יש אלוהים

תמיד ידעתי שבגיל 32 אני אמות מסרטן. לא ידעתי אם זה יהיה סרטן השד, הכליות או סרטן האצבע הקטנה של הרגל, אבל ידעתי שאמות תוך שינה, בלילה, בחושך. כבר התרגלתי למחשבה הזאת מגיל מאוד צעיר, כשעוד הייתי מתפללת בלילה לאלוהים שאקום בבוקר ועדיין אראה. משום מה הייתי בטוחה שאני יכולה להתעוור ככה סתם באמצע הלילה. לכן כל חיי העדפתי להיות ערה בלילה, להשאיר את העיניים פקוחות, להיות בשליטה על התאורה, למצמץ מדי פעם, לבדוק. השינה אחותה של המוות, אומרים היוונים, והם צודקים. כל-כך הסכנתי כבר עם הקונספט הזה של המוות שהשתדלתי לישון כמה שפחות, אפילו פיתחתי תיאוריה שאומרת שאם אתה נשאר ער בלילות וישן רק בימים, למלאך המוות יהיה הרבה יותר קשה לתפוס אותך. נראה לי שבני-אדם לרוב מתים כשהם שוכחים לשים לב לרגע. ואם אתה עירני ומפוקס, אתה לא יכול למות. קשה לי להאמין שבן-אדם יכול למות תוך כדי בחישת מרק או משהו כזה. כשהייתי חולה בשפעת, אירוע די נדיר, הייתי נשארת ערה בכוונה, יושבת על השטיח בסלון, יוצאת לחברים, רואה סרטים, רק לא לישון, כי מבחינתי זה היה מגביר את הסיכויים שלי למות. יש אסכולות ברפואה האלטרנטיבית שגורסות כי מי שלא חולה במחלות קטנות יחטוף אותן בבת-אחת, בבום. וגם הם צודקים.

אז לא התעוורתי בלילה, ולא קרה לי אף אחד מן הדברים שפחדתי מהם אבל כן הייתי עתידה למות מסרטן - דווקא דבר שלא פחדתי ממנו באמת כי הייתי בטוחה שאני סתם דרמתית. לא שלא יצא לי כבר לדמיין את כל אלה שמגיעים ללוויה שלי בהנאה די גדולה, לא שלא נהניתי מזה כמו כל אחד אחר, אני חושבת, ולהיות בלוויה של עצמך בינינו זו פנטזיה די שגרתית. אבל הנטייה לפנטז על המוות הזה נראתה לי אחד מאותם תוצרים של החיבה שלי לרחמים עצמיים. כמעט כמו לפנטז על חמישה מליון בלוטו, זה היה - לגלות מי אוהב אותי באמת, מי בוכה ומי עומד ליד מיטתי.
מעולם לא דימיינתי שזה באמת יקרה, ועוד בכזו צורה מדוייקת. לא פעם חשדתי בעצמי שיש לי משאלת מוות, אבל לא חשבתי שהמילים "בא לי למות", או "נמאס לי מהחיים האלה", הן בעלות השפעה פיזית ממש על המציאות. לא התייחסתי לאופציה הזאת ברצינות אף פעם. אבל עכשיו אני יודעת, ודי בוודאות, שאני הבאתי את הסרטן הזה על עצמי במחשבות יתרות על המוות, במשאלה סמויה להיפטר מהחיים - הדבר הכל-כך מעייף הזה - ומכל טרדותיהם. ומה אני אגיד לכם? צדקתי. באמת לא מטרידים אותי יותר. אף אחד לא עובד עלי בכסף; אף אחד לא מעז להיות רע אלי; יש לי פטור מסידורים, יש לי פטור מלחשוב על כסף באופן כללי. אם לא הייתי סובלת מכאבי תופת ויודעת שזו לא חופשה זמנית, היה יכול להיות לי נורא כיף. אני יודעת שאני נשמעת נורא מגניבה על הנייר, אחת שהשלימה עם העובדה הזאת, שהיא הולכת למות בייסורים, ובאמת השלמתי, עד כמה שאפשר, אבל אני מצטערת בכל מאודי שעשיתי את זה לעצמי. אין לילה שעובר עלי בשינה רצופה ללא סיוטים איומים, ללא קימה מכאבים. לפחות אני לא מקיאה את הנשמה, כי אני לא עוברת טיפולים.
החלטתי לא לעבור את טיפולי הכימותיראפיה (שזו בכלל בושה לקרוא לזה תיראפיה) כי נראה לי שאם שותים אקונומיקה נגד קלקול קיבה זה אומנם הורג את החיידקים אבל זה גם הורג אותך יחד עם זה. באחוזים גסים, כל מי שעבר את הטיפולים האיומים האלה מת בכל זאת, לכן עשיתי חישוב קר ואמרתי לעצמי: "רונה, לפחות תחיי את שארית חייך בצורה מכובדת, תעשי קצת כיף, תאהבי את עצמך, ולא תבלי את מחצית מזמנך בהקאות ובנסיונות סרק להשמין ולהסתיר את הקרחת בכל מיני פיאות דוחות להפליא."
כך, לתדהמתם ולזעמם של כמעט כל מי שמכיר אותי, החלטתי לא לעבור טיפולים ולהניח לעצמי למות כמו בן-אדם נורמלי ולא כמו ערימת זבל חסרת אישיות. אתם יכולים להגיד שזה רק מאשר את העובדה שאני רוצה למות, וכאן אני רק יכולה להפנות אתכם לטיעון הקודם שלי, זה עם האחוזים, ולציין שאנשים שיש להם סרטן בלבלב ובחלל הבטן, בדרך כלל לא שורדים ממילא.
אבל מספיק עם המורבידיות. יש שני אנשים שתומכים בי לאורך כל הדרך בבחירתי זו, והם החבר שלי, אהובי היקר ובקרוב גם בעלי, דייוי, וחברתי המקסימה קולה, אחותי התאומה, מחציתה האבודה של נשמתי. אפילו פעם אחת לא שמעתי מאף אחד מהם אף הצעה מגונה ללכת לאף טיפול מסריח; פעם אחת לא ריחמו עלי ולא גרמו לי להרגיש שאני כבר מתה, דבר שאי-אפשר להגיד על אף אחד אחר ובמיוחד לא על זוג ההורים הפולנים שלי, שכל פעם כשהם באים לבקר אותי או אני אותם, אחרי חצי שעה של הצגות אומץ הם פורצים בבכי נורא, כועסים עלי שאני בעצם גרועה ממש כמו מתאבדת ומנסים לשכנע אותי לשנות את דעתי. כל ביקור כזה סוחט אותי כל-כך שאני מתלבטת בכל פעם שהם עומדים לבוא, אם אני בכלל מעוניינת לראות אותם. אבל זה קשה לא להבין אותם, בסך הכול. הם לא יודעים את מה שאני יודעת - שאני הולכת למות, לא משנה מה נעשה. לפעמים בא לי לכתוב בגדול על הדלת של החדר: רונה "הולכת למות בכל מקרה" שרת - כדי לא לראות עוד את הפרצופים אכולי האשליות שלהם בכל יום שאני מרגישה בו טוב יחסית.
אני גם מבינה שקשה להתנהג כרגיל עם מישהי שהולכת למות. קשה לנטרל את הפחד הנוראי להידבק במוות בעצמך, קשה לא לרחם עלי, קשה לא לקוות שאני אבריא. גם לי עצמי היו כל מיני פנטזיות כאלה בהתחלה, חלומות בהם אני הולכת לרופא והוא מודיע לי שחלה טעות איומה ושזה לא סרטן אלא מחלת היאפים ושאני בריאה והולכת לחיות חיים יפים ומלאים; שעוד יהיו לי ילדים קטנים וחמודים; שאני ודייוי נזדקן ביחד ונלך ברגל יד ביד לאופרה (מנוי שנתי), נאכל אוכל דל כולסטרול ונראה אופרות סבון.

שוב אני מתפזרת. אולי כדאי שאני אתחיל מההתחלה - מהיום שבו דייוי ואני ביחד. אני יודעת שזה לא פמיניסטי במיוחד, אבל כל מה שהיה לפני כן, נראה לי תמיד כמו חזרה מקרטעת לקראת היום הזה ולמה שהגיע אחריו.

