1
מוות. הלך עלינו.
ביום השלישי אחרי שחזרנו מיוון, כבר הפסקתי להסריח מרוק של גריפונים. אבל עדיין היו לי חבּורות שקיבלתי מפסל ארד חמום מוח, עור מתקלף מכוויית שמש בגלל מסע סביב הים התיכון על כדור מעופף, ופצצת זמן בתוך הגוף.
ועכשיו דהרתי בג'יפ בלב הג'ונגל לצדו של ענק במשקל מאה וחמישים קילו שנהנה מאוד להקפיץ את הרכב בתוך המהמורות שבשביל.
"עיניים על הכביש, טוֹרְקִין!" צעקתי כשהראש שלי נחבט בתקרה.
"עיניים בַּפָּנִים, לא על כביש," השיב טוֹרְקִין.
במושב האחורי, אָלִי בְּלאק וקָאס ויליאמס צעקו מרוב כאב. אבל כולנו ידענו שאנחנו מוכרחים להחזיק מעמד. לא היה לנו הרבה זמן.
היינו מוכרחים למצוא את מַרְקוֹ.
אה, לגבי אותה פצצת זמן. זה לא ממש חומר נפץ אמיתי. יש לי גֶן כזה שבגדול קוטע את החיים בגיל ארבע־עשרה. קוראים לו גִ'י־7־דָּבֶּלְיוּ, ולכולנו יש אותו - לא רק לי, אלא גם למַרְקוֹ רַמְזִי, לאָלִי ולקָאס. למרבה המזל יש לזה אמצעֵי מרפא. לרוע המזל אלה שבעה מרכיבים שכמעט בלתי־אפשרי למצוא אותם. ומַרְקוֹ התעופף עם הראשון.
ולכן היינו תקועים בג'יפ המחניק הזה במשימת הצלה מטורפת.
"הנסיעה מספיק גרועה גם ככה. אל תקלף את העור מהפנים, ג'ק!" אמרה אָלִי מהמושב האחורי. "זה מגעיל!" היא הסיטה קווצת שיער ורודה ממצחה. אני לא יודע איך היא משיגה צבע לשיער באי המטורף הזה, אבל יום אחד אני אשאל אותה. קָאס ישב לצדה, עיניו עצומות וראשו שעוּן על גב המושב. בדרך כלל השיער שלו חום ומסולסל, אבל היום הוא נראה כמו ספגטי בצבע דיו של דיונונים, כולו חוּטי ומושחר.
קָאס סבל מהגריפון הרבה יותר מכולנו.
בהיתי בחתיכת העור שבין אצבעותי. לא שמתי לב אפילו שמרטתי אותה. "מצטער."
"תמסגר את זה," אמר טוֹרְקִין בפיזור דעת.
עיניו היו נעוצות בג'י־פי־אס המקובע בלוח המחוונים שהציג מפה של האוקיינוס האטלנטי. בראש הצג היו רשומות המילים מעקב רַמְזִי. מתחתיהן, שום אות. אפס מוחלט. לכל אחד מאיתנו הושתל בגוף מכשיר מעקב, אבל המכשיר של מַרְקוֹ היה מקולקל.
"רגע. למסגר חתיכת עור שרופה מכוויית שמש?" שאלה אָלִי.
"לאסוף. לעשות קולאז'." אלמלא הכרתי את טוֹרְקִין הייתי חושב שהוא לא הבין את השאלה של אָלִי. זאת אומרת, ארבעתנו די שונים ומשונים, אבל טוֹרְקִין הוא בקטגוריה משל עצמו. גובהו בערך שני מטר ושלושים ברגליים יחפות. והוא תמיד ברגליים יחפות. (למען האמת, אין שום סיכוי שאיזו נעל תוכל להכיל את שני הדברים הענקיים האלה.) על מה שחסר לו במיומנויות שיחה הוא מפצה במוזרוּת. "אני אתן לך קצת משלי. תזכיר לי."
הפנים של אָלִי החווירו כמו אפר. "תזכיר לי לא להזכיר לך."
"הלוואי שהיתה לי רק כוויית שמש," נאנח קָאס.
"אתה לא מוכרח לבוא איתנו הפעם, אתה יודע," אמרה אָלִי.
קָאס קימט את המצח בלי לפקוח את העיניים. "אני קצת עייף, אבל קיבלתי את הטיפול והוא עזר. אנחנו מוכרחים למצוא את מַרְקוֹ. אנחנו משפחה."
אָלִי ואני החלפנו מבט. גריפון חטף את קָאס ונשא אותו בטפריו מעבר לאוקיינוס, שם הכין אותו כדי לאכול אותו לארוחת צהריים. וחוץ מה הוא היה בתהליך התאוששות ממה שנקרא טיפול, וזה לא קל.
כולנו קיבלנו טיפולים. היינו זקוקים להם כדי לשרוד. הם השהו באופן זמני את התסמינים שלנו כדי שנוכל לצאת למסע החיפוש המטורף הזה אחרי אמצעי המרפא הקבועים. למעשה, תפקידו העיקרי של מוסד קָרָאִי היה לעזור לנו להתמודד עם השפעות הגִ'י־7־דָּבֶּלְיוּ.
אני לא מתכוון להשוויץ או משהו כזה, אבל כשיש למישהו גִ'י־7־דָּבֶּלְיוּ זה אומר שהוא צאצא של משפחת המלוכה של הממלכה העתיקה באטלנטיס. וזה כנראה הדבר הכי מגניב בי, כלומר בג'ק מקִינְלִי, סתם מישהו רגיל ונטול כישרונות להחריד. מהפן החיובי, גִ'י־7־דָּבֶּלְיוּ לוקח את הכישרונות הכי גדולים של מי שנושא אותו - כמו ספורט אצל מַרְקוֹ, חנוניוּת מחשבים אצל אָלִי, וזיכרון צילומי אצל קָאס - והופך אותם לכוחות־על.
מהפן השלילי, הריפוי תלוי במציאת הלוֹקוּלִי הגנובים של אטלנטיס, שהוחבאו לפני מאות שנים בשבעת פלאי תבל של העולם הקדום.
ואם זה לא מספיק קשה: שישה משבעת הפלאים האלה כבר לא קיימים.
לוֹקוּלוּס, דרך אגב, הוא מילה מגונדרת מאטלנטיס שמשמעותה "כדור בעל כוח קסם מגניב". ובאמת מצאנו אחד. הסיפור כרוך בחוֹר בזמן ובמרחב (שעשיתי בטעות), בגריפון (חצי־עיט־חצי־אריה מגעיל שנמלט דרך החור), במסע לרודוס (שם אותו גריפון ניסה לאכול את קָאס לארוחת צהריים), בכמה נזירים משוגעים (יוונים), ובקוֹלוֹסוּס הענק מרודוס (שהתעורר לחיים וניסה להרוג אותנו). יש עוד פרטים, אבל אתם רק צריכים לדעת שאני זה שאיפשר לגריפון לעבור דרך החור, כך שבגדול כל הדבר הזה קרה באשמתי.
"הֵיי..." אמרה אָלִי, שהסתכלה עלי בעיניים מצומצמות.
הסבתי את הראש. "הֵיי מה?"
"אני יודעת על מה אתה חושב, ג'ק," היא אמרה. "ותפסיק עם זה. אתה לא אחראי לְמה שקרה לקָאס."
בחיי, נראה לי שהתחביב של הבחורה הזאת הוא קריאת מחשבות.
"טוֹרְקִין אחראי!" שאג טוֹרְקִין. הוא הִכה בהגה וגרם לכל כלי הרכב לזנק באוויר כמו איזה קנגורו חלוד, דולף שמן. "נכנס לכלא. השאיר אתכם לבד. לא יכול לעזור לקָאס. לא יכול לעצור את מַרְקוֹ שלא יעוף עם לוֹקוּלוּס. אָרררררררררר!"
קָאס נאנח שוב. "אוי, הלוֹחְט שלי."
"אמממ, טוֹרְקִין?" אמרה אָלִי. "תירגע קצת עם ההגה, טוב?"
"מה זה לוֹחְט?" שאל טוֹרְקִין.
"טחול," הסברתי. "הוא מבלגן את האותיות."
למרבה המזל הג'יפ הגיע לקצה שביל הג'ונגל המפותל ופרץ החוצה למסלול ההמראה של מִנְחַת מטוסים קטן. סוף כל סוף הגענו ליעד. מולנו, בוהק על האספלט, עמד חמקן סילון צבאי מבריק ומשופץ.
טוֹרְקִין לחץ על הבלמים בבת אחת, והג'יפ החליק בחריקה ועשה סיבוב מושלם של מאה ושמונים מעלות. שני אנשים בדקו את המטוס. אחד מהם היה בחור עם קוקו ומשקפי חצי־מסגרת. האחרת היתה בחורה מקועקעת עם ליפּגלוֹס שחור שנראתה קצת כמו האוֹ־פֶּר האחרונה שלי, וֶנֶסָה, רק מתה יותר. זכרתי במעורפל שראיתי את שניהם בקפטריה שלנו, "הטְרַקְלִיזוֹן".
"לִיפֶד," אמר קָאס בטשטוש. "רִינְנָוָוה..."
הבחורה נראתה נחרדת. "הוא איבד את היכולת לדבר אנגלית?"
"לא, הוא מדבר בשפה שהוא הכי אוהב," השיבה אָלִי. "הֲפוּכִית. זה סוג של אנגלית. ככה אנחנו יודעים שהוא מרגיש יותר טוב."
"שני האנשים האלה..." מילמל קָאס. "אלה השמות שלהם."
חזרתי על המילים בראשי, דמיינתי לעצמי איך כותבים אותן ואחר כך סידרתי במחשבותי את האותיות לפי הסדר הנכון. "נראה לי שהוא מתכוון לפִידֶל ונִירְוָונָה."
"אה." פִידֶל שלח אלינו מבט בחיוך מתוח. "הזדרזתי מאוד להכין את הבובה הזאת לפעולה. קוראים לה חמקנית, היא מְשׂוֹשׂ חיי והיא תגיע למהירות של שלושה מאך אם תלחצו עליה."
נִירְוָונָה תופפה בציפורניה הארוכות הצבועות בלק שחור על דופן מטוס הסילון. "כלי טיס שעובר את מהירות הקול ראוי למערכת הגברה מעולה. טענתי אותו בהרבה קובצי אֶם־פִּי־3."
פִידֶל הרחיק את ידה מהמטוס. "בבקשה. זה צבע טרי."
"מצטערת, פיקאסו," היא השיבה. "בכל מקרה, יש שם רוק כבד... אִימוֹ... טכנו... דת' מטאל. הֵיי, מאחר שאתם חוזרים לארצות הברית, למה שלא תשמעו את המנגינות שמזכירות לכם את הבית."
חוזרים הביתה.
ניסיתי להפסיק לרעוד. שם בבית בטח מחפשים אותנו שבעה ימים בשבוע, יומם ולילה - משפחות, משטרה, ממשלה. לחזור הביתה זה להתגלות. להיתפס. לא לחזור לאי. לא לקבל טיפולים. לא לאסוף את אמצעי המרפא. מוות.
אבל בלי הלוֹקוּלוּס של מַרְקוֹ, הלך עלינו.
מוות. הלך עלינו. סיפור חיינו.
אבל ללא שום אות ממַרְקוֹ, מה עוד יכולנו לעשות? נראה שהדבר הסביר ביותר לעשות היה לחפש אותו בבית שלו.
כשיצאנו מהג'יפ פלט טוֹרְקִין גיהוק שהרעיד את האדמה.
"ארבע נקודה חמש בסולם ריכטר," אמרה נִירְוָונָה. "מרשים."
"אתם בטוחים שאם רוצים לעשות את זה, חבר'ה?" שאל פִידֶל.
"מוכרחים," אמר טוֹרְקִין. "פקודה מפרופסור בִּיגָאד."
"ל־למה אתה שואל?" שאל קָאס את פִידֶל.
פִידֶל משך בכתפיים. "לכל אחד מכם הושתל בגוף מכשיר מעקב, נכון?"
קָאס התבונן בו בחשדנות. "נכון. אבל המכשיר של מַרְקוֹ מקולקל."
"אני עזרתי לתכנן את מכשיר המעקב הזה," אמר פִידֶל. "הוא הכי עדכני שיש. בלתי־ניתן לקלקול. לא נראה לכם משונה שהמכשיר שלו הפסיק לפעול - ממש במקרה מיד אחרי שהוא נעלם?"
"מה אתה מנסה לרמוז?" שאלתי.
אָלִי ניגשה אליו. "אין דבר כזה בלתי־ניתן לקלקול. תיכננתם מכשיר פגום."
"תוכיחי," אמר פִידֶל.
"אתה יודע שיש ארבעה יסודות שקרינה קלה שלהם יכולה להשפיע על אות המעקב?" שאלה אָלִי.
פִידֶל צחק בזלזול. "איזה, למשל?"
"אִירִידְיוּם, למשל," אמרה אָלִי. "עוצר את השידור לגמרי."
"אז מה?" אמר פִידֶל. "את יודעת כמה אירידיוּם נדיר?"
"אני יכולה להצביע על עוד פגמים," אמרה אָלִי. "תוֹדֶה בזה. אתם פישלתם."
נִירְוָונָה נופפת אגרוף חיוור באוויר. "שחקי אותה, ילדה."
פִידֶל העיף רגב אדמה ממדרגות המטוס. "תעשו חיים באוהיו," הוא אמר. "אבל אל תצפו שאני אבוא להלוויה שלכם."
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
