על הזקנה

I

(1)    אִם אוֹעִילְךָ, הוֹי טִיטוּס, אָסִיר מֵעָלֶיךָ הַדַּאַג,
שֶׁמַּטְרִידְךָ כָּעֵת, מְקַנֵּן בְּחֻבְּךָ וּמְיַסְּרֶךָּ,
מַה יִּהְיֶה בִּשְׂכָרִי?[1]
הן יורשה לי, אטיקוס,[2] לפנות אליך באותם חרוזים, שבהם פונה אל פְלַמִינִינוּס
זֶה הָאִישׁ לֹא רַב רְכוּשׁוֹ אַךְ יָשְׁרָה תְּמַלְּאֵהוּ.[3]
עם זאת איטיב לדעת, כי אינך כפלמינינוס:
כָּכָה דּוֹאֵג אַתָּה, טִיטוּס, הֵן בַּיּוֹם הֵן בַּלַּיִל.[4]
הלא מכיר אני את מזגך המתון ואת שלוותך, וברי לי, כי לא רק כינוי רכשת לך באתונה, אלא גם נועם הליכות ותבונה. ובכל זאת חוששני, כי פעמים יטרידוך ביתר שאת אותם עניינים המטרידים אותי, שעליהם יקשה למצוא נחמה, ויש אפוא לדחותה לעת אחרת.[5] אולם עתה ייטב בעינַי לכתוב לך דבר מה על אודות הזקנה. (2) הלא חפצתי, כי הן אתה הן אנוכי נשתחרר מעול זה המשותף לשנינו, עולהּ של זקנה אשר כבר לוחצתנו או לבטח ממשמשת ובאה.[6] אמנם איטיב לדעת, כי אכן נושא אתה נטל זה, ואף תמשיך לשאתו, במתינות ובחוכמה, כדרכך בכל שאר העניינים. ברם הואיל ורציתי לכתוב דבר מה על הזקנה, הנה הופעת אתה בעיני רוחי כראוי לתשורה זו, שעליה נתענג שנינו גם יחד. אמת, חיבור ספר זה הסב לי הנאה כה רבה, עד כי לא זו בלבד שמָחַה את כל טרדות הזקנה, אלא גם הפך את זקנתי לנעימה ומענגת. לפיכך אי אפשר לעולם לשבח את הפילוסופיה כדי מעלתה, היות שאם ילך אדם בדרכיה, יוכל לחיות כל תקופה בחייו ללא קושי.
(3) הנה כי כן דנו רבות בנושאים אחרים ועוד נדון בהם לעתים קרובות; ספר זה, שאותו אני שולח אליך, עניינו הזקנה. אולם לא שמתי את הדיון כולו בפי טִיתּוֹנוֹס,[7] כמעשה אַרִיסְטוֹן[8] איש קֶאוֹס — הן מועטה המהימנות באגדה — אלא ייחסתיו למרקוס קאטו[9] הישיש כדי לשוות לו אמינות רבה יותר. אתאר את לַאילִיוּס[10] ואת סְקִיפִּיוֹ[11] בביקורם אצלו, משתאים לקלילות הרבה, שבה הוא נושא את זקנתו, ואפרט את תשובתו להם. אם ידמה, שקאטו שוטח את טיעוניו ביתר למדנות מכפי הרגלו הוא בספריו, יַחֵס נא זאת לספרות היוונית, שעליה, כידוע, הרבה לשקוד בזקנתו. אך מה צורך לנו להכביר מילים? הן הרצאתו של קאטו עצמו כבר תפרש את מכלול דעותינו על הזקנה.