חפרפרת במחתרת

פרק 1
1941
ארץ ישראל, ירושלים

 
"זהו, חבר'ה, סיימנו להיום!" הכריז דני המדריך ולקח את הדגל שנשען אל הקיר. "ניפגש בשבת בשבע. לא לאחר!"
דני קם ממקומו, הניף את הדגל מעל לראשי החניכים והחל לשיר את ההמנון בעיניים בורקות:
 
"חַיָּלִים אַלְמוֹנִים
הִנְּנוּ בְּלִי מַדִּים
וּסְבִיבֵנוּ אֵימָה וְצַלְמָוֶת;
כֻּלָּנוּ גֻּיַּסְנוּ לְכָל הַחַיִּים
מִשּׁוּרָה מְשַׁחְרֵר רַק הַמָּוֶת..."
 
כעשרים נערים ונערות, חניכי תנועת הנוער בית"ר, קמו ממקומם והצטרפו לשירה בלהט:
 
"...בְּיָמִים אֲדֻמִּים
שֶׁל פְּרָעוֹת וְדָמִים
בַּלֵּילוֹת הַשְּׁחוֹרִים שֶׁל יֵאוּשׁ;
בֶּעָרִים בַּכְּפָרִים
אֶת דִּגְלֵנוּ נָרִים
וְעָלָיו הֲגָנָה וְכִבּוּשׁ."*
[* "חיילים אלמונים", מילים: אברהם שטרן (יאיר).]
 
השירה תמה, הפעולה הסתיימה, דני גילגל את הדגל והחזירו לארון. החניכים והחניכות יצאו אל הרחבה שלפני בניין התנועה והתכנסו על המדרכה בעיגול. איש מהם לא מיהר ללכת לביתו, הוויכוח הסוער שהחל בפעולה המשיך להלהיט את הרוחות.
"לא מעניין אותי שהאנגלים נלחמים בנאצים!" קרא בזעם ישראל לוי, נער שחור־תלתלים וצנום, שנראה צעיר מחמש־עשרה שנותיו. "אני בעד לפוצץ אותם, לעשות להם גיהינום עד שיעופו מהארץ שלנו!"
"ואני בעד שלא נהיה כאלה גיבורים," ענתה לו יעל, נערה דקיקה בעלת שתי צמות חומות. "למה שלא נחכה עד שיביסו את הגרמנים ורק אז נפוצץ להם כל מה שרק אפשר? לא יותר טוב?"
"העלייה לארץ חשובה לא פחות!" הצטרף לוויכוח דני המדריך. "שום דבר לא יעצור אותנו מלהילחם באנגלים!"
הקבוצה נחצתה לשני מחנות, האחד היה בעד הפעלת כוח נגד הצבא הבריטי ששלט בארץ ישראל והשני התנגד לכך והיה בעד הבלגה והמְתנה.
משסיים ישראל לוי להשמיע את דעתו הנחרצת ניתַק מהחבורה, ניפנף בידו לשלום והחל פוסע לעבר מרכז העיר.
"ישראל, לאן?" קראה אחריו עדינה.
"הביתה!"
"אתה לא בא לפלאפל של רַחְמוֹ?"
"לא. יש לי מחר בחינה במתמטיקה. אפילו לא פתחתי ספר עדיין."
"טוב, נוותר לך," אמרה עדינה בטון מאוכזב, "אז להתראות בפעולה של שבת."
"בטח. להתראות."
ישראל סילק מעיניו את התלתלים, הרחיב את צעדיו והחל פוסע לביתו כשהוא מקצר דרך סמטאות, מדלג על גדרות וחוצה חצרות.
הערב החל יורד וצללים כבדים ירדו על רחובות ירושלים הקודרים. הוא המשיך לצעוד כשלפתע חדר להכרתו שמזה כמה דקות מלווה את צעדיו מאחור אִוְושת רמיסת עלים. הוא הביט לאחור והבחין לחרדתו בשתי דמויות כהות שבלטו על רקע צללי הערב. ישראל עצר. הדמויות נעצרו אף הן. פחד מילא את לבו ותהייה, האם אלה עוברי אורח מקריים או שמא באמת עוקבים אחריו?
בעודו שוקל את צעדיו שמע קול קורא בשמו: "ישראל!"
"כן?" השיב בהיסוס.
"אפשר לדבר איתך?"
החושך שירד על העיר לא איפשר לו להבחין בתווי פני השניים, אך היה ברור לו שאינו מכירם.
"אתה מוכן להצטרף אלינו לרגע?" שאל הדובר, ולא מש ממקומו.
"בסדר..." ענה ישראל, והחשש שבלבו פינה את מקומו לסקרנות גדולה.
הוא התקרב אל השניים, והם ניגשו אל פנס הרחוב שהאיר את המדרכה באור קלוש, שם נעצרו והמתינו לו.
ישראל בחן את דמותו הנאה והתמירה של אחד הבחורים שמולו, ואחר בחן את השני. סקרנותו גברה.
"עד כמה אתה מוכן?" שאל הראשון.
"מוכן למה?"
"להגן על הארץ שלך."
ישראל פער את עיניו ומוחו החל לקלוט את משמעות השאלה.
"עד כמה אתה מוכן?" שאל גם הבחור השני.
"מוכן לגמרי!" ענה ישראל בהתלהבות, "אבל מי אתם?"
"אני גידי, זה כינוי המחתרת שלי," אמר הבחור הראשון.
"מה? אתה גידי? גידי הגדול?" התרשם ישראל עמוקות.
"זה אני," חייך גידי.
"תן לי להירגע," מילמל ישראל, "שמעתי עליך דברים מדהימים. לא הייתי בטוח שיש באמת מישהו כזה. אז... מה אתם בעצם רוצים ממני?"
"להציע לך להצטרף אלינו למחתרת."
"לאצ"ל? אתם... באמת?"
שני הבחורים היסו אותו. הם נראו מתוחים והביטו בחשש לכל עבר.
"שמע, ישראל," קטע אותו גידי, "אנחנו צריכים לקצר, אסור שיראו אותנו כאן יחד, יש בלשים אנגלים בכל פינה. הם ישמחו מאוד לתפוס אותנו, בייחוד אותי. חכה להודעה. ייצרו איתך קשר ותעשה רק מה שיגידו לך."
"אבל איך הגעתם אלי? איך ידעתם שכבר מגיל שתים־עשרה אני חולם להצטרף למחתרת?"
"אתה בתנועת הנוער בית"ר, נכון?"
"בטח. חניך שרוף."
"בדקנו, ביררנו, אנחנו יודעים עליך הכול. אתה אחד משלנו."
ישראל לוי הביט אל הבחור החסון, בעל העיניים הנבונות והבלורית השחורה, וחש סערה פנימית שכמוה לא ידע.
"אז תגידו, מה אני צריך לעשות? אני מוכן לכול."
"כרגע כלום. עכשיו לך הביתה, ואל תביט לאחור. לא פגשת אותנו, לא ראית, לא שמעת. שים לב, אם מישהו עוקב אחריך השתדל להתחמק. והכי חשוב: אף מילה! אבל אף מילה!"
"כמובן, אף מילה."
גידי לחץ את ידו של הנער הנרעש ונעלם עם חברו בסמטאות העיר.