיג דגול הוא יכול היה להיות ללהקת הַלְדִיס, איזו עוצמה היינו חולקים בינינו כזאבי אלפא. האם גזלתי את זה ממנו? או שהלהקה שלנו תוכל להתאחד מחדש - האם עתידנו עדיין ממתין לרגע שבו נחזיר אותו לידינו? על הצביטה החדה בחזי השתלטה הלמות לבי. כאילו חש במבטי הנוקב, עיניו של רֶן פגשו את עיני ולא יכולתי להסב מבט, לא יכולתי גם לנשום.
קולה של אָניקה הוא שקטע את הקסם בסופו של דבר. הסתובבתי וראיתי אותה עומדת ליד שֵיי.
"החוטר!" היא אחזה בידו של שֵיי והרימה אותה. שֵיי הניף את החרב בידו האחרת. היא הבזיקה, ניצוצות ברקים נראו בלהב. הדופק המתרוצץ בעורקי קפא כשהקשבתי לשאגות התמיכה של החפשנים באלופם החדש.
האם הוא שייך להם עכשיו? האם היה טיפשי מצדי לחשוב שהחוטר יכול להיות בן זוגה של נוטרת?
העפתי מבט בחזרה אל רֶן, ותהיתי מה הוא חושב על נסיקתו המהירה של שֵיי.
אבל רֶן לא הביט בשֵיי או בחרב. עיניו עדיין היו עלי. הבטתי גם אני בעיניו וחיכיתי, תהיתי מה הוא חושב, מרגיש. פתאום הוא חייך אלי את חיוכו הממזרי וברכי פקו מעט. ואז הוא שינה צורה.
הזאב האפור המשיך להביט בי בעיניו הכהות, הרים את ראשו ויילל. הקול מילא את החדר, מאושר, מלהיב. לבי זינק בשמחה - היללה הזאת הייתה הפוכה מהיללה האחרונה ששמעתי מרֶן. בלילה שבו עזבתי אותו ביער. בלילה שבו רצתי לצדו של שֵיי, ונטשתי את האיחוד שלי עם רֶן. בלילה ההוא, הוא יילל ואני חשבתי שהיגון בקול ההוא יקרע אותי לשניים. ברגע הזה, ביללה הזאת, לא היה שום שמץ של יגון או ספק. היה רק אלפא המתענג על ניצחונו.
האינסטינקט השתלט עלי ושיניתי צורה, הרמתי גם את האף וייללתי איתו בצוותא. קולותינו התאחדו ושרו על ניצחוננו. נֶוו ומייסון הצטרפו אלינו. סָבִּין היססה, צפתה בנו. היא לא שינתה צורה, אם כי עיניה הבהיקו למשמע המקהלה שלנו.
מזווית העין הבחנתי לרגע בשֵיי. הוא המשיך לאחוז בחרב המונפת, אבל הברק בלהבה נשא מטען של זעם. ענן סערה מצטברת המוכן להתפוצץ. גם הוא, כמו סָבִּין, לא שינה צורה, אבל נעמד בלא ניע. מבטו נע ביני לבין רֶן ועיניו הצטמצמו.
כששיניתי צורה בחזרה שטף אותי גל תשישות ושאב את כל הכוח מאיברי. האדרנלין מן המשימה שלנו אזל. שֵיי ניגש לעברי, ובלי להביט, ידעתי שרֶן כבר משנה צורה כדי לעמוד לצדי. שני זכרי האלפא שוב התמודדו על מקומם. שניהם רצו אותי. כל אחד מהם שנא את רעהו. לא יכולתי לסבול את זה.
לפני שמישהו משניהם הספיק לדבר אלי או לגעת בי, חגתי בחטף ומיהרתי לצאת מהחדר. עול שמירת השלום ביניהם מרט את עצבי כליל. היום ראיתי את שני הזכרים המבקשים להיות בני זוגי תוחמים את מקומם בעולם החדש והמשונה שמצאנו לנו. רֶן עדיין יהיה אלפא, אפילו בשביל אויבים לשעבר. הוא ינהיג והם ילכו בעקבותיו. שֵיי הוא החוטר, שהחפשנים הקדישו את חייהם לחיפושים אחריו והקיזו את דמם בעבורו. שניהם ידעו לאן הם שייכים ומה הם רוצים. אני ברחתי מהחיים שהתוו לי השומרים, אבל אפילו כאן הייתי לכודה, ולא יכולתי לבחור בעצמי את גורלי.
רצתי במסדרונות, כפות רגלי הלמו על רצפת השיש. הייתי רוצה להיות בצורת זאבה כדי לרוץ מהר יותר, אבל חשבתי שיש עוד לא מעט חפשנים שאינם רגילים לכך שנוטרים משוטטים במסדרונותיהם, והם לא ישמחו לראות זאבה לבנה רצה במלוא המהירות באקדמיה. רצתי מהר ככל שיכולתי על שתי רגליים במקום ארבע, מתוך צורך למצוא את שני האנשים שבהם בטחתי יותר מכול ומתוך תקווה שאולי יהיו להם תשובות בשבילי.
 
עקבתי אחר ריחם עד שמצאתי אותם בפינה חבויה של החצר. טֶס כרעה ברך על האדמה, שקועה עד מרפקיה בעפר. אָנְסֶל היה שפוף לידה. לא ראיתי את בְּרִין עד שכמעט נתקלתי בהם.
"היי, קאלה!" היא חייכה כשירדה מענף עץ התפוח שעליו הייתה.
"את נבחנת לתפקיד חתול צ'שֵייר?" שאלתי והחזרתי לה חיבוק.
"חתול?" היא קימטה את האף. "איכס! בחיים לא."
"טוב לדעת שעדיין יש לך סטנדרטים."
"אז את כאן," אמרה, ונסוגה כדי להביט בי מכף רגל ועד ראש. "את נראית בריאה ושלמה. אני מבינה שזה אומר שהמשימה הצליחה."
הנהנתי. "לא היו נפגעים באף אחד מהצוותים."
"בכלל לא?" טֶס הרימה מבט אלינו. "מרשים."
"דובים לא מסוגלים להתמודד עם זאבים."
בְּרִין פלטה נחירה, והניחה את ידיה על המותניים. "ברור שלא. כל אחת מאיתנו יכולה לנצח דוב אפילו בלי לשבור ציפורן."
חייכתי אליה.
"ושֵיי?" שאלה טֶס. "הוא השיג את החרב?"
"כן." הצטערתי שנרעדתי כשחשבתי על זה. "הוא השיג אותה. אנחנו בחצי הדרך לחוטר במלוא התפקוד."
פניה של טֶס היו חמורי סבר. היא הנהנה ואז נפנתה בחזרה אל השתילה. אָנְסֶל קם בצעד כושל וניער אדמה מכפות הידיים. הוא עדיין הצליח למרוח אדמה כהה על מצחו כשהסיט את שערו לאחור.
"היי, אחותי." הוא רכן וחיבק אותי במהירות, ואז תחב את ידיו בחזרה לכיסים והסב מבט.
"היי, אחי." גוש נוצר בגרוני מיד. "מה קורה איתך?"
ניסיתי לדבר בקול קליל, ידעתי שהוא יפרש כל רוך כרחמים. ורחמים הם הדבר האחרון שהוא צריך.
"אני לומד על עשבים," אמר והצביע על סל. צמחים שהתהדרו בשלל צורות עלים ומגוון גוני ירוק היו ממוינים בקפידה וקשורים בצרורות, ומילאו מכלים ארוגים.
"עשבים?"
"בשביל האליקסירים," השיב. כשקימטתי את המצח הוא המשיך, "המרפאים שעובדים במקדש אֵיידיס."
"אנחנו אוספים עשבים גם בשביל האלכימאים בבית המרקחת של פִּיראליס," הוסיפה טֶס. היא נופפה מזמרה ואני נרתעתי כשנזכרתי איך חירבתי לעצמי את השיער איתה. "אבל בשביל זה יהיה צריך כמה שיעורים. עשבי המרפא בעייתיים וקצת מסוכנים."
אָנְסֶל חייך במהירות לעבר טֶס, והייתי מאושרת לראות שהתלהבות אמיתית מחממת את תווי פניו. "אני אקח כל מה שתזרקי עלי. רק תגידי מילה."
"שלב־שלב." טֶס החזירה לו חיוך ונעמדה, ולקחה סל מלא בכל יד. "למה שלא תצא להפסקה עד שאני אקח את אלה לאֵיידיס? אתה בטח רוצה לשמוע את הסיפור של קאלה."
"אנחנו יכולים לעזור לסחוב אותם, טֶס," אמרה בְּרִין. "יש עוד סלים."
"לא משנה," השיבה. "אני אחזור עם לימונדה בשבילנו. הלימונים נקטפו רק הבוקר, היא תהיה מדהימה."
"נשמע מעולה!" אָנְסֶל חייך והתיישב על האדמה. בְּרִין התכרבלה לצדו ושקעה לתוך חיבוקו. הוא לא נרתע ולא ניסה להתרחק ממנה. התחלתי להרגיש שוב חנוקה והייתי חייבת להסב מבט, להתמקד בדובדבנים המבשילים שהיו תלויים על ענפי עץ סמוך. הכיווץ בגרוני התחלף ברוק שמילא פתאום את הפה.
"אז מה פתאום את מסתובבת עם האזרחים, קאל?" שאלה בְּרִין כשנשכבתי על ספסל מול השביל שעליו הם ישבו. "את לא אמורה לקשור קשר להפלתם של השומרים?"
"אולי כן." נשענתי לאחור, הנחתי לשמש הים תיכונית לשטוף את עורי.
"אולי כן?" משהו בקולה גרם לי להביט בה. עיניה הכחולות של בְּרִין היו מכווצות, מחפשות. "מה קורה?"
חשקתי שיניים. "טוב... פשוט... א..."
"נו, תגידי כבר," אמרה.
"רציתי לנסות משהו. אני צריכה..." אלוהים, זה קשה כל כך.
"מה את צריכה?" אָנְסֶל תלה בי עיניים; דאגה חרשה תלמים במצחו.
"אני צריכה לדבר על הרגשות שלי," פלטתי בסופו של דבר, ומיד הרגשתי איך עולה סומק בלחיי. הייתי בטוחה שפני בגוון אודם הקטיפה הקמוטה של הוורדים הסמוכים.
גם אָנְסֶל וגם בְּרִין פרצו בצחוק.
"תודה," נהמתי. "אני ממש מרגישה את התמיכה שלכם."
"סליחה, קאל," אמרה בְּרִין, חייכה ומחתה דמעה מלחיה. "פשוט... את כזאת חמודה."
"חמודה?" חשפתי מולה את ניבי. "אני צריכה עזרה!"
"אנחנו נעזור." אָנְסֶל עדיין צחק. "אבל מצחיק נורא לראות אותך מתפתלת כל כך, בסך הכול בגלל שאת רוצה לדבר איתנו. אנשים מדברים עם החברים שלהם, קאלה, ככה זה."
"זה לא מה שאני עושה בדרך כלל," סיננתי. "אני אוהבת להתמודד עם דברים בכוחות עצמי."
"אנחנו יודעים." בְּרִין הפסיקה לחייך. "זאת אומרת שמשהו קשה לך ממש."
"בהחלט," אמר אָנְסֶל. "מה קורה?"
חום הציף שוב את לחיי. בהיתי באבני הריצוף של השביל.
"אוי לא," אמרה בְּרִין. נשאתי עיניים וראיתי אותה ואת אָנְסֶל מחליפים ביניהם מבט הרה משמעות.
"אוי, אלוהים." טמנתי את פני בידי.
בְּרִין נישקה את אָנְסֶל על הלחי וניגשה אלי. "זוזי קצת. אני צריכה לשבת כאן."
פיניתי לה מקום על הספסל.
"את רוצה שזאת תהיה שיחת בנות או שאחיך יכול להישאר?" שאלה.
"הוא נשאר," אמרתי במהירות. "אני צריכה לשמוע מה שניכם חושבים."
"על חיי האהבה שלך?" הקניט אָנְסֶל.
"אתה יודע שאני אנשוך אותך -" התחלתי לומר, ומיד התחרטתי על המילים.
עיניו האפילו לרגע, אבל הוא אילץ את עצמו לחייך. "אני רק אחכך בך את האף אם תתחילי להתנהג כמו חולת כלבת."
"די," קטעה אותנו בְּרִין. "ברצינות עכשיו. מה מטריד אותך?"
יותר נכון מי מטריד אותי.
"לא יודעת," אמרתי. "אני רק מרגישה... מבולבלת."
"בקשר למה?" בְּרִין הנמיכה את קולה. "לזה ששכבת עם שֵיי? את חושבת שזאת הייתה טעות?"
הסמקתי והעפתי מבט לעבר אָנְסֶל. הוא חייך שוב כמו טמבל.
"לא," אמרתי. "אני לא מצטערת. אבל אני לא יודעת אם זה באמת שינה משהו."
חיוכו של אָנְסֶל נמוג. "את אומרת שאת רוצה להיות עם רֶן?"
"רצית בכלל אי פעם להיות עם רֶן?" בְּרִין הביטה בי כאילו אני דוגמית מתחת למיקרוסקופ. עורי היה חם, מציק, ולא חשבתי שחום השמש גורם לכך.
"אף פעם לא חשבתי על זה הרבה," אמרתי והתרחקתי ממנה מעט, ניסיתי לתת לעצמי מקום לנשום. "פשוט תמיד הנחתי שאהיה איתו."
"אבל שֵיי -" אמרה בְּרִין לאט.
"אמרת שאת אוהבת אותו." המילים של אָנְסֶל נשמעו כמעט כמו האשמה.
"נכון." פגשתי את מבטו, ידעתי מה המחיר שהוא שילם על האהבה הזאת. "לא שיקרתי בקשר לזה, אָנְסֶל. אני אוהבת את שֵיי. אני רוצה להיות איתו."
"אז מה הבעיה?"
סגרתי אצבעות סביב צדו של ספסל האבן. "אני לא יודעת אם הוא צריך להיות איתי." כשאמרתי את המילים בקול הלם לבי בכוח לא נעים, כאילו אבן צנחה על בית החזה שלי.
"אני לא מבינה," אמרה בְּרִין. "הוא אוהב אותך. זה ברור."
"אני יודעת," אמרתי. "אבל הוא החוטר. אני חושבת... אני חושבת שזה אולי משנה אותו."
בְּרִין היטתה את ראשה. "הוא היה שונה? אחרי שהשיג את החרב?"
הנהנתי. שתיקת מבוכה ירדה עלינו, ונקטעה רק מקול הציפורים שצייצו מעל ראשינו ומרחש העלים ברוח הקלה.
"אף פעם לא חשבתי על זה," אמר אָנְסֶל בסופו של דבר.
בְּרִין לא הייתה מוכנה לפגוש את מבטי. "גם אני לא."
נשכתי את שפתי התחתונה ושאפתי נשימה ארוכה ואטית. "אז מה אני עושה?"
"את עדיין רוצה את רֶן?"
הקשבתי להלמות לבי לרגע ואז עניתי. "כן."
"זה בלגן אחד גדול, קאל." אָנְסֶל חייך אלי. כמעט התפרצתי עליו, אבל אז הבנתי שהוא מנסה לשפר את מצב הרוח.
"אתה נשמע כמו מייסון," אמרתי, וניסיתי בקושי לצחוק.
"טוב, הוא החבר הכי טוב שלי," אמר אָנְסֶל.
בְּרִין אחזה בידי. "קאלה, רֶן זכר אלפא, אבל גם שֵיי. הגיוני שאת נמשכת לשניהם. לך ולרֶן יש היסטוריה ארוכה, והכול ודאי קשה יותר בגללה."
"יש לזה תשובה איפשהו?" אילצתי את עצמי לצחוק ולחצתי את אצבעותיה.
"היא אומרת לך שאין תשובה," אמר אָנְסֶל וחייך כשבְּרִין נשפה נשיקה לעברו.
"אין תשובה?" לא הבנתי למה הם נראים מרוצים כל כך. ככה הם חושבים שהם עוזרים לי? ואז נזכרתי: הם עדיין מתענגים על אהבת נעורים. למה אני לא יכולה לזכות באהבת נעורים? לי יש רק אהבת "לא יודעת אם אני רוצה לשסף לך את הגרון או לנשק אותך." אוף.
"עדיין אין תשובה," המשיך אָנְסֶל. "רֶן אוהב אותך ושֵיי אוהב אותך. כל אחד מהם יכול להיות בן הזוג שלך."
"זה לא אומר ששניהם יהיו בני הזוג שלך." בְּרִין צחקקה. "לא נראה לי שהם סוטים... אבל אולי תוכלי לשכנע אותם."
"בְּרִין!!!" דחפתי אותה מהספסל.
"יפה." אָנְסֶל התקפל מרוב צחוק.
"אני שונאת אתכם," אמרתי במבוכה איומה. "בצדק אני לא רוצה לדבר על הרגשות שלי."
"את לא שונאת אותנו." בְּרִין חייכה. "את אוהבת אותנו. ואנחנו אוהבים אותך."
"תמיד נאהב אותך, קאלה," אמר אָנְסֶל. "אנחנו לא יכולים לתת לך את התשובה כי את היחידה שיכולה להחליט בסופו של דבר. את חייבת לבחור."
"אם כי, אני הייתי מנסה להתעכב עד שהמלחמה הזאת תתברר," אמרה בְּרִין. "אם רֶן משתלב בין החפשנים, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לאבד אותו. ושֵיי - טוב, אם הוא יעזוב, המלחמה תסתיים לפני שהיא תתחיל בכלל."
"אני יודעת," אמרתי. הבנתי שאני תקועה באותו המקום שבו הייתי מאז הרגע ששֵיי הופיע בחיי, לכודה בין שתי אהבות, שני גורלות. ולא נראה היה שאצא מהבוץ הזה בזמן הקרוב.
"אבל אנחנו נתמוך בך," המשיכה בְּרִין. "אנחנו אוהבים אותך, ולא משנה מה תחליטי."
"תודה," אמרתי.
"שניהם יכולים להיות בדו־קרב לנצח," אמר אָנְסֶל. "אבל את האחת והיחידה שלנו, קאל. את האלפא."
הפעם לא יכולתי להתאפק. דמעות חמקו מזוויות עיני.
"היי, תראי," אָנְסֶל חייך. "דווקא יש לה רגשות!"
"סתום." צחקתי, מחיתי את פסי מי המלח מלחיי. "ותודה."
"אין בעיה." הוא קם. הוא עדיין חייך, אבל מבטו היה כבר נוקשה. ניסיתי לפענח את ארשת פניו, ואז שמעתי את טֶס צועקת.
"מי צמא?" היא נופפה, סימנה לנו לגשת אליה והצביעה לעבר ביתן גן מברזל.
"זה לא נראה לי לימונדה," אמרה בְּרִין. "זה נראה לי פיקניק."
"טֶס גדולה." אָנְסֶל רץ לעבר הארוחה המוצעת, זנח אותנו לטובת קיבתו.
בְּרִין כרכה את זרועה סביב מותני. "הוא משתפר ממש. אני חושבת שיהיה בסדר."
"יופי," אמרתי והשענתי ראש על כתפה.
בפעם הראשונה מזה זמן רב מאוד לבי כבר לא היה מכווץ כל כך, שרירי התרפו. לא ידעתי לאן תוביל אותי האהבה, אבל הלהקה שלי תמיד תהיה לצדי. וזה מה שחשוב, יותר מכל דבר אחר.