המיליון ששינה את המזרח התיכון
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המיליון ששינה את המזרח התיכון
מכר
מאות
עותקים
המיליון ששינה את המזרח התיכון
מכר
מאות
עותקים

המיליון ששינה את המזרח התיכון

3 כוכבים (דירוג אחד)

עוד על הספר

לילי גלילי

לילי גלילי היא עיתונאית בכירה ומרצה. היא סיקרה לאורך שני עשורים את העלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר עבור עיתון "הארץ". פרסומיה תורגמו לעיתונות בעולם וצוטטו רבות בכתבי עת ובספרים העוסקים בנושאים אלה.

רומן ברונפמן

רומן ברונפמן (נולד ב-22 באפריל 1954) הוא איש ציבור, פעיל עלייה, עיתונאי ואיש עסקים ישראלי. לשעבר חבר כנסת ויו"ר מפלגת הבחירה הדמוקרטית.

מאז שנות ה-90 משמש ברונפמן פרשן פוליטי ומדיני בכלי תקשורת ישראליים ובינלאומיים. כמו כן מפרסם טורים פובליביסטיים בעיתונים הארץ, ג'רוזלם רפורט ועיתונים מרכזיים בחו"ל.
בסוף שנת 2012 פרסם ברונפמן בשיתוף עיתונאית הארץ לשעבר לילי גלילי את הספר "המיליון ששינה את המזרח התיכון: העלייה הסובייטית לישראל" (הוצאת 'מטר'), הסוקר בהרחבה את העלייה לישראל מברית המועצות לשעבר בתחילת שנות ה-90.

תקציר

"בלי העלייה הזאת היינו אבודים; אתם יודעים מה זה להוסיף לכאן מיליון יהודים?"
כך ספק-תהה ספק-פסק נשיא המדינה שמעון פרס בריאיון מיוחד לספר זה. אין ספק שהנשיא צודק: בלי העלייה אכן היתה ישראל נראית אחרת.

מיליון איש שהגיעו לישראל בשנים 2010-1990 שינו ללא הכר את פניה של המדינה ואת פני המרחב כולו. לא בכדי דווקא יאסר ערפאת הוא שידע לזהות עוד לפני בואו של הנחשול את המשמעות העמוקה של השינוי הדמוגרפי והפוליטי שעומד להתחולל – תובנה שהאיצה תהליכים מדיניים כגון תהליך אוסלו, שספק אם היו מתרחשים לולא העלייה.

גם ישראל חזתה את השינוי, אך לא תמיד אמדה את היקפו ואת עוצמתו. כעבור יותר מעשרים שנה אפשר לומר שגם אם חלק מהמיתוסים ההדדיים התנפצו על סלעי המציאות הקשה, וגם אם ישראל לא תמיד השכילה למצות את ההון האנושי המורכב שהתגלגל לפתחה – מדובר בסיפור הצלחה, שמדינות גדולות בהרבה היו מתקשות להתמודד עמו.

ספר מסקרן וייחודי זה סוקר לראשונה את העלייה הרוסית מזווית ראייה רחבה באמצעות סיפורים אישיים מרתקים, סקירת עיתונות וספרות ברוסית ובעברית וניתוח מעמיק. העיתונאית הוותיקה לילי גלילי, שסיקרה את העלייה מראשיתה, וחבר הכנסת לשעבר רומן ברונפמן, יליד ברית המועצות לשעבר ופעיל בתחום העלייה, מגוללים את הסיפור הקבוצתי המורכב של העלייה – שטרם סופר.

לילי גלילי היא עיתונאית בכירה ומרצה. היא סיקרה לאורך שני עשורים את העלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר עבור עיתון "הארץ". גישתה לנושא, שהושפעה מעובדת היותה ילדה-עולה מפולין, התאפיינה לאורך השנים בראיית העלייה בהקשר רחב יותר של החברה הישראלית. פרסומיה תורגמו לעיתונות בעולם וצוטטו רבות בכתבי עת ובספרים העוסקים בנושאים אלה.

רומן ברונפמן נולד באוקראינה ועלה לישראל ב-1980. הוא דוקטור ללימודים רוסיים מטעם האוניברסיטה העברית, מרצה, עיתונאי ועורך עיתון. כיהן כחבר מועצת עיריית חיפה, כנשיא הפורום הציוני וכחבר כנסת במפלגת "ישראל בעלייה", ממנה פרש והקים את "הבחירה הדמוקרטית", ועמה חבר למרצ עד 2006. מייסד הרשות העירונית לקליטת עלייה בחיפה והמכון לדמוקרטיה ועיתונות לעולים.

פרק ראשון

שער 1
בין כוכב לחרמש

 
במשך שנים, טובות ורעות, הסתובבה בארץ האמירה כי יום יבוא וישראל תהיה למדינה ה־51 של ארצות הברית. זה לא קרה. שר ההיסטוריה שוב חמד לו לצון, ובמקום שישראל תיהפך למדינה ה־51 של ארצות הברית, רווחת בקרב רבים התחושה כי בזכות גודלה של העלייה ובחסות חלק ממנהיגותה הפוליטית והציבורית הופכת ישראל לאטה לרפובליקה הפוסט־סובייטית ה־16. בשלב זה, בשנת 2012, ישראל היא יציר המורכב מאמריקניזציה מהולה בהשפעות פוסט־סובייטיות.
אם הציפייה להיות כוכב נוסף בדגל האמריקאי נעה בין בדיחה לתקווה או לחשש, התחושה שישראל נהפכת, לכאורה, לעוד מדינה פוסט־סובייטית נעה בין התבדחות לניתוח מצב ולמידה מסוימת של חרדה. בד בבד עם מאגר בלתי נדלה של תרבות, תרומה אדירה למדע, אובססיה להשכלה, כמיהה ודרישה עצמית וציבורית למצוינות ויחס רציני לידע ולעבודה, הביא עמו גל העלייה גם את החוליים שנולדו בשיטה ההיא: חשדנות, רמה קבועה של חרדה וחוסר אמון בסיסי, מידה של נטייה לפרנויה ותחושה מובנית של קונספירציה מתובלת בגזענות בסיסית. כל אלה היו מנגנון הישרדות חיוני בשיטה שממנה הגיעו המוני העולים, "שהפכו את ההישרדות ליעד בלבדי ולמחלה קטלנית," כהגדרתו של יועץ אסטרטגי אשר פיצוח החברה הזאת הפך אותו לאחד מסיפורי ההצלחה הגדולים ביותר של העלייה מברית המועצות. סך המאפיינים האלה, לצד התרומה הפיזית והרגשית שאין לה תג מחיר, היו קטליזטור לשינויים מרשימים, גם אם פחות רצויים, בחברה ובפוליטיקה בישראל.
העולים אינם לבדם בסיפור הזה כמובן. הטראומות המיובאות משיטה אכזרית הזינו היטב טראומות מקומיות ותיקות. לאומנות מקומית יצרה ברית טבעית עם אימפריאליות רוסית, שאינה מכירה במגבלות הכוח ואף אינה רוצה להבחין בין גבולות הכוח של מעצמה כמו ברית המועצות לגבולות הכוח של ישראל הקטנה. גזענות מקומית גואה - כלפי ערבים, כלפי חרדים, כלפי מזרחים (ולהפך) - לובתה בגזענות "רוסית" מיובאת, המתגוננת לעתים בטענה שאין היא אלא תגובה על הגזענות המכוונת כלפי העולים (טענה נכונה כשלעצמה), ולעתים היא תכונה להתהדר בה בהתנשאות ובטיעון יהיר של "אנחנו אומרים בגלוי את מה שכולם חושבים." כך קרה שהעלייה - הדבר הטוב ביותר שקרה לישראל בעשורים האחרונים העקובים מדם, הרוויים בשחיתות וה"נשענים" על חולשה שלטונית - היא גם התופעה המורכבת ורבת הפנים ביותר. הבנתה היא מפתח קריטי במאמץ לחזות את עתידה של המדינה ואף של המזרח התיכון כולו. כל האירועים החשובים של שני העשורים של העלייה - ממלחמות ועד לתהליכי שלום שהשינוי הדמוגרפי הדרמתי הניע, ממצוקה כלכלית שהתלוותה באופן בלתי נמנע לשנים הראשונות לעלייה ועד לפריחה כלכלית שגם היא יונקת ממנה, וכן התרומה התרבותית הגדולה והתרומה הלא מבוטלת להעשרת הריבוי התרבותי של ישראל - הם תוצר לוואי של נחשול העלייה הזה, לצד התופעות הסוציו־פוליטיות השליליות.
חשוב לומר: אין לדבר על קבוצה אנושית של יותר ממיליון איש כאילו היו עשויים מקשה אחת וחשיבתם אחידה. בהחלט לא. אלא שישראל שאיבדה, בלי קשר לעלייה, את עמוד השדרה הערכי שלה, חסרה את החוסן לעמוד בפני מגמות אנטי־דמוקרטיות ותפיסות גזעניות של קבוצות לא מבוטלות מקרב ציבור העולים מברית המועצות לשעבר, שחברו באופן טבעי לציבורים ותיקים גדולים שליבּוּ מגמות לא־דמוקרטיות. אלה נשתלות בקרקע פורייה של אדמה משוגעת, שכמו חיכתה ארבעה עשורים לתגבורת הזאת, שהיתה נצורה מאחורי מסך הברזל.
אם תחילה אמירות על ההידמות היתרה בין המדינה הקטנה במזרח התיכון לרפובליקות הגדולות ההן נאמרו רק בנימה של בדיחות דעת עוקצנית, הרי שעתה מאמרים מלומדים נושאים כותרות המעלות בווריאציות שונות את השאלה "Is Israel Part of Russia?"[1] כלשון הכותרת הפרובוקטיבית שבה הכתירה את מאמרה החוקרת ד"ר אולגה גרשנזון, שהגיעה לישראל מרוסיה ועזבה לארצות הברית, שם היא מרצה באוניברסיטת מסצ'וסטס באמהרסט. הכותרת נגזרת מעיסוקו של המאמר ב־Transnational Media ובחלחול הדדי של שטחי עניין ותרבויות בין ישראל לרוסיה. גם ד"ר יוליה לרנר מאוניברסיטת בן גוריון, המתמחה בהגירה, כתבה על הרוסים בישראל כסובייקטים פוסט־סובייטיים.[2] בתקציר המאמר טוענת לרנר כי "הפרספקטיבה הפוסט־סובייטית על הרוסים בישראל מאפשרת הבנה עמוקה יותר של ההטרוגניות הסוציו־תרבותית הקיצונית של הקולקטיב הזה, ומרחיבה את המונח 'רוסיות' שנלקח לעתים כמובן מאליו בספרות המחקרית." עוד היא טוענת כי הבנתם החדשה של המושגים אתניות ואינטליגנציה בהקשר הפוסט־סובייטי מאפשרת את השימוש היצירתי בהם על ידי הרוסים בתפוצות.
חוקרות אלה אינן היחידות המאבחנות את הזיקה הזאת מהיבטים שונים. בשיחה בעיצומה של הקדנציה שלו כשגריר רוסיה בישראל, בשנים 2011-2007, הגדיר ד"ר פיוטר סטגני, היסטוריון במקצועו, את ישראל כ"עוד מדינה פוסט־סובייטית". מיד לאחר שאמר מילים אלה היה נראה כי סטגני חשש שהרחיק לכת, ותרגם את אמירתו למעין התבטאות קלילה, נטולת קונוטציות עמוקות מדי. "איפה עוד מחוץ למדינות אלה ולישראל אפשר לדבר רוסית עם המוכרת בקניון ועם שר החוץ שלה בו־זמנית?" תהה בקול.
את מה שחש השגריר (שסיים בינתיים את כהונתו בישראל) בחוש של דיפלומט סובייטי־רוסי מנוסה והיסטוריון פעיל, בעל חוש הומור שלא נשחק בשנות שירותו הארוכות, חשים גם ישראלים הדוברים רוסית. העיתונאית והפובליציסטית נלי גוטין, עולה ותיקה, פתחה ב־2011 עמוד בפייסבוק בשם "Israel Goes Russian" בעקבות ספר שפרסמה באותה שנה ברוסית בשם, "ישראלים: תוצרת ברית המועצות", בהוצאה הרוסית־ישראלית "מרקורי". מנקודת הראות שלה ושל רבים אחרים, זהו תהליך חיובי ורווי גאווה. "כמה טוב שהבאנו את עצמנו - כאלה מתקדמים - לישראל, תוך הרחבת המרחב הפוסט־סובייטי," כתבה גוטין בתקציר האינטרנטי של ספרה. מנקודת ראותם של אחרים בקהילת העולים, העוקבים בדאגה אחר השפעתם של הפוליטיקאים דוברי הרוסית ותומכיהם על דמותה של ישראל, ההידמות הזאת היא בחזקת דרמה.
האיחוד הצפוי בין הליכוד ל"ישראל ביתנו" לרשימה משותפת בבחירות 2013 הוא התגלמות תהליך זה, לטוב ולרע. לא בכדי הוא זכה לכינוי "נאש ליכוד" (ליכוד שלנו ברוסית), לקריקטורות ולאייקונים בניחוח סובייטי, המדמים את התהליך החשאי שבו נולד האיחוד להתנהלות של הנשיא פוטין. גם מי שרואים בו מהלך חיובי המסמן את השלמת שילובה של העלייה, גם המוחים על פרשנות זו בגיוס שיח עדתי, וגם אותם עולים החרדים מאובדן ייצוגם הפרלמנטרי העצמאי - מעריכים שאיחוד הרשימות מקרב את ליברמן לראשות הממשלה. אם וכאשר יתרחש שינוי זה, תהיה זו אכן ישראל שונה מבחינה חברתית ופוליטית. ליברמן עצמו חזה תהליך זה ואף דיבר עליו בריאיון ל"הארץ" באפריל 2002 והציע לכל המוטרדים מנסיקתו ומעמדותיו לקחת ואליום. עבור ציבורים גדולים - הרגע הזה הגיע.
כך רואה זאת מן הסתם גם ד"ר דימיטרי שומסקי, היסטוריון בן העלייה הזאת, במאמר שפרסם ב"הארץ" ב־23 בנובמבר 2011. תחת הכותרת "ולדימיר זאב פוטין", המייצרת גם היא אסוציאציה המחברת בין הימין הישראלי להוויה הרוסית, כתב שומסקי: "המגמות האנטי־דמוקרטיות מתוצרת בית המחוקקים לא יכולות היו להתרומם לגבהים כאלה בלי חיזוק מכריע מצד מגמות אנטי־דמוקרטיות מתוצרת ברית המועצות. הפוליטיקאים הפוסט־סובייטים ברוסיה של פוטין ובישראל של ליברמן אוהבים לבוז למושג התקינות הפוליטית, בטענה שמדובר בשיח כוזב ומתחסד [...] דווקא לנוכח המורשת הפוליטית הפוסט־סובייטית בישראל, מוטב להניח לרגע לתקינות הפוליטית ולהודות ללא כחל וסרק: רבים מקרב יוצאי ברית המועצות לשעבר בישראל, ורוב רובם של נציגיהם הפוליטיים בכנסת, לא רק מתקשים להשתחרר מהמטען המחשבתי של הדיקטטורה הסובייטית, אלא אף נושאים אותה בגאון."
לשינוי פניה של ישראל חברו, בפרפרזה על אבחנתו המשועשעת של השגריר סטגני, המוֹכרת הסמלית בקניון הישראלי, הודות לחלקה במסה הקריטית של הקולקטיב שממנו הגיעה, ושר החוץ אביגדור ליברמן, הודות לעוצמתו האישית ולעוצמתו הפוליטית, שתי תכונות המאפשרות לו להפיץ את תפיסת עולמו בחוגים הולכים ומתרחבים, לעתים עד לרוסיה עצמה.
בסוף דצמבר 2011 בחר שר החוץ של ישראל את ימי הבחירות לדוּמא, הבית התחתון בפרלמנט הרוסי, שבהן ירד כוחה של מפלגתו של פוטין, כמועד הולם לביקור של שר חוץ ישראלי. כשהמוני רוסים יצאו לרחובות בהפגנות נסערות נגד זיופים בבחירות, כשנשיא רוסיה לשעבר, מיכאיל גורבצ'וב, קרא לקיום בחירות חדשות, כשמזכירת המדינה האמריקאית מתחה ביקורת נוקבת על הליך הבחירות, שר החוץ של ישראל בחר להגדירן בפגישה אישית עם פוטין במוסקבה כ"דמוקרטיות, חופשיות והוגנות". "לא חשבתי שאנחנו כבר כל כך דומים," כתב בעוקצנות עיתונאי רוסי ממוסקבה בבלוג שלו בעקבות ההתבטאות הזאת. אחר העיר בציניות כי הוא מניח שחברי הכנסת דוברי הרוסית (רובם מ"ישראל ביתנו", שנשלחו להיות משקיפים בבחירות ברוסיה וגוננו גם הם על תקינותן), היטיבו אולי עם הפרלמנט של רוסיה, אך ספק אם היטיבו עם הפרלמנט של ישראל. קשה לחשוב על עוד יחסים סימביוטיים דומים כמו אלה שבין המערכת הפוליטית ברוסיה לזו של הנבחרים דוברי הרוסית בכנסת ישראל. במפתיע, דווקא על התבטאות זו, בעודו ממתין לשימוע לפני מימוש המלצת המשטרה להגיש נגדו כתב אישום, ליברמן שילם מחיר אישי בתוך הקהילה של דוברי הרוסית. אחרי שש שנים של שלטון יחיד בסקרי בחירת "איש השנה" באתר הישראלי הפופולרי בשפה הרוסית cursor, איבד ליברמן ב־31.12.2011 את התואר ליריבו הגדול, ראש הממשלה בנימין נתניהו, שנבחר ל"איש השנה". נקודה מעניינת: שום פירומניה מילולית שבה מתמחה ליברמן להצתת יצרים בין־מגזריים בחברה הישראלית, ושום התבטאות גזענית ובוטה נגד מוסדות הדמוקרטיה בישראל לא גבו ממנו את המחיר ששילם על ההתבטאות במולדת הישנה.
אף על פי כן, אין ספק כי 2011 היתה שנתם הגדולה של הפוליטיקאים דוברי הרוסית. תמונת המצב מרתקת: מאז בחירות 2009, כ־20 שנה בלבד מאז ראשיתו של גל העלייה הגדול, כל פניה המוחצנים של ישראל, הפנים הפונים לכיוון העולם, הם פניהם של דוברי רוסית: שר החוץ אביגדור ליברמן, השר לענייני הסברה ותפוצות יולי אדלשטיין מהליכוד, שר התיירות סטס מיסז'ניקוב מ"ישראל ביתנו" ויושב ראש הסוכנות נתן שרנסקי. לא פחות חשוב מהם יושב ראש הקואליציה רב ההשפעה, זאב אלקין מהליכוד. אכן הישג אדיר לקהילה, ומן הסתם גם למוביליות שמאפשרת המערכת הפוליטית של ישראל. עם זאת, אותו תהליך חיובי הוא גם זה התורם לערעורה של הדמוקרטיה הישראלית; וגל העלייה הגדול מתחבר לגורמים הפחות דמוקרטיים בחברה הוותיקה. על רובן המכריע של הצעות החוק המזעזעות את יסודות הדמוקרטיה של ישראל, אם כי במעטה של שיפורה ותיקון עיוותים שהשתרשו בה, לשיטתם, חתומים חברי כנסת דוברי רוסית מ"ישראל ביתנו" ומהליכוד. "הומו סובייטיקוס", רוטנים הישראלים הוותיקים מהמחנה הפוליטי האחר (אך לא רק ממנו) ואף כמה מן החוקרים העולים של העלייה הזאת.
אחת החוקרות החולקות על הגישה הרואה במטען שהביא באמתחתו ה"הומו סובייטיקוס" הסבר דטרמיניסטי ממצה לכל תופעה היא ד"ר יוליה לרנר, סוציולוגית בת העלייה הזאת. "לא הכול אפשר להסביר באמצעות רוח הרפאים של ההיסטוריה הרוסית," כתבה במאמר ב"הארץ" ב־13 בספטמבר 2006. "ההיסטוריה של רוסיה, שמוצגת בהיסטוריוגרפיה תמיד ככאובה, מבולבלת, חסרת מזל, רודנית, מושחתת [...] אספה לחיקה גם את היהודים שנקלעו אליה. גם הם נהפכו לבעלי תודעה טראומטית, הבנויה על בושה ומחלת הגדלות [...] ההיסטוריה לעולם אינה עוזבת אותם לנפשם, היא מונחת עליהם כנטל רב משקל הקובע אצלם הכול."
הניתוח המריר של לרנר אינו נעדר אמת, כפי שיש אמת גם בטענה כי הקהילה מתעצבת מעצם השינוי הגלום בהגירה, ובוודאי כתוצאה מן המפגש עם הישראליות, שגם היא נושאת על גבה את נטל ההיסטוריה. הבעיה של רוב הגישות לניתוח הסוציולוגי של העלייה היא תפיסתן הסטטית. אם בהסבר ה"גנטי" הבעייתי של האדם הפוסט־סובייטי שמביא עמו למולדת החדשה מטען של עבר שנטמע בגופו, אם בתפיסת הקליטה כמעשה של ספיחה וסיפוח אל תוך הישראליות. אלא שלא היא. הקהילה המגוונת מטבעה עוברת תהליך ארוך ודינמי של התנתקות מן ההוויה המוכרת, מצב שמותיר את חבריה בודדים וחשופים בניסיון זהיר ומבוקר להתחבר אל ההוויה המקומית, גם אם לא תמיד היא אהודה, במולדת החדשה. בדרך הארוכה, והלא תמיד מובנת למשקיף מן הצד, יש גם תחושה של שליחות - מה שחוקרים רוסים מגדירים לעתים "שליחות אימפריאלית" - לשנות את מה שנראה לרבים מהם לקוי וחסר בארץ הזרה, שבכל זאת יש להם עליה בעלות מלאה. המפץ הגדול ביותר מתרחש כאשר ציבורים לא מבוטלים השבויים בתפיסה של עם בחירה - אך אבוי, קטן כל כך - נפגשים עם ציבורים גדולים אפופים בתחושה של שליחות אימפריאלית גדולה. שתי התחושות מזינות ומעצימות זו את זו עד כדי עיוות מסוכן של תפיסת המציאות של מקומה ומיקומה הריאלי של ישראל. עם זאת, דווקא בהקשר זה חשוב לציין כי בתקופה שבה חברו הכוחות הלא־ליברליים החדשים לאלה הוותיקים, החלו לצוץ בציבורים של דוברי רוסית צעירים קבוצות קטנות, אם כי הולכות וגדלות, של התארגנויות על בסיס של שמאל פוליטי וחברתי או של קבוצות חשיבה ליברליות. רוב פעילותן מתקיימת במרחב הווירטואלי, ועדיין לא נוצר הממשק הדרוש בינן לבין קבוצות מקבילות של בני גילם ילידי הארץ. הימין הישראלי היה - ונותר - פתוח יותר ליצירת בריתות אידאולוגיות ופרגמטיות נטולות פניות.
המוּדעוּת לשינוי המתחולל באופייה של ישראל עם בואה של העלייה הגדולה חלחלה גם לרוסיה עצמה. לעתים בניתוחים כוללניים, לעתים באלה הנעשים באמצעות דמותו של אביגדור ליברמן, שנתפס שם כמסמל את העלייה כולה. את הריאיון הארוך והמעמיק עם שר החוץ של ישראל, במאי 2011, סיימה הפובליציסטית הרוסית מאשה גסן באבחנה הבאה: "הוא לא צ'רצ'יל ולא לה פן, ולא בהכרח מבטא פשיזם; הוא פוליטיקאי פוסט־סובייטי. הפוליטיקה הרוסית הפוסט־סובייטית, היצרית, מובלת לא על ידי פרגמטיזם אלא על ידי פחד, כולה בנויה על הסתה ותעמולה, והתפשטה עכשיו הרחק מעבר לגבולות המולדת. כשהתפרצה החוצה, היא מפחידה הרבה יותר מאשר בהיותה כלואה בגבולות ברית המועצות. מפחידה, אך גם מושכת, כמו כל דבר פשוט ואסור." (7.5.2011 ,snob.ru)
הפחד הוא אכן כלי העבודה העיקרי בתיבת הכלים של שר החוץ. פחד מאויב מבחוץ, פחד מאויב מבית, פחד אפוקליפטי או פחד מאובדן כבוד אישי או לאומי. בכל מקרה - פחד. לעתים הפחד הוא אמיתי, אך במקרים רבים הוא מניפולציה שנועדה ללכד קהלים גדולים ככל האפשר סביב נושא האיום המועדף על ליברמן באותה תקופה, או להסיט את תשומת לבו של אותו ציבור מכל נושא הרצוי פחות לשר החוץ בזמן נתון. בישראל שניזונה מפחדים זה עובד.
הפוליטולוג הרוסי פרופסור אנדרי זובוב, חבר במכון ליחסים בינלאומיים במוסקבה, מזהה תהליך שבמסגרתו הולך ונעלם דווקא ברוסיה עצמה ה"הומו סובייטיקוס" ומפנה את מקומו ל"הומו ספיינס", היונק גם מן התפוצה הרוסית המסיבית במדינות מתקדמות כגון ארצות הברית ומדינות אירופה. "שני עשורים של חופש אזרחי (עדיין לא פוליטי) מחזירים את האדם הרוסי ממצב של 'הומו סובייטיקוס' למצב הנורמלי של 'הומו ספיינס'," סיכם זובוב את מאמרו בעיתון הרוסי. (Vedomosti.ru, 21.11.2011) מן הסתם לא במקרה ישראל, תפוצה של כמיליון ורבע דוברי רוסית, אינה מוזכרת כמקור להשפעה חיובית על "נורמליזציה" של החברה והפוליטיקה ברוסיה עצמה. דווקא פה חוקרי העלייה הבאים מתוכה מרבים לדבר על ה"הומו סובייטיקוס" שנשתל בקרקע הישראלית ומשגשג בה. מה עוד שהמגמה הפוליטית הנובעת ממורשת זו חוברת בישראל למה שחוקרי העלייה מגדירים "הסתפקות עצמית תרבותית", המייתרת אצל עולים רבים מבחינה פסיכולוגית את התלות ואפילו את הזיקה החברתית־תרבותית לחברה שאליה הגיעו. אפילו מה שנותר מן הנורמות הישראליות המידרדרות של מותר ואסור בשיח הפוליטי פסח על מי שלא חיפשו אינטגרציה, אלא עמדה של הובלה בחברה הנתונה במשבר ערכי מתמשך.
אם אפשר לבודד אדם אחד מהמון גדול כל כך ולסמנו כבעל ההשפעה הגדולה ביותר על הפוליטיקה והחברה בישראל, וכמי שאחראי להתפתחות הזאת שאין יודעים את סופה, אין ספק כי יהא זה אביגדור ליברמן, המכונה איווט. הוא לא רק התאים את עצמו ואת מפלגתו למציאות הישראלית המשתנה, אלא עיצב מציאות זו במו ידיו. הוא עשה זאת על בסיס הבנה עמוקה של החברה הישראלית, שאליה הוא רוצה כל כך להשתייך ובתוכה תמיד נותר מעט זר, המפענח את רזיה בחושים מחודדים של מהגר.
ליברמן מודע היטב למיצובו כמהגר בתודעה הישראלית, אם כי הוא ממעט לדבר על נושא זה, אלא אם כן עשוי האזכור לשרת את מטרותיו המידיות. אם כבר, הוא בוחר לעשות זאת ברוסית, שהרי בעברית זרותו המסוימת שמורה לו כסוד, וכולה לגנותה של החברה הישראלית הוותיקה, שבדיוק כמו זו של יוצאי ברית המועצות עשתה לה מנהג לתייג אנשים ולתת בהם סימנים. בריאיון ל"וסטי" עם הקמת "ישראל ביתנו" ב־1999 דיבר על כך בגילוי לב נדיר: "אני בישראל 21 שנה - חצי חיים [...] פה שירתתי בצבא, פה סיימתי אוניברסיטה. על פניו, הייתי אמור להרגיש פה בנוח, כמו כולם. אך בפועל, במשך שני העשורים האלה אף לא לשנייה נתנו לי לשכוח מאיפה באתי - אני רספוטין, ולדימיר, ז'ירינובסקי, מאפיה רוסית. כל אלה עוברים מעמוד לעמוד בתקשורת המתקדמת שלנו." תחושה מעין זו יכולה להפוך לכוח בונה או הורס, על פי האדם והמצב. אצל ליברמן היא הפכה לשתיהן.
מאז מונה ב־2009 לתפקיד שר החוץ של ישראל, באחת התקופות הסבוכות יותר ביחסי החוץ שלה, השפעתו של ליברמן חרגה מגבולות המדינה, ותורגמה גם להשפעה משמעותית על דימויה של המדינה בעולם. לרוב לרעה. בשביל העולם הוא פניה של ישראל החדשה - כוחנית, גזענית, אנטי־דמוקרטית. כלפי פנים, בעיני רבים - עולים וותיקים כאחד - הוא נתפס דווקא כמי ששומר על כבודה הלאומי של המדינה שהעולם העוין מעוות את דמותה. בכל מקרה, מאז מינויו לשר החוץ עברה המדינה תהליך מואץ של ליברמניזציה, שעיקרו יצירה ושימור של אווירת איום מתמיד מפנים ומחוץ, וכן סדרה של הצעות חוק שבאו לשנות את צביונה של המדינה, וגם אם הן אינן עוברות, הן מותירות משקע עכור. יש אומרים שחקיקה זו מחבלת אנושות באופייה הדמוקרטי של ישראל, אך יש כמובן הגורסים כי דווקא מדובר בחוקים המשמרים את אופייה היהודי והעצמאי הגאה, שנרמס על ידי האליטות הישנות מבפנים, ועולם עוין בעליל מבחוץ.
חלק נכבד מחקיקה זו בא מתוככי מפלגתו, "ישראל ביתנו", אך גם מבית מדרשם של פוליטיקאים דוברי רוסית אחרים. מאמר מערכת בעיתון היהודי האמריקאי Forward הגדיר זאת כך: "ישראל אינה רוסיה [...] אבל יש סימנים רבים מדי המעידים על כך שמפלגות הימין המרכיבות את הקואליציה הנוכחית חושבות שישראל היא מעט חופשית מדי. חברי כנסת ממפלגת 'ישראל ביתנו' של ליברמן ומהליכוד של נתניהו מעבירים חוקים שיש בהם עד כדי קריאה לחרם. לא מכבר העלו הצעת חוק המגבילה באופן מחמיר את מימון העמותות המוגדרות 'פוליטיות', קרי: כל אלה המעורבות בזכויות אדם ואזרח, ותובעת להטיל עליהן מיסוי כבד שיגרום בפועל להכחדתן." (Forward, 2.1.2012)
אחד הבולטים בקרב המחוקקים דוברי הרוסית הוא זאב אלקין מהליכוד, יושב ראש קואליציה פעלתן, שזעזע את אמות הסיפים של המרקם הפוליטי־חברתי השברירי של ישראל ביולי 2011 עם הצעת חוק החרם, שעיקרה מניעת תמיכה והחלת סנקציות על מוסדות או יחידים הקוראים לחרם או המטילים חרם על תוצרת ההתנחלויות. שנים שררה יריבות בין ליברמן לאלקין עד שגילו, על אף הבדלים פוליטיים, פערי גיל וסטטוס, שהם מאותו הכפר. עד כדי כך שליברמן בירך באותו שבוע ביולי את הליכוד על שהוא נהפך ל"ישראל ביתנו".
15 שנה אחרי הריאיון ל"וסטי", שבו קבל על הגדרתו כרספוטין וכמאפיה, חזר ליברמן מכורסת שר החוץ על אותן דוגמאות, אם כי בעיתוי זה הן כבר נשמעו אחרת לגמרי. בריאיון לכתב עת היוצא לאור במוסקבה, אחרי שמנה רשימת כינויי גנאי שדבקו בו בעבר, הוא אמר בסיפוק לא מוסתר: "את המהפכה שלנו כבר השלמנו - הצלחנו לשנות כמעט באופן מוחלט את דעת הקהל [...] היום כבר מאות אלפים מצביעים למפלגה שלי, היום כבר אלה שלא מסכימים איתי בכול משתמשים בהנמקה שלנו ומקבלים את הגישה שלנו." (Snob.ru, 27.5.2011)
אלא שאותו שינוי שליברמן משתבח בו גורר אחריו שובל של תופעות לוואי בלתי רצויות בעליל למדינת ישראל. בדצמבר 2011 ביקר בישראל לראשונה לואי אליו, בן זוגה של מארין לה פן. מטרת ביקורו היתה לעשות נפשות למפלגתה בעלת הנופך הפשיסטי, "החזית הלאומית", בקרב צרפתים בעלי זכות בחירה החיים בישראל. במהלך ביקורו אמנם לא נפגש עם שר החוץ של ישראל, אך סיפר כי הרבו לספר לו כאן על ליברמן ואף ציטטו באוזניו מאמירותיו. "הוא אומר דברים שאנחנו לא יכולים להגיד בצרפת. לעומת ליברמן, אנחנו מתונים," סיכם אליו פרק זה בביקורו. ("הארץ", 13.12.2011) ספק אם אפשר לראות באמירה זו ביטוי להצלחתה של מדיניות החוץ של ישראל או מחמאה לחופש הביטוי שלה. לרוב העולים יש דימוי עצמי שונה לחלוטין, והסבר חלופי לזה הרואה בגילויי הגזענות הבוקעים ממעגלים גדולים בקהילת העולים ומהתקשורת שלה מטען מיובא מברית המועצות לשעבר. לטענתם, הגזענות נרכשה כאן, במולדת החדשה, כתגובת־נגד לגזענות שכוונה כלפיהם. בתגובה לטענה (מוצדקת ומוכחת) על אסלאמופוביה, הם שולפים טענה מוצדקת לעתים על היתקלות לא צפויה ב"רוסופוביה" במולדת החדשה. אבל הזעקה "רוסופוביה" בתגובה לביקורת פוליטית לגיטימית על שר החוץ, גם אם היא משווה אותו לפוטין ומדמה אותו לצאר מקומי, נשמעת כניסיון להשתיק כל ביקורת בטענה של גזענות כלפי הרוסים והתרת דמם במובן האידאולוגי והערכי.
מה שמותר ל"ותיקים" - אסור לחדשים
העובדה שדווקא "הם", החדשים, אחראים לשינוי הגדול באופייה של המדינה מייצרת טינה ועוינות מיוחדות, גם אם לא בהכרח מוצדקות ואף מושתתות על סטנדרט כפול. הרי אין דרך לטעון שלולא השפעתם של חוגים אלה מקרב ציבור העולים ישראל 2011 היתה מודל לדמוקרטיה מפוארת. יש מידה לא מבוטלת של צביעות בגישה הזאת אל דוברי הרוסית כמחוללים כמעט בלעדיים של שחיקת הדמוקרטיה. כאשר חבר הכנסת אבי דיכטר מקדימה, למשל, מעלה הצעת חוק לעגן בחוק יסוד את מעמדה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ולשלול מן השפה הערבית את מעמדה כשפה רשמית בישראל, הוא נותר עדיין, גם בעיני הציבור הסולד מן המסר הגלום בהצעה הזאת, "אבי דיכטר, ראש השב"כ לשעבר". "הרוסים" עדיין לא קנו להם את הזכות הזאת בעיני חלקים גדולים של הציבור, גם אם אין בעובדה זו כדי למנוע מהם לנכס אותה לעצמם באופן טבעי. את הקלות שבה נכנס לתפקיד של מי שבא לעצב מחדש את פניה את החברה הישראלית מסביר אלקין, שכבר בגיל 19 ייסד באוקראינה את התאחדות המורים לעברית וכיהן במקביל כמזכ"ל בני עקיבא בברית המועצות, בעובדה שהוא היה מה שמכונה "ילד פרסטרויקה", עידן שעיצב את אישיותו, כמו את אישיותם של בני דורו האחרים.
בסערה שהתעוררה סביבו סיפר אלקין כי כל העת מזכירים לו מן המחנה שמנגד את עובדת היותו "רוסי" ועולה חדש, ותוהים איך הוא בכלל מעז. אלקין, אגב, כמו גם המוני עולים אחרים שהגיעו מרפובליקות שונות בברית המועצות לשעבר, הוא בכלל יוצא אוקראינה, אלא שהכינוי "רוסים" נהפך להגדרה גורפת של כל גל העלייה הזה, גם בפי העולים עצמם. בשיאו של העיסוק התקשורתי בהצעות החוק שלו בסוף 2011, גם אלה שנועדו לשנות את אופיו של בית המשפט העליון, נכתב עליו, "אלקין עלה מרוסיה, והוא כנראה לא יירגע עד שיבנה כאן רוסיה חדשה לתפארת." ("מעריב", 13.11.2011) על עמיתו למפלגה ולאותה חקיקה, חבר הכנסת יריב לוין, הרי אי־אפשר לומר דברים דומים. "אני או בולשביק או פשיסט בעיניהם," אמר אלקין בהקשר זה, במידה לא מוסתרת של גאווה על העוצמה שצבר. "בהיותי מתנחל חובש כיפה אני שייך גם לקטר השני של שני הציבורים המובילים והמעצבים את פניה של ישראל - הרוסים וחובשי הכיפות. חובשי הכיפות שיוצאים מהגטו, והרוסים שהופכים לכוח פוליטי דומיננטי שלמד להשפיע. אין לשכוח שגם מקימי המדינה ומעצביה הראשונים הגיעו מאותו בית ספר שבו צמחנו אנחנו. ליד בן גוריון ליברמן הוא ליברל גדול."
כל טיעון על השפעתם של דוברי הרוסית כקולקטיב ברוחו של ליברמן נתפס, מטבע הדברים, כאמירה גזענית. אלא שכפי שכתב ד"ר אלכסנדר יעקובסון במאמר ביקורתי בנושא זה ב"הארץ", "לי מותר, כי מדובר בעדה שלי: סדרת ההתקפות על חופש הביטוי בישראל מתאפיינת בנוכחות רוסית בולטת במיוחד [...] אין לטעות. לנציגים דוברי רוסית - גם ב'ישראל ביתנו' וגם בליכוד - תפקיד מוביל במהלך." (27.7.2011) יתר על כן, בכל המחקרים והסקרים יחסם של דוברי הרוסית לכל מדדי הדמוקרטיה רופף יותר מזה של הציבור הוותיק, שגם בו גוברים סממני השחיקה והזלזול במוסדות הדמוקרטיה וערכיה.
כך, 15 שנה לאחר הקמת המפלגה הסקטוריאלית הראשונה, "ישראל בעלייה", שבין מקימיה היו מי שהצהירו מראש על כמיהה לעמדות של הובלה ולשינוי פניה של המדינה, זה קורה. גם אם לא ברור לאן בדיוק יוביל "הקטר הדוהר" הזה, כהגדרתו של אלקין, את המדינה, אין ספק כי עצם תחושת העוצמה וההכרה של דוברי הרוסית בכוחם לעשות זאת, רשומים בטאבו של החברה והפוליטיקה בישראל על שמו של ליברמן. זאת לאחר שנתן שרנסקי לא ידע למנף את העוצמה שקיבל לידיו עם הקמת "ישראל בעלייה". יש הגזמה רבה בהנחה - השגויה - שהבנת דמותו של ליברמן כיציר "פוסט־סובייטי" או על פי כל הסבר חלופי, היא המפתח להבנתה של הקהילה כולה, ולא היא. יצירת הזיהוי בין ליברמן לקהילה כולה היא פשטנית, מה גם שממילא הקרקע שממנה צומחות כל התופעות האנטי־דמוקרטיות והלא־ליברליות החדשות היא ישראלית לגמרי.
קלון או שלטון?
את סיפורו המורכב של ליברמן אפשר לתמצת לשבוע אחד באפריל 2011. באותו שבוע הודיע היועץ המשפטי לממשלה כי הוא שוקל להעמיד את שר החוץ של מדינת ישראל לדין פלילי - בכפוף לשימוע - בחשד לעברות שונות שבוצעו על ידו במהלך כהונתו כחבר כנסת וכשר בממשלה. העברות שבגינן נשקלה העמדתו לדין הן מרמה והפרת אמונים, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, הלבנת הון והטרדת עד. על פי החשד, עברות אלה בוצעו בהתייחס לשליטה בחברות שאליהן הועברו כספים בהיקף של מיליוני דולרים, שמקורם באנשי עסקים פרטיים, ואשר התקבלו בשנים 2008-2001 בתאגידים שהיו בשליטתו.[3] היועץ המשפטי לממשלה הצהיר באותו שבוע כי ליברמן קיבל סכומי עתק בניגוד לחוק.
בסקרים שנעשו כמה ימים לאחר פרסומה של הודעה מרעישה זו, שסימנה את תחילת סופו של תהליך חקירה שכבר נמשך שנים, עלתה מפלגתו של ליברמן מ־15 מנדטים, שזכתה בהם בבחירות לכנסת בשנת 2009, ל־18-17 מנדטים, חלקם מציבור דוברי הרוסית וחלקם מהאוכלוסייה הוותיקה. עובדה זו מלמדת על החברה הישראלית יותר מאשר על ליברמן עצמו, אך לא היתה בה הפתעה של ממש. לפני שנים, כשנפתחה נגד ליברמן אחת החקירות הראשונות, הרגיע אותו ידידו הטוב - אז וגם עכשיו - אריה דרעי, "ככל שיגדל מספר התיקים שייפתחו נגדך, כך יגדל מספר המנדטים." דרעי, בעבר יושב ראש ש"ס האגדי, שריצה עונש מאסר מלווה באמונה עמוקה של תומכיו בחפותו שתורגמה לסיסמה "הוא זכאי", דיבר כבעל ניסיון. הוא צדק גם במקרה של ליברמן. ככל שהעמיקו עם השנים הסתבכויותיו של ליברמן, והחקירות בעניינו נגררו על פני פרקי זמן לא סבירים, הלכה ועלתה הפופולריות שלו. תחילה בקרב קהילת דוברי הרוסית בלבד, אחר כך גם בקרב הציבור הכללי, שברִיק המנהיגותי המתמשך מצא לו את הדבר הקרוב ביותר ל"מנהיג חזק".
אין ספק שיש מידה של אמת בהגדרתו היפה של המשורר הישראלי (יליד האימפריה הרוסית) שאול טשרניחובסקי, כי "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו", אך דומה כי העולים מבקשים לעתים במוצהר, לעתים שלא מדעת, לעצב גם את נופה של מולדתם החדשה, המולדת החיצונית המלאימה, כהגדרתם של הסוציולוגים. יתרונו הגדול של ליברמן בכך שהוא יכול לספק לרבים את המכלול המורכב הזה כולו או לפחות להיראות כמי שמסוגל לספקו. זאת באמצעות יצירת כלים המשלבים בין הכמיהה להיאחז בעם הבחירה הקטן ובין האימפריאליות הרוסית הגרנדיוזית, צירוף מסחרר חרף - ואולי דווקא בזכות - היותו בלתי אפשרי.
20 שנה נדרשו לעלייה הזאת להתחיל לכתוב בעצמה - ולעצמה - את הנרטיב שלה וללכד מיתוסים מתקבעים לאתוס גדול אחד. כמה ממרכיביו ברורים כבר עתה: עלייה שקלטה את עצמה, שהצילה את ישראל מעצמה ומאויביה, מרטירולוגיה של קהילה שנפגעה בטרור ובמלחמות ישראל הרבה מעבר לשיעורה באוכלוסייה ויכלה להם - תרומה שלא תמיד זכתה לתמורה ולהכרה הראויות. ליאוניד בלכמן, במאי ומנכ"ל ערוץ 9 בשפה הרוסית מאז 2007, מוסיף לנרטיב הנכתב מרכיב נוסף: המחיר. מחיר אישי וקהילתי ששילמו העולים על הבחירה בחירות, כלומר על בחירתם לבוא לישראל. זה המוטיב העיקרי בסדרה בת 12 פרקים שהוא מכין לציון 20 שנה לעלייה. המחיר הנפשי, הפיזי, התרבותי.
סוגיית המחיר, לעתים מחיר של אובדן חיים ממש, במדינה שלא השכילה להפוך למקלט בטוח לאזרחיה, אינה מלווה, לדעתו, בסימן שאלה המערער על עצם הבחירה בה. היא פשוט נתון, שלדעתו אין נותנים לו די כבוד. המחיר הזה מתורגם בדור הראשון של העולים לפצע נפשי בלתי ניתן לריפוי. אצל הדור השני המחיר הוא לעתים פצעים פיזיים של פגיעות שספגו העולים הצעירים במלחמות ובפיגועים יחד עם בני דורם ילידי הארץ. עם זאת, הוא משוכנע שהקליטה של העלייה הזאת היא לא פחות מ"הצלחה היסטורית למדינה", אף שגם הוא מחזיק בדעה שזו בפועל עלייה שקלטה את עצמה. "כאלה אנחנו," הוא מעיד על יהודי רוסיה. "איפה שלא יזרקו אותנו - נצליח. יתר על כן, ליוצאי רוסיה ההצטיינות היא כבר תכונה גנטית, אם כי אני מפחד שהיא תלך לאיבוד במרחב השמי בעוד דור או שניים."
בלכמן מסכים עם ההנחה שהדור הצעיר של דוברי הרוסית עומד ליהפך, כך נראה, לאליטה העתידית של ישראל, אבל להערכתו כהונתה של זו תהיה שלב מעבר קצר. "בעוד שני דורות כולנו נהיה פה סוג של מזרח־תיכוניים, שהכול על הכיפאק.״ הוא צוחק צחוק גדול, תוך כדי תיעוד שני התהליכים - של האליטה הרוסית הצומחת ושל מה שהוא מגדיר "לוונטיניות מתרחבת". בלימתה של אותה לוונטיניות היא בדיוק התפקיד שיעדה האליטה האשכנזית הישנה לעולים עוד בטרם בואם, והתאכזבה למצוא אותם במחנה הלא־ליברלי, חוברים בהמוניהם לכוחות הלא־דמוקרטיים בישראל. האכזבה של מי שעדיין מכונים "האליטות הישנות" ושל המחנה הליברלי בישראל מן ההון האנושי החדש שאותו ביקשו לגייס לשורותיהם זהה לאכזבתה של האינטליגנציה הרוסית מאי־קבלתה לשורות אלה. האכזבה במקרה זה הדדית.
ד"ר אילנה גומל, שעלתה לישראל מאוקראינה ב־1978 וכיהנה כראש החוג לאנגלית באוניברסיטת תל אביב, הגדירה את המצב הזה, הבלתי נמנע בעיניה, במילים בוטות: "הרוסים והישראלים מופרדים זה מזה על ידי תהום [...] תחושת הבגידה של הישראלים וחוסר ההבנה שלהם שקולים לתחושת הבוז וחוסר האמון של הרוסים [...] הצברים שגדלו על טולסטוי ודוסטויבסקי ציפו למצוא בעלייה הרוסית [...] נפש רוסית מסתורית והזדהות רגשית עם הנרדפים והנדכאים. במקום זאת הם מצאו מולם עם קשוח, ציני ויהיר, שההזדהות הרגשית שלו אינה עוברת את גבולות ההזדהות השבטית. מבחינתם של הישראלים הנאורים לכאורה [...] ההצבעה הרוסית ההמונית למען מפלגות הימין היתה בגידה אישית. זה כאילו שרסקולניקוב הצטרף ל'מאות השחורות' או שנטאשה רוסטובה פתחה בית בושת. הרוסים, לעומת זאת, הגיעו למדינת היהודים וגילו למרבה המיאוס כי הגיעו למדינה זעירה, לוונטינית, שיש בה מסגדים, גמלים, חום ותיאטרון גרוע [...] הם חיפשו הרואיות, ומצאו נהנתנות."[4]
אלא שבאותה מידה גדולה ההתפעמות מיכולתה של המדינה הקטנה לקלוט לתוכה בהצלחה לא מבוטלת תוספת של כמיליון איש, שנהפכו עם בואם לשבט ה־13 בשבטי ישראל. שבט משכיל במיוחד, ראוי לציין. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שיעור בעלי תואר שני ומעלה בקרב העולים של שנות ה־90 נאמד ב־27.9 אחוזים, לעומת 7.5 אחוזים המחזיקים בתואר זה בקרב יהודים ילידי הארץ. נתון זה טומן בחובו הבטחה גדולה, אך גם מכשלה חברתית לא מבוטלת. עם זאת, אחרי 20 שנה מתפזר השבט הזה בין 12 השבטים הוותיקים של ישראל השסועה, חובר בעיקר למעמד הביניים האשכנזי, כששתי הקבוצות - זו הוותיקה וזו החדשה - חוברות זו לזו בעיקר על בסיס תחושת איום מצד קבוצות זהוּת בציבוריות הישראלית, בעיקר החרדים והערבים. בתוך כך עושה ציבור העולים ניסיון זהיר לנסח סוג חדש של ציונות, שאותה מכנה הסוציולוג בן הקהילה ד"ר ולדימיר זאב חנין "ניאו־ציונות". להערכתם, הציונות הישנה פשטה את הרגל; את הפוסט־ציונות הם דוחים על הסף. הניאו־ציונות תפורה על פי מידותיהם: היא מגלמת בתוכה כמיהה להשכלה אליטיסטית כערך, חיפוש אחר רמה גבוהה של תרבות ושאיפה לקדמה. כל אלה מתובלים ביחס חיובי ללאומיות וללאומנות. מרכיבים אלה היו בבסיס החינוך היהודי ברוסיה, ועם עלייתם לישראל העניקו לעולים תחושה שהנחלת הניאו־ציונות מטילה עליהם תפקיד חשוב, כזה שמעצם קיומו ממזער את תחושת השוליות המובנית במעשה ההגירה. עם זאת, ציבור העולים מברית המועצות לשעבר מגבש את זהותו האתנית באטיות זהירה, בלי ויתור על ייחודו. וחשוב מכול, מתוך עמדה מובהקת של כוח. כך, 20 שנה אחרי שיאו של גל העלייה, אפשר להבחין בבירור בשינויים המתחוללים בקהילה. אין מדובר בהכרח בשינוי בדפוסי ההצבעה, אלא בעיקר באווירה חדשה של פתיחות. לתופעה זו, שהושפעה מהמחאה החברתית של קיץ 2011 שחלחלה לקהילה באיחור, ומרוחות המחאה הנועזות שהגיעו מרוסיה בבלוגוספרה הרוסית הסוערת עם בחירתו מחדש לנשיאות של ולדימיר פוטין ב־2012, מתלוות התארגנויות חברתיות ופוליטיות חדשות בציבור דוברי הרוסית. סוכני השינוי של התופעה הם בוגרים צעירים, שהגיעו לישראל כילדים, ועתה נוטלים את המושכות לידיהם. קמו התארגנויות קטנות שבאו להגן על הדמוקרטיה הישראלית; יש קבוצות שמאל חברתי ושמאל פוליטי קטן, ויש אפילו יציר מקומי זעיר של צעירים המכנים עצמם "קומוניסטים אנרכיסטים". קטנות ככל שיהיו, קולן של קבוצות פוליטיות וחברתיות ליברליות אלה - הבועטות במסגרות קהילתיות שבהן ביקשה המנהיגות הקהילתית לכלוא אותם ובדימויים שהלבישה עליהם החברה הישראלית הוותיקה - נשמע חזק יותר ויותר. גם אם מבחינת הגודל אין לקבוצות אלה בינתיים השפעה מכרעת, הרי שלעצם קיומן יש משמעות עמוקה. 2012 היתה שנת תפנית. אם דוברי הרוסית הצעירים נעדרו כמעט מהמחאה החברתית של 2011, הרי שהם הפגינו נוכחות קטנה אך בולטת ומתריסה במחאה של קיץ 2012. אמנם לתחושתם בעיותיהם הייחודיות עדיין לא תמיד מובנות, הם לא תמיד מזדהים עם הטרמינולוגיה הכלל־ישראלית של המחאה ועדיין נרתעים ממילים כמו "שוויון", המעוררות אצלם קונוטציות אחרות; אך בכל זאת הם שם, בשמם ובשם דור ההורים המוחלש ולעתים גם מושפל. קהילה זו של דור הביניים ואף מעגלים רחבים יותר הופכים להיות מורכבים ומאתגרים הרבה יותר מהנציגות הפוליטית הדומיננטית המתיימרת לדבר בשמו של ציבור העולים, ומייצוגה הדל בגוונים של הקהילה, כפי שהיא מוצגת בתקשורת ברוסית.

לילי גלילי

לילי גלילי היא עיתונאית בכירה ומרצה. היא סיקרה לאורך שני עשורים את העלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר עבור עיתון "הארץ". פרסומיה תורגמו לעיתונות בעולם וצוטטו רבות בכתבי עת ובספרים העוסקים בנושאים אלה.

רומן ברונפמן

רומן ברונפמן (נולד ב-22 באפריל 1954) הוא איש ציבור, פעיל עלייה, עיתונאי ואיש עסקים ישראלי. לשעבר חבר כנסת ויו"ר מפלגת הבחירה הדמוקרטית.

מאז שנות ה-90 משמש ברונפמן פרשן פוליטי ומדיני בכלי תקשורת ישראליים ובינלאומיים. כמו כן מפרסם טורים פובליביסטיים בעיתונים הארץ, ג'רוזלם רפורט ועיתונים מרכזיים בחו"ל.
בסוף שנת 2012 פרסם ברונפמן בשיתוף עיתונאית הארץ לשעבר לילי גלילי את הספר "המיליון ששינה את המזרח התיכון: העלייה הסובייטית לישראל" (הוצאת 'מטר'), הסוקר בהרחבה את העלייה לישראל מברית המועצות לשעבר בתחילת שנות ה-90.

עוד על הספר

המיליון ששינה את המזרח התיכון לילי גלילי, רומן ברונפמן

שער 1
בין כוכב לחרמש

 
במשך שנים, טובות ורעות, הסתובבה בארץ האמירה כי יום יבוא וישראל תהיה למדינה ה־51 של ארצות הברית. זה לא קרה. שר ההיסטוריה שוב חמד לו לצון, ובמקום שישראל תיהפך למדינה ה־51 של ארצות הברית, רווחת בקרב רבים התחושה כי בזכות גודלה של העלייה ובחסות חלק ממנהיגותה הפוליטית והציבורית הופכת ישראל לאטה לרפובליקה הפוסט־סובייטית ה־16. בשלב זה, בשנת 2012, ישראל היא יציר המורכב מאמריקניזציה מהולה בהשפעות פוסט־סובייטיות.
אם הציפייה להיות כוכב נוסף בדגל האמריקאי נעה בין בדיחה לתקווה או לחשש, התחושה שישראל נהפכת, לכאורה, לעוד מדינה פוסט־סובייטית נעה בין התבדחות לניתוח מצב ולמידה מסוימת של חרדה. בד בבד עם מאגר בלתי נדלה של תרבות, תרומה אדירה למדע, אובססיה להשכלה, כמיהה ודרישה עצמית וציבורית למצוינות ויחס רציני לידע ולעבודה, הביא עמו גל העלייה גם את החוליים שנולדו בשיטה ההיא: חשדנות, רמה קבועה של חרדה וחוסר אמון בסיסי, מידה של נטייה לפרנויה ותחושה מובנית של קונספירציה מתובלת בגזענות בסיסית. כל אלה היו מנגנון הישרדות חיוני בשיטה שממנה הגיעו המוני העולים, "שהפכו את ההישרדות ליעד בלבדי ולמחלה קטלנית," כהגדרתו של יועץ אסטרטגי אשר פיצוח החברה הזאת הפך אותו לאחד מסיפורי ההצלחה הגדולים ביותר של העלייה מברית המועצות. סך המאפיינים האלה, לצד התרומה הפיזית והרגשית שאין לה תג מחיר, היו קטליזטור לשינויים מרשימים, גם אם פחות רצויים, בחברה ובפוליטיקה בישראל.
העולים אינם לבדם בסיפור הזה כמובן. הטראומות המיובאות משיטה אכזרית הזינו היטב טראומות מקומיות ותיקות. לאומנות מקומית יצרה ברית טבעית עם אימפריאליות רוסית, שאינה מכירה במגבלות הכוח ואף אינה רוצה להבחין בין גבולות הכוח של מעצמה כמו ברית המועצות לגבולות הכוח של ישראל הקטנה. גזענות מקומית גואה - כלפי ערבים, כלפי חרדים, כלפי מזרחים (ולהפך) - לובתה בגזענות "רוסית" מיובאת, המתגוננת לעתים בטענה שאין היא אלא תגובה על הגזענות המכוונת כלפי העולים (טענה נכונה כשלעצמה), ולעתים היא תכונה להתהדר בה בהתנשאות ובטיעון יהיר של "אנחנו אומרים בגלוי את מה שכולם חושבים." כך קרה שהעלייה - הדבר הטוב ביותר שקרה לישראל בעשורים האחרונים העקובים מדם, הרוויים בשחיתות וה"נשענים" על חולשה שלטונית - היא גם התופעה המורכבת ורבת הפנים ביותר. הבנתה היא מפתח קריטי במאמץ לחזות את עתידה של המדינה ואף של המזרח התיכון כולו. כל האירועים החשובים של שני העשורים של העלייה - ממלחמות ועד לתהליכי שלום שהשינוי הדמוגרפי הדרמתי הניע, ממצוקה כלכלית שהתלוותה באופן בלתי נמנע לשנים הראשונות לעלייה ועד לפריחה כלכלית שגם היא יונקת ממנה, וכן התרומה התרבותית הגדולה והתרומה הלא מבוטלת להעשרת הריבוי התרבותי של ישראל - הם תוצר לוואי של נחשול העלייה הזה, לצד התופעות הסוציו־פוליטיות השליליות.
חשוב לומר: אין לדבר על קבוצה אנושית של יותר ממיליון איש כאילו היו עשויים מקשה אחת וחשיבתם אחידה. בהחלט לא. אלא שישראל שאיבדה, בלי קשר לעלייה, את עמוד השדרה הערכי שלה, חסרה את החוסן לעמוד בפני מגמות אנטי־דמוקרטיות ותפיסות גזעניות של קבוצות לא מבוטלות מקרב ציבור העולים מברית המועצות לשעבר, שחברו באופן טבעי לציבורים ותיקים גדולים שליבּוּ מגמות לא־דמוקרטיות. אלה נשתלות בקרקע פורייה של אדמה משוגעת, שכמו חיכתה ארבעה עשורים לתגבורת הזאת, שהיתה נצורה מאחורי מסך הברזל.
אם תחילה אמירות על ההידמות היתרה בין המדינה הקטנה במזרח התיכון לרפובליקות הגדולות ההן נאמרו רק בנימה של בדיחות דעת עוקצנית, הרי שעתה מאמרים מלומדים נושאים כותרות המעלות בווריאציות שונות את השאלה "Is Israel Part of Russia?"[1] כלשון הכותרת הפרובוקטיבית שבה הכתירה את מאמרה החוקרת ד"ר אולגה גרשנזון, שהגיעה לישראל מרוסיה ועזבה לארצות הברית, שם היא מרצה באוניברסיטת מסצ'וסטס באמהרסט. הכותרת נגזרת מעיסוקו של המאמר ב־Transnational Media ובחלחול הדדי של שטחי עניין ותרבויות בין ישראל לרוסיה. גם ד"ר יוליה לרנר מאוניברסיטת בן גוריון, המתמחה בהגירה, כתבה על הרוסים בישראל כסובייקטים פוסט־סובייטיים.[2] בתקציר המאמר טוענת לרנר כי "הפרספקטיבה הפוסט־סובייטית על הרוסים בישראל מאפשרת הבנה עמוקה יותר של ההטרוגניות הסוציו־תרבותית הקיצונית של הקולקטיב הזה, ומרחיבה את המונח 'רוסיות' שנלקח לעתים כמובן מאליו בספרות המחקרית." עוד היא טוענת כי הבנתם החדשה של המושגים אתניות ואינטליגנציה בהקשר הפוסט־סובייטי מאפשרת את השימוש היצירתי בהם על ידי הרוסים בתפוצות.
חוקרות אלה אינן היחידות המאבחנות את הזיקה הזאת מהיבטים שונים. בשיחה בעיצומה של הקדנציה שלו כשגריר רוסיה בישראל, בשנים 2011-2007, הגדיר ד"ר פיוטר סטגני, היסטוריון במקצועו, את ישראל כ"עוד מדינה פוסט־סובייטית". מיד לאחר שאמר מילים אלה היה נראה כי סטגני חשש שהרחיק לכת, ותרגם את אמירתו למעין התבטאות קלילה, נטולת קונוטציות עמוקות מדי. "איפה עוד מחוץ למדינות אלה ולישראל אפשר לדבר רוסית עם המוכרת בקניון ועם שר החוץ שלה בו־זמנית?" תהה בקול.
את מה שחש השגריר (שסיים בינתיים את כהונתו בישראל) בחוש של דיפלומט סובייטי־רוסי מנוסה והיסטוריון פעיל, בעל חוש הומור שלא נשחק בשנות שירותו הארוכות, חשים גם ישראלים הדוברים רוסית. העיתונאית והפובליציסטית נלי גוטין, עולה ותיקה, פתחה ב־2011 עמוד בפייסבוק בשם "Israel Goes Russian" בעקבות ספר שפרסמה באותה שנה ברוסית בשם, "ישראלים: תוצרת ברית המועצות", בהוצאה הרוסית־ישראלית "מרקורי". מנקודת הראות שלה ושל רבים אחרים, זהו תהליך חיובי ורווי גאווה. "כמה טוב שהבאנו את עצמנו - כאלה מתקדמים - לישראל, תוך הרחבת המרחב הפוסט־סובייטי," כתבה גוטין בתקציר האינטרנטי של ספרה. מנקודת ראותם של אחרים בקהילת העולים, העוקבים בדאגה אחר השפעתם של הפוליטיקאים דוברי הרוסית ותומכיהם על דמותה של ישראל, ההידמות הזאת היא בחזקת דרמה.
האיחוד הצפוי בין הליכוד ל"ישראל ביתנו" לרשימה משותפת בבחירות 2013 הוא התגלמות תהליך זה, לטוב ולרע. לא בכדי הוא זכה לכינוי "נאש ליכוד" (ליכוד שלנו ברוסית), לקריקטורות ולאייקונים בניחוח סובייטי, המדמים את התהליך החשאי שבו נולד האיחוד להתנהלות של הנשיא פוטין. גם מי שרואים בו מהלך חיובי המסמן את השלמת שילובה של העלייה, גם המוחים על פרשנות זו בגיוס שיח עדתי, וגם אותם עולים החרדים מאובדן ייצוגם הפרלמנטרי העצמאי - מעריכים שאיחוד הרשימות מקרב את ליברמן לראשות הממשלה. אם וכאשר יתרחש שינוי זה, תהיה זו אכן ישראל שונה מבחינה חברתית ופוליטית. ליברמן עצמו חזה תהליך זה ואף דיבר עליו בריאיון ל"הארץ" באפריל 2002 והציע לכל המוטרדים מנסיקתו ומעמדותיו לקחת ואליום. עבור ציבורים גדולים - הרגע הזה הגיע.
כך רואה זאת מן הסתם גם ד"ר דימיטרי שומסקי, היסטוריון בן העלייה הזאת, במאמר שפרסם ב"הארץ" ב־23 בנובמבר 2011. תחת הכותרת "ולדימיר זאב פוטין", המייצרת גם היא אסוציאציה המחברת בין הימין הישראלי להוויה הרוסית, כתב שומסקי: "המגמות האנטי־דמוקרטיות מתוצרת בית המחוקקים לא יכולות היו להתרומם לגבהים כאלה בלי חיזוק מכריע מצד מגמות אנטי־דמוקרטיות מתוצרת ברית המועצות. הפוליטיקאים הפוסט־סובייטים ברוסיה של פוטין ובישראל של ליברמן אוהבים לבוז למושג התקינות הפוליטית, בטענה שמדובר בשיח כוזב ומתחסד [...] דווקא לנוכח המורשת הפוליטית הפוסט־סובייטית בישראל, מוטב להניח לרגע לתקינות הפוליטית ולהודות ללא כחל וסרק: רבים מקרב יוצאי ברית המועצות לשעבר בישראל, ורוב רובם של נציגיהם הפוליטיים בכנסת, לא רק מתקשים להשתחרר מהמטען המחשבתי של הדיקטטורה הסובייטית, אלא אף נושאים אותה בגאון."
לשינוי פניה של ישראל חברו, בפרפרזה על אבחנתו המשועשעת של השגריר סטגני, המוֹכרת הסמלית בקניון הישראלי, הודות לחלקה במסה הקריטית של הקולקטיב שממנו הגיעה, ושר החוץ אביגדור ליברמן, הודות לעוצמתו האישית ולעוצמתו הפוליטית, שתי תכונות המאפשרות לו להפיץ את תפיסת עולמו בחוגים הולכים ומתרחבים, לעתים עד לרוסיה עצמה.
בסוף דצמבר 2011 בחר שר החוץ של ישראל את ימי הבחירות לדוּמא, הבית התחתון בפרלמנט הרוסי, שבהן ירד כוחה של מפלגתו של פוטין, כמועד הולם לביקור של שר חוץ ישראלי. כשהמוני רוסים יצאו לרחובות בהפגנות נסערות נגד זיופים בבחירות, כשנשיא רוסיה לשעבר, מיכאיל גורבצ'וב, קרא לקיום בחירות חדשות, כשמזכירת המדינה האמריקאית מתחה ביקורת נוקבת על הליך הבחירות, שר החוץ של ישראל בחר להגדירן בפגישה אישית עם פוטין במוסקבה כ"דמוקרטיות, חופשיות והוגנות". "לא חשבתי שאנחנו כבר כל כך דומים," כתב בעוקצנות עיתונאי רוסי ממוסקבה בבלוג שלו בעקבות ההתבטאות הזאת. אחר העיר בציניות כי הוא מניח שחברי הכנסת דוברי הרוסית (רובם מ"ישראל ביתנו", שנשלחו להיות משקיפים בבחירות ברוסיה וגוננו גם הם על תקינותן), היטיבו אולי עם הפרלמנט של רוסיה, אך ספק אם היטיבו עם הפרלמנט של ישראל. קשה לחשוב על עוד יחסים סימביוטיים דומים כמו אלה שבין המערכת הפוליטית ברוסיה לזו של הנבחרים דוברי הרוסית בכנסת ישראל. במפתיע, דווקא על התבטאות זו, בעודו ממתין לשימוע לפני מימוש המלצת המשטרה להגיש נגדו כתב אישום, ליברמן שילם מחיר אישי בתוך הקהילה של דוברי הרוסית. אחרי שש שנים של שלטון יחיד בסקרי בחירת "איש השנה" באתר הישראלי הפופולרי בשפה הרוסית cursor, איבד ליברמן ב־31.12.2011 את התואר ליריבו הגדול, ראש הממשלה בנימין נתניהו, שנבחר ל"איש השנה". נקודה מעניינת: שום פירומניה מילולית שבה מתמחה ליברמן להצתת יצרים בין־מגזריים בחברה הישראלית, ושום התבטאות גזענית ובוטה נגד מוסדות הדמוקרטיה בישראל לא גבו ממנו את המחיר ששילם על ההתבטאות במולדת הישנה.
אף על פי כן, אין ספק כי 2011 היתה שנתם הגדולה של הפוליטיקאים דוברי הרוסית. תמונת המצב מרתקת: מאז בחירות 2009, כ־20 שנה בלבד מאז ראשיתו של גל העלייה הגדול, כל פניה המוחצנים של ישראל, הפנים הפונים לכיוון העולם, הם פניהם של דוברי רוסית: שר החוץ אביגדור ליברמן, השר לענייני הסברה ותפוצות יולי אדלשטיין מהליכוד, שר התיירות סטס מיסז'ניקוב מ"ישראל ביתנו" ויושב ראש הסוכנות נתן שרנסקי. לא פחות חשוב מהם יושב ראש הקואליציה רב ההשפעה, זאב אלקין מהליכוד. אכן הישג אדיר לקהילה, ומן הסתם גם למוביליות שמאפשרת המערכת הפוליטית של ישראל. עם זאת, אותו תהליך חיובי הוא גם זה התורם לערעורה של הדמוקרטיה הישראלית; וגל העלייה הגדול מתחבר לגורמים הפחות דמוקרטיים בחברה הוותיקה. על רובן המכריע של הצעות החוק המזעזעות את יסודות הדמוקרטיה של ישראל, אם כי במעטה של שיפורה ותיקון עיוותים שהשתרשו בה, לשיטתם, חתומים חברי כנסת דוברי רוסית מ"ישראל ביתנו" ומהליכוד. "הומו סובייטיקוס", רוטנים הישראלים הוותיקים מהמחנה הפוליטי האחר (אך לא רק ממנו) ואף כמה מן החוקרים העולים של העלייה הזאת.
אחת החוקרות החולקות על הגישה הרואה במטען שהביא באמתחתו ה"הומו סובייטיקוס" הסבר דטרמיניסטי ממצה לכל תופעה היא ד"ר יוליה לרנר, סוציולוגית בת העלייה הזאת. "לא הכול אפשר להסביר באמצעות רוח הרפאים של ההיסטוריה הרוסית," כתבה במאמר ב"הארץ" ב־13 בספטמבר 2006. "ההיסטוריה של רוסיה, שמוצגת בהיסטוריוגרפיה תמיד ככאובה, מבולבלת, חסרת מזל, רודנית, מושחתת [...] אספה לחיקה גם את היהודים שנקלעו אליה. גם הם נהפכו לבעלי תודעה טראומטית, הבנויה על בושה ומחלת הגדלות [...] ההיסטוריה לעולם אינה עוזבת אותם לנפשם, היא מונחת עליהם כנטל רב משקל הקובע אצלם הכול."
הניתוח המריר של לרנר אינו נעדר אמת, כפי שיש אמת גם בטענה כי הקהילה מתעצבת מעצם השינוי הגלום בהגירה, ובוודאי כתוצאה מן המפגש עם הישראליות, שגם היא נושאת על גבה את נטל ההיסטוריה. הבעיה של רוב הגישות לניתוח הסוציולוגי של העלייה היא תפיסתן הסטטית. אם בהסבר ה"גנטי" הבעייתי של האדם הפוסט־סובייטי שמביא עמו למולדת החדשה מטען של עבר שנטמע בגופו, אם בתפיסת הקליטה כמעשה של ספיחה וסיפוח אל תוך הישראליות. אלא שלא היא. הקהילה המגוונת מטבעה עוברת תהליך ארוך ודינמי של התנתקות מן ההוויה המוכרת, מצב שמותיר את חבריה בודדים וחשופים בניסיון זהיר ומבוקר להתחבר אל ההוויה המקומית, גם אם לא תמיד היא אהודה, במולדת החדשה. בדרך הארוכה, והלא תמיד מובנת למשקיף מן הצד, יש גם תחושה של שליחות - מה שחוקרים רוסים מגדירים לעתים "שליחות אימפריאלית" - לשנות את מה שנראה לרבים מהם לקוי וחסר בארץ הזרה, שבכל זאת יש להם עליה בעלות מלאה. המפץ הגדול ביותר מתרחש כאשר ציבורים לא מבוטלים השבויים בתפיסה של עם בחירה - אך אבוי, קטן כל כך - נפגשים עם ציבורים גדולים אפופים בתחושה של שליחות אימפריאלית גדולה. שתי התחושות מזינות ומעצימות זו את זו עד כדי עיוות מסוכן של תפיסת המציאות של מקומה ומיקומה הריאלי של ישראל. עם זאת, דווקא בהקשר זה חשוב לציין כי בתקופה שבה חברו הכוחות הלא־ליברליים החדשים לאלה הוותיקים, החלו לצוץ בציבורים של דוברי רוסית צעירים קבוצות קטנות, אם כי הולכות וגדלות, של התארגנויות על בסיס של שמאל פוליטי וחברתי או של קבוצות חשיבה ליברליות. רוב פעילותן מתקיימת במרחב הווירטואלי, ועדיין לא נוצר הממשק הדרוש בינן לבין קבוצות מקבילות של בני גילם ילידי הארץ. הימין הישראלי היה - ונותר - פתוח יותר ליצירת בריתות אידאולוגיות ופרגמטיות נטולות פניות.
המוּדעוּת לשינוי המתחולל באופייה של ישראל עם בואה של העלייה הגדולה חלחלה גם לרוסיה עצמה. לעתים בניתוחים כוללניים, לעתים באלה הנעשים באמצעות דמותו של אביגדור ליברמן, שנתפס שם כמסמל את העלייה כולה. את הריאיון הארוך והמעמיק עם שר החוץ של ישראל, במאי 2011, סיימה הפובליציסטית הרוסית מאשה גסן באבחנה הבאה: "הוא לא צ'רצ'יל ולא לה פן, ולא בהכרח מבטא פשיזם; הוא פוליטיקאי פוסט־סובייטי. הפוליטיקה הרוסית הפוסט־סובייטית, היצרית, מובלת לא על ידי פרגמטיזם אלא על ידי פחד, כולה בנויה על הסתה ותעמולה, והתפשטה עכשיו הרחק מעבר לגבולות המולדת. כשהתפרצה החוצה, היא מפחידה הרבה יותר מאשר בהיותה כלואה בגבולות ברית המועצות. מפחידה, אך גם מושכת, כמו כל דבר פשוט ואסור." (7.5.2011 ,snob.ru)
הפחד הוא אכן כלי העבודה העיקרי בתיבת הכלים של שר החוץ. פחד מאויב מבחוץ, פחד מאויב מבית, פחד אפוקליפטי או פחד מאובדן כבוד אישי או לאומי. בכל מקרה - פחד. לעתים הפחד הוא אמיתי, אך במקרים רבים הוא מניפולציה שנועדה ללכד קהלים גדולים ככל האפשר סביב נושא האיום המועדף על ליברמן באותה תקופה, או להסיט את תשומת לבו של אותו ציבור מכל נושא הרצוי פחות לשר החוץ בזמן נתון. בישראל שניזונה מפחדים זה עובד.
הפוליטולוג הרוסי פרופסור אנדרי זובוב, חבר במכון ליחסים בינלאומיים במוסקבה, מזהה תהליך שבמסגרתו הולך ונעלם דווקא ברוסיה עצמה ה"הומו סובייטיקוס" ומפנה את מקומו ל"הומו ספיינס", היונק גם מן התפוצה הרוסית המסיבית במדינות מתקדמות כגון ארצות הברית ומדינות אירופה. "שני עשורים של חופש אזרחי (עדיין לא פוליטי) מחזירים את האדם הרוסי ממצב של 'הומו סובייטיקוס' למצב הנורמלי של 'הומו ספיינס'," סיכם זובוב את מאמרו בעיתון הרוסי. (Vedomosti.ru, 21.11.2011) מן הסתם לא במקרה ישראל, תפוצה של כמיליון ורבע דוברי רוסית, אינה מוזכרת כמקור להשפעה חיובית על "נורמליזציה" של החברה והפוליטיקה ברוסיה עצמה. דווקא פה חוקרי העלייה הבאים מתוכה מרבים לדבר על ה"הומו סובייטיקוס" שנשתל בקרקע הישראלית ומשגשג בה. מה עוד שהמגמה הפוליטית הנובעת ממורשת זו חוברת בישראל למה שחוקרי העלייה מגדירים "הסתפקות עצמית תרבותית", המייתרת אצל עולים רבים מבחינה פסיכולוגית את התלות ואפילו את הזיקה החברתית־תרבותית לחברה שאליה הגיעו. אפילו מה שנותר מן הנורמות הישראליות המידרדרות של מותר ואסור בשיח הפוליטי פסח על מי שלא חיפשו אינטגרציה, אלא עמדה של הובלה בחברה הנתונה במשבר ערכי מתמשך.
אם אפשר לבודד אדם אחד מהמון גדול כל כך ולסמנו כבעל ההשפעה הגדולה ביותר על הפוליטיקה והחברה בישראל, וכמי שאחראי להתפתחות הזאת שאין יודעים את סופה, אין ספק כי יהא זה אביגדור ליברמן, המכונה איווט. הוא לא רק התאים את עצמו ואת מפלגתו למציאות הישראלית המשתנה, אלא עיצב מציאות זו במו ידיו. הוא עשה זאת על בסיס הבנה עמוקה של החברה הישראלית, שאליה הוא רוצה כל כך להשתייך ובתוכה תמיד נותר מעט זר, המפענח את רזיה בחושים מחודדים של מהגר.
ליברמן מודע היטב למיצובו כמהגר בתודעה הישראלית, אם כי הוא ממעט לדבר על נושא זה, אלא אם כן עשוי האזכור לשרת את מטרותיו המידיות. אם כבר, הוא בוחר לעשות זאת ברוסית, שהרי בעברית זרותו המסוימת שמורה לו כסוד, וכולה לגנותה של החברה הישראלית הוותיקה, שבדיוק כמו זו של יוצאי ברית המועצות עשתה לה מנהג לתייג אנשים ולתת בהם סימנים. בריאיון ל"וסטי" עם הקמת "ישראל ביתנו" ב־1999 דיבר על כך בגילוי לב נדיר: "אני בישראל 21 שנה - חצי חיים [...] פה שירתתי בצבא, פה סיימתי אוניברסיטה. על פניו, הייתי אמור להרגיש פה בנוח, כמו כולם. אך בפועל, במשך שני העשורים האלה אף לא לשנייה נתנו לי לשכוח מאיפה באתי - אני רספוטין, ולדימיר, ז'ירינובסקי, מאפיה רוסית. כל אלה עוברים מעמוד לעמוד בתקשורת המתקדמת שלנו." תחושה מעין זו יכולה להפוך לכוח בונה או הורס, על פי האדם והמצב. אצל ליברמן היא הפכה לשתיהן.
מאז מונה ב־2009 לתפקיד שר החוץ של ישראל, באחת התקופות הסבוכות יותר ביחסי החוץ שלה, השפעתו של ליברמן חרגה מגבולות המדינה, ותורגמה גם להשפעה משמעותית על דימויה של המדינה בעולם. לרוב לרעה. בשביל העולם הוא פניה של ישראל החדשה - כוחנית, גזענית, אנטי־דמוקרטית. כלפי פנים, בעיני רבים - עולים וותיקים כאחד - הוא נתפס דווקא כמי ששומר על כבודה הלאומי של המדינה שהעולם העוין מעוות את דמותה. בכל מקרה, מאז מינויו לשר החוץ עברה המדינה תהליך מואץ של ליברמניזציה, שעיקרו יצירה ושימור של אווירת איום מתמיד מפנים ומחוץ, וכן סדרה של הצעות חוק שבאו לשנות את צביונה של המדינה, וגם אם הן אינן עוברות, הן מותירות משקע עכור. יש אומרים שחקיקה זו מחבלת אנושות באופייה הדמוקרטי של ישראל, אך יש כמובן הגורסים כי דווקא מדובר בחוקים המשמרים את אופייה היהודי והעצמאי הגאה, שנרמס על ידי האליטות הישנות מבפנים, ועולם עוין בעליל מבחוץ.
חלק נכבד מחקיקה זו בא מתוככי מפלגתו, "ישראל ביתנו", אך גם מבית מדרשם של פוליטיקאים דוברי רוסית אחרים. מאמר מערכת בעיתון היהודי האמריקאי Forward הגדיר זאת כך: "ישראל אינה רוסיה [...] אבל יש סימנים רבים מדי המעידים על כך שמפלגות הימין המרכיבות את הקואליציה הנוכחית חושבות שישראל היא מעט חופשית מדי. חברי כנסת ממפלגת 'ישראל ביתנו' של ליברמן ומהליכוד של נתניהו מעבירים חוקים שיש בהם עד כדי קריאה לחרם. לא מכבר העלו הצעת חוק המגבילה באופן מחמיר את מימון העמותות המוגדרות 'פוליטיות', קרי: כל אלה המעורבות בזכויות אדם ואזרח, ותובעת להטיל עליהן מיסוי כבד שיגרום בפועל להכחדתן." (Forward, 2.1.2012)
אחד הבולטים בקרב המחוקקים דוברי הרוסית הוא זאב אלקין מהליכוד, יושב ראש קואליציה פעלתן, שזעזע את אמות הסיפים של המרקם הפוליטי־חברתי השברירי של ישראל ביולי 2011 עם הצעת חוק החרם, שעיקרה מניעת תמיכה והחלת סנקציות על מוסדות או יחידים הקוראים לחרם או המטילים חרם על תוצרת ההתנחלויות. שנים שררה יריבות בין ליברמן לאלקין עד שגילו, על אף הבדלים פוליטיים, פערי גיל וסטטוס, שהם מאותו הכפר. עד כדי כך שליברמן בירך באותו שבוע ביולי את הליכוד על שהוא נהפך ל"ישראל ביתנו".
15 שנה אחרי הריאיון ל"וסטי", שבו קבל על הגדרתו כרספוטין וכמאפיה, חזר ליברמן מכורסת שר החוץ על אותן דוגמאות, אם כי בעיתוי זה הן כבר נשמעו אחרת לגמרי. בריאיון לכתב עת היוצא לאור במוסקבה, אחרי שמנה רשימת כינויי גנאי שדבקו בו בעבר, הוא אמר בסיפוק לא מוסתר: "את המהפכה שלנו כבר השלמנו - הצלחנו לשנות כמעט באופן מוחלט את דעת הקהל [...] היום כבר מאות אלפים מצביעים למפלגה שלי, היום כבר אלה שלא מסכימים איתי בכול משתמשים בהנמקה שלנו ומקבלים את הגישה שלנו." (Snob.ru, 27.5.2011)
אלא שאותו שינוי שליברמן משתבח בו גורר אחריו שובל של תופעות לוואי בלתי רצויות בעליל למדינת ישראל. בדצמבר 2011 ביקר בישראל לראשונה לואי אליו, בן זוגה של מארין לה פן. מטרת ביקורו היתה לעשות נפשות למפלגתה בעלת הנופך הפשיסטי, "החזית הלאומית", בקרב צרפתים בעלי זכות בחירה החיים בישראל. במהלך ביקורו אמנם לא נפגש עם שר החוץ של ישראל, אך סיפר כי הרבו לספר לו כאן על ליברמן ואף ציטטו באוזניו מאמירותיו. "הוא אומר דברים שאנחנו לא יכולים להגיד בצרפת. לעומת ליברמן, אנחנו מתונים," סיכם אליו פרק זה בביקורו. ("הארץ", 13.12.2011) ספק אם אפשר לראות באמירה זו ביטוי להצלחתה של מדיניות החוץ של ישראל או מחמאה לחופש הביטוי שלה. לרוב העולים יש דימוי עצמי שונה לחלוטין, והסבר חלופי לזה הרואה בגילויי הגזענות הבוקעים ממעגלים גדולים בקהילת העולים ומהתקשורת שלה מטען מיובא מברית המועצות לשעבר. לטענתם, הגזענות נרכשה כאן, במולדת החדשה, כתגובת־נגד לגזענות שכוונה כלפיהם. בתגובה לטענה (מוצדקת ומוכחת) על אסלאמופוביה, הם שולפים טענה מוצדקת לעתים על היתקלות לא צפויה ב"רוסופוביה" במולדת החדשה. אבל הזעקה "רוסופוביה" בתגובה לביקורת פוליטית לגיטימית על שר החוץ, גם אם היא משווה אותו לפוטין ומדמה אותו לצאר מקומי, נשמעת כניסיון להשתיק כל ביקורת בטענה של גזענות כלפי הרוסים והתרת דמם במובן האידאולוגי והערכי.
מה שמותר ל"ותיקים" - אסור לחדשים
העובדה שדווקא "הם", החדשים, אחראים לשינוי הגדול באופייה של המדינה מייצרת טינה ועוינות מיוחדות, גם אם לא בהכרח מוצדקות ואף מושתתות על סטנדרט כפול. הרי אין דרך לטעון שלולא השפעתם של חוגים אלה מקרב ציבור העולים ישראל 2011 היתה מודל לדמוקרטיה מפוארת. יש מידה לא מבוטלת של צביעות בגישה הזאת אל דוברי הרוסית כמחוללים כמעט בלעדיים של שחיקת הדמוקרטיה. כאשר חבר הכנסת אבי דיכטר מקדימה, למשל, מעלה הצעת חוק לעגן בחוק יסוד את מעמדה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי ולשלול מן השפה הערבית את מעמדה כשפה רשמית בישראל, הוא נותר עדיין, גם בעיני הציבור הסולד מן המסר הגלום בהצעה הזאת, "אבי דיכטר, ראש השב"כ לשעבר". "הרוסים" עדיין לא קנו להם את הזכות הזאת בעיני חלקים גדולים של הציבור, גם אם אין בעובדה זו כדי למנוע מהם לנכס אותה לעצמם באופן טבעי. את הקלות שבה נכנס לתפקיד של מי שבא לעצב מחדש את פניה את החברה הישראלית מסביר אלקין, שכבר בגיל 19 ייסד באוקראינה את התאחדות המורים לעברית וכיהן במקביל כמזכ"ל בני עקיבא בברית המועצות, בעובדה שהוא היה מה שמכונה "ילד פרסטרויקה", עידן שעיצב את אישיותו, כמו את אישיותם של בני דורו האחרים.
בסערה שהתעוררה סביבו סיפר אלקין כי כל העת מזכירים לו מן המחנה שמנגד את עובדת היותו "רוסי" ועולה חדש, ותוהים איך הוא בכלל מעז. אלקין, אגב, כמו גם המוני עולים אחרים שהגיעו מרפובליקות שונות בברית המועצות לשעבר, הוא בכלל יוצא אוקראינה, אלא שהכינוי "רוסים" נהפך להגדרה גורפת של כל גל העלייה הזה, גם בפי העולים עצמם. בשיאו של העיסוק התקשורתי בהצעות החוק שלו בסוף 2011, גם אלה שנועדו לשנות את אופיו של בית המשפט העליון, נכתב עליו, "אלקין עלה מרוסיה, והוא כנראה לא יירגע עד שיבנה כאן רוסיה חדשה לתפארת." ("מעריב", 13.11.2011) על עמיתו למפלגה ולאותה חקיקה, חבר הכנסת יריב לוין, הרי אי־אפשר לומר דברים דומים. "אני או בולשביק או פשיסט בעיניהם," אמר אלקין בהקשר זה, במידה לא מוסתרת של גאווה על העוצמה שצבר. "בהיותי מתנחל חובש כיפה אני שייך גם לקטר השני של שני הציבורים המובילים והמעצבים את פניה של ישראל - הרוסים וחובשי הכיפות. חובשי הכיפות שיוצאים מהגטו, והרוסים שהופכים לכוח פוליטי דומיננטי שלמד להשפיע. אין לשכוח שגם מקימי המדינה ומעצביה הראשונים הגיעו מאותו בית ספר שבו צמחנו אנחנו. ליד בן גוריון ליברמן הוא ליברל גדול."
כל טיעון על השפעתם של דוברי הרוסית כקולקטיב ברוחו של ליברמן נתפס, מטבע הדברים, כאמירה גזענית. אלא שכפי שכתב ד"ר אלכסנדר יעקובסון במאמר ביקורתי בנושא זה ב"הארץ", "לי מותר, כי מדובר בעדה שלי: סדרת ההתקפות על חופש הביטוי בישראל מתאפיינת בנוכחות רוסית בולטת במיוחד [...] אין לטעות. לנציגים דוברי רוסית - גם ב'ישראל ביתנו' וגם בליכוד - תפקיד מוביל במהלך." (27.7.2011) יתר על כן, בכל המחקרים והסקרים יחסם של דוברי הרוסית לכל מדדי הדמוקרטיה רופף יותר מזה של הציבור הוותיק, שגם בו גוברים סממני השחיקה והזלזול במוסדות הדמוקרטיה וערכיה.
כך, 15 שנה לאחר הקמת המפלגה הסקטוריאלית הראשונה, "ישראל בעלייה", שבין מקימיה היו מי שהצהירו מראש על כמיהה לעמדות של הובלה ולשינוי פניה של המדינה, זה קורה. גם אם לא ברור לאן בדיוק יוביל "הקטר הדוהר" הזה, כהגדרתו של אלקין, את המדינה, אין ספק כי עצם תחושת העוצמה וההכרה של דוברי הרוסית בכוחם לעשות זאת, רשומים בטאבו של החברה והפוליטיקה בישראל על שמו של ליברמן. זאת לאחר שנתן שרנסקי לא ידע למנף את העוצמה שקיבל לידיו עם הקמת "ישראל בעלייה". יש הגזמה רבה בהנחה - השגויה - שהבנת דמותו של ליברמן כיציר "פוסט־סובייטי" או על פי כל הסבר חלופי, היא המפתח להבנתה של הקהילה כולה, ולא היא. יצירת הזיהוי בין ליברמן לקהילה כולה היא פשטנית, מה גם שממילא הקרקע שממנה צומחות כל התופעות האנטי־דמוקרטיות והלא־ליברליות החדשות היא ישראלית לגמרי.
קלון או שלטון?
את סיפורו המורכב של ליברמן אפשר לתמצת לשבוע אחד באפריל 2011. באותו שבוע הודיע היועץ המשפטי לממשלה כי הוא שוקל להעמיד את שר החוץ של מדינת ישראל לדין פלילי - בכפוף לשימוע - בחשד לעברות שונות שבוצעו על ידו במהלך כהונתו כחבר כנסת וכשר בממשלה. העברות שבגינן נשקלה העמדתו לדין הן מרמה והפרת אמונים, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, הלבנת הון והטרדת עד. על פי החשד, עברות אלה בוצעו בהתייחס לשליטה בחברות שאליהן הועברו כספים בהיקף של מיליוני דולרים, שמקורם באנשי עסקים פרטיים, ואשר התקבלו בשנים 2008-2001 בתאגידים שהיו בשליטתו.[3] היועץ המשפטי לממשלה הצהיר באותו שבוע כי ליברמן קיבל סכומי עתק בניגוד לחוק.
בסקרים שנעשו כמה ימים לאחר פרסומה של הודעה מרעישה זו, שסימנה את תחילת סופו של תהליך חקירה שכבר נמשך שנים, עלתה מפלגתו של ליברמן מ־15 מנדטים, שזכתה בהם בבחירות לכנסת בשנת 2009, ל־18-17 מנדטים, חלקם מציבור דוברי הרוסית וחלקם מהאוכלוסייה הוותיקה. עובדה זו מלמדת על החברה הישראלית יותר מאשר על ליברמן עצמו, אך לא היתה בה הפתעה של ממש. לפני שנים, כשנפתחה נגד ליברמן אחת החקירות הראשונות, הרגיע אותו ידידו הטוב - אז וגם עכשיו - אריה דרעי, "ככל שיגדל מספר התיקים שייפתחו נגדך, כך יגדל מספר המנדטים." דרעי, בעבר יושב ראש ש"ס האגדי, שריצה עונש מאסר מלווה באמונה עמוקה של תומכיו בחפותו שתורגמה לסיסמה "הוא זכאי", דיבר כבעל ניסיון. הוא צדק גם במקרה של ליברמן. ככל שהעמיקו עם השנים הסתבכויותיו של ליברמן, והחקירות בעניינו נגררו על פני פרקי זמן לא סבירים, הלכה ועלתה הפופולריות שלו. תחילה בקרב קהילת דוברי הרוסית בלבד, אחר כך גם בקרב הציבור הכללי, שברִיק המנהיגותי המתמשך מצא לו את הדבר הקרוב ביותר ל"מנהיג חזק".
אין ספק שיש מידה של אמת בהגדרתו היפה של המשורר הישראלי (יליד האימפריה הרוסית) שאול טשרניחובסקי, כי "האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו", אך דומה כי העולים מבקשים לעתים במוצהר, לעתים שלא מדעת, לעצב גם את נופה של מולדתם החדשה, המולדת החיצונית המלאימה, כהגדרתם של הסוציולוגים. יתרונו הגדול של ליברמן בכך שהוא יכול לספק לרבים את המכלול המורכב הזה כולו או לפחות להיראות כמי שמסוגל לספקו. זאת באמצעות יצירת כלים המשלבים בין הכמיהה להיאחז בעם הבחירה הקטן ובין האימפריאליות הרוסית הגרנדיוזית, צירוף מסחרר חרף - ואולי דווקא בזכות - היותו בלתי אפשרי.
20 שנה נדרשו לעלייה הזאת להתחיל לכתוב בעצמה - ולעצמה - את הנרטיב שלה וללכד מיתוסים מתקבעים לאתוס גדול אחד. כמה ממרכיביו ברורים כבר עתה: עלייה שקלטה את עצמה, שהצילה את ישראל מעצמה ומאויביה, מרטירולוגיה של קהילה שנפגעה בטרור ובמלחמות ישראל הרבה מעבר לשיעורה באוכלוסייה ויכלה להם - תרומה שלא תמיד זכתה לתמורה ולהכרה הראויות. ליאוניד בלכמן, במאי ומנכ"ל ערוץ 9 בשפה הרוסית מאז 2007, מוסיף לנרטיב הנכתב מרכיב נוסף: המחיר. מחיר אישי וקהילתי ששילמו העולים על הבחירה בחירות, כלומר על בחירתם לבוא לישראל. זה המוטיב העיקרי בסדרה בת 12 פרקים שהוא מכין לציון 20 שנה לעלייה. המחיר הנפשי, הפיזי, התרבותי.
סוגיית המחיר, לעתים מחיר של אובדן חיים ממש, במדינה שלא השכילה להפוך למקלט בטוח לאזרחיה, אינה מלווה, לדעתו, בסימן שאלה המערער על עצם הבחירה בה. היא פשוט נתון, שלדעתו אין נותנים לו די כבוד. המחיר הזה מתורגם בדור הראשון של העולים לפצע נפשי בלתי ניתן לריפוי. אצל הדור השני המחיר הוא לעתים פצעים פיזיים של פגיעות שספגו העולים הצעירים במלחמות ובפיגועים יחד עם בני דורם ילידי הארץ. עם זאת, הוא משוכנע שהקליטה של העלייה הזאת היא לא פחות מ"הצלחה היסטורית למדינה", אף שגם הוא מחזיק בדעה שזו בפועל עלייה שקלטה את עצמה. "כאלה אנחנו," הוא מעיד על יהודי רוסיה. "איפה שלא יזרקו אותנו - נצליח. יתר על כן, ליוצאי רוסיה ההצטיינות היא כבר תכונה גנטית, אם כי אני מפחד שהיא תלך לאיבוד במרחב השמי בעוד דור או שניים."
בלכמן מסכים עם ההנחה שהדור הצעיר של דוברי הרוסית עומד ליהפך, כך נראה, לאליטה העתידית של ישראל, אבל להערכתו כהונתה של זו תהיה שלב מעבר קצר. "בעוד שני דורות כולנו נהיה פה סוג של מזרח־תיכוניים, שהכול על הכיפאק.״ הוא צוחק צחוק גדול, תוך כדי תיעוד שני התהליכים - של האליטה הרוסית הצומחת ושל מה שהוא מגדיר "לוונטיניות מתרחבת". בלימתה של אותה לוונטיניות היא בדיוק התפקיד שיעדה האליטה האשכנזית הישנה לעולים עוד בטרם בואם, והתאכזבה למצוא אותם במחנה הלא־ליברלי, חוברים בהמוניהם לכוחות הלא־דמוקרטיים בישראל. האכזבה של מי שעדיין מכונים "האליטות הישנות" ושל המחנה הליברלי בישראל מן ההון האנושי החדש שאותו ביקשו לגייס לשורותיהם זהה לאכזבתה של האינטליגנציה הרוסית מאי־קבלתה לשורות אלה. האכזבה במקרה זה הדדית.
ד"ר אילנה גומל, שעלתה לישראל מאוקראינה ב־1978 וכיהנה כראש החוג לאנגלית באוניברסיטת תל אביב, הגדירה את המצב הזה, הבלתי נמנע בעיניה, במילים בוטות: "הרוסים והישראלים מופרדים זה מזה על ידי תהום [...] תחושת הבגידה של הישראלים וחוסר ההבנה שלהם שקולים לתחושת הבוז וחוסר האמון של הרוסים [...] הצברים שגדלו על טולסטוי ודוסטויבסקי ציפו למצוא בעלייה הרוסית [...] נפש רוסית מסתורית והזדהות רגשית עם הנרדפים והנדכאים. במקום זאת הם מצאו מולם עם קשוח, ציני ויהיר, שההזדהות הרגשית שלו אינה עוברת את גבולות ההזדהות השבטית. מבחינתם של הישראלים הנאורים לכאורה [...] ההצבעה הרוסית ההמונית למען מפלגות הימין היתה בגידה אישית. זה כאילו שרסקולניקוב הצטרף ל'מאות השחורות' או שנטאשה רוסטובה פתחה בית בושת. הרוסים, לעומת זאת, הגיעו למדינת היהודים וגילו למרבה המיאוס כי הגיעו למדינה זעירה, לוונטינית, שיש בה מסגדים, גמלים, חום ותיאטרון גרוע [...] הם חיפשו הרואיות, ומצאו נהנתנות."[4]
אלא שבאותה מידה גדולה ההתפעמות מיכולתה של המדינה הקטנה לקלוט לתוכה בהצלחה לא מבוטלת תוספת של כמיליון איש, שנהפכו עם בואם לשבט ה־13 בשבטי ישראל. שבט משכיל במיוחד, ראוי לציין. על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שיעור בעלי תואר שני ומעלה בקרב העולים של שנות ה־90 נאמד ב־27.9 אחוזים, לעומת 7.5 אחוזים המחזיקים בתואר זה בקרב יהודים ילידי הארץ. נתון זה טומן בחובו הבטחה גדולה, אך גם מכשלה חברתית לא מבוטלת. עם זאת, אחרי 20 שנה מתפזר השבט הזה בין 12 השבטים הוותיקים של ישראל השסועה, חובר בעיקר למעמד הביניים האשכנזי, כששתי הקבוצות - זו הוותיקה וזו החדשה - חוברות זו לזו בעיקר על בסיס תחושת איום מצד קבוצות זהוּת בציבוריות הישראלית, בעיקר החרדים והערבים. בתוך כך עושה ציבור העולים ניסיון זהיר לנסח סוג חדש של ציונות, שאותה מכנה הסוציולוג בן הקהילה ד"ר ולדימיר זאב חנין "ניאו־ציונות". להערכתם, הציונות הישנה פשטה את הרגל; את הפוסט־ציונות הם דוחים על הסף. הניאו־ציונות תפורה על פי מידותיהם: היא מגלמת בתוכה כמיהה להשכלה אליטיסטית כערך, חיפוש אחר רמה גבוהה של תרבות ושאיפה לקדמה. כל אלה מתובלים ביחס חיובי ללאומיות וללאומנות. מרכיבים אלה היו בבסיס החינוך היהודי ברוסיה, ועם עלייתם לישראל העניקו לעולים תחושה שהנחלת הניאו־ציונות מטילה עליהם תפקיד חשוב, כזה שמעצם קיומו ממזער את תחושת השוליות המובנית במעשה ההגירה. עם זאת, ציבור העולים מברית המועצות לשעבר מגבש את זהותו האתנית באטיות זהירה, בלי ויתור על ייחודו. וחשוב מכול, מתוך עמדה מובהקת של כוח. כך, 20 שנה אחרי שיאו של גל העלייה, אפשר להבחין בבירור בשינויים המתחוללים בקהילה. אין מדובר בהכרח בשינוי בדפוסי ההצבעה, אלא בעיקר באווירה חדשה של פתיחות. לתופעה זו, שהושפעה מהמחאה החברתית של קיץ 2011 שחלחלה לקהילה באיחור, ומרוחות המחאה הנועזות שהגיעו מרוסיה בבלוגוספרה הרוסית הסוערת עם בחירתו מחדש לנשיאות של ולדימיר פוטין ב־2012, מתלוות התארגנויות חברתיות ופוליטיות חדשות בציבור דוברי הרוסית. סוכני השינוי של התופעה הם בוגרים צעירים, שהגיעו לישראל כילדים, ועתה נוטלים את המושכות לידיהם. קמו התארגנויות קטנות שבאו להגן על הדמוקרטיה הישראלית; יש קבוצות שמאל חברתי ושמאל פוליטי קטן, ויש אפילו יציר מקומי זעיר של צעירים המכנים עצמם "קומוניסטים אנרכיסטים". קטנות ככל שיהיו, קולן של קבוצות פוליטיות וחברתיות ליברליות אלה - הבועטות במסגרות קהילתיות שבהן ביקשה המנהיגות הקהילתית לכלוא אותם ובדימויים שהלבישה עליהם החברה הישראלית הוותיקה - נשמע חזק יותר ויותר. גם אם מבחינת הגודל אין לקבוצות אלה בינתיים השפעה מכרעת, הרי שלעצם קיומן יש משמעות עמוקה. 2012 היתה שנת תפנית. אם דוברי הרוסית הצעירים נעדרו כמעט מהמחאה החברתית של 2011, הרי שהם הפגינו נוכחות קטנה אך בולטת ומתריסה במחאה של קיץ 2012. אמנם לתחושתם בעיותיהם הייחודיות עדיין לא תמיד מובנות, הם לא תמיד מזדהים עם הטרמינולוגיה הכלל־ישראלית של המחאה ועדיין נרתעים ממילים כמו "שוויון", המעוררות אצלם קונוטציות אחרות; אך בכל זאת הם שם, בשמם ובשם דור ההורים המוחלש ולעתים גם מושפל. קהילה זו של דור הביניים ואף מעגלים רחבים יותר הופכים להיות מורכבים ומאתגרים הרבה יותר מהנציגות הפוליטית הדומיננטית המתיימרת לדבר בשמו של ציבור העולים, ומייצוגה הדל בגוונים של הקהילה, כפי שהיא מוצגת בתקשורת ברוסית.