על הזקנה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
על הזקנה
מכר
מאות
עותקים
על הזקנה
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

מרקוס טוליוס קיקרו

מרקוס טוליוס קיקרו (קרוי בעברית גם "ציצרו"‏ או "ציצרון", בלטינית: Marcus Tullius Cicero‏; 3 בינואר 106 לפנה"ס - 7 בדצמבר 43 לפנה"ס) נולד בשנת 106 לפנה"ס ונרצח על ידי קלגסיו של אנטוניוס בדצמבר שנת 43 לפנה"ס. הוא החל את דרכו כפרקליט מצליח ואף שלא היה ממעמד האצולה, אלא ממעמד הפרשים, עלה בידו להתקדם במסלול המשרות הציבוריות עד שהיה לקונסול והוא בן 42 – הגיל המוקדם ביותר למועמדות לקונסולאט. קיקרו נחשב לגדול נואמיה של רומא, וכתביו מצטיינים בסגנונם הבהיר והפשוט; אף במשפטיו הנפתלים ביותר לא נעדרת עקיבות טיעוניו והגיון הדברים נהיר לקורא. כנואם, שימש קיקרו מופת לאיש משכיל ורחב אופקים, שכל כולו נתון ללימוד וקריאה מתמשכים, בעיקר בכתבי הפילוסופים היווניים. כך יכול הוא לתבל את נאומיו ולתת לטיעוניו משנה תוקף בהסתמך על מעשיהם ודבריהם של אנשי שם מן העבר. יכולתו להיות שנון, עוקצני ואירוני ובה בעת גם לדבר על לב שומעיו ולפנות לרגשותיהם קנתה לו תהילת עולם כפרקליט וכנואם. שני ספרים נוספים משלו ראו אור בנהר ספרים, אף הם בתרגומו המוער של אברהם ארואטי: על הזקנה ועל הידידות.

תקציר

מרקוס טוליוס קיקרו, מגדולי אנשי הרוח בכל הזמנים, גדול נואמיה של רומא, מופת לאיש משכיל ורחב אופקים, מבהיר בחיבור זה את דעתו על פרק החיים האחרון בחיי האדם, המוכּר לנו כזִקנה. בניגוד לדעתם של רבים, ובעיקר לחששותיהם מפני תקופה זו, המבטאת את ההתקרבות לקץ החיים, לְדעת קיקרו לא זו בלבד שאין הזקנה מכבידה על האדם, אלא אף עשויה להיות פסגת חייו. יתֵרה מזו, החכם הרומי אף מוצא קרני אור לא מעטות בשיוט האיטי הזה לעבר חוף המבטחים, ובכך הוא מפוגג ומרחיק מלִבנו את הנורא מן המוות – הפחד מפניו.

תרגום זה מצטרף אל תרגומיו האחרים של אברהם ארואטי מן הפילוסופיה היוונית והרומית, שראו אור בסדרה "זמן לפילוסופיה" בשנים האחרונות וזכו להערכה רבה: על החיים המאושרים מאת לוקיוס אנאיוס סנקה; על שלוות הנפש מאת פלוטרכוס; המדריך מאת אפיקטטוס; מחשבות לעצמי מאת מרקוס אורליוס ועל הידידות מאת קיקרו.

פרק ראשון

I


(1)    אִם אוֹעִילְךָ, הוֹי טִיטוּס, אָסִיר מֵעָלֶיךָ הַדַּאַג,
שֶׁמַּטְרִידְךָ כָּעֵת, מְקַנֵּן בְּחֻבְּךָ וּמְיַסְּרֶךָּ,
מַה יִּהְיֶה בִּשְׂכָרִי?[1]
הן יורשה לי, אטיקוס,[2] לפנות אליך באותם חרוזים, שבהם פונה אל פְלַמִינִינוּס
זֶה הָאִישׁ לֹא רַב רְכוּשׁוֹ אַךְ יָשְׁרָה תְּמַלְּאֵהוּ.[3]
עם זאת איטיב לדעת, כי אינך כפלמינינוס:
כָּכָה דּוֹאֵג אַתָּה, טִיטוּס, הֵן בַּיּוֹם הֵן בַּלַּיִל.[4]
הלא מכיר אני את מזגך המתון ואת שלוותך, וברי לי, כי לא רק כינוי רכשת לך באתונה, אלא גם נועם הליכות ותבונה. ובכל זאת חוששני, כי פעמים יטרידוך ביתר שאת אותם עניינים המטרידים אותי, שעליהם יקשה למצוא נחמה, ויש אפוא לדחותה לעת אחרת.[5] אולם עתה ייטב בעינַי לכתוב לך דבר מה על אודות הזקנה. (2) הלא חפצתי, כי הן אתה הן אנוכי נשתחרר מעול זה המשותף לשנינו, עולהּ של זקנה אשר כבר לוחצתנו או לבטח ממשמשת ובאה.[6] אמנם איטיב לדעת, כי אכן נושא אתה נטל זה, ואף תמשיך לשאתו, במתינות ובחוכמה, כדרכך בכל שאר העניינים. ברם הואיל ורציתי לכתוב דבר מה על הזקנה, הנה הופעת אתה בעיני רוחי כראוי לתשורה זו, שעליה נתענג שנינו גם יחד. אמת, חיבור ספר זה הסב לי הנאה כה רבה, עד כי לא זו בלבד שמָחַה את כל טרדות הזקנה, אלא גם הפך את זקנתי לנעימה ומענגת. לפיכך אי אפשר לעולם לשבח את הפילוסופיה כדי מעלתה, היות שאם ילך אדם בדרכיה, יוכל לחיות כל תקופה בחייו ללא קושי.
(3) הנה כי כן דנו רבות בנושאים אחרים ועוד נדון בהם לעתים קרובות; ספר זה, שאותו אני שולח אליך, עניינו הזקנה. אולם לא שמתי את הדיון כולו בפי טִיתּוֹנוֹס,[7] כמעשה אַרִיסְטוֹן[8] איש קֶאוֹס — הן מועטה המהימנות באגדה — אלא ייחסתיו למרקוס קאטו[9] הישיש כדי לשוות לו אמינות רבה יותר. אתאר את לַאילִיוּס[10] ואת סְקִיפִּיוֹ[11] בביקורם אצלו, משתאים לקלילות הרבה, שבה הוא נושא את זקנתו, ואפרט את תשובתו להם. אם ידמה, שקאטו שוטח את טיעוניו ביתר למדנות מכפי הרגלו הוא בספריו, יַחֵס נא זאת לספרות היוונית, שעליה, כידוע, הרבה לשקוד בזקנתו. אך מה צורך לנו להכביר מילים? הן הרצאתו של קאטו עצמו כבר תפרש את מכלול דעותינו על הזקנה.

מרקוס טוליוס קיקרו (קרוי בעברית גם "ציצרו"‏ או "ציצרון", בלטינית: Marcus Tullius Cicero‏; 3 בינואר 106 לפנה"ס - 7 בדצמבר 43 לפנה"ס) נולד בשנת 106 לפנה"ס ונרצח על ידי קלגסיו של אנטוניוס בדצמבר שנת 43 לפנה"ס. הוא החל את דרכו כפרקליט מצליח ואף שלא היה ממעמד האצולה, אלא ממעמד הפרשים, עלה בידו להתקדם במסלול המשרות הציבוריות עד שהיה לקונסול והוא בן 42 – הגיל המוקדם ביותר למועמדות לקונסולאט. קיקרו נחשב לגדול נואמיה של רומא, וכתביו מצטיינים בסגנונם הבהיר והפשוט; אף במשפטיו הנפתלים ביותר לא נעדרת עקיבות טיעוניו והגיון הדברים נהיר לקורא. כנואם, שימש קיקרו מופת לאיש משכיל ורחב אופקים, שכל כולו נתון ללימוד וקריאה מתמשכים, בעיקר בכתבי הפילוסופים היווניים. כך יכול הוא לתבל את נאומיו ולתת לטיעוניו משנה תוקף בהסתמך על מעשיהם ודבריהם של אנשי שם מן העבר. יכולתו להיות שנון, עוקצני ואירוני ובה בעת גם לדבר על לב שומעיו ולפנות לרגשותיהם קנתה לו תהילת עולם כפרקליט וכנואם. שני ספרים נוספים משלו ראו אור בנהר ספרים, אף הם בתרגומו המוער של אברהם ארואטי: על הזקנה ועל הידידות.

עוד על הספר

על הזקנה מרקוס טוליוס קיקרו

I


(1)    אִם אוֹעִילְךָ, הוֹי טִיטוּס, אָסִיר מֵעָלֶיךָ הַדַּאַג,
שֶׁמַּטְרִידְךָ כָּעֵת, מְקַנֵּן בְּחֻבְּךָ וּמְיַסְּרֶךָּ,
מַה יִּהְיֶה בִּשְׂכָרִי?[1]
הן יורשה לי, אטיקוס,[2] לפנות אליך באותם חרוזים, שבהם פונה אל פְלַמִינִינוּס
זֶה הָאִישׁ לֹא רַב רְכוּשׁוֹ אַךְ יָשְׁרָה תְּמַלְּאֵהוּ.[3]
עם זאת איטיב לדעת, כי אינך כפלמינינוס:
כָּכָה דּוֹאֵג אַתָּה, טִיטוּס, הֵן בַּיּוֹם הֵן בַּלַּיִל.[4]
הלא מכיר אני את מזגך המתון ואת שלוותך, וברי לי, כי לא רק כינוי רכשת לך באתונה, אלא גם נועם הליכות ותבונה. ובכל זאת חוששני, כי פעמים יטרידוך ביתר שאת אותם עניינים המטרידים אותי, שעליהם יקשה למצוא נחמה, ויש אפוא לדחותה לעת אחרת.[5] אולם עתה ייטב בעינַי לכתוב לך דבר מה על אודות הזקנה. (2) הלא חפצתי, כי הן אתה הן אנוכי נשתחרר מעול זה המשותף לשנינו, עולהּ של זקנה אשר כבר לוחצתנו או לבטח ממשמשת ובאה.[6] אמנם איטיב לדעת, כי אכן נושא אתה נטל זה, ואף תמשיך לשאתו, במתינות ובחוכמה, כדרכך בכל שאר העניינים. ברם הואיל ורציתי לכתוב דבר מה על הזקנה, הנה הופעת אתה בעיני רוחי כראוי לתשורה זו, שעליה נתענג שנינו גם יחד. אמת, חיבור ספר זה הסב לי הנאה כה רבה, עד כי לא זו בלבד שמָחַה את כל טרדות הזקנה, אלא גם הפך את זקנתי לנעימה ומענגת. לפיכך אי אפשר לעולם לשבח את הפילוסופיה כדי מעלתה, היות שאם ילך אדם בדרכיה, יוכל לחיות כל תקופה בחייו ללא קושי.
(3) הנה כי כן דנו רבות בנושאים אחרים ועוד נדון בהם לעתים קרובות; ספר זה, שאותו אני שולח אליך, עניינו הזקנה. אולם לא שמתי את הדיון כולו בפי טִיתּוֹנוֹס,[7] כמעשה אַרִיסְטוֹן[8] איש קֶאוֹס — הן מועטה המהימנות באגדה — אלא ייחסתיו למרקוס קאטו[9] הישיש כדי לשוות לו אמינות רבה יותר. אתאר את לַאילִיוּס[10] ואת סְקִיפִּיוֹ[11] בביקורם אצלו, משתאים לקלילות הרבה, שבה הוא נושא את זקנתו, ואפרט את תשובתו להם. אם ידמה, שקאטו שוטח את טיעוניו ביתר למדנות מכפי הרגלו הוא בספריו, יַחֵס נא זאת לספרות היוונית, שעליה, כידוע, הרבה לשקוד בזקנתו. אך מה צורך לנו להכביר מילים? הן הרצאתו של קאטו עצמו כבר תפרש את מכלול דעותינו על הזקנה.