האשפית- הסודות של ניקולס פלמל בן האלמוות 6
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
האשפית- הסודות של ניקולס פלמל בן האלמוות 6
מכר
מאות
עותקים
האשפית- הסודות של ניקולס פלמל בן האלמוות 6
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

האשפית- הסודות של ניקולס פלמל בן האלמוות 6

3.8 כוכבים (4 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

מייקל סקוט

מייקל סקוט, אחד מסופריה הפוריים של אירלנד, כתב כ-100 ספרים למבוגרים ולבני נוער. הצלחתו הבינלאומית הגדולה הגיעה בעקבות הסדרה "הסודות של ניקולס פלמל בן האלמוות", בה הוא מביא את השילוב הייחודי לו בין מיתולוגיה, היסטוריה ופנטזיה, לשיא עוצר נשימה.

תקציר

אחרי "האלכימאי", "הקוסם", "אשת הכשפים", "הידעוני והבוגד", מגיע "האשפית", הספר השישי והאחרון בסדרת רבי המכר הסודות של ניקולס פלמל בן האלמוות.

• ספר עתיק ומכושף אבד
• העולם שאנחנו מכירים עלול להיסדק ולקרוס בכל רגע
• רק סופי וג'וש, תאומים בני 15 מסן פרנסיסקו, יכולים להציל אותו


יום אחד בלבד נותר לבני הזוג ניקוֹלַס ופֶּרֶנֶל פלַמֶל, האלכימאי ואשת הכשפים. ביום חייהם האחרון הם מנסים להציל את העיר סן פרנסיסקו מפני התקפת המפלצות המקובצות באי אַלקַטרַז.
קדמונים ובני אלמוות באים לעזרתם. קדמונים ובני אלמוות אחרים נלחמים בהם. ביום זה יוכרע גורל העולם.
ביום זה התאומים סופי וג'וש ניומן חוזרים 10,000 שנה אחורה, אל האי האגדי דַנוּ טַליס, המקום שבו התחיל הכול, ובו יוכרע עתיד העולם.
בדַנוּ טַליס ילמדו סופי וג'וש על עברם ועל עצמם, ויצטרכו להכריע על עתידם ועל עתיד האנושות.
ביום זה הבריתות מופרות, המחנות מתפרקים ונבנים מחדש, וכל הקדמונים ובני האלמוות נדרשים לבחור שוב את מטרותיהם ואת בעלי בריתם.       
מי יהיה שליט העולם? מה יעלה בגורלם של בני האנוש? במה יבחרו הקדמונים ובני האלמוות ביום ההכרעה? ובמה יבחרו ג'וש וסופי?

מייקל סקוט, הסופר האירי, כתב כמאה ספרים למבוגרים ולבני נוער. בסדרת הסודות של ניקולס פלמל בן האלמוות מגיע השילוב הייחודי בין מיתולוגיה, היסטוריה ופנטזיה לשיא עוצר נשימה. ספרי הסדרה תורגמו לשפות רבות וזכויות ההסרטה שלה נמכרו, והיא אחת מחמש סדרות הנוער המצליחות ביותר על פי רשימת רבי-המכר של "הניו יורק טיימס".

פרק ראשון

פרק ראשון
 
מראת הבדולח הקטנה הייתה עתיקה.
עתיקה יותר מהמין האנושי, קודמת לאשמנים, לארכונים, ואפילו לעתיקים שחיו לפניהם. זה היה חפץ מתקופת בעלי הארץ, שנסחף כשהאי דַנוּ טַליס נתלש מקרקעית הים הקמאי.
אלף שנים הייתה המראה תלויה על קיר בחדר צדדי בארמון השמש בדַנוּ טַליס. דורות של דגולי הקדמונים, והאשמנים שאחריהם, ניצבו תמהים מול מלבן הבדולח הקטן הנתון במסגרת שחורה פשוטה, שאינה מעץ, לא ממתכת ואף לא מאבן. לכל הדעות היא נראתה כמו מראה, אבל זו לא הייתה מראה משקפת אמיתית: פניה הראו אך צללים, אם כי אלה שהציצו בה מקרוב טענו שראו רמז לגולגולתם מתחת לבשרם, שמץ עצמות מתחת לעור. מדי פעם בפעם - לעתים רחוקות - טען מישהו שקלט בעיניו נופים רחוקים, פסגות קרחונים, מדבריות רחבים וג'ונגלים מהבילים.
בזמנים קבועים בשנה - בימי השוויון בסתיו ובאביב - ובליקויי השמש והירח, הייתה המראה רוטטת ומציגה תמונות מזמנים ומקומות שמעבר להכרה ולהבנה, עולמות אקזוטיים ממתכת וכיטין, מקומות שאין כוכבים ברקיעיהם ושמש שחורה דוממת בשמיהם. דורות רבים של חוקרים הקדישו את כל חייהם לניסיון לפענח את התמונות, אך אפילו אברהם הרב מג הידוע לא הצליח לפתור את התעלומה.
ואז, יום אחד, הושיט קֶצֶלקוֹאַטל יד ליישר את המראה, וצד ידו נתפס בקצה המסגרת. הוא חש דקירה, נרתע לאחור בהפתעה, וגילה שפצע את עצמו. טיפת דם יחידה ניתזה על הבדולח, ולפתע הצטללה המראה, והמשטח נע בגלים תחת הקו המסתלסל של הדם המבעבע. באותה שנייה, ראה קֶצֶלקוֹאַטל פלאות:
... האי דַנו טַליס בלב לבה של ממלכה רחבה המשתרעת לאורכו ולרוחבו של כדור הארץ...
... האי דַנו טַליס נשרף ומתנפץ, נשבר לחלקים ברעידות אדמה, הרחובות הגדולים והמבנים העצומים נבלעים בים...
... האי דַנוּ טַליס נראה אך בקושי מבעד ליריעת קרח, לווייתנים ענקיים, חדי־חוטם, נישאים על פני העיר הקבורה...
... דַנוּ טַליס עולה טהור ומוזהב בלב מדבר רחב ידיים...
באותו יום גנב הקדמון את המראה ומעולם לא השיב אותה.
כעת פרש קֶצֶלקוֹאַטל הכחוש ולבן־הזקן אריג קטיפה כחולה על שולחן עץ פשוט. הוא החליק את האריג ביד שחורת־ציפורניים, וליקט ממנו חוטים ואבק. ואז הניח את מלבן הבדולח שבמסגרת השחורה במרכז האריג, וניקה אותו בעדינות בשולי חולצת הכותנה הלבנה שלו. המראה לא שיקפה את פני הקדמון ואת אפו הנשרי. פניה המבהיקים התחלפו בנוף של עשן אפור.
קֶצֶלקוֹאַטל רכן מעל המראה, שלף סיכה משרוול חולצתו ונעץ את חוד הסיכה בכרית הבשרנית של אגודלו. "לפי דגדוג אגודלי..." הוא מלמל בשפתם העתיקה של הטוֹלְטֶקים. טיפת דם אדומה בצבצה לאט מבשרו החלק. "... משהו רע קרב אלי." הוא החזיק את ידו מעל המראה והניח לטיפת הדם לצנוח עליה. פני המראה רעדו ובהקו מיד, והבדולח העתיק הבליח בקשת של צבעי שֶמֶן. עשן אדום עלה מן המראה; ואז נהפכו הצבעים לתמונות.
אלף שנים של ניסיונות וכמויות גדולות של דם - רובן לא שלו - לימדו את הקדמון כיצד לשלוט בתמונות הבדולח. הוא השקה את המראה בדם כה רב עד שהחל להאמין שהיא חיה ומרגישה משהו. הוא הביט במראה ומלמל, "קחי אותי לסן פרנסיסקו."
המראה היטשטשה, אחר כך נשטפה אור לבן ואפור, ולפתע ריחף קֶצֶלקוֹאַטל גבוה מעל העיר והביט מטה לעבר המפרץ.
"למה היא לא עולה באש?" תהה בקול רם. "למה לא מסתובבות ברחובות מפלצות?" הוא התיר לבני האלמוות מקיאבלי ובילי הנער לחזור לסן פרנסיסקו ולשחרר בעיר את היצורים הכלואים באי אַלקַטרַז. האם כשלו במשימתם? או שמא הקדים להגיע?
התמונה במראה השתנתה שוב והתייצבה על חלקת האדמה הארוכה והצרה של אַלקַטרַז, וקֶצֶלקוֹאַטל הבחין בתנועה קלה במים. דמות נעה על פני המפרץ, הותירה את כתם אַלקַטרַז מאחוריה ונעה אל העיר. קֶצֶלקוֹאַטל חכך את כפות ידיו. לא, הוא לא איחר, הוא הגיע בדיוק בזמן כדי לצפות בתוהו ובוהו קטן. חלף זמן רב מאז ראה עיר נהרסת, והוא ממש אהב מופעי ראווה.
התמונה הצבעונית הבליחה לרגע ונמוגה. הקדמון נקב את אצבעו בסיכה שוב ושוב, מגיר עוד מדם החיים שלו אל המראה, משקה אותה. המראה הבהבה וניעורה שוב לחיים ותמונת העיר הופיעה מחדש, צלולה על כל שלושת ממדיה. קֶצֶלקוֹאַטל התמקד, והתמונה הסתחררה כלפי מטה, מושכת אותו אל הגלים הרוגשים, המעלים קצף לבן. יצור ארב מתחת למים, משהו עצום ועקלקל: נחש ים. הקדמון צמצם את עיניו. הוא התקשה לראות את הפרטים, אבל נדמָה שליצור יש יותר מראש אחד. הוא הנהן; זה מצא חן בעיניו. זו תוספת נחמדה. זה הגיוני לשלוח תחילה את יצורי הים אל העיר. הוא חייך וחשף שן פראית כשדמיין את המפלצת משתוללת ברחובות.
קֶצֶלקוֹאַטל צפה בנחש הים חוצה את המפרץ ומתפתל אל אחד המזחים שבתוך המים. הוא קימט את מצחו ואז הנהן בהבנה. הוא יעלה על החוף דרך טיילת האֶמְבַּרקַדֶרוֹ. מצוין: תיירים רבים, חשיפה גבוהה.
האור השתנה על הים. הוא איתר סימן קל של כתם שמן כחול ואדום על המים, והבין במפתיע שנחש הים נע היישר אליו.
מבלי משים רכן קֶצֶלקוֹאַטל עוד. ראשו התקרב אל המראה, ואפו הנשרי כמעט נגע בפניה. הוא היה יכול להריח כעת את הים, מלח עם רמז קל לדגים רקובים ואצות... ומשהו אחר. הוא עצם עיניים ונשם עמוק. עיר אמורה להדיף ריחות של מתכת ותנועת מכוניות, דלק שרוף וגופים לא רחוצים רבים מדי. אבל הוא הריח ריחות שמקומם אינו בעיר: חריפות מנתה, מתיקות אניס, ניחוח פרחוני של תה ירוק.
ההבנה הכתה בו כשהלוֹטַן עלה מן הים, ושבעת ראשיו זינקו אל הכתם המסתחרר באדום וכחול. קֶצֶלקוֹאַטל זיהה עכשיו את ההילות והצבעים: האדום היה פרומתאוס, והכחול היה בן האלמוות ניטֶן. וניחוח המנתה המבחיל באוויר העיד על אדם אחד בלבד: האלכימאי ניקולס פלַמֶל.
קֶצֶלקוֹאַטל ראה אותם אז, עומדים בקצה המזח. ואכן, האישה הייתה שם אף היא, פֶּרֶנֶל אשת הכשפים, שהיה לו ניסיון מר אִתה. לשונו מצאה מיד את הרווח בפיו, המקום שממנו עקרה את אחת משיניו הטוחנות. המצב לא טוב, לא טוב בכלל: קדמון בוגד ושלושה מבני האנוש המסוכנים והקטלניים ביותר בכל מחוזות הערפילים.
ידיו של קֶצֶלקוֹאַטל נקפצו לאגרופים, ציפורניים חדות כסכינים חתכו את כפות ידיו, וזרזיפי דם נטפו על המראה, והותירו את התמונה בחיים. עיניו הכהות צפו בלי למצמץ.
... הלוֹטַן פונה לבלוע את ההילות...
... היצור עולה מן המים, מאוזן על זנבו, כל שבעת הראשים מזנקים לטרוף בפיות פתוחים...
... הבזק אש ירוקה וצחנה מכריעה של מנתה.
"לא!" לחש הקדמון כשצפה בלוֹטַן משנה צורה לביצה קטנה עם ורידים כחולים. הוא ראה את הביצה צונחת על ידו המושטת של האלכימאי. פלַמֶל השליכה אותה בתנועת ניצחון באוויר... ושחף שחג מעליה תפס אותה ובלע אותה בשלמותה.
"לא! לאלאלאלאלא..." קֶצֶלקוֹאַטל שאג בזעם, פניו מקדירים ומתעקמים כדמותו השטוחה של הנחש שהטיל אימה על בני המאיה והאצטקים. שיניים חדות בלטו מפיו, עיניו הצטמצמו ושׂערו הכהה נהפך לקוצים קשים סביב פניו. הוא הלם על השולחן, העץ העתיק חרק, ורק התגובה המהירה שלו הצילה את המראה מנפילה לרצפה והתנפצות.
הזעם חלף באותה מהירות שהופיע.
קֶצֶלקוֹאַטל נשם עמוק והעביר יד בשׂערו הנוקשה והשטיח אותו. כל מה שנדרש מבילי ומקיאבלי היה לשחרר ולשלוח כמה מפלצות אל העיר - שלוש או ארבע היו מספיקות. הוא היה מרוצה גם משתי מפלצות; אפילו אחת, עדיף גדולה, עם קשקשים ושיניים, הייתה יכולה להיות התחלה טובה. אבל הם נכשלו, והם עוד ישלמו על הכישלון הזה - אם יישארו בחיים!
הוא חייב להוציא את החיות מהאי, אבל כדי לעשות זאת הוא יצטרך להעסיק את בני הזוג פלַמֶל ואת חבריהם הקדמונים ובני האלמוות.
אין ספק שהגיע הזמן שקֶצֶלקוֹאַטל ייקח את העניינים לידיים. חיוך פתאומי חשף את שיני המחטים של הקדמון. הוא כבר אסף כמה חיות מחמד במחוז הערפילים שלו - בני האנוש היו קוראים להן מפלצות - והוא יכול להוציא אותן החוצה לשחק. אבל אין כל ספק שהאלכימאי יטפל בהן כפי שטיפל בלוֹטַן. לא, הוא זקוק למשהו גדול יותר, משהו מסעיר בהרבה מכמה מפלצות מטונפות.
קֶצֶלקוֹאַטל מצא את הטלפון הנייד שלו על שולחן המטבח. הוא התקשר למספר הטלפון בלוס אנג'לס ששמר בזיכרונו. הטלפון צלצל חמש־עשרה פעמים עד שהוא נענה בנהמה צרודה. "עוד יש לך את שק השיניים שמכרתי לך לפני אלף שנה?" התפרץ קֶצֶלקוֹאַטל. "הייתי רוצה לקנות אותו בחזרה. למה? אני רוצה להשתמש בו ללמד לקח את בני הזוג פלַמֶל... וכמובן להעסיק אותם בזמן שאני משחרר את היצורים שלנו מהאי," הוסיף בחיפזון. "כמה עבור השק? בחינם! טוב, כן, מובן שאתן לך לצפות. ניפגש בוויסטָה פּוֹינט; אני אוודא שלא יהיו בני אנוש מסביב."
"משהו רע מתקרב..." לחש קֶצֶלקוֹאַטל. "מתקרב אליך, אלכימאי. מתקרב אליך."

מייקל סקוט

מייקל סקוט, אחד מסופריה הפוריים של אירלנד, כתב כ-100 ספרים למבוגרים ולבני נוער. הצלחתו הבינלאומית הגדולה הגיעה בעקבות הסדרה "הסודות של ניקולס פלמל בן האלמוות", בה הוא מביא את השילוב הייחודי לו בין מיתולוגיה, היסטוריה ופנטזיה, לשיא עוצר נשימה.

עוד על הספר

האשפית- הסודות של ניקולס פלמל בן האלמוות 6 מייקל סקוט

פרק ראשון
 
מראת הבדולח הקטנה הייתה עתיקה.
עתיקה יותר מהמין האנושי, קודמת לאשמנים, לארכונים, ואפילו לעתיקים שחיו לפניהם. זה היה חפץ מתקופת בעלי הארץ, שנסחף כשהאי דַנוּ טַליס נתלש מקרקעית הים הקמאי.
אלף שנים הייתה המראה תלויה על קיר בחדר צדדי בארמון השמש בדַנוּ טַליס. דורות של דגולי הקדמונים, והאשמנים שאחריהם, ניצבו תמהים מול מלבן הבדולח הקטן הנתון במסגרת שחורה פשוטה, שאינה מעץ, לא ממתכת ואף לא מאבן. לכל הדעות היא נראתה כמו מראה, אבל זו לא הייתה מראה משקפת אמיתית: פניה הראו אך צללים, אם כי אלה שהציצו בה מקרוב טענו שראו רמז לגולגולתם מתחת לבשרם, שמץ עצמות מתחת לעור. מדי פעם בפעם - לעתים רחוקות - טען מישהו שקלט בעיניו נופים רחוקים, פסגות קרחונים, מדבריות רחבים וג'ונגלים מהבילים.
בזמנים קבועים בשנה - בימי השוויון בסתיו ובאביב - ובליקויי השמש והירח, הייתה המראה רוטטת ומציגה תמונות מזמנים ומקומות שמעבר להכרה ולהבנה, עולמות אקזוטיים ממתכת וכיטין, מקומות שאין כוכבים ברקיעיהם ושמש שחורה דוממת בשמיהם. דורות רבים של חוקרים הקדישו את כל חייהם לניסיון לפענח את התמונות, אך אפילו אברהם הרב מג הידוע לא הצליח לפתור את התעלומה.
ואז, יום אחד, הושיט קֶצֶלקוֹאַטל יד ליישר את המראה, וצד ידו נתפס בקצה המסגרת. הוא חש דקירה, נרתע לאחור בהפתעה, וגילה שפצע את עצמו. טיפת דם יחידה ניתזה על הבדולח, ולפתע הצטללה המראה, והמשטח נע בגלים תחת הקו המסתלסל של הדם המבעבע. באותה שנייה, ראה קֶצֶלקוֹאַטל פלאות:
... האי דַנו טַליס בלב לבה של ממלכה רחבה המשתרעת לאורכו ולרוחבו של כדור הארץ...
... האי דַנו טַליס נשרף ומתנפץ, נשבר לחלקים ברעידות אדמה, הרחובות הגדולים והמבנים העצומים נבלעים בים...
... האי דַנוּ טַליס נראה אך בקושי מבעד ליריעת קרח, לווייתנים ענקיים, חדי־חוטם, נישאים על פני העיר הקבורה...
... דַנוּ טַליס עולה טהור ומוזהב בלב מדבר רחב ידיים...
באותו יום גנב הקדמון את המראה ומעולם לא השיב אותה.
כעת פרש קֶצֶלקוֹאַטל הכחוש ולבן־הזקן אריג קטיפה כחולה על שולחן עץ פשוט. הוא החליק את האריג ביד שחורת־ציפורניים, וליקט ממנו חוטים ואבק. ואז הניח את מלבן הבדולח שבמסגרת השחורה במרכז האריג, וניקה אותו בעדינות בשולי חולצת הכותנה הלבנה שלו. המראה לא שיקפה את פני הקדמון ואת אפו הנשרי. פניה המבהיקים התחלפו בנוף של עשן אפור.
קֶצֶלקוֹאַטל רכן מעל המראה, שלף סיכה משרוול חולצתו ונעץ את חוד הסיכה בכרית הבשרנית של אגודלו. "לפי דגדוג אגודלי..." הוא מלמל בשפתם העתיקה של הטוֹלְטֶקים. טיפת דם אדומה בצבצה לאט מבשרו החלק. "... משהו רע קרב אלי." הוא החזיק את ידו מעל המראה והניח לטיפת הדם לצנוח עליה. פני המראה רעדו ובהקו מיד, והבדולח העתיק הבליח בקשת של צבעי שֶמֶן. עשן אדום עלה מן המראה; ואז נהפכו הצבעים לתמונות.
אלף שנים של ניסיונות וכמויות גדולות של דם - רובן לא שלו - לימדו את הקדמון כיצד לשלוט בתמונות הבדולח. הוא השקה את המראה בדם כה רב עד שהחל להאמין שהיא חיה ומרגישה משהו. הוא הביט במראה ומלמל, "קחי אותי לסן פרנסיסקו."
המראה היטשטשה, אחר כך נשטפה אור לבן ואפור, ולפתע ריחף קֶצֶלקוֹאַטל גבוה מעל העיר והביט מטה לעבר המפרץ.
"למה היא לא עולה באש?" תהה בקול רם. "למה לא מסתובבות ברחובות מפלצות?" הוא התיר לבני האלמוות מקיאבלי ובילי הנער לחזור לסן פרנסיסקו ולשחרר בעיר את היצורים הכלואים באי אַלקַטרַז. האם כשלו במשימתם? או שמא הקדים להגיע?
התמונה במראה השתנתה שוב והתייצבה על חלקת האדמה הארוכה והצרה של אַלקַטרַז, וקֶצֶלקוֹאַטל הבחין בתנועה קלה במים. דמות נעה על פני המפרץ, הותירה את כתם אַלקַטרַז מאחוריה ונעה אל העיר. קֶצֶלקוֹאַטל חכך את כפות ידיו. לא, הוא לא איחר, הוא הגיע בדיוק בזמן כדי לצפות בתוהו ובוהו קטן. חלף זמן רב מאז ראה עיר נהרסת, והוא ממש אהב מופעי ראווה.
התמונה הצבעונית הבליחה לרגע ונמוגה. הקדמון נקב את אצבעו בסיכה שוב ושוב, מגיר עוד מדם החיים שלו אל המראה, משקה אותה. המראה הבהבה וניעורה שוב לחיים ותמונת העיר הופיעה מחדש, צלולה על כל שלושת ממדיה. קֶצֶלקוֹאַטל התמקד, והתמונה הסתחררה כלפי מטה, מושכת אותו אל הגלים הרוגשים, המעלים קצף לבן. יצור ארב מתחת למים, משהו עצום ועקלקל: נחש ים. הקדמון צמצם את עיניו. הוא התקשה לראות את הפרטים, אבל נדמָה שליצור יש יותר מראש אחד. הוא הנהן; זה מצא חן בעיניו. זו תוספת נחמדה. זה הגיוני לשלוח תחילה את יצורי הים אל העיר. הוא חייך וחשף שן פראית כשדמיין את המפלצת משתוללת ברחובות.
קֶצֶלקוֹאַטל צפה בנחש הים חוצה את המפרץ ומתפתל אל אחד המזחים שבתוך המים. הוא קימט את מצחו ואז הנהן בהבנה. הוא יעלה על החוף דרך טיילת האֶמְבַּרקַדֶרוֹ. מצוין: תיירים רבים, חשיפה גבוהה.
האור השתנה על הים. הוא איתר סימן קל של כתם שמן כחול ואדום על המים, והבין במפתיע שנחש הים נע היישר אליו.
מבלי משים רכן קֶצֶלקוֹאַטל עוד. ראשו התקרב אל המראה, ואפו הנשרי כמעט נגע בפניה. הוא היה יכול להריח כעת את הים, מלח עם רמז קל לדגים רקובים ואצות... ומשהו אחר. הוא עצם עיניים ונשם עמוק. עיר אמורה להדיף ריחות של מתכת ותנועת מכוניות, דלק שרוף וגופים לא רחוצים רבים מדי. אבל הוא הריח ריחות שמקומם אינו בעיר: חריפות מנתה, מתיקות אניס, ניחוח פרחוני של תה ירוק.
ההבנה הכתה בו כשהלוֹטַן עלה מן הים, ושבעת ראשיו זינקו אל הכתם המסתחרר באדום וכחול. קֶצֶלקוֹאַטל זיהה עכשיו את ההילות והצבעים: האדום היה פרומתאוס, והכחול היה בן האלמוות ניטֶן. וניחוח המנתה המבחיל באוויר העיד על אדם אחד בלבד: האלכימאי ניקולס פלַמֶל.
קֶצֶלקוֹאַטל ראה אותם אז, עומדים בקצה המזח. ואכן, האישה הייתה שם אף היא, פֶּרֶנֶל אשת הכשפים, שהיה לו ניסיון מר אִתה. לשונו מצאה מיד את הרווח בפיו, המקום שממנו עקרה את אחת משיניו הטוחנות. המצב לא טוב, לא טוב בכלל: קדמון בוגד ושלושה מבני האנוש המסוכנים והקטלניים ביותר בכל מחוזות הערפילים.
ידיו של קֶצֶלקוֹאַטל נקפצו לאגרופים, ציפורניים חדות כסכינים חתכו את כפות ידיו, וזרזיפי דם נטפו על המראה, והותירו את התמונה בחיים. עיניו הכהות צפו בלי למצמץ.
... הלוֹטַן פונה לבלוע את ההילות...
... היצור עולה מן המים, מאוזן על זנבו, כל שבעת הראשים מזנקים לטרוף בפיות פתוחים...
... הבזק אש ירוקה וצחנה מכריעה של מנתה.
"לא!" לחש הקדמון כשצפה בלוֹטַן משנה צורה לביצה קטנה עם ורידים כחולים. הוא ראה את הביצה צונחת על ידו המושטת של האלכימאי. פלַמֶל השליכה אותה בתנועת ניצחון באוויר... ושחף שחג מעליה תפס אותה ובלע אותה בשלמותה.
"לא! לאלאלאלאלא..." קֶצֶלקוֹאַטל שאג בזעם, פניו מקדירים ומתעקמים כדמותו השטוחה של הנחש שהטיל אימה על בני המאיה והאצטקים. שיניים חדות בלטו מפיו, עיניו הצטמצמו ושׂערו הכהה נהפך לקוצים קשים סביב פניו. הוא הלם על השולחן, העץ העתיק חרק, ורק התגובה המהירה שלו הצילה את המראה מנפילה לרצפה והתנפצות.
הזעם חלף באותה מהירות שהופיע.
קֶצֶלקוֹאַטל נשם עמוק והעביר יד בשׂערו הנוקשה והשטיח אותו. כל מה שנדרש מבילי ומקיאבלי היה לשחרר ולשלוח כמה מפלצות אל העיר - שלוש או ארבע היו מספיקות. הוא היה מרוצה גם משתי מפלצות; אפילו אחת, עדיף גדולה, עם קשקשים ושיניים, הייתה יכולה להיות התחלה טובה. אבל הם נכשלו, והם עוד ישלמו על הכישלון הזה - אם יישארו בחיים!
הוא חייב להוציא את החיות מהאי, אבל כדי לעשות זאת הוא יצטרך להעסיק את בני הזוג פלַמֶל ואת חבריהם הקדמונים ובני האלמוות.
אין ספק שהגיע הזמן שקֶצֶלקוֹאַטל ייקח את העניינים לידיים. חיוך פתאומי חשף את שיני המחטים של הקדמון. הוא כבר אסף כמה חיות מחמד במחוז הערפילים שלו - בני האנוש היו קוראים להן מפלצות - והוא יכול להוציא אותן החוצה לשחק. אבל אין כל ספק שהאלכימאי יטפל בהן כפי שטיפל בלוֹטַן. לא, הוא זקוק למשהו גדול יותר, משהו מסעיר בהרבה מכמה מפלצות מטונפות.
קֶצֶלקוֹאַטל מצא את הטלפון הנייד שלו על שולחן המטבח. הוא התקשר למספר הטלפון בלוס אנג'לס ששמר בזיכרונו. הטלפון צלצל חמש־עשרה פעמים עד שהוא נענה בנהמה צרודה. "עוד יש לך את שק השיניים שמכרתי לך לפני אלף שנה?" התפרץ קֶצֶלקוֹאַטל. "הייתי רוצה לקנות אותו בחזרה. למה? אני רוצה להשתמש בו ללמד לקח את בני הזוג פלַמֶל... וכמובן להעסיק אותם בזמן שאני משחרר את היצורים שלנו מהאי," הוסיף בחיפזון. "כמה עבור השק? בחינם! טוב, כן, מובן שאתן לך לצפות. ניפגש בוויסטָה פּוֹינט; אני אוודא שלא יהיו בני אנוש מסביב."
"משהו רע מתקרב..." לחש קֶצֶלקוֹאַטל. "מתקרב אליך, אלכימאי. מתקרב אליך."