חיים משוגעים

1
גיל מטורף

אני זקנה, ואני מרגישה זקנה ונראית זקנה. אני גם חושבת על הזִקנה חלק ניכר מהזמן; בדרך כלל לא בכעס או בעצב, אלא פשוט כעל מין מצב שבו נתונים ימי ולילותי וכל מה שמתרחש בהם. אני אוהבת להיות זקנה לפחות כמו שאהבתי להיות בגיל העמידה והרבה יותר משאהבתי להיות צעירה. יש בזִקנה הרבה דברים רעים, אבל גם בצעירותי היו הרבה דברים רעים. אין ספק שהיו: במשך זמן מה שירי המשוררים החביבים עלי היו "נכתב במוסד לחולי נפש במחוז נורת'המפטון" של ג'ון קלייר, שנפתח במשפט "אני קיים, אבל מה אני - למי אכפת, מי יודע?", ושיר של המשורר הרוסי לרמונטוב ושמו, בתרגום חופשי, "משעמם לי ועצוב לי ואני מרגיש בודד". לרמונטוב מת בדו-קרב כשהיה בן עשרים ושבע, ורבות מיצירותיו עסקו בבדידות ובריקנות של החיים ובתחושה שהחיים הם בעצם בדיחה גרועה, ולכן אני חושבת שייתכן שהוא היה מעדיף להיות זקן. למותר לציין שכיום אני לא מסוגלת לקרוא אף לא אחד מהשירים האלה עד סופו. אני לא אוהבת לשמוע על אנשים שמתייסרים, בייחוד לא על צעירים כאלה; ולכן חלק גדול מהשירה הרומנטית הוא מחוץ לתחום מבחינתי. כל הכאב ומבטי הערגה האלה נראים אחרת מכאן; עם זאת אני לא בטוחה שנתוני ההתאבדות תומכים בדעתי. זה שנים נרשם שיעור ההתאבדויות הגבוה ביותר בבריטניה בקרב גברים בני שבעים וחמש ומעלה, ואחריהם (אך במספר קטן הרבה יותר) נשים בנות אותו גיל.
בסך הכול אני נהנית מהחיים ואיני מצפה בקוצר רוח לקִצם, אף שמכל עבר מגיעות תזכורות שהוא אורב לכולנו, ואף על פי שיש אפילו רמזים שמוטב שיזדרז. אבל המזל שיחק לי. נולדתי ב-1932. אני בסוף שנות השבעים לחיי, ועדיין חיה עם האיש שנישאתי לו לפני חמישים וארבע שנים, ושעבודתו כעורך עיתונים וכחוקר זימנה לשנינו מכרים שגם הם ברובם בני מזל. יש לי ילדים ונכדים, אף שאחד הבנים החליט לגור בהודו בִּמקום במרחק כמה בתים מאתנו. רוב חיי עסקתי בתחומים מעניינים: עריכת ספרים, הוראה בבית ספר ואחר כך באוניברסיטה, כתיבה. גם בזכות עבודתי הכרנו ידידים רבים, ולמרות הקורבנות שגבו הזמן והמוות, עדיין רבים מהם הם בני גילי או מבוגרים ממני, אך לא מעט גם צעירים ממני. דודתי, שמתה לא מכבר בגיל תשעים ושתיים, נהגה לאפר את עפעפיה בצללית כסוּפה עד יום מותה, וכשהיתה אומרת שהיא רוצה לשים קץ למכאוביה הנוראים ולחוסר הניידות שלה, היא לא התכוונה לומר שהיא רוצה למות, לדעתי. היא רצתה לחזור לעבודתה כמורה לפיתוח קול, ורצתה לשבת בגינתה. היא היתה מרוצה כשחיקיתי את סגנון ההתגנדרות הראוותני שלה בנעורי, ונהגה לכנות את עצמה "דודה איזֶבל". יש לי לא מעט חברים בשנות התשעים לחייהם ורבים עוד יותר קרובים מאוד לגיל זה: רובם צלולים לחלוטין, וכולם סובלים ממגבלה גופנית במידה זו או אחרת. הם חירשים, או עיוורים, לוקים בקוצר נשימה חריף או בדלקת פרקים. נשברו להם צלעות, זרועות או אגני ירכיים, הם נותחו ניתוחי קטרַקט כושלים, או שהם סובלים מגלאוקומה או מכיבים כרוניים ברגליים. הם עברו צנתורים רבים וסטֶנטים הוחדרו לעורקיהם. כמה מהם חלו בסרטן מכמה סוגים, אחרים לקו בשבץ אחד או שניים. ולכל אחד מהם יש צאצא חרד, ובשלב זה גם מבוגר למדי, שנחוש בדעתו לכפות על ההורה עוזר צמוד ולהתקין בביתו מערכות התרעה, מתקַן מעלית למדרגות, חדרי רחצה וחדרי שינה ובתי שימוש, ולעתים אף בודק בחשאי אפשרויות של דיור מוגן או בית אבות.
רוב ההצעות האדיבות האלה נהדפות בעקשנות. בני התשעים האלה גם טסים ברחבי העולם וזוכים בפרסים, או מְשחקים ברידג', שוחים, קוראים ספרים ואף כותבים ספרים. הם עובדים ופוגשים את החברים שלהם ומתבדחים זה עם זה, ומתנהגים כדיירים של עולם שימשיך להתקיים, כך הם מניחים, כשהם בתוכו. אחת מהם הודתה באוזני לא מכבר שאמנם זו אינה התקופה המאושרת ביותר בחייה, אך היא עדיין מתפעלת מיופיו ומקסמו של עולם שהיא רואה רק במעומעם, ושמחה על כל הזדמנות ללבוש בגדים חגיגיים ולהתגנדר, ועושה זאת באלגנטיות ובביטחון עצמי רב. יש אנשים שיודעים שמן הסתם ימותו בתוך חמש שנים, אך לא ניכר בהם שהמוות מטריד אותם או שהם פוחדים ממנו, אף שיש אנשים צעירים מהם בשנים רבות המוטרדים מהמוות מאוד. ייתכן אפילו שתחושת הקץ הקרב נותנת משמעות לחייהם כיום ומקנה להם תחושת דחיפות. הם חיים יום-יום בידיעה שהם בני תמותה, וכפי שכתב הפילוסוף ברנרד ויליאמס במאמר שתת-הכותרת שלו היא "הרהורים על החדגוניות של האלמוות", "המוות מעניק משמעות לחיים" - אך כפי שהוא מיהר להוסיף "אין פירושו של דבר שאל לנו להתיירא מהמוות." ייתכן שהזקנים חשים הקלה על שהם פטורים מהרעש ומחלק מהכאב המלווה את חייהם של אחרים, ותחושה זו מאזנת את הבדידות ואת השעמום, אף שהם אינם מחוסנים בשום אופן מפני אימי הדיכאון.
מאז הגעתי לגיל זקנה - ואני בהחלט מרגישה שהגעתי לגיל זקנה - אני מטה אוזן ופוקחת עין בניסיון לברר איך מרגישים אחרים שהגיעו אף הם לגיל הזה, אך בדרך כלל איני מעלה דבר. מטבע הדברים אני קשובה לסימני ההידרדרות המוכרים, הסימנים הגופניים והשכליים שאנשים בשנות הארבעים והחמישים לחייהם מודים בגלוי שהם חוששים מפניהם, וגם לסימנים אחרים בעולם מסביבנו, אלה שגורמים לנו להתחלחל כשאנשים משתמשים במילים כגון "דיגיטלי" או "מינוף" או "לא מקובל עלי" או "להכיל" או "ממקום של", או כשהם פותחים רבים מהמשפטים ב"בסופו של יום" ומצפים שנקשיב למה שבא אחר כך. ומי לא יתענג על כל האביזרים התיאטרליים של גיל הזקנה, הגלולות והמקלות, עזרי השמע החורקניים והמִתקנים הדנטליים המאיימים, הפטנטים שעוזרים להתמודד עם אובדן השמות וחוטי המחשבה והמשקפיים, הפטנטים שאנו ממציאים כדי להערים על קשיי השינה, הביקורים בחנות הכיסאות הארגונומיים? אבל זה לא הכול. אני מקווה בכל לבי שעוד נכונים לנו סוגים חדשים של זמן וסוגים חדשים של הנאה, ואולי אף סוגים חדשים של חיוניות, ושאף שאנחנו שוכחים ומתבלבלים ולא שומעים טוב, יהיו רגעים שנבין לראשונה מה קורה. מצד אחר, אני מטבעי טיפוס שמתפתח מאוחר.
במשך שנים הביעו הזקנים את דעתם ונידבו עצות למכביר, ואין להם זכות להתלונן שעכשיו הם מתבקשים לשתוק; אבל לפעמים נדמה שאנחנו מניחים לאיסורים מיותרים להצר את צעדינו, ולפעמים אלה איסורים מטעם עצמנו. אסור כמעט בתכלית לדבר על הגיל. תמיד מזהירים אותי שלא לדבר על הנושא הזה, בטענה שגם כשלעצמו הוא אינו הולם, ואם מעלים אותו הוא תמיד גורר אחריו תלונות וסבל. הלן סמול, שעסקה בזִקנה כפילוסופית וכמי שעדיין אינה זקנה, כתבה: "ככל שאנחנו מזדקנים, רבים מאתנו עסוקים יותר ויותר במחשבה שאנחנו מזדקנים ובהשלכות של העניין, אבל אנחנו גם משקיעים מאמצים רבים ומתישים בניסיון שלא לחשוב על העובדה הזאת ועל השלכותיה." אפילו סימון דה בובואר, שכתבה ספר בן כמעט שבע מאות עמודים על הזקנה, יעצה בסופו: "מוטב שלא להקדיש לה מחשבה רבה מדי." העלאת זיכרונות מביאה להתעניינות מנומסת מצד הסביבה ותו לא, וייתכן ששומעיכם הנבוכים יקטעו את דבריכם בניסיונות להציע ניחומים ובהבטחות (מצד זקנים וצעירים כאחד) שהגיל אינו ניכר בכם, ושיש לכם רוח צעירה ולב צעיר, ולכן אין סיבה שתתביישו בעצמכם או תרחמו על עצמכם, וגם לא שתתעכבו על העניין יתר על המידה. אני מניחה שאולי נדמה שאנחנו מבקשים לשמוע דברי הטפה או הרגעה כאלה, ומן הסתם כמה מאתנו אכן מבקשים זאת. אמו של ידיד ותיק שלי נהגה לפנות לזרים גמורים בתחנות אוטובוס ולשאול בת כמה היא לדעתם. ההכרזה שלה, בטרם הספיקו לענות, שהיא בת שמונים וארבע, נועדה ללא ספק לעורר התפעלות של חוסר אמון.
האמברגו המוטל על הזִקנה כנושא לשיחה מזכיר לי את הימים שהייתי אם טרייה, ימים שבהם השתדלנו שלא לדבר על התינוקות שלנו כדי שלא יחשבו שאנחנו משעממות; ומהתינוקות עצמם ציפו אז שלא להיראות ולא להישמע. אולי העמדנו פנים שמישהו אחר מטפל בהם. אני זוכרת שגברת מהודרת אחת זעמה מאוד כשאחת האורחות בסעודה החגיגית שערכה בביתה הביאה אִתה כלב. "הרי אף אחת לא היתה מעלה על דעתה," הכריזה הגברת אחר כך, "להביא אִתה את התינוק שלה!" מאחר שלידת תינוק היתה האירוע המעניין ביותר שקרה לי עד אז, הופתעתי לגלות שאסור להרחיב על כך את הדיבור. חלק מהעניין אפשר לייחס אולי לחוסר נוחות בְּיחס לגוף ולהפרשותיו השונות. לפני שנים רבות עניתי לטלפון, ומעבר לקו היה הסופר ו"ס פריצ'ט, שביקש לדבר עם בעלי; לא אמרתי לו שיש לי צירים, אף על פי שהייתי באמצע הציר. חשתי שהוא לא יהיה מעוניין במידע הזה.
מדוע אפוא יש אנשים שמניחים לשנים הנוספות האלה, הבאות אחרי גיל שישים נניח, להתכווץ למעֵין מחשבה פחותה בחשיבותה, מעין חדר המתנה או גלות עד, שבהם יש להתייחס אל תחומי העניין ואל האירועים המוקדמים של חיינו כאילו הוקטנו, עברו שינויים מפליגים או נמחקו לחלוטין? רבים מאבותינו הקדמונים ודאי היו רואים בשנים הנוספות האלה בונוס מופלא. ואילו אנו, איש לא מעודד אותנו להתרפק על העבר, וכשאנחנו דבקים בהווה מבקשים מאתנו שלא לחקות את הצעירים ושלא להזדהות אִתם יתר על המידה. עלינו להיזהר ולא להפגין רוגז כלפי העולם המודרני, ובה בעת עלינו להכריז בנחישות, אם אפשר, שמנקודת המבט שלנו השתנו כמה דברים לטובה. אני מודה שמעֵת לעת אני מרגישה הקלה על שלא יהיה עלי לחוות את העתיד הנורא שמנבאים לכולנו רואי השחורות המתריעים על אסונות פוליטיים, כלכליים וסביבתיים. ובינתיים עלינו להימנע מלהזכיר את המוות ובה בעת להתכונן לקראתו בקור רוח ובמעשיוּת, ועלינו גם להמעיט בדיבור על מחלות, על כאבים ועל כל סימן להידרדרות. אחרי הכול, אלה אינם דברים מלבבים.
אני מגזימה, כמובן: אחד מקִסמי הזקנה הוא שעומד לרשותנו זמן רב יותר לחשוב את מחשבותינו, גם אם לא תמיד נוכל להביע אותן בקול; ואם אני מרגישה שאיסורים כאלה מבטאים יחס של דיכוי, התחושה הזאת נובעת מן הסתם מההיסטוריה הפרטית שלי, מחוסר האמון שהיה לי בזקנים, ולאו דווקא מצַו כללי כלשהו. ואכן, לא בטחתי בזקנים בילדותי. חשבתי שכולם מיושנים ולא מרוצים, ולכן נשביתי בקלות רבה בקסמם של סבי ושל כמה זקנים אחרים, שהיו, רוב הזמן לפחות, לא זה ולא זה.
רק צעירים מאוד רוצים להיות מבוגרים יותר, וללא ספק אפילו הם אינם רוצים להיות זקנים מאוד. ומי רוצה? סביר להניח שאיש אינו רוצה בכך, אף שאולי יש אנשים שמצפים בקוצר רוח להתבגר, כשם שהנרי ג'יימס ציפה בקוצר רוח שגופו יעלה בשר. אני מבינה שאין לצעירים סיבה של ממש להטריד את עצמם בענייני הזקנה או הזקנים ואף לא לתהות איך ירגישו כשיגיעו לגיל הזה. היכולת להתעלם מהעתיד ומהאפשרויות השונות של הקץ היא תכונה המייחדת את הצעירים, בסופו של דבר. אבל מי אמר שהזקנים מחויבים לנהוג כמוהם? רובנו צפויים להגיע לשיבה טובה, ולא להסתלק מן העולם בשנות השלושים והארבעים לחיינו כפי שהיה בעבר (וכפי שקורה גם כיום באזורים עניים בעולם). לדעתי המתים ההם החמיצו את החלק הטוב ביותר בחיים ואני מצטערת בשבילם. אבל הזִקנה עודה בלתי פופולרית כתמיד.
לפני כעשרים שנה ישבתי במסעדה ובהיתי באמת ידה השמאלית של הסופרת האמריקאית שישבה מולי. בעוד היא מעלה זיכרונות מהוליווד ומספרת על מריבה פומבית מאוד שהתחוללה לא מכבר בינה לבין סופרת ותיקה אחרת, אני התפעלתי מהיד שלה. טבעות, שעון וצמידים מוזהבים קישטו אותה, וקמטיה צרובי השמש היו נקיים ואחידים, כמו האדוות שמותירים הגלים על חוף חולי. דמיינתי את כל גופה מכוסה בעור המקומט והדקיק כממחטת נייר, וקיוויתי (ונדמה לי שגם האמנתי) שלי זה לעולם לא יקרה. אך משהו דומה מאוד קרה גם קרה לי, אף שכשאני מותחת מעט את זרועותי הן חוזרות למראה הישן והטוב שלהן; אני גם יכולה להעמיד פנים שהחברבורות המוזרות שפשטו בעורי הן פשוט נמשים משונים. אבל מפרקי אצבעותי מעוותים ומכוערים מדלקת מפרקים, ובסיסי אגודלַי נפוחים. הפסקתי לענוד טבעות, כדי שלא למשוך תשומת לב לידיים. איני נבהלת מהשינויים האלה, והם אינם מעוררים בי תחושת אי-נוחות כפי שחשתי בצעירותי. הם התרחשו לאט, בהדרגה, וכבר שכחתי איך נראו זרועותי פעם, אף שאני בוחנת בדקדקנות זרועות צעירות בתענוג ובפליאה שלמיטב זיכרוני לא חשתי ביחס לגפַּי שלי. נדמה לי שבני גילי אינם מרבים לבחון את עצמם במראה. האדם שאנחנו רואים שם הוא לפעמים מישהו אחר, שמזכיר רק במעומעם את האדם שאנחנו מצפים לראות. אך המסכה הלא-מוכרת הזאת שאנחנו עוטים כיום, ייתכן שקל לחיות מאחוריה יותר מאשר מאחורי הפנים האחרות שהיה עלינו להיות אחראים להן, איכשהו, כשהציגו את עצמן לעולם. ההן היו הגורל שלנו, ואלה אינן. אין לי שום קשר רגשי למראה החדש הזה, אבל הזרות שלו צופנת בחובה נחמה, למרבה הפלא, ואיני מרגישה שום צורך להתנצל עליו או להסתיר אותו, גם כאשר, כפי שקרה לא מכבר, ילד בן שנתיים נושא אלי את מבטו מהקורקינט ושואל אם אני גבר. אני מניחה שהוא לא היה שואל לו היה סיכוי כלשהו שאיני גבר.
דוֹרָה, נכדתי, היתה מקסימה בתפקיד רומיאו בהצגת בית הספר כשהיתה בת שתים עשרה, אף שנראתה קצת קטנה ליד הילדה הגבוהה ביותר בכיתתה, ששיחקה בתפקיד האומנת ושערה הולבן בנדיבות. כשהייתי בת שש עשרה ונשלחתי פתאום, כעונש, כך זה נתפס בעיני אז, לבית ספר לבנות בלבד, נבחרתי לגלם איש בן שישים במחזה ושמו "סוף שבוע שקט". בֶּרט, בעבר אמן פאות לכוכבי תיאטרון ולקולנוע, חברו לספסל הלימודים של אחיה של המורה לאנגלית, התאים לי כובע-קרחת ופאות לחיים אדמוניות, וכריות נתחבו אל תוך ז'קט הטוויד ומכנסי הפלנל האפורים של אבי, שהיה רזה למדי, כדי לשכנע את הקהל שאני לא סתם גבר, אלא גבר זקן. בימים ההם היה קל להתחפש לזקן. החוקים היו ידועים: היה צריך להיות כפוף ושׂב, להתנודד בהליכה ולהתקדם לאט, ולהנמיך מעט את הקול. כל השאר היה איפור. יש תמרור דרכים שקורא לנהגים לשים לב להולכי רגל זקנים, ובתמונה שעליו הדימוי הזה מופיע במדויק: שתי דמויות כפופות, נשענות על מקלות. פעם ביקשתי מכיתה של בני שתים עשרה לכתוב על הסבתות שלהם, וכולן תוארו כך: קטנות קומה, כפופות, גוררות רגליים, טובות לב, סורגות כל הזמן ותוחבות גזרי עץ לאח מבוערת. אחת מהן אפילו גירדה בראשה במסרגה מתחת למטפחת הראש. אחרת הפליאה ביכולתה להסיר את שיניה התותבות כמעט מבלי שיהיה אפשר להבחין בכך, מאחורי ממחטה. רק אחד התלמידים תיאר את סבתו כמי שרובצת על חופי הריביירה הצרפתית במכנסיים קצרצרים ומערה אל פיה את משקאות הג'ין אנד טוניק שמספקים לה ג'יגולוס צעירים וערמומיים. ונכדה זכר אותם בהערצה ואף קינא בהם. שיחקנו בלהיות מבוגרים והעמדנו פני זקנים. עצום עין, פקח עין, והעמדת הפנים נהפכה למציאות.
גם אם העמדת פנים וזִקנה אינן מילים נרדפות, ללא ספק יש ביניהן קשר. מספרים שראש ממשלת בריטניה הרולד מקמילן ויריבו הפוליטיקאי הוותיק הברון ראבּ באטלר צעדו בתהלוכת לוויה בכנסיית וסטמינסטר; מקמילן נעזר במקל ובמכשיר שמיעה והתנהג כאדם סנילי. "הכול העמדת פנים," לחש באטלר בקול לשכנו, על פי האגדה. החזוּת שאנו מציגים לעולם עשויה להיראות לנו מסווה - מסווה תיאטרלי שבדרך כלל נתפס כדבר האמיתי. הצעירים אולי חושבים שתמיד היינו כפי שאנחנו היום, אך רובנו ממשיכים לראות את עצמנו בגיל האופטימלי. כשאמי היתה בשנות התשעים לחייה היא רשמה וציירה תמונות שלה עם ניניה, והיא נראתה בהן אישה כבת ארבעים. בזיכרוני רוב האנשים שהיו זקנים בילדותי ובנעורי מקובעים להפליא, בלתי משתנים, כמו נוצקו בראשי כרהיטים של קבע, מנותקים מחייהם ומתקופתם. אך כמה מהם נחרתו במוחי בגלגול נוסף, שבו הם מידרדרים פתאום, נעשים חולים, מתמוטטים, נוטים למות. אני זוכרת את סבי, ממש לפני שנפל למשכב ומת מגידול במוח, יושב כפוף וחלש כפי שמעולם לא ראיתי אותו, על מדרגות העץ הנמוכות בספרייתו. בגיל שמונים ואחת הוא הוכרע פתאום בידי אישה שביקרה אצלו כדי לעבוד אתו על ספר שעסק ברעב הגדול באירלנד, נושא שהיה בקי בו באותו זמן יותר מכל אדם בעולם. היא שאבה כוח מהידרדרותו, כך הנחתי תמיד, וכתבה את הספר שתכננו יחד בלעדיו ואף מבלי להודות בתרומתו בפומבי. אני זוכרת את ההלם שתקף אותי לנוכח חוסר האונים שלו. מעולם לא ראיתי אותו במצב כזה.
יש אנשים שמתאמצים, בעזרת ניתוחים ובדרכים אחרות, להקפיא את עצמם בתקופת הנעורים, או באופן מטריד יותר, להקפיא את עצמם בשנים שבאות לאחר הנעורים, כשתחילת ההזדקנות כבר נראית לעין. אישה שאני מכירה נראית כיום, בשנות השבעים לחייה, צעירה ויפה יותר משהיתה בשנות העשרים לחייה, בשל ניתוחים מקיפים שעברה ושהיא שמחה להודות בהם. היא אחת מבנות גילי שנעשו צעירות ממני בשנים רבות, בשל ניתוחים פלסטיים או מפני שלא גילו את גילן האמיתי, או גם וגם, ואולי משום שהן באמת צעירות ממני ברוחן. כשעושים כתבות על זקנים במגזינים, בדרך כלל זה משום שהם מפורסמים ונראים צעירים בהרבה מכפי גילם. נדמה שהיכולת לטשטש את הגיל היא ההישג העיקרי שזקנים יכולים לשאוף אליו. אחת מידידותי, הודית, הסבירה לי שמי שאינה צובעת את השיער נתפסת בקהילה שלה כאנטי-חברתית, כבעלת נימוסים קלוקלים, כמי שאינה הוגנת כלפי חברותיה. היא מעודדת גם את הגברים במשפחתה לצבוע את שערם. אני מופתעת מהלהט שבו אנשים מסוימים נאחזים בנעוריהם או מנסים להשיב אותם לעצמם. אני שואלת את עצמי אם הם נהנו מנעוריהם יותר ממני, או שלא מיצו אותם די הצורך, או שמא לא בילו במידה מספקת בנעוריהם. נוגע ללבי הרגע שבו אנשים בשנות החמישים לחייהם מתחילים להיראות מבוגרים יותר ונאבקים לראשונה בסממני הגיל, בהידרדרות ובתחושת היותם בני חלוף. אני זוכרת שהרגע ההוא היה עבורי קשה הרבה יותר מהשינויים ומתחושת חוסר הנראוּת המלווים את חיי עכשיו.
ברנרד ויליאמס הרהר במגרעות של היותנו בני תמותה ותהה בייחוד באיזה גיל היינו רוצים להישאר לנצח לו ידענו שלא נמשיך להזדקן עוד ועוד: "אם בדמיוננו חיי הנצח הם חיים של ישות בעלת גוף בעולם כפי שהוא פחות או יותר, מתעוררת השאלה, והיא אינה זניחה כפי שאולי נדמה, באיזה גיל האדם נשאר לנצח." ארבעים ושתיים נראה לוויליאמס הגיל המתאים. לחיות לנצח בשנות השִׁבעים לחייך - זו אפשרות הרבה פחות קוסמת. מעניין כמה מאתנו זקנים בחלומותינו. יש לי תחושה שאם אנחנו מופיעים בכלל בציפיות ובדמיונות ובזיכרונות שלנו, אנחנו שם כיצורי רפאים בלתי נראים, או שאנו צעירים בהרבה מכפי גילנו. לפני כמה לילות חלמתי שאני מעתיקה במבחן במתמטיקה, משימה שמוזר לחשוב שהייתי מצליחה בה, שכן היה עלי להעתיק נוסחה ארוכה ומדוקדקת ממקור עלום כלשהו. אני מניחה שהייתי צעירה בחלום, אבל אולי ההעתקה היא תחליף לפשע אחר, שמבוצע בגיל מבוגר. אם אנחנו "מזניחים את עצמנו", כמו שאומרים היום, האם לא סביר לחשוב שאנו עושים זאת משום שה"עצמנו" הזה, שאנחנו נדרשים לתחזק ולטפח ולשמר, לא תמיד נראה לנו העצמי האמיתי שלנו, אלא עצמי מאוחר שנכפה עלינו או שאימצנו, ואולי אף עצמי זמני, ולכן לפעמים ממש לא קל להתעניין בו? מיצוי המיטב ממשהו שאחרי הכול הוא יצירה רשלנית למדי, פשוט מפסיק להיות עניין משתלם. אין פלא שעריכת קניות ולבישת בגדים יפים ורחצה והברשה וסירוק נהפכים למטלה משמימה ונעשים כלאחר יד.
ג'וּליאן בַּארנס מספר בספרו "אין מה לפחד"[1] על פחד המוות המטריד אותו כל חייו, ומחלק את האנשים לאלה שמפחדים מהמוות ולאלה שמפחדים ממגבלות הזקנה, ולתת-קבוצות, על פי אמונה באלוהים ובחיים שלאחר המוות (מוכרחה להיות עוד קטגוריה, למי שמפחד הן מהמוות והן ממגבלות הזקנה). "אני בטוח שאבי פחד מן המוות, ודי ברור לי שאמי לא: היא פחדה יותר ממוגבלות ומתלוּת," כותב בארנס, ומספר שהוא אימץ את פחדו של אביו, ואילו אחיו הגדול, הפילוסוף, משתייך נחרצות לצד של אמו, ובה בעת, אולי באופן שאינו כן לחלוטין, מעמיד פנים שהוא מאמין בעליונותם של אלה שאינם משייכים את עצמם לְמחנהָ של אמו. אבל אני סבורה שעמדתו האמיתית ברורה למדי: "הפחד מהמוות נעשה חלק מהותי ממני, ואני מייחס זאת להפעלת הדמיון; ואילו האדישות שמפגין אחי כלפי המוות היא חלק מהותי ממנו, דבר שהוא מן הסתם תולה בשימוש בחשיבה הגיונית." אם אכן זהו עניין של מלחמת חורמה בין הדמיון לבין ההיגיון, אין לי אלא להודות שחלקי עם חסרי הדמיון. אני לא מרבה לחשוב על המוות, או לכל הפחות לא על המוות שלי. אני מפחדת פחד עמוק ומתמשך ממותם של כמה אנשים אחרים, מן הסתם משום שאת מותם של אחרים, את התהליך שבו הם חדלים לחיות ואת היותם מתים, יכולתי תמיד לדמיין בקלות רבה יותר מאשר את מותי שלי. אני מניחה שהסיבה לכך שאיני מרבה לחשוב על מותי שלי ואף איני מפחדת ממנו היא שאיני מסוגלת לדמיין אותו. איך אוכל לדמיין את עצמי לא מסוגלת לדמיין את עצמי? אבל באחד הימים מצאתי את עצמי מקווה שרוב שינַי עדיין יהיו בפי כשאמות, ולוּ כדי למנוע אי-נעימות מהנוכחים, אם יהיו. למרבה הצער, רוב הסיכויים שהתקווה הזאת תתבדה.
אין לי תקוות, גם לא תוכניות, לחיים שלאחר המוות, אבל אני בהחלט חושבת על הדורות הבאים; ממש לא הייתי רוצה שנכדי יזכרו אותי "בלא שן, בלא עין, בלא טעם, בלא כלום[2]". זו יוהרה, ללא ספק. אבל היעדרותי ממותי שלי ומלווייתי שלי נוטלת משְניהם חלק ניכר מהעניין. בסופו של דבר הלוויה שלי אינה אירוע משפחתי שאהיה חייבת לארגן. וממילא מה הטעם בכך, אם לא אהיה נוכחת בו ולפיכך לא אוכל לבדוק מי בא ומי לא בא?
לעומת זאת, אני יכולה לדמיין בקלות רבה את פרק הזמן של החיים שלפני המוות, על הפוטנציאל הגלום בו לאומללות, לחולשה, לתלות, אף שגם על כך איני מרבה לחשוב, מן הסתם משום שאיני יכולה לשאת את המחשבה. אני מבועתת מהרעיון שלא יהיה לי מה לעשות ולא יהיה לי עם מי לדבר. אני נמנעת מכל המאמרים והתוכניות המייעצים לי לרכוש תוכנית ביטוח למקרה של שיטיון ומגבלות אחרות, להירשם לבית אבות או לעבור לדירה צמודה לביתו של אחד הילדים, שלא לדבר על הצטרפות לארגון Exit (המסייע לאנשים לשים קץ לחייהם בהתאבדות) או על בירור של עניינים כגון העלויות, המעמד המשפטי והתנאים שמציבים הרופאים המבצעים הרדמה סופנית בשווייץ. סביר להניח שהעתיד יהיה גרוע, ובכל זאת אין צורך לחשוב על כל האפשרויות או להקדיש להן זמן כבר עתה. הדבר היחיד שלמדתי מפרקי הזמן הלא קצרים של מוגבלות שעברו על שני הורי לפני מותם הוא שאין שום טעם לתכנן מראש, משום שהכול יכול להשתנות בן לילה, והכול אכן השתנה, ואנשים שונים זה מזה תמיד, גם כשהם חולים ונוטים למות. כשהסופר והמחזאי הבריטי סיימון גריי התבשר שהוא חולה בסרטן ריאות סופני, החליטו הוא ואשתו שלא לבקש תחזית בנוגע למהלך המחלה ולסיכויי ההחלמה ממנה, אך הרופאים נתנו להם את המידע למרות זאת. הספר האחרון שכתב גריי, "קודה", שבא לאחר הטרילוגיה "יומני עישון" - דיווחים מצחיקים ומופלאים על הזדקנות - עוסק בשנה של גסיסה בצל תחזית שהחולה לא ביקש ולא קידם בברכה, המתממשת בדיוק אכזרי.
הפילוסוף מישל דה מונטיין חשב שאווילי "לצפות שנמות מאוזלת הכוחות שנובעת מזִקנה מופלגת... מוות מזקנה הוא מוות נדיר, ייחודי וחורג מהסדר הרגיל, ולכן הוא הרבה פחות טבעי משאר המיתות". הוא מת בן חמישים ותשע, בשיבה טובה על פי אמות המידה של תקופתו, אף שהיום היו מן הסתם אומרים על קברו שמת מוות טרגי, מוקדם הרבה יותר מדי להגשמה נאותה או מלאה של ההבטחה שהיתה גלומה בו.
עלי להתוודות על האמת. אני לא בטוחה שאני מאמינה באמת שאמות ביום מן הימים יותר משאני מאמינה באמת שאני זקנה כמניין שנותי. איכשהו, במקום כלשהו בתוכי, אני עדיין צעירה ואולי אף בת אלמוות. מעניין אותי לדעת אם אני היחידה שמאמינה בזה, או שמא רובנו מרגישים שבמהותנו אנחנו עדיין צעירים, ושהבעיה בזִקנה היא שהיא מגדירה אותנו, מכתימה את הגרסאות המוקדמות יותר שלנו, תופסת את מקומן, משתלטת עליהן. דייוויד רייף, שכתב על אמו סוזן סונטאג ועל סירובה להשלים עם המחלה והמוות, אומר שהיא "חלתה בתחושה עמוקה שהיא היוצא מן הכלל של כל כלל... מבחינה מסוימת כך מרגישים כל האנשים בני זמננו שלא ספגו מהלומות בשלב מוקדם בחייהם ושלמזלם הטוב הטרגדיות שלהם פקדו אותם מאוחר".
הייתי רוצה לחשוב שלכולם יש רגעים שהם חושבים על עצמם כעל יוצאים מן הכלל, אף שרוב האנשים אינם חושבים כך, בהשפעת הדת או בשל ההיגיון הפשוט. אני כותבת על ההזדקנות שלי ומנסה לשכנע את עצמי בדרך זו שאני באמת זקנה, ושאכן אמות ביום מן הימים. העובדה שאני זקנה אין פירושה שוויתרתי על הזעם או על החרדה, ומכאן שבשום אופן איני חיה בשלום עם סוֹפים או עם כל דבר אחר המאפיין את הזקנה. שני הרגשות האלה עדיין יוקדים בי, והחרדה נעשתה מצב של קבע, אף שהיא לובשת פנים רבות במרוצת הזמן. בעיני פחד ודאגה הם מצבים תמידיים; שניהם מגיעים לעתים לשיאים כמעט בלתי נשלטים, מעבר לקו פלימסול[3] הנורמלי שלהם. הלב שלי הולם בקצב מטורף, בדיוק כפי שהוא אמור להלום במצבי חרדה, לנוכח אסונות זניחים לחלוטין: הרמז הקל ביותר לקלקול כלשהו במכונית, בהסקה או במכונת הכביסה, למשל. אבל מלבד זאת אני מדמיינת את הדברים הגרועים ביותר שעלולים לקרות למשפחתי ולידידי, ולפעמים, לעתים רחוקות יותר, לעצמי. ואני מדמיינת אותם בפרטי פרטים. אני מנסה לראות בהתקפי החרדה ובדמיונות האלה עניין תרפויטי, המספק מין חסינות קסומה מפני התרחשותם באמת, ואני מקווה שזה אכן כך.
רוב הקלישאות על גיל הזקנה מלאות סתירות, וכך ראוי שיהיה. יש אנשים שרואים בו תקופה של שלווה, של קבלה ושל קץ הרגשות העזים. אחת הדמויות של הסופרת אליס מונרו תוהה אם הגיל שינה אותה. "היא ראתה את המבט על פניהם של זקנים מסוימים - נטושים על איים שבחרו בהם, צלולי מבט, שבעי רצון." אני מכירה זקנים שנראים כאילו הגיעו למקום כזה. הם משועשעים, מלאי עניין, שלווים, ונדמה שהשלימו עם הכורח להתרחק מחלק ניכר מההתרחשויות בעולם, אם כי אני חושדת שלעתים קרובות הם מתרגזים בחשאי כשאנשים מניחים שהריחוק הזה אכן קיים, ואף מתייחסים לכך כאל מובן מאליו. אך למרות כמיהתם לחיות חיים טובים בזקנתם ובה בעת לשלוט באופן שבו ימותו, אני מסופקת אם רבים מהם ירחיקו לכת כפי שעושים לפעמים מאמיני הג'ייניזם ההודי. הסופר וההיסטוריון ויליאם דלרימפל שוחח עם נזירה על המנהג הג'ייני של הרעבה עצמית למוות, תהליך שהיא מַבחינה נחרצות בינו לבין התאבדות:
"סלֶקאנה" הוא דבר יפהפה. אין בו סבל או אכזריות. בהיותנו נזירות אנחנו חיות חיים שלווים, וגם הוויתור על הגוף צריך להיות שלֵו... בתחילה צמים יום אחד בשבוע, אחר כך אוכלים רק לסירוגין: יום אחד אוכלים, וביום שלמחרת צמים. בזה אחר זה מוותרים על סוגים שונים של מזון. מפסיקים לאכול אורז, אחר כך מפסיקים לאכול פירות, אחר כך נמנעים מירקות, ואז ממיץ, ואז מחֶמאה. בסופו של דבר מסתפקים בשתיית מים, ואז שותים מים רק פעם ביומיים. בסופו של דבר, כשמוכנים לכך, מוותרים גם על זה. אם עושים את זה בהדרגתיות רבה, אין בכך שום סבל. הגוף הולך ומתקרר, ומאפשר לאדם להתמקד בתוככי נשמתו ובמחיקת הקַרמה הרעה.

יש גרסה שונה לחלוטין לגיל הזקנה: הזקן הוא אדם כעוס, חסר סבלנות, מלא חרטות, מתרפק על העבר ולא בוטח בצעירים; אדם כזה עשוי לבחור במרירות ובטינה, שנצברו בו במשך השנים וכעת התחדדו בשל חוסר האונים והמאמצים המביכים וחסרי התועלת לזכות בכבוד עצמי. דילן תומס היה בן שלושים ושבע כשכתב "אל נא תלך אט אט אל מתק חשכה", וציווה "על הזקנה למרוד עד כלות באור המתמעט, קום, זעק חמס בטרם בוא יומך[4]". העצה הזאת מתקבלת על דעתי בימים אלה, אף שהבחור המסכן מת כעבור שנתיים, בטרם מלאו לו ארבעים שנה. רובנו נתקשה לעמוד באמות המידה הנמרצות האלה של להט וזעם בשנות השבעים לחיינו. כשגבירתו הצעירה של המשורר רוצ'סטר משבחת את מאהבהּ שׂבע הימים על שעדיין אינו "סובל, רועד, קר ומטורף", המילה "מטורף" ממצה את כל מה שזר, תזזיתי, בלתי צפוי ובלתי מהימן בזקנה: הבלבול ביחס לזמן, הבלבול הגדול עוד יותר בקריאת מפות, בייחוד כשהן הפוכות, ואחר כך הצורך להתאים בינן לבין הרחובות שאנחנו מנסים לנווט בהם, חוסר היכולת שלנו לזהות מקומות, פנים, לזכור שמות. ה"מטורף" של רוצ'סטר אינו בלתי שפוי, או לא רק בלתי שפוי. הוא מתפרק לגורמים, הוא שבור, הוא בעל מום, הוא לא מתאים, משובש, מקולקל. ייטס שולח את "ג'יין המטורפת" שלו לדבר בקול, פראית וחדורת השראה בזקנתה, ואף שאיני טוענת שיש בינינו דמיון, אני מזהה את הטירוף שלה. רוברט ברנס משתמש במילה הזאת בעדינות כדי להזכיר לסוסת האיכרים הזקנה שלו מה משותף להם ומה עדיין צפוי:
אך הנה לגיל מטורף התגלגלנו,
ועוד יש בנו משהו.

ואילו רוברט לואיס סטיבנסון אינו מכליל את עצמו בתוך
הזקנים ומדוויהם המטורפים,
הן זקנים הן אומללים,

ורואה בזקנים דווקא דמויות בחזון או בחלום על הסבל שבעולם.
"החיים האלה[5]" שייכים ללא ספק לצעירים, זה הזמן שלהם, המקום שלהם, אור השמש שלהם. אבל בתוך כל אלה אנחנו הזקנים משוטטים לנו, מתנודדים, מגושמים ומטורפים, מקרקרים ומזגזגים בדרכנו אל הסוף, אך אנחנו כאן, ברוב חוצפתנו, בזמן ובמרחב שלמרות הכול שייכים גם לנו, ואיננו שייכים עוד למה שעדיין בבעלותנו ולמה ששולט בנו, אנו נטושים, מקולפים מן העבר שלנו, מהימים שהיו אמורים להיות הימים הטובים ביותר שלנו, ומסיבים את מבטנו רחוק ככל האפשר מהעתיד.