זרו — האלוף מאיר זורע
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
זרו — האלוף מאיר זורע
הוספה למועדפים

זרו — האלוף מאיר זורע

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

חנוך פטישי

חנוך פטישי, בן קיבוץ יגור, הלך לעולמו בטרם נמסר כתב היד של ספרו "זרו - האלוף מאיר זורע",  להוצאת הספרים. את שירותו הצבאי עשה כטייס קרב ומפקד בחיל האוויר, וסיים בדרגת אלוף משנה. היה בוגר החוג למדעי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה. הביוגרפיה שכתב על זרו הוא ספרו השני. הספר הראשון, 'מחתרת במדים',עסק בפעילותם של חיילי כוח המגן היהודי ששירתו בצבא הבריטי וראה אור בהוצאת משרד הביטחון.

תקציר

האלוף מאיר זורע [זרו], חבר קיבוץ מעגן מיכאל עד יום מותו, בשנת 1995, היה אחד ממפקדיו הבכירים והבולטים של צה"ל בשנותיה הראשונות של המדינה. הוא התגייס לצבא הבריטי בשנת  1942 ולחם באיטליה כקצין בחטיבה היהודית הלוחמת, מול הצורר הנאצי, ואף קיבל צל"ש על אומץ לבו בקרב. בהמשך פיקד על גדוד חי"ר בקרבות מלחמת העצמאות על ירושלים וסביבתה. לאחר המלחמה המשיך לשרת בצבא, ועלה במעלות הפיקוד עד לדרגת אלוף. הוא היה בין מניחי התשתית למערכת ההדרכה של צה"ל והפך את גייסות השריון, יחד עם חיים לסקוב, לאגרוף המחץ העיקרי של חֵילות היבשה. בהמשך נתמנה לראש אג"ם  ומאוחר יותר לאלוף פיקוד צפון. לאחר שסיים את שירותו הצבאי שימש בכמה תפקידים ציבוריים. היה בין מקימי תנועת ד"ש וחבר כנסת מטעמה, אך פרש ממנה באכזבה לאחר זמן קצר. לאחר מכן עמד בראש ועדות שחקרו כמה פרשות שטילטלו בשעתו את הציבוריות הישראלית.

זרו נודע בין מכריו ומוקיריו כאדם בעל אישיות יוצאת דופן, ובעל תכונות טרומיות: הוא היה פטריוט אמיתי, איש עקרונות ישר דרך, הדבק בשליחותו  ובאמונתו עד תום. היה בעל כושר ביצוע מעולה ואומץ לב יוצא דופן, חקלאי ומפקד צבא, אוטודידקט שהיה בקיא בספרות העברית ואוהב תנ"ך, אדם בעל אופקים מדיניים רחבים והשקפת עולם מנומקת ומוצקה, אותה הגשים הלכה למעשה כאשר שילב בין השירות בצבא לחברוּת בקיבוץ. בתקופת שבהן לא שירת בצבא התמסר לעבודה בענפי הקיבוץ  וגם שימש בו בתפקידים מרכזיים. שישה בנים נולדו לו ולאשתו, נעמי. שניים מהם – יונתן ויוחנן, נפלו במערכות ישראל.

מחבר הספר, חנוך פטישי, בן קיבוץ יגור, הלך לעולמו בטרם נמסר כתב היד של ספר זה להוצאת הספרים. את שירותו הצבאי עשה כטייס קרב ומפקד בחיל האוויר, וסיים בדרגת אלוף משנה. היה בוגר החוג למדעי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה. הביוגרפיה שכתב על זרו הוא ספרו השני. הספר הראשון, 'מחתרת במדים',עסק בפעילותם של חיילי כוח המגן היהודי ששירתו בצבא הבריטי וראה אור בהוצאת משרד הביטחון.

לזרו היו דעות נחרצות, אופי חזק ודפוס התנהגות מיוחד. אלה עמדו בהתמודדות מתמדת עם מציאות החיים, עם מאורעות מלחמה ושלום, עם מוסדות ממשל וציבור, ולעתים גם נוכח עוולות ומחדלים של ציבור ואישים. תיאור מעשיו, התנהגותו ותגובותיו של זרו למציאות אינו מעשה קל. ספר זה עומד במשימה זו.

                                                               אלוף (מיל.) הרצל שפיר

זהו ספר מרתק ומרומם רוח, החושף את מסכת חייו של מאיר זורע – נפיל פלדה, איש ענק, שפעילותו התאפיינה ביושרה מוחלטת, בישירות ובתבונה מעוררי השתאות. כשאתה מסיים לקרוא את הספר, נותר בך רושם עז משיעור קומתו של זרו – עובד אדמה ואיש עקרונות, שהקדיש מיטב שנותיו לביטחון ישראל ולעשייה ציבורית נרחבת, תוך גילוי אומץ לב צבאי ואזרחי הצריכים לשמש דוגמה ומופת לנו  ולבאים אחרינו.

                                                                     יוסי לנגוצקי

פרק ראשון

פתח דבר
 
בכל שנה, בארבעה־עשר במרץ, היתה משפחת זורע יוצאת עם חברים לטיול ולפיקניק, כל פעם באתר אחר בארץ, לציין כך את יום הולדתו של אב המשפחה, מאיר, שהיה מוּכר מאז ומתמיד לכל מכריו ומוקיריו בכינויו זרו. אירוע משפחתי זה היה חלק מהחינוך לאהבת הארץ שהנחילו זרו ואשתו, נעמי, לבניהם - גיורא ויונתן (יוני), יוחנן וגדעון (גידי), לבנם המאומץ, סעדיה, ולתאומים דני ומשה, שנולדו כאשר גיורא ויוני כבר שירתו בצבא.
היום זרו כבר איננו וגם יונתן ויוחנן אינם, כי נפלו במערכות ישראל, ויום הולדתו של זרו הפך לאירוע־זיכרון שנתי לזיכרו, בו מזכירים גם את שני הבנים, האחים, שנפלו, וזאת בצד אירועים הנערכים ביום הזיכרון השנתי לחללי צה"ל. לבית הקברות במעגן מיכאל, הקיבוץ בו בנתה משפחת זורע את ביתה, מגיעים בני משפחה וחברים: אשתו, נעמי זורע (וינשטוק), הבן משה, עם בנותיו הקטנות והגדולות, הבן דני וּוַנינה אשתו והבן המאומץ סעדיה ובנותיו. כל אלה חיים ומתגוררים במעגן מיכאל ובאים מתוך הקיבוץ, וכך גם אבישי הררי, ידיד המשפחה וחבר הקיבוץ. הבן גיורא, אשתו תקווה, ילדיהם ונכדיהם, באים מכוכב יאיר. גידי וענת זוגתו ובניהם, באים מתל אביב. מגיעים גם סיגלית והרצל שפיר, דקלה ואורי ביידץ, ד"ר עולש גילון מצהלה ונקדי רביוב מכפר סירקין, כולם ידידי המשפחה. מירושלים באים שולה שחר (וינשטוק), אחותה של נעמי, בנה וכלתה, ומטבעון באה יונה אבינועם, אלמנתו של חיים, לשעבר ראש מטה פיקוד צפון. מגיעה גם יהודית רז, שפעם היתה מחנכת בקיבוץ ונשארה ידידת המשפחה. ליד קברו של זרו קוראים שירים ומקאמות ומספרים מה התחדש במהלך השנה שחלפה. לאחר מכן פונים לקבריהם הסמוכים של יונתן (יוני) ויוחנן (יוחיק) שנפלו במלחמות ישראל ומניחים עליהם פרחים. בתום הטקס נוסעים המתכנסים לטייל או לבקר אתר כלשהו, שנבחר כל שנה מחדש, בהר הכרמל.
 
לאזכרה בא גם אנוכי המְספֵּר. נעמי זורע העמידה לרשותי את ארכיון התיקים המשפחתי, וגם מפתח לבית קיבלתי. היכרותי עם משפחת זורע החלה לפני שנים, בנובמבר 1964. בלשכת הגיוס בחיפה נפגשנו יונתן זורע (יוני קראנו לו) ואני, ומגויסים טריים אחרים, שמספרם האישי התחיל בסדרה חדשה, 951000. חיכינו לפתיחתו של קורס טייס מספר 50. עד מועד פתיחת הקורס הוצבנו, כשנים־עשר נערים מערים וקיבוצים בצפון, לסיפוח בבסיס חיל האוויר ברמת דוד. היו אתנו קובי ריכטר־וייס מרמת יוחנן, אילן סלע מאלונים, משה תימן ואנוכי מיגור, אילן ברינצוויג ואריק בן ארי מהקריות, יואל קאופמן ממרחביה, דני שליידר מנאות מרדכי, יונתן זורע ממעגן מיכאל, ועוד. בכל בוקר היינו מתייצבים בפני הרס"ר, הארי שטיירמן, לעבודה ובערב - עם תום המשימות - שוחררנו לבתינו. רס"ר הבסיס היה הדמות הצבאית הראשונה שפגשנו מקרוב בצבא. על כל השאר הסתכלנו מרחוק ובהערצה בלתי מסויגת.
ימי סוף נובמבר של אותה שנה היו שקטים יחסית בגבול הצפון ואנחנו שירתנו את הרס"ר בעבודות בטון וגינה. לעתים שמרנו בשער ולעתים הבאנו אוכל לשומרים בנקודות הפיזור של המטוסים. יוני זורע בלט מייד באומץ לבו ובמוסריותו. קרה מקרה וסגן שר הביטחון, שמעון פרס, הגיע במפתיע לבסיס וביקש להיכנס ללא אישור מתאים. יונתן זורע, שעמד בשער, לא מיהר לפתוח לו. "אני שמעון פרס", ניסה סגן שר הביטחון. "ואני יונתן זורע!" השיב בתקיפות.
 
קורס טיס מספר 50 נפתח בסוף דצמבר 1964. אנחנו, המסופחים מרמת דוד, התקבצנו יחד באוהל גדול, אחד מני עשרות, שהצטמצם אחרי מספר חודשים לשני חדרים קטנים. מתוך 130 שהתייצבו בפני הרס"ר שיקֶל בבית הספר לטיסה, סיימנו את הקורס בתום שנה וחצי כעשרים סגני משנה, וקיבלנו על מגרש המסדרים בתל נוף את כנפי הטיס ממפקד חיל האוויר, האלוף מוטי הוד. היינו חניכי הקורס האחרון שסיים בתל נוף, לפני שבית הספר עבר דרומה. היינו ארבעה, שנפגשו בסיפוח לבסיס רמת דוד. התגוררנו באוהל גדול, שהיה מעין 'אורווה' מימי הבריטים, ואחר כך בחדר קטן במגורים שהוקצו לצוערי השלבים המתקדמים בקורס: אילן סלע מאלונים, יוני זורע ממעגן מיכאל, משה תימן ואנוכי מיגור. שנה שלמה ויותר ישנו מיטה ליד מיטה, יוני ואני.
לכולם קשה בקורס הטיס. יש מי שהקושי הפיזי בשלב האימונים הצבאיים, הוא העיקרי, ויש מי שקשים לו הלימודים. על כולם משפיע הלחץ הנפשי ולכולם קשה בשלב הטיסות. בודדים נולדו עם 'סטיק ביד'. הרוב מוצאים עצמם ב'טווח הממוצע'. למשה תימן ולאילן היה קשה השלב הפיזי וקל בלימודים. ליוני ולי היה קל להתמודד עם האתגרים הפיזיים וקשה בלימודים ובטיסות. חרקנו שיניים, למדנו את 'השירים' בעל פה. בכל רגע פנוי תרגלנו את עצמנו בסימולציה של טיסה.
בשיחות בינינו, במעט שעות הפנאי שהיו, סיפר יוני שיש לו חבֵרה. תקווה קוראים לה, והיא כבר מאומצת במשפחתם. עוד סיפר שהם יוצאים יחד לריצת שדה ויש ביניהם שפה משותפת עשירה במיוחד. יום אחד, לאחר חופשת שבת בבית, הודיע לנו שהחליט לנתק את הקשר עם תקווה, כי הוא לא מצליח להקצות את הזמן הראוי למערכת היחסים הזאת. ואכן, הוא ניתק את הקשר עד לסוף קורס הטיס, ואנחנו היינו עדים למאבק הפנימי שהתחולל בתוכו, לאחר שקיבל את ההחלטה. נושא אחר שיוני היה מומחה בו היה שיט מפרשיות בים הפתוח. אחד הדברים שניסיתי להבין ממנו היה כיצד משיטים סירת מפרש נגד הרוח והוא היטיב להסביר. באחד הימים הגיע מברק ל'קצין תורן פרחי טיס' (קתפ"ט) בזו הלשון: "יונתן זורע מזל טוב, אתה אח לתאומים. אמא ואבא". היינו בני תשע־עשרה או עשרים. הולדת אח או אחות היה דבר חריג במציאות שלנו. הורינו היו מבוגרים כשילדו אותנו אחרי מלחמת העולם השנייה ולפני מלחמת העצמאות. היינו שייכים לתקופת ה'בּייבּיבּוּם'.
על הוריו לא סיפר לנו יוני מעולם. מועד סיום הקורס התקרב וכבר היינו בעלי דרגות צוער וחבשנו כובעי קסקט והשחצנות של סוף הקורס התחילה להרים ראש. דיירי החדר השכן לנו התמחו בכך והדבר היה בלתי נסבל מבחינתנו. קובי ריכטר, יואש שפירא, אשר גולן וחיים רותם עלו עלינו בהכול, פרט לכוח פיזי. כך מצאנו עצמנו כל יום שישי בצהריים, כאשר נשארנו יחד בבסיס, מזמינים אותם לדו־קרב ומתאבקים בהם בסגנון חופשי. בכל פעם נזקקו לתירוץ חדש ואחֵר מדוע כוחם לא עמד להם. גם אני לא תמיד הבנתי כיצד הצלחנו לגבור עליהם בקלות רבה כל כך. קלטתי זאת בליל ההשתכרות של מסיבת סיום הקורס. כמה ימים לפני אותה מסיבה, מלמל אלי יוני מתחת לשפמו המטופח: "פטישי, אני עוד אשכיב אותך".
 
למקצה ראשון של קרב הורדת־ידיים הזמין יוני את מפקד בית הספר לטיסה, יעקב אגסי ('יענקל'ה איש הווֹטוּרים'). אגסי, מושבניק מכפר חיים, היה חזק למדי, ומישהו היה צריך לספוג את תסכולו של יוני. תחת אדי האלכוהול, ובעידוד החבורה הסובבת, התייצבנו יוני ואני להיאבקות. לא עברו כמה שניות ומצאתי את עצמי, על תשעים הקילוגרמים שלי, מתעופף באוויר ומוטל פרקדן ויוני מעלי נועל את זרועותיו. לא היה לי שום סיכוי וגם טפיחות יד ימין לכניעה לא עזרו. יוני היה זקוק לניצחון מושלם, כדי להוכיח את עליונותו.
 
כשנה לפני מלחמת ששת הימים, ביולי 1966, עמדנו עשרים טייסים חדשים על מגרש המסדרים. כמה חודשים לאחר מכן סיימנו את קורס האימונים המבצעיים על המטוס הצרפתי אורגן וכל אחד מאתנו הוצב לטייסת המבצעית שלו. אילן הלך למסוקים, יוני ומשה תימן הוצבו בטייסת המיסטרים ואחר כך, בצפון, בטייסת הווטורים, אני המשכתי להטיס את האורגן, והוצבתי גם כן בטייסת צפונית. פועלי הרס"ר של הארי שטיירמן חזרו לנקודת ההתחלה שלהם בצבא. מועדון הקצינים הפך להיות מקום שנעים להיות בו, שבילי הבסיס היו מטופחים ויפים וגינותיו ירוקות מתמיד.
ביוני 1967 פרצה המלחמה. משה תימן ויוני חזרו לטייסת המיסטר בתל נוף מבסיס רמת דוד, שם עברו הסבה למטוס הווֹטוּר. יוני טען שהסורים 'יחפשו' אותו, כי אבא שלו, שהיה אלוף פיקוד צפון, התגרה ונלחם בהם. שלושה מדיירי החדר המשותף חזרו מהמלחמה. יוני לא חזר ואיש לא ידע את גורלו. ימים אחדים לאחר שהסתיימה המלחמה יצא זרו לחפש את בנו. שברי המטוס שלו נמצאו בחלקו העליון של נחל הזוויתן ובתוכו שרידי גופתו של יונתן.
 
זרו מעולם לא קרא לבנו יוני או תניק, כמו שכינוהו שאר בני המשפחה והחברים. זרו קרא לו יונתן. לנגד עיניו עמדה דמותו של יהונתן בן שאול, ואת ההשראה לשֵם שאב מן הפסוק הנודע מתוך קינת דוד: "הרי בגלבוע אל טל ואל מטר עליכם ושדי תרומות, כי שם נגעל מגן גיבורים. מגן שאול בלי משיח בשמן. מדם חללים מחֵלֶב גיבורים, קשת יהונתן לא נסוג אחור וחרב שאול לא תשוב ריקם" (שמואל ב, א, כא־כב).
לאחר שיוני נפל בקרב, באנו, חבריו לקורס טייס, לבקר את נעמי וזרו. הם ניחמו אותנו ומאז היינו לחלק מהמשפחה. לימים נספה באימונים גם משה תימן והחבילה נתפרדה. באחד מביקורי אצל המשפחה, בתחילת שנות השבעים, בעודי ממתין לקפה ועוגה, נכנסו לדירה חיים לסקוב ואיסר הראל. הם ליוו את זרו מאז תחילת דרכו במערכות הצבא והביטחון, ואני חשתי שלא בנוח על כך שאיני מעודכן ויודע את הדברים, לכן החלפתי עמם רק כמה מילות דברי נימוסין ומיהרתי לצאת.
אכן, דרכו הביטחונית, הצבאית והציבורית של מאיר זורע היתה חידה בעיני. הוא נפטר ב־24 ביוני 1995 ולא זכיתי לשמוע את סיפור חייו מפיו. כדי להתוודע אליו פניתי לארכיון התיקים והקלטות. למדתי מהם כי זרו היה מבני דור תש"ח. דור שילדותו עברה עליו בתקופת המנדט הבריטי ואחר כך הקים ועיצב את המדינה בשנותיה הראשונות.
חנוך פטישי

חנוך פטישי

חנוך פטישי, בן קיבוץ יגור, הלך לעולמו בטרם נמסר כתב היד של ספרו "זרו - האלוף מאיר זורע",  להוצאת הספרים. את שירותו הצבאי עשה כטייס קרב ומפקד בחיל האוויר, וסיים בדרגת אלוף משנה. היה בוגר החוג למדעי ארץ ישראל באוניברסיטת חיפה. הביוגרפיה שכתב על זרו הוא ספרו השני. הספר הראשון, 'מחתרת במדים',עסק בפעילותם של חיילי כוח המגן היהודי ששירתו בצבא הבריטי וראה אור בהוצאת משרד הביטחון.

זרו — האלוף מאיר זורע חנוך פטישי

פתח דבר
 
בכל שנה, בארבעה־עשר במרץ, היתה משפחת זורע יוצאת עם חברים לטיול ולפיקניק, כל פעם באתר אחר בארץ, לציין כך את יום הולדתו של אב המשפחה, מאיר, שהיה מוּכר מאז ומתמיד לכל מכריו ומוקיריו בכינויו זרו. אירוע משפחתי זה היה חלק מהחינוך לאהבת הארץ שהנחילו זרו ואשתו, נעמי, לבניהם - גיורא ויונתן (יוני), יוחנן וגדעון (גידי), לבנם המאומץ, סעדיה, ולתאומים דני ומשה, שנולדו כאשר גיורא ויוני כבר שירתו בצבא.
היום זרו כבר איננו וגם יונתן ויוחנן אינם, כי נפלו במערכות ישראל, ויום הולדתו של זרו הפך לאירוע־זיכרון שנתי לזיכרו, בו מזכירים גם את שני הבנים, האחים, שנפלו, וזאת בצד אירועים הנערכים ביום הזיכרון השנתי לחללי צה"ל. לבית הקברות במעגן מיכאל, הקיבוץ בו בנתה משפחת זורע את ביתה, מגיעים בני משפחה וחברים: אשתו, נעמי זורע (וינשטוק), הבן משה, עם בנותיו הקטנות והגדולות, הבן דני וּוַנינה אשתו והבן המאומץ סעדיה ובנותיו. כל אלה חיים ומתגוררים במעגן מיכאל ובאים מתוך הקיבוץ, וכך גם אבישי הררי, ידיד המשפחה וחבר הקיבוץ. הבן גיורא, אשתו תקווה, ילדיהם ונכדיהם, באים מכוכב יאיר. גידי וענת זוגתו ובניהם, באים מתל אביב. מגיעים גם סיגלית והרצל שפיר, דקלה ואורי ביידץ, ד"ר עולש גילון מצהלה ונקדי רביוב מכפר סירקין, כולם ידידי המשפחה. מירושלים באים שולה שחר (וינשטוק), אחותה של נעמי, בנה וכלתה, ומטבעון באה יונה אבינועם, אלמנתו של חיים, לשעבר ראש מטה פיקוד צפון. מגיעה גם יהודית רז, שפעם היתה מחנכת בקיבוץ ונשארה ידידת המשפחה. ליד קברו של זרו קוראים שירים ומקאמות ומספרים מה התחדש במהלך השנה שחלפה. לאחר מכן פונים לקבריהם הסמוכים של יונתן (יוני) ויוחנן (יוחיק) שנפלו במלחמות ישראל ומניחים עליהם פרחים. בתום הטקס נוסעים המתכנסים לטייל או לבקר אתר כלשהו, שנבחר כל שנה מחדש, בהר הכרמל.
 
לאזכרה בא גם אנוכי המְספֵּר. נעמי זורע העמידה לרשותי את ארכיון התיקים המשפחתי, וגם מפתח לבית קיבלתי. היכרותי עם משפחת זורע החלה לפני שנים, בנובמבר 1964. בלשכת הגיוס בחיפה נפגשנו יונתן זורע (יוני קראנו לו) ואני, ומגויסים טריים אחרים, שמספרם האישי התחיל בסדרה חדשה, 951000. חיכינו לפתיחתו של קורס טייס מספר 50. עד מועד פתיחת הקורס הוצבנו, כשנים־עשר נערים מערים וקיבוצים בצפון, לסיפוח בבסיס חיל האוויר ברמת דוד. היו אתנו קובי ריכטר־וייס מרמת יוחנן, אילן סלע מאלונים, משה תימן ואנוכי מיגור, אילן ברינצוויג ואריק בן ארי מהקריות, יואל קאופמן ממרחביה, דני שליידר מנאות מרדכי, יונתן זורע ממעגן מיכאל, ועוד. בכל בוקר היינו מתייצבים בפני הרס"ר, הארי שטיירמן, לעבודה ובערב - עם תום המשימות - שוחררנו לבתינו. רס"ר הבסיס היה הדמות הצבאית הראשונה שפגשנו מקרוב בצבא. על כל השאר הסתכלנו מרחוק ובהערצה בלתי מסויגת.
ימי סוף נובמבר של אותה שנה היו שקטים יחסית בגבול הצפון ואנחנו שירתנו את הרס"ר בעבודות בטון וגינה. לעתים שמרנו בשער ולעתים הבאנו אוכל לשומרים בנקודות הפיזור של המטוסים. יוני זורע בלט מייד באומץ לבו ובמוסריותו. קרה מקרה וסגן שר הביטחון, שמעון פרס, הגיע במפתיע לבסיס וביקש להיכנס ללא אישור מתאים. יונתן זורע, שעמד בשער, לא מיהר לפתוח לו. "אני שמעון פרס", ניסה סגן שר הביטחון. "ואני יונתן זורע!" השיב בתקיפות.
 
קורס טיס מספר 50 נפתח בסוף דצמבר 1964. אנחנו, המסופחים מרמת דוד, התקבצנו יחד באוהל גדול, אחד מני עשרות, שהצטמצם אחרי מספר חודשים לשני חדרים קטנים. מתוך 130 שהתייצבו בפני הרס"ר שיקֶל בבית הספר לטיסה, סיימנו את הקורס בתום שנה וחצי כעשרים סגני משנה, וקיבלנו על מגרש המסדרים בתל נוף את כנפי הטיס ממפקד חיל האוויר, האלוף מוטי הוד. היינו חניכי הקורס האחרון שסיים בתל נוף, לפני שבית הספר עבר דרומה. היינו ארבעה, שנפגשו בסיפוח לבסיס רמת דוד. התגוררנו באוהל גדול, שהיה מעין 'אורווה' מימי הבריטים, ואחר כך בחדר קטן במגורים שהוקצו לצוערי השלבים המתקדמים בקורס: אילן סלע מאלונים, יוני זורע ממעגן מיכאל, משה תימן ואנוכי מיגור. שנה שלמה ויותר ישנו מיטה ליד מיטה, יוני ואני.
לכולם קשה בקורס הטיס. יש מי שהקושי הפיזי בשלב האימונים הצבאיים, הוא העיקרי, ויש מי שקשים לו הלימודים. על כולם משפיע הלחץ הנפשי ולכולם קשה בשלב הטיסות. בודדים נולדו עם 'סטיק ביד'. הרוב מוצאים עצמם ב'טווח הממוצע'. למשה תימן ולאילן היה קשה השלב הפיזי וקל בלימודים. ליוני ולי היה קל להתמודד עם האתגרים הפיזיים וקשה בלימודים ובטיסות. חרקנו שיניים, למדנו את 'השירים' בעל פה. בכל רגע פנוי תרגלנו את עצמנו בסימולציה של טיסה.
בשיחות בינינו, במעט שעות הפנאי שהיו, סיפר יוני שיש לו חבֵרה. תקווה קוראים לה, והיא כבר מאומצת במשפחתם. עוד סיפר שהם יוצאים יחד לריצת שדה ויש ביניהם שפה משותפת עשירה במיוחד. יום אחד, לאחר חופשת שבת בבית, הודיע לנו שהחליט לנתק את הקשר עם תקווה, כי הוא לא מצליח להקצות את הזמן הראוי למערכת היחסים הזאת. ואכן, הוא ניתק את הקשר עד לסוף קורס הטיס, ואנחנו היינו עדים למאבק הפנימי שהתחולל בתוכו, לאחר שקיבל את ההחלטה. נושא אחר שיוני היה מומחה בו היה שיט מפרשיות בים הפתוח. אחד הדברים שניסיתי להבין ממנו היה כיצד משיטים סירת מפרש נגד הרוח והוא היטיב להסביר. באחד הימים הגיע מברק ל'קצין תורן פרחי טיס' (קתפ"ט) בזו הלשון: "יונתן זורע מזל טוב, אתה אח לתאומים. אמא ואבא". היינו בני תשע־עשרה או עשרים. הולדת אח או אחות היה דבר חריג במציאות שלנו. הורינו היו מבוגרים כשילדו אותנו אחרי מלחמת העולם השנייה ולפני מלחמת העצמאות. היינו שייכים לתקופת ה'בּייבּיבּוּם'.
על הוריו לא סיפר לנו יוני מעולם. מועד סיום הקורס התקרב וכבר היינו בעלי דרגות צוער וחבשנו כובעי קסקט והשחצנות של סוף הקורס התחילה להרים ראש. דיירי החדר השכן לנו התמחו בכך והדבר היה בלתי נסבל מבחינתנו. קובי ריכטר, יואש שפירא, אשר גולן וחיים רותם עלו עלינו בהכול, פרט לכוח פיזי. כך מצאנו עצמנו כל יום שישי בצהריים, כאשר נשארנו יחד בבסיס, מזמינים אותם לדו־קרב ומתאבקים בהם בסגנון חופשי. בכל פעם נזקקו לתירוץ חדש ואחֵר מדוע כוחם לא עמד להם. גם אני לא תמיד הבנתי כיצד הצלחנו לגבור עליהם בקלות רבה כל כך. קלטתי זאת בליל ההשתכרות של מסיבת סיום הקורס. כמה ימים לפני אותה מסיבה, מלמל אלי יוני מתחת לשפמו המטופח: "פטישי, אני עוד אשכיב אותך".
 
למקצה ראשון של קרב הורדת־ידיים הזמין יוני את מפקד בית הספר לטיסה, יעקב אגסי ('יענקל'ה איש הווֹטוּרים'). אגסי, מושבניק מכפר חיים, היה חזק למדי, ומישהו היה צריך לספוג את תסכולו של יוני. תחת אדי האלכוהול, ובעידוד החבורה הסובבת, התייצבנו יוני ואני להיאבקות. לא עברו כמה שניות ומצאתי את עצמי, על תשעים הקילוגרמים שלי, מתעופף באוויר ומוטל פרקדן ויוני מעלי נועל את זרועותיו. לא היה לי שום סיכוי וגם טפיחות יד ימין לכניעה לא עזרו. יוני היה זקוק לניצחון מושלם, כדי להוכיח את עליונותו.
 
כשנה לפני מלחמת ששת הימים, ביולי 1966, עמדנו עשרים טייסים חדשים על מגרש המסדרים. כמה חודשים לאחר מכן סיימנו את קורס האימונים המבצעיים על המטוס הצרפתי אורגן וכל אחד מאתנו הוצב לטייסת המבצעית שלו. אילן הלך למסוקים, יוני ומשה תימן הוצבו בטייסת המיסטרים ואחר כך, בצפון, בטייסת הווטורים, אני המשכתי להטיס את האורגן, והוצבתי גם כן בטייסת צפונית. פועלי הרס"ר של הארי שטיירמן חזרו לנקודת ההתחלה שלהם בצבא. מועדון הקצינים הפך להיות מקום שנעים להיות בו, שבילי הבסיס היו מטופחים ויפים וגינותיו ירוקות מתמיד.
ביוני 1967 פרצה המלחמה. משה תימן ויוני חזרו לטייסת המיסטר בתל נוף מבסיס רמת דוד, שם עברו הסבה למטוס הווֹטוּר. יוני טען שהסורים 'יחפשו' אותו, כי אבא שלו, שהיה אלוף פיקוד צפון, התגרה ונלחם בהם. שלושה מדיירי החדר המשותף חזרו מהמלחמה. יוני לא חזר ואיש לא ידע את גורלו. ימים אחדים לאחר שהסתיימה המלחמה יצא זרו לחפש את בנו. שברי המטוס שלו נמצאו בחלקו העליון של נחל הזוויתן ובתוכו שרידי גופתו של יונתן.
 
זרו מעולם לא קרא לבנו יוני או תניק, כמו שכינוהו שאר בני המשפחה והחברים. זרו קרא לו יונתן. לנגד עיניו עמדה דמותו של יהונתן בן שאול, ואת ההשראה לשֵם שאב מן הפסוק הנודע מתוך קינת דוד: "הרי בגלבוע אל טל ואל מטר עליכם ושדי תרומות, כי שם נגעל מגן גיבורים. מגן שאול בלי משיח בשמן. מדם חללים מחֵלֶב גיבורים, קשת יהונתן לא נסוג אחור וחרב שאול לא תשוב ריקם" (שמואל ב, א, כא־כב).
לאחר שיוני נפל בקרב, באנו, חבריו לקורס טייס, לבקר את נעמי וזרו. הם ניחמו אותנו ומאז היינו לחלק מהמשפחה. לימים נספה באימונים גם משה תימן והחבילה נתפרדה. באחד מביקורי אצל המשפחה, בתחילת שנות השבעים, בעודי ממתין לקפה ועוגה, נכנסו לדירה חיים לסקוב ואיסר הראל. הם ליוו את זרו מאז תחילת דרכו במערכות הצבא והביטחון, ואני חשתי שלא בנוח על כך שאיני מעודכן ויודע את הדברים, לכן החלפתי עמם רק כמה מילות דברי נימוסין ומיהרתי לצאת.
אכן, דרכו הביטחונית, הצבאית והציבורית של מאיר זורע היתה חידה בעיני. הוא נפטר ב־24 ביוני 1995 ולא זכיתי לשמוע את סיפור חייו מפיו. כדי להתוודע אליו פניתי לארכיון התיקים והקלטות. למדתי מהם כי זרו היה מבני דור תש"ח. דור שילדותו עברה עליו בתקופת המנדט הבריטי ואחר כך הקים ועיצב את המדינה בשנותיה הראשונות.
חנוך פטישי