דואר ספרותי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
דואר ספרותי
מכר
מאות
עותקים
דואר ספרותי
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

דואר ספרותי

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: רפי וייכרט
  • הוצאה: הוצאת חרגול
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2014
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 85 עמ' מודפסים

ויסלבה שימבורסקה

ויסלבה שימבורסקה (1923-2012) הייתה משוררת פולניה, מסאית ומתרגמת ספרות צרפתית, כלת פרס נובל לספרות לשנת 1996. סגנונה של שימבורסקה מקורי, ישיר ומשוחח עם הקורא. היא עוסקת בנושאים הגדולים ביותר, אך מנסה ללכוד את הרגע, הפעולה או הנקודה הקטנה ביותר. השאלות הקיומיות וההגותיות שהיא נוגעת בהן מובעות ברוב חן, הומור ושנינות ומבלי לאבד את האמפתיה אל "מי שחי – כלומר טועה".

תקציר

פרוזה מקסימה ומשעשעת, מלאה חוכמה והומור מאת המשוררת הגדולה. שימבורסקה לא רוצה לרמוז לכם שאתם גרפומנים או שעדיף לכם לגנוז את השירים שכתבתם במגירה ולא לפתוח אותה לעולם. הסירו דאגה מליבכם. היא מזמינה אתכם לקריאה מענגת במיוחד, ובאותה הזדמנות גם מעניקה מבט מפוכח ומלא כנות על תרבות בכלל וספרות בפרט.
המשוררת הדגולה ויסלבה שימבורסקה (פרס נובל 1996) נמנתה במשך שנים רבות עם חברי מערכת השבועון 'חיים ספרותיים' ‏שראה אור בקרקוב, בפולין הקומוניסטית. היא ערכה בו את המדור "דואר ספרותי", ובו תשובות לקוראים אמיתיים וגם בדויים, מרביתם חובבים נטולי כל כישרון, שביקשו לפרסם את יצירותיהם בכתב-העת.
מבחר ממכתבי התשובה הללו מובא כאן – מחרוזת שופעת של פניני חוכמה ושנינות שיוצרת יחד תמונה עשירה של חיי קריאה וכתיבה, מסורת ספרותית ופרסום, תרבות ושפה, אמנות וקהל. כל אוהבי הקריאה והספרות יתענגו על כתיבתה הצלולה ומלאת ההומור של שימבורסקה, אבל לקהל הכותבים, העורכים, המלומדים ותלמידיהם, המבקרים והמו"לים, בפרט אלה העושים את צעדיהם הראשונים בעולם הספרות, זוהי קריאת חובה.
'דואר ספרותי' תורגם בידי רפי וייכרט, מתרגמה המובהק של שימבורסקה, שתירגם לעברית חמישה קובצי שירה שלה וכן את ספרה 'קריאת רשות' (חרגול/קשב 2005).

פרק ראשון

שיחה על "דואר ספרותי"
 
טרזה ואלאס: מי בחיים ספרותיים* המציא את "דואר ספרותי"?
[* חיים ספרותיים (Życie Literackie): שבועון שראה אור בקרקוב בשנים 1990-1951.]
ויסלבה שימבורסקה: לא היה צורך להמציא אותו. זו מסורת עתיקה הנהוגה בכתבי־עת ספרותיים. תמיד היה צריך להשיב לכותבים מסוימים, בעיקר למתחילים, בלי לשלוח להם מכתבים. בדרך־כלל פתרו את זה בלקוניוּת, ב"לא נוכל להשתמש" או "אנחנו מציעים לך להמשיך לעבוד". הגענו למסקנה שאולי כדאי לפעמים לנמק החלטה כזאת.
ט.ו.: הגענו - למי הכוונה?
ו.ש.: וְלוֹדְז'ימיֶיז' מַצְ'יוֹנְג ואני, שנינו ערכנו לסירוגין את "דואר ספרותי". קל להבחין בין הטקסטים שלנו. וְלוֹדֶק נהג לכתוב בגוף זכר בזמן עבר: "קראתי", "חשבתי", אני השתמשתי בגוף ראשון רבים. מאחר שהייתי האשה היחידה במערכת, אילו כתבתי "קראתי", "חשבתי" - מייד היו חושפים את זהותי.*
[* בפולנית נטיית הפועַל בזמן עבר בלשון יחיד מצביעה על מין הפועֵל.]
ט.ו.: גם התליין מעדיף לשמור על אנונימיות והוא עוטה ברדס שחור.
ו.ש.: אמירה חזקה. אבל לדעתי אלה לא היו הוצאות להורג מן הסוג שלא ניתן לבטל. הנידון יכול היה להמשיך לכתוב כפי שכתב עד כה, רק לשלוח טקסטים לכתבי־עת אחרים. ואולי לפתע להתחיל לכתוב קצת יותר טוב, ואחרת. הנמענים שלנו היו על־פי־רוב אנשים צעירים, וכשצעירים הכול עוד אפשרי. אפילו שמישהו מהם יגדל להיות סופר של ממש.
ט.ו.: ובכל זאת, כשהייתה לנגד עינייך יצירה של מועמד לפרסום ביכורים, חסר אונים ורועד, האם לא חשת שאת אשה חסרת לב?
ו.ש.: חסרת לב? אני עצמי התחלתי משירים גרועים וסיפורים גרועים. ואני יודעת שלדלי מים קרים שנשפך על הראש יש סגולות מרפא. חסרת לב הייתי כאשר מישהו שהציג את עצמו כמורה כתב "מִשוועה".
ט.ו.: נו, זאת בורות רגילה, לא בעיה של אמנות.
ו.ש.: על אמנות במסגרת "הדואר" עוד לא היה אפשר לדבר. השתדלתי להעביר דברים בסיסיים, המלצתי לחשוב שוב על הטקסט שזה עתה נכתב ועל קצת ביקורת של הכותב כלפי עצמו. ולבסוף, המלצתי על קריאת ספרים. אולי אני משלה את עצמי, אבל אני מקווה שאצל כמה אנשים ההרגל הנהדר הזה נשאר לכל החיים.
ט.ו.: האם מישהו מהנמענים שלך חשף אי־פעם את זהותו?
ו.ש.: לא, וחוץ מזה אף אחד לא חייב. מהיצירות הראשונות חסרות הישע מתבגרים, ואפילו שוכחים שמתישהו שלחנו אותן למקום כלשהו.
ט.ו.: תמיד בטחת בקריטריונים שלך להערכה?
ו.ש.: לא תמיד, אבל במקרים של גרפומניה קיצונית - כן.
ט.ו.: נו, הנה נאמרה המילה "גרפומניה", אות קלון חסר רחמים. אינני יודעת אם שמת לב שבתחומי פעילות אחרים של האדם, ביצוע גרוע של עבודה אינו גורר בעקבותיו אפיונים כבדי משמעות כל־כך מבחינה רגשית. המילה "פרטץ'", למשל, גם היא אינה מילה נעימה, אבל איפה היא ואיפה "גרפומן". נגר גרוע, שרברב כושל, שען חובב, חיים להם בשלווה ואיש אינו מגנה אותם. תוקפים בעיקר יוצרים חסרי יכולת: כותב גרפומן, צייר שרבטן, נגן זייפן. נו, וגם מאהבים שלימזלים. כי "אימפוטנט" הוא בדיוק אותו עלבון כמו "גרפומן".
ו.ש.: רק של"גרפומן" יש פוטנציה! הרבה מאוד פוטנציה, יותר מדי פוטנציה. חוץ מזה, למיטב זיכרוני לא קראתי לאף אחד ב"דואר" גרפומן. תחת זאת ניסיתי לכוון את רגישות־היתר של הסופרים לפסים אחרים. למשל, כתיבת מכתבים, יומן או שירים לשימושם של אנשים בסביבה הקרובה.
ט.ו.: כלומר להגשים את עצמם בכתיבה לא מקצועית?
ו.ש.: בדיוק. הבעיה מתחילה כשמחבר של איזה שיר חינני לעת מצוא ישמע ממכריו: "חבר, זה מצוין, אתה חייב לפרסם את זה איפשהו". כתוצאה מכך, מה שאולי היה נחמד ומתאים לנסיבות, מה שמצא חן בעיני בחירת הלב בעלת העיניים הגדולות התכולות, מגיע לידיו של איזה עורך רע לב שאינו שותף להתפעמות הזאת.
ט.ו.: ייתכן שרואים כאן את רוח התקופה המודרנית. שכן בעבר היה זה אך טבעי שאדם שהיה פחות או יותר בעל השכלה הפגין אי־אלו מיומנויות חובבניות בתחום האמנויות היפות. נהגו לכתוב שירים לעת מצוא, בדיוק כמו שציירו אקוורלים או ניגנו בפסנתר.
ו.ש.: אלא שבתקופה ההיא רק בקרב מעטים צץ הדחף לשלוח את הטקסט הכתוב מייד עם היכתבו לעיתונות. החוג הפרטי הספיק.
ט.ו.: בהמשך הייתה הכתיבה הספרותית למקצוע, והרומנטיקה העלתה את מעמדה לגבהים (במיוחד את מעמד המשורר) בהיררכיה החברתית.
ו.ש.: ובזמנים הלא רומנטיים של "הדואר" היה מקובל למקם את המשורר עוד יותר גבוה. צריך לזכור שאלה היו זמנים אפורים, גסים, מחוספסים. ההיטמעות בהמון האנונימי הייתה אמורה למלא את היחיד באושר אינסופי. בינתיים כל אחד רוצה להיות מיוחד במשהו בחיים, להתקיים בפני עצמו. אז לא היו הרבה אפשרויות. נדמה היה שהדבר הכי טוב הוא לראות את שמך בדפוס.
ט.ו.: היום כדי "להתקיים" די להופיע בטלוויזיה.
ו.ש.: ולענות למשל על השאלה מי חיבר את הקינות:* א. שקספיר; ב. מיכאל בָּלוּצְקִי;** ג. יאן קוֹחָנוֹבסקי; ד. פו הדוב. וכמה אופייני - אפילו מי שיהמר על בלוצקי ישוב הביתה עטור תהילה. איזה זמן אנשים יזהו אותו ברחוב.
[* יצירת המופת של יאן קוחנובסקי (1584-1530), מאבות השירה הפולנית.]
[** מיכאל בָּלוּצְקִי: משורר ומחזאי פולני (1901-1837).]
ט.ו.: כשקראתי את "הדואר" שמתי לב שאת אחת הבודדות שיש לה אומץ לומר לטירון שסופר זקוק לכישרון. מבקרים רציניים משתמשים כיום במילה הזאת באי־רצון. נראה שהיא אחת מאותן מילים שעוברים עליהן בשתיקה, שלא לומר - מילים נכלמות.
ו.ש.: ואולי בצדק עוברים עליהן בשתיקה, שכן כישרון הוא דבר שקשה להגדירו מדעית. אבל אין זה אומר שמה שקשה להגדיר במדויק לא קיים. חוץ מזה אינני מבקרת ספרות ואני יכולה להרשות לעצמי חירות מסוימת. כישרון... לאחד יש, לשני לא יהיה לעולם. אבל זה לא אומר שהשני הזה אבוד. אולי יהפוך לביו־כימאי מצוין או יגלה את הקוטב הצפוני.
ט.ו.: עד כמה שזכור לי גילו אותו כבר מזמן.
ו.ש.: באמת נסחפתי. אבל רציתי לומר שהכישרון הספרותי הוא אחד מני רבים. אפשר שיהיו אחרים.
ט.ו.: האם הנמענים שלך הסתמכו לעיתים קרובות על דוגמאות של גאונים שלא זכו להכרה?
ו.ש.: זה קרה. אבל הסיוט של "הדואר" היה רֶמבּוֹ. יוצרים בני שש־עשרה בדרך־כלל ידעו שכשהיה בגילם כתב שירים גאוניים. אז למה השירים שלהם צריכים להיות גרועים יותר?
ט.ו.: והאם הגיעו ל"דואר" טקסטים שלא היו עומדים בצנזורה פוליטית, ודווקא משום כך היה צריך לעבור עליהם בשתיקה?
ו.ש.: אני לא זוכרת כאלה. ודאי שטקסטים "לא מקובלים" הגיעו למערכת, אבל שלחו אותם אנשים ששמם כבר אמר משהו.
ט.ו.: כלומר ההתחלה הייתה לא במרד אלא בקונפורמיזם?
ו.ש.: אני לא יודעת אם זה היה מוזר אז כפי שזה נראה היום. המחשבה הראשונה הייתה פשוט לפרסם בדפוס יצירת ביכורים. ובכן, תחילה רצוי שהיוצרים שיצירותיהם יודפסו יתמצאו בנושאים שעליהם הם כותבים, ורק אחר־כך שינסו לכתוב משהו. רק אז יתעוררו במחבר איזו חשיבה עצמאית ומבע ייחודי משלו... צריך לציין שאנחנו מדברות כל הזמן על מצב שבו טרם קמו ההוצאות העצמאיות והבלתי תלויות, דבר שפתח אפשרויות שונות לחלוטין לא רק לסופרים נודעים אלא גם למתחילים. הצעירים יכלו לגשת מייד לנושאים שלא היו מקובלים על הצנזורה.
ט.ו.: אני שמחה שהסכמת להוציא את "הדואר" הזה. תגידי, איזה רושם עשו עלייך הדברים כשקראת אותם עכשיו מחדש?
ו.ש.: שיש ב"דואר" הזה יותר שעשוע מערך דידקטי. ושרוב האחריות לחוסר האיזון הזה מוטלת עלי. אבל השאר מוטל עלייך, טרזה היקרה, כי את היא שנזכרת ב"דואר" הזה וחפרת אותו משנתונים נושנים.
 
אוקטובר 2000

ויסלבה שימבורסקה

ויסלבה שימבורסקה (1923-2012) הייתה משוררת פולניה, מסאית ומתרגמת ספרות צרפתית, כלת פרס נובל לספרות לשנת 1996. סגנונה של שימבורסקה מקורי, ישיר ומשוחח עם הקורא. היא עוסקת בנושאים הגדולים ביותר, אך מנסה ללכוד את הרגע, הפעולה או הנקודה הקטנה ביותר. השאלות הקיומיות וההגותיות שהיא נוגעת בהן מובעות ברוב חן, הומור ושנינות ומבלי לאבד את האמפתיה אל "מי שחי – כלומר טועה".

סקירות וביקורות

חתום בנשיכה ויסלבה שימבורסקה מחלקת עצות לכותבים מתחילים בספר שנון וחריף שיגרום לכם לזרוק את מעבד התמלילים לפח כשהייתי בן 20 בערך, שלחתי ל'חמישיה הקאמרית' מערכון שכתבתי. הוא נסב על רפתן מעמק חפר שמתלונן על כך שגלגלצ זנחה את המגזר החקלאי שבין חיפה לתל-אביב, כך שלא ניתן לקלוט את התחנה בעת החליבה. האלמנט הקומי, כך לפחות קיוויתי, התבסס על כך שרפתן מחוספס, ישראלי שורשי, מפגין בקיאות מרשימה במוזיקה פופולרית עכשווית. לא קיבלתי תגובה על המערכון שלי, ואין צורך לומר שהוא לא שודר מעולם.

אם הייתי שולח אותו למערכת כתב העת 'חיים ספרותיים‭,'‬ שהתפרסם בקרקוב שבפולין, אולי דווקא הייתי זוכה לתגובה, ולא סתם תגובה - תגובתה של המשוררת הגדולה ולימים זוכת הנובל, ויסלבה שימבורסקה. תשובתה הייתה ודאי עוקצנית, שנונה וישירה, כמו חלק משיריה. יכול להיות שהייתה מפנה את תשומת ליבי לכך שלא טרחתי אפילו להדפיס את המערכון כך שיהיה קריא. היא הייתה אולי מציינת ביובש שחברי 'החמישיה' וכותביה אינם זקוקים למערכון שמחקה, ועוד בגולמנות, את ההומור שלהם עצמם. ייתכן שהייתה כותבת באירוניה שהפרובינציאליות שהיא נושא המערכון ניכרת גם אצל כותבו התמים. ואולי פשוט הייתה מסבירה בלקוניות שז'אנר המערכון כרוך ללא הפרד ביכולת להצחיק, וכיוון שזו נעדרת מהמערכון שכתבתי, אולי כדאי לי לפנות ליצירה בז'אנר אחר. הייתי כנראה נעלב מתגובתה, אבל אולי הייתי לומד משהו.

'דואר ספרותי' הוא מקבץ של תשובות קצרצרות מאת שימבורסקה לכותבים ששלחו את יצירותיהם לכתב עת ספרותי, ששימבורסקה הייתה בין עורכיו. תגובות מסוגננות, בנות לא יותר מחצי עמוד בדרך כלל, שפורסמו בכתב העת בזמן אמת, והן מתפקעות מתבונה ומשנינות הנמסרות בתנופה ובחדווה. הן גם מתנשאות ומעליבות למדי )אם כי שמותיהם של הנמענים נותרו חסויים‭,)‬ אך בכל מקרה מייצרות שיעור מענג ותמציתי באיך לא לכתוב. או כמו שמכריזה כותרת המשנה של הספר: 'איך להיות )או לא להיות( לסופר.'‬

' דואר ספרותי' נוגע בחולשות רבות של כותבים מתחילים. למשל, הנרקיסיזם הנאיבי של אלו שסבורים כי הם מאור שאין כמותו, כך שמספיק לפרוק את יצירת המופת שלהם על ראש הקורא, מבלי להתייחס לאופן הגשתה: "אנחנו מבקשים - מה-זה מבקשים: מפצירים - מה-זה מפצירים: פשוט מתחננים - לשלוח אלינו יצירות שכתובות בצורה קריאה‭."‬ סוג אחר של נרקיסיזם מאפיין כותבים בוסריים המשוכנעים כי לכולם יש סבלנות וזמן לשמוע על לבטיהם וספקותיהם: "לאורך שלושה עמודים וחצי הכותב מתוודה בפנינו שהחליט לכתוב אלינו, שבתחילה לא רצה, אבל אחר כך החליט שכן, כי אם כבר כותבים רצוי לדעת מה לכתוב, ולבד איננו יודעים, אשר על כן צריך להראות למישהו, אף שברגע הראשון חשים עקשנות והיסוס אם לשלוח או לא לשלוח‭"...‬ חלק מהביקורות הן על קלישאות, כמו קלישאת האביב: "אביב, אביב. נערות אכזריות נוטשות את המשוררים שלהן למען משוררים אחרים, דבר שגורם לזרימה כפולה למערכת של שירים‭...‬ האם צריך להתפלא שכל אביב מעורר בנפש העורך שלנו חרדה‭"?‬ אחרות נוגעות להשפעות כבדות מדי שניכרות אצל פרחי הכותבים )באחת הביקורות מבקשת שימבורסקה מהכותב את כתובתו של הסופר הידוע שאותו חיקה, "כדי שנוכל להעביר לו 80 אחוז משכר הסופרים‭,)"‬ או יוצאות נגד כתיבה סנסציונית ‭ "(‬ספרות אמיתית מתחילה רק ברגע שדמויות חיות מרתקות יותר מגופות מסתוריות‭.)"‬

שימבורסקה יודעת להיות אכזרית וחריפה להפליא, גם אם באופן קליל ולקוני. "איך להיות לאיש ספרות‭"?‬ היא כותבת, "אדוני שואל שאלה קשה. בדיוק כמו הילד ששאל איך עושים ילדים, וכשאמו השיבה לו שתסביר לו אחר כך, מפני שעכשיו היא עסוקה, התחיל ללחוץ: 'אז לפחות תסבירי את ההתחלה‭'...‬ מה לעשות, ננסה גם אנחנו להסביר לפחות את ההתחלה: ובכן, צריך שיהיה קצת כישרון‭."‬ אבל יש גם תשובות נבונות שמגלות רוך גדול )אמנם כלפי מי ששימבורסקה מזהה בו ניצוצות כישרון‭:) ‬ "אם אין לאדוני אומץ לבוא אלינו ולדבר על השירים ששלח, אדוני יכול לבוא בלי אומץ. לחסרי ביטחון יש לנו הרבה סימפטיה. איכשהו חסרי הביטחון דורשים מעצמם יותר‭."‬ בכלל, העמדה העיקרית כאן היא רכה והומניסטית, שמבקשת לרפא מקדחת היצירה את מי שמכלים עליה את זמנם לריק: "עדיין שרירה וקיימת התפיסה הרומנטית שלהיות משורר זה הכבוד והתהילה הכי גדולים, בעוד שהכבוד והתהילה הגדולים ביותר משמעם לעשות בצורה מעולה את מה שאדם יודע לעשות‭."‬

הטקסט הזה הוא שיעור לכותבים מתחילים )אם כי מי שייהנה ממנו במיוחד הם אולי דווקא אלו שכבר לא זקוקים לשיעור הזה‭.)‬ אבל לא פחות מכך, 'דואר ספרותי' הוא שיעור למבקרים. המכתבים הקצרים של שימבורסקה הם בסופו של דבר ביקורות ספרות. ואל תתנו לעובדה שהם שנונים ומהנים ותמציתיים כל כך לבלבל אתכם.

עוד 3 תרגומים של ויסלבה שימבורסקה:
סוף והתחלה ‭ 1996 <‬
בשבח החלומות ‭ 2004 <‬
קריאת רשות ‭ 2005 < ‬

בתמונה: ויסלבה שימבורסקה, צילום: יוהנה הולנדר
אריק גלסנר 7 לילות 23/01/2015 לקריאת הסקירה המלאה >

עוד על הספר

  • תרגום: רפי וייכרט
  • הוצאה: הוצאת חרגול
  • תאריך הוצאה: דצמבר 2014
  • קטגוריה: עיון
  • מספר עמודים: 85 עמ' מודפסים

סקירות וביקורות

חתום בנשיכה ויסלבה שימבורסקה מחלקת עצות לכותבים מתחילים בספר שנון וחריף שיגרום לכם לזרוק את מעבד התמלילים לפח כשהייתי בן 20 בערך, שלחתי ל'חמישיה הקאמרית' מערכון שכתבתי. הוא נסב על רפתן מעמק חפר שמתלונן על כך שגלגלצ זנחה את המגזר החקלאי שבין חיפה לתל-אביב, כך שלא ניתן לקלוט את התחנה בעת החליבה. האלמנט הקומי, כך לפחות קיוויתי, התבסס על כך שרפתן מחוספס, ישראלי שורשי, מפגין בקיאות מרשימה במוזיקה פופולרית עכשווית. לא קיבלתי תגובה על המערכון שלי, ואין צורך לומר שהוא לא שודר מעולם.

אם הייתי שולח אותו למערכת כתב העת 'חיים ספרותיים‭,'‬ שהתפרסם בקרקוב שבפולין, אולי דווקא הייתי זוכה לתגובה, ולא סתם תגובה - תגובתה של המשוררת הגדולה ולימים זוכת הנובל, ויסלבה שימבורסקה. תשובתה הייתה ודאי עוקצנית, שנונה וישירה, כמו חלק משיריה. יכול להיות שהייתה מפנה את תשומת ליבי לכך שלא טרחתי אפילו להדפיס את המערכון כך שיהיה קריא. היא הייתה אולי מציינת ביובש שחברי 'החמישיה' וכותביה אינם זקוקים למערכון שמחקה, ועוד בגולמנות, את ההומור שלהם עצמם. ייתכן שהייתה כותבת באירוניה שהפרובינציאליות שהיא נושא המערכון ניכרת גם אצל כותבו התמים. ואולי פשוט הייתה מסבירה בלקוניות שז'אנר המערכון כרוך ללא הפרד ביכולת להצחיק, וכיוון שזו נעדרת מהמערכון שכתבתי, אולי כדאי לי לפנות ליצירה בז'אנר אחר. הייתי כנראה נעלב מתגובתה, אבל אולי הייתי לומד משהו.

'דואר ספרותי' הוא מקבץ של תשובות קצרצרות מאת שימבורסקה לכותבים ששלחו את יצירותיהם לכתב עת ספרותי, ששימבורסקה הייתה בין עורכיו. תגובות מסוגננות, בנות לא יותר מחצי עמוד בדרך כלל, שפורסמו בכתב העת בזמן אמת, והן מתפקעות מתבונה ומשנינות הנמסרות בתנופה ובחדווה. הן גם מתנשאות ומעליבות למדי )אם כי שמותיהם של הנמענים נותרו חסויים‭,)‬ אך בכל מקרה מייצרות שיעור מענג ותמציתי באיך לא לכתוב. או כמו שמכריזה כותרת המשנה של הספר: 'איך להיות )או לא להיות( לסופר.'‬

' דואר ספרותי' נוגע בחולשות רבות של כותבים מתחילים. למשל, הנרקיסיזם הנאיבי של אלו שסבורים כי הם מאור שאין כמותו, כך שמספיק לפרוק את יצירת המופת שלהם על ראש הקורא, מבלי להתייחס לאופן הגשתה: "אנחנו מבקשים - מה-זה מבקשים: מפצירים - מה-זה מפצירים: פשוט מתחננים - לשלוח אלינו יצירות שכתובות בצורה קריאה‭."‬ סוג אחר של נרקיסיזם מאפיין כותבים בוסריים המשוכנעים כי לכולם יש סבלנות וזמן לשמוע על לבטיהם וספקותיהם: "לאורך שלושה עמודים וחצי הכותב מתוודה בפנינו שהחליט לכתוב אלינו, שבתחילה לא רצה, אבל אחר כך החליט שכן, כי אם כבר כותבים רצוי לדעת מה לכתוב, ולבד איננו יודעים, אשר על כן צריך להראות למישהו, אף שברגע הראשון חשים עקשנות והיסוס אם לשלוח או לא לשלוח‭"...‬ חלק מהביקורות הן על קלישאות, כמו קלישאת האביב: "אביב, אביב. נערות אכזריות נוטשות את המשוררים שלהן למען משוררים אחרים, דבר שגורם לזרימה כפולה למערכת של שירים‭...‬ האם צריך להתפלא שכל אביב מעורר בנפש העורך שלנו חרדה‭"?‬ אחרות נוגעות להשפעות כבדות מדי שניכרות אצל פרחי הכותבים )באחת הביקורות מבקשת שימבורסקה מהכותב את כתובתו של הסופר הידוע שאותו חיקה, "כדי שנוכל להעביר לו 80 אחוז משכר הסופרים‭,)"‬ או יוצאות נגד כתיבה סנסציונית ‭ "(‬ספרות אמיתית מתחילה רק ברגע שדמויות חיות מרתקות יותר מגופות מסתוריות‭.)"‬

שימבורסקה יודעת להיות אכזרית וחריפה להפליא, גם אם באופן קליל ולקוני. "איך להיות לאיש ספרות‭"?‬ היא כותבת, "אדוני שואל שאלה קשה. בדיוק כמו הילד ששאל איך עושים ילדים, וכשאמו השיבה לו שתסביר לו אחר כך, מפני שעכשיו היא עסוקה, התחיל ללחוץ: 'אז לפחות תסבירי את ההתחלה‭'...‬ מה לעשות, ננסה גם אנחנו להסביר לפחות את ההתחלה: ובכן, צריך שיהיה קצת כישרון‭."‬ אבל יש גם תשובות נבונות שמגלות רוך גדול )אמנם כלפי מי ששימבורסקה מזהה בו ניצוצות כישרון‭:) ‬ "אם אין לאדוני אומץ לבוא אלינו ולדבר על השירים ששלח, אדוני יכול לבוא בלי אומץ. לחסרי ביטחון יש לנו הרבה סימפטיה. איכשהו חסרי הביטחון דורשים מעצמם יותר‭."‬ בכלל, העמדה העיקרית כאן היא רכה והומניסטית, שמבקשת לרפא מקדחת היצירה את מי שמכלים עליה את זמנם לריק: "עדיין שרירה וקיימת התפיסה הרומנטית שלהיות משורר זה הכבוד והתהילה הכי גדולים, בעוד שהכבוד והתהילה הגדולים ביותר משמעם לעשות בצורה מעולה את מה שאדם יודע לעשות‭."‬

הטקסט הזה הוא שיעור לכותבים מתחילים )אם כי מי שייהנה ממנו במיוחד הם אולי דווקא אלו שכבר לא זקוקים לשיעור הזה‭.)‬ אבל לא פחות מכך, 'דואר ספרותי' הוא שיעור למבקרים. המכתבים הקצרים של שימבורסקה הם בסופו של דבר ביקורות ספרות. ואל תתנו לעובדה שהם שנונים ומהנים ותמציתיים כל כך לבלבל אתכם.

עוד 3 תרגומים של ויסלבה שימבורסקה:
סוף והתחלה ‭ 1996 <‬
בשבח החלומות ‭ 2004 <‬
קריאת רשות ‭ 2005 < ‬

בתמונה: ויסלבה שימבורסקה, צילום: יוהנה הולנדר
אריק גלסנר 7 לילות 23/01/2015 לקריאת הסקירה המלאה >
דואר ספרותי ויסלבה שימבורסקה

שיחה על "דואר ספרותי"
 
טרזה ואלאס: מי בחיים ספרותיים* המציא את "דואר ספרותי"?
[* חיים ספרותיים (Życie Literackie): שבועון שראה אור בקרקוב בשנים 1990-1951.]
ויסלבה שימבורסקה: לא היה צורך להמציא אותו. זו מסורת עתיקה הנהוגה בכתבי־עת ספרותיים. תמיד היה צריך להשיב לכותבים מסוימים, בעיקר למתחילים, בלי לשלוח להם מכתבים. בדרך־כלל פתרו את זה בלקוניוּת, ב"לא נוכל להשתמש" או "אנחנו מציעים לך להמשיך לעבוד". הגענו למסקנה שאולי כדאי לפעמים לנמק החלטה כזאת.
ט.ו.: הגענו - למי הכוונה?
ו.ש.: וְלוֹדְז'ימיֶיז' מַצְ'יוֹנְג ואני, שנינו ערכנו לסירוגין את "דואר ספרותי". קל להבחין בין הטקסטים שלנו. וְלוֹדֶק נהג לכתוב בגוף זכר בזמן עבר: "קראתי", "חשבתי", אני השתמשתי בגוף ראשון רבים. מאחר שהייתי האשה היחידה במערכת, אילו כתבתי "קראתי", "חשבתי" - מייד היו חושפים את זהותי.*
[* בפולנית נטיית הפועַל בזמן עבר בלשון יחיד מצביעה על מין הפועֵל.]
ט.ו.: גם התליין מעדיף לשמור על אנונימיות והוא עוטה ברדס שחור.
ו.ש.: אמירה חזקה. אבל לדעתי אלה לא היו הוצאות להורג מן הסוג שלא ניתן לבטל. הנידון יכול היה להמשיך לכתוב כפי שכתב עד כה, רק לשלוח טקסטים לכתבי־עת אחרים. ואולי לפתע להתחיל לכתוב קצת יותר טוב, ואחרת. הנמענים שלנו היו על־פי־רוב אנשים צעירים, וכשצעירים הכול עוד אפשרי. אפילו שמישהו מהם יגדל להיות סופר של ממש.
ט.ו.: ובכל זאת, כשהייתה לנגד עינייך יצירה של מועמד לפרסום ביכורים, חסר אונים ורועד, האם לא חשת שאת אשה חסרת לב?
ו.ש.: חסרת לב? אני עצמי התחלתי משירים גרועים וסיפורים גרועים. ואני יודעת שלדלי מים קרים שנשפך על הראש יש סגולות מרפא. חסרת לב הייתי כאשר מישהו שהציג את עצמו כמורה כתב "מִשוועה".
ט.ו.: נו, זאת בורות רגילה, לא בעיה של אמנות.
ו.ש.: על אמנות במסגרת "הדואר" עוד לא היה אפשר לדבר. השתדלתי להעביר דברים בסיסיים, המלצתי לחשוב שוב על הטקסט שזה עתה נכתב ועל קצת ביקורת של הכותב כלפי עצמו. ולבסוף, המלצתי על קריאת ספרים. אולי אני משלה את עצמי, אבל אני מקווה שאצל כמה אנשים ההרגל הנהדר הזה נשאר לכל החיים.
ט.ו.: האם מישהו מהנמענים שלך חשף אי־פעם את זהותו?
ו.ש.: לא, וחוץ מזה אף אחד לא חייב. מהיצירות הראשונות חסרות הישע מתבגרים, ואפילו שוכחים שמתישהו שלחנו אותן למקום כלשהו.
ט.ו.: תמיד בטחת בקריטריונים שלך להערכה?
ו.ש.: לא תמיד, אבל במקרים של גרפומניה קיצונית - כן.
ט.ו.: נו, הנה נאמרה המילה "גרפומניה", אות קלון חסר רחמים. אינני יודעת אם שמת לב שבתחומי פעילות אחרים של האדם, ביצוע גרוע של עבודה אינו גורר בעקבותיו אפיונים כבדי משמעות כל־כך מבחינה רגשית. המילה "פרטץ'", למשל, גם היא אינה מילה נעימה, אבל איפה היא ואיפה "גרפומן". נגר גרוע, שרברב כושל, שען חובב, חיים להם בשלווה ואיש אינו מגנה אותם. תוקפים בעיקר יוצרים חסרי יכולת: כותב גרפומן, צייר שרבטן, נגן זייפן. נו, וגם מאהבים שלימזלים. כי "אימפוטנט" הוא בדיוק אותו עלבון כמו "גרפומן".
ו.ש.: רק של"גרפומן" יש פוטנציה! הרבה מאוד פוטנציה, יותר מדי פוטנציה. חוץ מזה, למיטב זיכרוני לא קראתי לאף אחד ב"דואר" גרפומן. תחת זאת ניסיתי לכוון את רגישות־היתר של הסופרים לפסים אחרים. למשל, כתיבת מכתבים, יומן או שירים לשימושם של אנשים בסביבה הקרובה.
ט.ו.: כלומר להגשים את עצמם בכתיבה לא מקצועית?
ו.ש.: בדיוק. הבעיה מתחילה כשמחבר של איזה שיר חינני לעת מצוא ישמע ממכריו: "חבר, זה מצוין, אתה חייב לפרסם את זה איפשהו". כתוצאה מכך, מה שאולי היה נחמד ומתאים לנסיבות, מה שמצא חן בעיני בחירת הלב בעלת העיניים הגדולות התכולות, מגיע לידיו של איזה עורך רע לב שאינו שותף להתפעמות הזאת.
ט.ו.: ייתכן שרואים כאן את רוח התקופה המודרנית. שכן בעבר היה זה אך טבעי שאדם שהיה פחות או יותר בעל השכלה הפגין אי־אלו מיומנויות חובבניות בתחום האמנויות היפות. נהגו לכתוב שירים לעת מצוא, בדיוק כמו שציירו אקוורלים או ניגנו בפסנתר.
ו.ש.: אלא שבתקופה ההיא רק בקרב מעטים צץ הדחף לשלוח את הטקסט הכתוב מייד עם היכתבו לעיתונות. החוג הפרטי הספיק.
ט.ו.: בהמשך הייתה הכתיבה הספרותית למקצוע, והרומנטיקה העלתה את מעמדה לגבהים (במיוחד את מעמד המשורר) בהיררכיה החברתית.
ו.ש.: ובזמנים הלא רומנטיים של "הדואר" היה מקובל למקם את המשורר עוד יותר גבוה. צריך לזכור שאלה היו זמנים אפורים, גסים, מחוספסים. ההיטמעות בהמון האנונימי הייתה אמורה למלא את היחיד באושר אינסופי. בינתיים כל אחד רוצה להיות מיוחד במשהו בחיים, להתקיים בפני עצמו. אז לא היו הרבה אפשרויות. נדמה היה שהדבר הכי טוב הוא לראות את שמך בדפוס.
ט.ו.: היום כדי "להתקיים" די להופיע בטלוויזיה.
ו.ש.: ולענות למשל על השאלה מי חיבר את הקינות:* א. שקספיר; ב. מיכאל בָּלוּצְקִי;** ג. יאן קוֹחָנוֹבסקי; ד. פו הדוב. וכמה אופייני - אפילו מי שיהמר על בלוצקי ישוב הביתה עטור תהילה. איזה זמן אנשים יזהו אותו ברחוב.
[* יצירת המופת של יאן קוחנובסקי (1584-1530), מאבות השירה הפולנית.]
[** מיכאל בָּלוּצְקִי: משורר ומחזאי פולני (1901-1837).]
ט.ו.: כשקראתי את "הדואר" שמתי לב שאת אחת הבודדות שיש לה אומץ לומר לטירון שסופר זקוק לכישרון. מבקרים רציניים משתמשים כיום במילה הזאת באי־רצון. נראה שהיא אחת מאותן מילים שעוברים עליהן בשתיקה, שלא לומר - מילים נכלמות.
ו.ש.: ואולי בצדק עוברים עליהן בשתיקה, שכן כישרון הוא דבר שקשה להגדירו מדעית. אבל אין זה אומר שמה שקשה להגדיר במדויק לא קיים. חוץ מזה אינני מבקרת ספרות ואני יכולה להרשות לעצמי חירות מסוימת. כישרון... לאחד יש, לשני לא יהיה לעולם. אבל זה לא אומר שהשני הזה אבוד. אולי יהפוך לביו־כימאי מצוין או יגלה את הקוטב הצפוני.
ט.ו.: עד כמה שזכור לי גילו אותו כבר מזמן.
ו.ש.: באמת נסחפתי. אבל רציתי לומר שהכישרון הספרותי הוא אחד מני רבים. אפשר שיהיו אחרים.
ט.ו.: האם הנמענים שלך הסתמכו לעיתים קרובות על דוגמאות של גאונים שלא זכו להכרה?
ו.ש.: זה קרה. אבל הסיוט של "הדואר" היה רֶמבּוֹ. יוצרים בני שש־עשרה בדרך־כלל ידעו שכשהיה בגילם כתב שירים גאוניים. אז למה השירים שלהם צריכים להיות גרועים יותר?
ט.ו.: והאם הגיעו ל"דואר" טקסטים שלא היו עומדים בצנזורה פוליטית, ודווקא משום כך היה צריך לעבור עליהם בשתיקה?
ו.ש.: אני לא זוכרת כאלה. ודאי שטקסטים "לא מקובלים" הגיעו למערכת, אבל שלחו אותם אנשים ששמם כבר אמר משהו.
ט.ו.: כלומר ההתחלה הייתה לא במרד אלא בקונפורמיזם?
ו.ש.: אני לא יודעת אם זה היה מוזר אז כפי שזה נראה היום. המחשבה הראשונה הייתה פשוט לפרסם בדפוס יצירת ביכורים. ובכן, תחילה רצוי שהיוצרים שיצירותיהם יודפסו יתמצאו בנושאים שעליהם הם כותבים, ורק אחר־כך שינסו לכתוב משהו. רק אז יתעוררו במחבר איזו חשיבה עצמאית ומבע ייחודי משלו... צריך לציין שאנחנו מדברות כל הזמן על מצב שבו טרם קמו ההוצאות העצמאיות והבלתי תלויות, דבר שפתח אפשרויות שונות לחלוטין לא רק לסופרים נודעים אלא גם למתחילים. הצעירים יכלו לגשת מייד לנושאים שלא היו מקובלים על הצנזורה.
ט.ו.: אני שמחה שהסכמת להוציא את "הדואר" הזה. תגידי, איזה רושם עשו עלייך הדברים כשקראת אותם עכשיו מחדש?
ו.ש.: שיש ב"דואר" הזה יותר שעשוע מערך דידקטי. ושרוב האחריות לחוסר האיזון הזה מוטלת עלי. אבל השאר מוטל עלייך, טרזה היקרה, כי את היא שנזכרת ב"דואר" הזה וחפרת אותו משנתונים נושנים.
 
אוקטובר 2000