דם חם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
דם חם
מכר
מאות
עותקים
דם חם
מכר
מאות
עותקים

דם חם

4.2 כוכבים (6 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

  • תרגום: ירון פריד
  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: 2009
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 333 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 33 דק'
  • קריינות: יקיר אביב
  • זמן האזנה: 7 שעות ו 5 דק'

הרלן קובן

הרלן קובן (באנגלית: Harlan Coben;‏ נולד ב-4 בינואר 1962) הוא סופר מתח יהודי אמריקאי.

הוא למד מדע המדינה במכללת אמהרסט ולאחר מכן עבד בענף התיירות, בחברה בבעלות סבו. ספרו הראשון הופיע בשנת 1990. עד 2008 פרסם 17 ספרי מתח שהפכו לרבי-מכר, שניים מהם צעדו ברשימת רבי-המכר היוקרתית של הניו-יורק טיימס. ספריו, המתרחשים בדרך כלל בפרוורים הבורגניים של אזור ניו ג'רזי, מצטיינים בעלילה מהירה ורבת תפניות ובסוף מפתיע. כמעט בכל ספריו גיבור הסיפור הנו יהודי, אך הדבר זוכה לאזכור מועט מאוד (מלבד הספר מעגל מכושף בו מזכיר קובן פעמים רבות את השואה והיהדות). החל משנות ה-90 גיבורו הוא מיירון בוליטר, סוכן שחקני כדורסל ושחקני קולנוע המפענח תעלומות.
הוא ביקר בישראל חמש פעמים ויש לו קרובי משפחה בראשון לציון. את יחסו המיוחד לישראל הביע בכך שעל פי דרישתו הופיעו ספריו "תחזיקו חזק" ו"דם חם" שיצאו לאור בשנים 2008 וב-2009 בהתאמה, בעת ובעונה אחת בארצות הברית ובישראל.

נושאים

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

פריז. לונדון. ניו יורק. ניו ג'רזי. למיירון בוליטר שוב אין רגע דל. מזימות בינלאומיות נרקמות מאחורי גבו של סוכן הספורטאים והבלש בעל כורחו, גיבור ספרים קודמים של קובן כמו "מכת מחץ" ו"מירוץ מטורף", המוצא עצמו מסובך בפרשה חובקת עולם וסוערת מתמיד, נקרע בין שתי נשים, שתי אהבות גדולות וסודות מן העבר המאיימים להרוס את חיי כולם. מה הקשר בין ארגון צדקה בשם "הצילו את המלאכים", תאונת דרכים קטלנית שהמשטרה טייחה כנראה את פרטיה, שדרנית חדשות זוהרת, מחלה תורשתית נדירה, סוכן מוסד בבגדי אישה וה-11 בספטמבר? כל הקצוות הבלתי-אפשריים נקשרים ביד האמן של קובן, המבטיח שגם הפעם לא תוכלו לשכוח את הדרך, ובוודאי שלא לעצור על מנת לקחת נשימה. "נקמה זה כואב, אבל ספר של קובן תמיד מענג. מושחז, מסחרר, מבדר ותמיד מאתגר גם את הקורא המקצוען. אושר צרוף" לה מונד

פרק ראשון


"אתה לא יודע את הסוד שלה," אמר לי וין.
"אני אמור לדעת?"
וין משך בכתפיו.
"זה חמור?" שאלתי.
"מאוד," אמר וין.
"אז אולי אני לא רוצה לדעת."

יומיים לפני כן גיליתי את הסוד שבמשך עשור היא קברה עמוק באדמה - הסוד האישי לכאורה, שלא רק יהרוס את שנינו אלא ישנה את העולם לנצח - תרז קולינס התקשרה אלי בחמש לפנות בוקר וטלטלה אותי בין חלומות ארוטיים למחצה. היא פשוט אמרה, "בוא לפריז."
לא שמעתי את קולה אולי שבע שנים. היו הפרעות בקו ורעשי רקע, והיא אפילו לא טרחה לומר שלום או "מה שלומך?" התגלגלתי במיטה ואמרתי, "תרז? איפה את?"
"במלון קטן ונחמד בגדה השמאלית. אתה תמות עליו. יש טיסה של אייר פראנס, שיוצאת הערב בשבע."
נשענתי אחורנית. תרז קולינס. הזיכרונות והתמונות הציפו אותי - הביקיני הקטלני שלה, האי הפרטי ההוא, החוף שטוף השמש, המבט הממיס שלה, הביקיני הקטלני.
שווה להזכיר פעמיים את הביקיני שלה.
"אני לא יכול," אמרתי.
"פריז," היא אמרה.
"אני יודע."
לפני כמעט עשר שנים ברחנו אל האי ההוא כמו שתי נשמות אבודות. חשבתי שלעולם לא נתראה שוב, אבל התראינו. כעבור שנים אחדות היא עזרה להציל את חיי בני. ואז, בום, היא נעלמה בלי להשאיר עקבות - עד עכשיו.
"תחשוב על זה," היא המשיכה. "עיר האורות. נוכל לעשות אהבה כל הלילה."
הצלחתי בקושי לבלוע רוק. "כן, בטח, אבל מה נעשה במשך היום?"
"אם אני זוכרת נכון, בטח תצטרך קצת מנוחה."
"מנוחה וויטמין אי," אמרתי וחייכתי בניגוד לרצוני. "אני לא יכול, תרז. אני יוצא עם מישהי".
"עם האלמנה של 11 בספטמבר?"
תהיתי איך היא יודעת. "כן."
"זה לא קשור אליה."
"סליחה, אבל אני חושב שזה כן קשור."
"אתה מאוהב?"
"זה ישנה לך אם אני אגיד שכן?"
"לא ממש."
העברתי את השפופרת ליד השנייה. "מה קרה, תרז?"
"לא קרה כלום. אני רוצה לבלות איתך בפריז סופשבוע רומנטי, חושני ומלא פנטזיות."
בלעתי שוב את הרוק. "כמה זמן לא שמעתי ממך? שבע שנים?"
"כמעט שמונה."
"התקשרתי אלייך," אמרתי. "שוב ושוב."
"אני יודעת."
"השארתי הודעות. כתבתי מכתבים. ניסיתי למצוא אותך."
"אני יודעת," היא אמרה שוב.
היתה שתיקה. אני לא אוהב שתיקות.
"תרז?"
"כשהיית זקוק לי," אמרה לבסוף, "כשממש היית זקוק לי, הייתי שם, נכון?"
"כן."
"בוא לפריז, מיירון."
"פשוט ככה?"
"כן."
"איפה היית כל השנים האלה?"
"אני אספר לך הכול כשתגיע."
"אני לא יכול. אני יוצא עם מישהי."
שוב השתיקה הארורה הזאת.
"תרז?"
"אתה זוכר מתי נפגשנו?"
זה היה מיד אחרי האסון הגדול ביותר בחיי. זה היה, מן הסתם, גם אחרי האסון הגדול ביותר בחייה. שנינו אולצנו על ידי חברים עם כוונות טובות להשתתף באירוע צדקה. ברגע שראינו זה את זה, הסבל המשותף שלנו פעל כמו מגנט. אני לא מאמין גדול בתיאוריית "העיניים הן חלונות הנשמה". הכרתי יותר מדי פסיכופתים שהוכיחו שלא מדובר במדע מדויק. אבל העצב בעיניה של תרז היה ברור כל כך. הוא נבע למעשה מכל ישותה, ובלילה ההוא, כשחיי שלי היו על הקרשים, השתוקקתי אליו.
לתרז היה ידיד שבבעלותו אי פרטי לא רחוק מארובה. ברחנו לשם עוד באותו הלילה ולא סיפרנו לאיש לאן אנחנו נוסעים. בילינו שם שלושה שבועות שלמים, עשינו אהבה וכמעט לא דיברנו, רק הסתערנו זה על זה מפני שלא היה שום דבר אחר לעשות.
"בוודאי שאני זוכר," אמרתי.
"שנינו היינו הרוסים. אף פעם לא דיברנו על זה. אבל שנינו ידענו."
"כן."
"על מה שהרס אותך," אמרה תרז, "הצלחת להתגבר. זה טבעי. אנחנו מתגברים. אנחנו נפגעים ובונים את עצמנו מחדש."
"ואת?"
"אני לא יכולתי לבנות את עצמי מחדש. אני חושבת שאפילו לא רציתי. הייתי מרוסקת, ואולי היה עדיף להישאר מרוסקת."
"אני לא מבין."
קולה היה חלש ורך כעת. "לא חשבתי - אני עדיין לא חושבת, למען האמת - שאני רוצה לראות איך העולם שלי ייראה אחרי שייבנה מחדש. אני לא חושבת שהייתי אוהבת את התוצאה."
"תרז?"
היא לא ענתה.
"אני רוצה לעזור," אמרתי.
"אולי אתה לא יכול לעזור," היא אמרה. "אולי אין טעם."
שוב שתיקה.
"תשכח שהתקשרתי, מיירון. שמור על עצמך."
ואז היא נעלמה.

 

הרלן קובן

הרלן קובן (באנגלית: Harlan Coben;‏ נולד ב-4 בינואר 1962) הוא סופר מתח יהודי אמריקאי.

הוא למד מדע המדינה במכללת אמהרסט ולאחר מכן עבד בענף התיירות, בחברה בבעלות סבו. ספרו הראשון הופיע בשנת 1990. עד 2008 פרסם 17 ספרי מתח שהפכו לרבי-מכר, שניים מהם צעדו ברשימת רבי-המכר היוקרתית של הניו-יורק טיימס. ספריו, המתרחשים בדרך כלל בפרוורים הבורגניים של אזור ניו ג'רזי, מצטיינים בעלילה מהירה ורבת תפניות ובסוף מפתיע. כמעט בכל ספריו גיבור הסיפור הנו יהודי, אך הדבר זוכה לאזכור מועט מאוד (מלבד הספר מעגל מכושף בו מזכיר קובן פעמים רבות את השואה והיהדות). החל משנות ה-90 גיבורו הוא מיירון בוליטר, סוכן שחקני כדורסל ושחקני קולנוע המפענח תעלומות.
הוא ביקר בישראל חמש פעמים ויש לו קרובי משפחה בראשון לציון. את יחסו המיוחד לישראל הביע בכך שעל פי דרישתו הופיעו ספריו "תחזיקו חזק" ו"דם חם" שיצאו לאור בשנים 2008 וב-2009 בהתאמה, בעת ובעונה אחת בארצות הברית ובישראל.

עוד על הספר

  • תרגום: ירון פריד
  • הוצאה: ידיעות ספרים
  • תאריך הוצאה: 2009
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 333 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 5 שעות ו 33 דק'
  • קריינות: יקיר אביב
  • זמן האזנה: 7 שעות ו 5 דק'

נושאים

דם חם הרלן קובן


"אתה לא יודע את הסוד שלה," אמר לי וין.
"אני אמור לדעת?"
וין משך בכתפיו.
"זה חמור?" שאלתי.
"מאוד," אמר וין.
"אז אולי אני לא רוצה לדעת."

יומיים לפני כן גיליתי את הסוד שבמשך עשור היא קברה עמוק באדמה - הסוד האישי לכאורה, שלא רק יהרוס את שנינו אלא ישנה את העולם לנצח - תרז קולינס התקשרה אלי בחמש לפנות בוקר וטלטלה אותי בין חלומות ארוטיים למחצה. היא פשוט אמרה, "בוא לפריז."
לא שמעתי את קולה אולי שבע שנים. היו הפרעות בקו ורעשי רקע, והיא אפילו לא טרחה לומר שלום או "מה שלומך?" התגלגלתי במיטה ואמרתי, "תרז? איפה את?"
"במלון קטן ונחמד בגדה השמאלית. אתה תמות עליו. יש טיסה של אייר פראנס, שיוצאת הערב בשבע."
נשענתי אחורנית. תרז קולינס. הזיכרונות והתמונות הציפו אותי - הביקיני הקטלני שלה, האי הפרטי ההוא, החוף שטוף השמש, המבט הממיס שלה, הביקיני הקטלני.
שווה להזכיר פעמיים את הביקיני שלה.
"אני לא יכול," אמרתי.
"פריז," היא אמרה.
"אני יודע."
לפני כמעט עשר שנים ברחנו אל האי ההוא כמו שתי נשמות אבודות. חשבתי שלעולם לא נתראה שוב, אבל התראינו. כעבור שנים אחדות היא עזרה להציל את חיי בני. ואז, בום, היא נעלמה בלי להשאיר עקבות - עד עכשיו.
"תחשוב על זה," היא המשיכה. "עיר האורות. נוכל לעשות אהבה כל הלילה."
הצלחתי בקושי לבלוע רוק. "כן, בטח, אבל מה נעשה במשך היום?"
"אם אני זוכרת נכון, בטח תצטרך קצת מנוחה."
"מנוחה וויטמין אי," אמרתי וחייכתי בניגוד לרצוני. "אני לא יכול, תרז. אני יוצא עם מישהי".
"עם האלמנה של 11 בספטמבר?"
תהיתי איך היא יודעת. "כן."
"זה לא קשור אליה."
"סליחה, אבל אני חושב שזה כן קשור."
"אתה מאוהב?"
"זה ישנה לך אם אני אגיד שכן?"
"לא ממש."
העברתי את השפופרת ליד השנייה. "מה קרה, תרז?"
"לא קרה כלום. אני רוצה לבלות איתך בפריז סופשבוע רומנטי, חושני ומלא פנטזיות."
בלעתי שוב את הרוק. "כמה זמן לא שמעתי ממך? שבע שנים?"
"כמעט שמונה."
"התקשרתי אלייך," אמרתי. "שוב ושוב."
"אני יודעת."
"השארתי הודעות. כתבתי מכתבים. ניסיתי למצוא אותך."
"אני יודעת," היא אמרה שוב.
היתה שתיקה. אני לא אוהב שתיקות.
"תרז?"
"כשהיית זקוק לי," אמרה לבסוף, "כשממש היית זקוק לי, הייתי שם, נכון?"
"כן."
"בוא לפריז, מיירון."
"פשוט ככה?"
"כן."
"איפה היית כל השנים האלה?"
"אני אספר לך הכול כשתגיע."
"אני לא יכול. אני יוצא עם מישהי."
שוב השתיקה הארורה הזאת.
"תרז?"
"אתה זוכר מתי נפגשנו?"
זה היה מיד אחרי האסון הגדול ביותר בחיי. זה היה, מן הסתם, גם אחרי האסון הגדול ביותר בחייה. שנינו אולצנו על ידי חברים עם כוונות טובות להשתתף באירוע צדקה. ברגע שראינו זה את זה, הסבל המשותף שלנו פעל כמו מגנט. אני לא מאמין גדול בתיאוריית "העיניים הן חלונות הנשמה". הכרתי יותר מדי פסיכופתים שהוכיחו שלא מדובר במדע מדויק. אבל העצב בעיניה של תרז היה ברור כל כך. הוא נבע למעשה מכל ישותה, ובלילה ההוא, כשחיי שלי היו על הקרשים, השתוקקתי אליו.
לתרז היה ידיד שבבעלותו אי פרטי לא רחוק מארובה. ברחנו לשם עוד באותו הלילה ולא סיפרנו לאיש לאן אנחנו נוסעים. בילינו שם שלושה שבועות שלמים, עשינו אהבה וכמעט לא דיברנו, רק הסתערנו זה על זה מפני שלא היה שום דבר אחר לעשות.
"בוודאי שאני זוכר," אמרתי.
"שנינו היינו הרוסים. אף פעם לא דיברנו על זה. אבל שנינו ידענו."
"כן."
"על מה שהרס אותך," אמרה תרז, "הצלחת להתגבר. זה טבעי. אנחנו מתגברים. אנחנו נפגעים ובונים את עצמנו מחדש."
"ואת?"
"אני לא יכולתי לבנות את עצמי מחדש. אני חושבת שאפילו לא רציתי. הייתי מרוסקת, ואולי היה עדיף להישאר מרוסקת."
"אני לא מבין."
קולה היה חלש ורך כעת. "לא חשבתי - אני עדיין לא חושבת, למען האמת - שאני רוצה לראות איך העולם שלי ייראה אחרי שייבנה מחדש. אני לא חושבת שהייתי אוהבת את התוצאה."
"תרז?"
היא לא ענתה.
"אני רוצה לעזור," אמרתי.
"אולי אתה לא יכול לעזור," היא אמרה. "אולי אין טעם."
שוב שתיקה.
"תשכח שהתקשרתי, מיירון. שמור על עצמך."
ואז היא נעלמה.