ניסויים בחיי משפחה

דן

1

זה נגמר.
השמים היו עזים ובוכיים ואנחנו חדלנו לאהוב. גשם הצליף על שמשות המכוניות ועל גגות הבתים ועל הכבישים ועל דגלוני כביסה מתנופפים ועל נמיות אפרפרות ומעוקלות גזרה שהתחככו בעשב השדה וחיפשו נחשים למאכל. אשתי אמרה לי, "זה נגמר," והוסיפה שמוטב שאחדל להאמין שיש לזוגיות הזאת תקווה, והיתה נחושה בדרכה "להמשיך הלאה", כי "לא טוב לי" ו"לא טוב לנו" "כבר הרבה מאוד זמן". בקיצור, ניסתה למרק את רגשותיה במילים. אבל היא אף פעם לא הצטיינה במילים, גם לא במירוק, ואני גילגלתי עיניים ואמרתי לה ששקר קטן וּמַתְמיד הוא נורא ומזוויע בהרבה משקר אחד גדול ועצום וחד־פעמי. היא אספה את שערה בגומייה והמשיכה לשקר שאהבה אותי אי־פעם. קראתי לה "נבלה בוגדנית", למרות שלא בגדה בי מעולם עם אף אחד — לכל הפחות לא היתה לי ראָיָה לדבר שכזה — ויצאתי מהבית וטרקתי מאחורי את הדלת ואחר כך גם את דלת המכונית, וזה נשמע כמו שנשמעת צנצנת כשהיא נסגרת מבפנים. אני מניח.
קיפוד ריקד לאורך המדרכה, נמלט מפני בעל חיים זריז ממנו (חתול? האם חתולים טורפים קיפודים?) ורציתי לבעוט בו כמו שעושים בכדור תועה שילדים גילגלו לעברך, אבל חשבתי שנוֹראוֹת החיים העירוניים כבר ידאגו למותו בדרך בלתי טבעית אחרת, גרועה יותר מכל מה שאוכל להמציא. הייתי גרוע בעינוי בעלי חיים, בהסבת כאב לזולת ובהימנעות מפני מחלת הדיכאון. עמדתי לאבד את עבודתי, את אשתי, את משפחתי ואת שניים ורבע גרם התקווה שעוד נותרו לי שאוכל להחדיר בחיים האלה איזו משמעות שלא תלויה בדימויים חיצוניים ובריגושים גופניים שטבלת מחירים משתנה לצדם. עישנתי סיגריה בתוך הרכב ואיפרתי לתוך כף ידי. אמרתי בקול, "אני מאחל לָך מוות בייסורים," ופירטתי כהנה וכהנה איך (התחלתי מאונס על ידי גבר שחור ענק, ומשם הפלגתי בדמיון. היה בזה משהו משחרר, אפילו מהנה וגו'), אבל לא התכוונתי לזה. זה היה מלודרמטי והרסני מדי, אפילו בשבילי, כמעט פתטי, על גבול הפארודי. קולה של אשתי שאל אותי במחשבתי אם אני מאיים עליה, ואמרתי שאני לא רוצח ושאני לא הורג אנשים שלא רוצים בי ובאהבתי. היא אמרה שאני מפחיד אותה, שאני בלתי צפוי, ושבגלל זה — ובגלל שאני נעדר יותר מאשר נוכח — היא כבר לא אוהבת אותי והיא תיקח לי את הילדה ותיקח לי את הבית ותיקח לי את החיים, ושהיא מצפה שלא אעשה בעיות, כי באמת, בעיות עושות בעיות. ככה דיברתי עם עצמי שעה ארוכה בתוך הרכב. שיחקתי איתה משחקי תפקידים, ובכל פעם שהגיע זמני לומר את השורה שלה הצלחתי לנחש בדיוק מה תאמר, באיזו נימה, ואפילו איזה מבט יתלווה לדבריה. זה גרם לי לחשוב שאולי אני מסוגל לחיות כך את חיי, בלעדיה, אבל ידעתי שיש דברים שאי אפשר לתַחלֵף בדמיון, למשל מוות. למשל ריח. למשל טעמו של משהו שמעולם לא אכלת.
לילה קודם לכן שתיתי המון אלכוהול ועישנתי המון ופחדתי למות, כי באמת הפרזתי במינונים, כי השמים לא התעניינו, וגם לא נמיית השדה, וגם לא הלבנה שדיממה את הכתום־לבנבן שלה על העולם כמו מוגלה שנוזלת מפצע שאיש לא יודע איך הוא נפער. כך או כך, ענת היתה נחושה בדעתה להיפרד ממני ולפרק לי הכול ולרסק אותנו, ועמדתי לאבד את פרנסתי, ובנוסף (לא מתבדח) שני ההורים הזקנים שלי אמרו לי לא פעם שהם מתכננים לבצע התאבדות משותפת כדי לא להיוותר, חס וחלילה, זה ללא זו, ולהפך. היתה להם אהבה יפה, לזקנים שלי, או חולנית, כמו פרי שהבשיל והבשיל והבשיל וטעמו מתוק ונושם ועז ובוכה, רגע לפני שהוא נושר ומת. ובאמת היה הגיוני לחשוב שהתאבדות זוגית היא המוצא המכובד היחיד מתוך סיפור האהבה הפרה־היסטורי הזה.
אבל היו לי בעיות משל עצמי ולא היה אכפת לי (גם אם בסופו של דבר הייתי נגרר לתוך דרמה פרטית של רחמים עצמיים ועצב בלתי נמנע) מההתאבדות הצפויה של הורי הזקנים, וחשבתי שאולי נכון שאקח את גורלי בידי ואוריד לענת סטירה מצלצלת או אגרוף אדיר לפרצוף, כמו שגבר היה מדבר פעם לאישה. אבל נמייה חצתה את הכביש, נעה באלכסון והחוצה מתוך שדה הקוצים הסמוך לביתנו, ונחש היה בפיה, וניכר שנאבקה בו כהוגן בטרם הכניעה אותו. עישנתי בשאיפות ארוכות ובנשיפות מסתלסלות, והתגרדתי לאט, ואז יצאתי לרגע מהרכב וזרקתי עליה אבן. עישנתי עוד סיגריה ואמרתי לעצמי שאני מוכרח להתנסות בדברים יוצאי דופן לפני שאני מתגרש, לכל הפחות להידבק במחלת מין אחת, מחורבנת ממש, רצוי חשוכת מרפא, מזונה (רצוי זונה זולה), וכאן יגיע תיאור של זוהמה ושל כאב ביצים ושל גירוד ושל עצב שיתמות ושכול הם לעומתו כאין וכאפס.
לא הבנתי מה עשיתי לה רע שככה היא רוצה לא לרצות אותי יותר, ורציתי שנגמור את זה יפה ושנספר לילדה באופן מכובד והגון ומנומס ואנושי, ושלא אשתגע ולא אתנהג כאילו זה סוף העולם. בַּשדה החרציות הפכו קוצניות והעשב טיפס והיתמר לגובה של מותני אדם, והכלבה שלנו, לוסי שמה, דידתה מהחצר והלכה לאיבוד בסבך הגבעולים הצהובים־קוצניים הנשברים, והשמים היו פריכים ורקובים והשמש דיברה באינספור שפות, שאף אחת מהן לא היתה שפת אמי ובכל זאת הבנתי כל מילה עגומה שמילטה מקרניה. החלטתי שאתאבד וארצח את הילדה ואותה (קודם אותה, את ענת) אם היא תעזוב אותי, והייתי משוכנע שיש לה מישהו אחר ושהוא עושה לה בגוף כל מיני דברים שאף פעם לא הבנתי איך עושים לאישה. אני לא יודע לגעת ככה ולגרום להן לשיר ולדבר עלי במושגים תיאטרליים, וולגריים לעתים. פשוט לא. אני לא מבין את ענת. קבלו תיקון: לא מבין אף אישה בעולם.
מאז ילדותי הייתי חולני, אסתמטי במקצת ושמנמן ונוטה להזעה הרבה מעל לממוצע, והיא לא אהבה אותי אף פעם, למרות שהתפלצה כשהעליתי את האפשרות ושאלה איך לדעתי עשינו את הילדה. אמרתי שכל החיות בטבע מתרבות ורק האנשים ממסכים מין באמצעות רגש ומחשבים את אהבתם באמצעות איברי הרבייה שלהם ובאמצעות מילים גבוהות ודימויים מעודנים, והיא אמרה שאני שיכור ושהיא לא מוכנה להתייחס אלי ברצינות ובכבוד כל עוד אני אלכוהוליסט. וזה היה נכון: הייתי שיכור. אבל גם ככה, בשלושים אחוזי תפוקה, הייתי ערני יותר וחד יותר מרוב בעלי החיים על כוכב הלכת השוקע שלנו. ולפעמים גם חוויתי התרוממות רוח פיוטית, כמו סטירת לחי של השראה, והייתי נעשה מגורה מכישרוני להבין את העולם ושיכור מאכזבה על כך שאוותר יתום ובודד בידיעת הנעשה סביבנו. ולא היו לי מילים להביע את מה שמילים נולדו לתאר לאט ובמדויק ובסבלנות, והבטתי בכלבה מתקוטטת עם הנמייה וראיתי בעיני הנמייה אותו צער עמוק שהוא גורלו של כל מי ששרד נגד רצונו.