בדידותו של קורא המחשבות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בדידותו של קורא המחשבות
מכר
מאות
עותקים
בדידותו של קורא המחשבות
מכר
מאות
עותקים

בדידותו של קורא המחשבות

4.4 כוכבים (7 דירוגים)

עוד על הספר

דלית אורבך

דלית אורבך (נולדה ב-1964 ברמת גן) היא קופירייטרית וסופרת ישראלית. פרסמה 7 ספרי פרוזה בהוצאות לאור: ידיעות ספרים, כתר, זמורה.

למדה בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. עובדת כיום במשרד פרסום.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/ytkdrdwe
ראיון "ראש בראש"

תקציר

נרי שומע הכול מהיום שבו נולד. הוא שומע גם דברים שלא אומרים בקול רם; דברים שאדם לא מגלה אפילו לעצמו. נרי נולד עם היכולת הנוראה והמופלאה לקרוא מחשבות. "אני יודע יותר מכל אחד אחר," נרי אומר. "כל כך יודע וכל כך לא רוצה לדעת. וכל מי שאומר שידע זה כוח, יש לי ויכוח איתו."
 
עד מהרה מגלה נרי שהוא לבד מול כל העולם. הוא נחשף למחשבותיה של אמו על גבר אחר, מגלה שאביו שבור לב, ויודע שאחותו אהובה הרבה יותר ממנו. כשאחד מחבריו לספסל הלימודים מואשם ברצח, נרי מגיע לבית המשפט כדי לראות מקרוב איך נראה רוצח. מפגש מקרי עם עורך דין גורם לו לחשוף בפניו את יכולותיו, ונרי הופך לנשק הסודי שמצליח להביא לזיכוים של חפים מפשע. אך לפתע מתהפכת הקערה על פיה: נרי מסומן כחשוד העיקרי בפרשת רציחות סדרתיות. במעצר הוא פוגש באישה היחידה בעולם שיכולה להעמיד מולו מראה ולהכיר לו את עצמו. יחד הם יוצאים לקרב הגורלי והמכריע ביותר: הקרב על חפותו של נרי.
 
"בדידותו של קורא המחשבות" הוא ספרה הרביעי של דלית אורבך, רעיונאית ותסריטאית. קדמו לו "קונפטי", "קיפודים", ו"זה הסוף".

פרק ראשון

2006

 

נולדתי לזוג הורים שלא רצו אותי. הם לא אמרו לי את זה, כמובן, אבל זה היה רשום להם על המצח בחריצי הבעה ברורים, ואני למדתי לקרוא בגיל מוקדם מאוד.
יש אנשים שכל חייהם תוהים עד כמה הם אהובים לעומת אחיהם. אני מעולם לא תהיתי. היה לי ברור שאחותי אהובה יותר. כדי לדעת בדיוק עד כמה, המצאתי את מדד "מיליבּוּק", שבודק את כמות האהבה בחיבוק ההורי. במשך הזמן המצאתי גם מדדים אחרים, בעלי שמות מוצלחים יותר, כולם מתוכננים למטרה אחת ויחידה: לאחוז, לכמת ולהרגיש מעט מהאהבה הכי חיונית בעולם. ולא שלא ידעתי. אבל לצורך הרישום, הייתי חייב למדוד. אני אומר לצורך הרישום, כי אני רשם אובססיבי. אני מתעד כל דבר. יש לי פנקס שמן, צפוף דפים, ובו אני בונה גרפים, חורץ טורים וממלא פרטים בשקדנות. מילדות החלטתי שאני מין מדען כזה, שבודק ובוחן דברים, ומעצם היותי שונה כל כך, הזווית הזאת היתה נוחה לי.
אבא שלי היה איש דק גוף ועגום פנים, בעל עיני פחם מובסות, שבתוכן רכן איכר בלוי סחבות מעל מחרשה מחלידה, חורש שדות בור נצחיים. זה מה שאמא שלי ראתה כשהייתי בוחן בהיחבא את מבטה המחפש ביטחון בעיניו ולא מוצא. הוא עבד במשטרה בתפקיד פקידותי, אחרי שרשרוש בלבו טרק בפניו את הדלת לקורס מבצעי וגזל מחגורתו את האקדח הכבד. יכול היה להיות לאבא שלי מסלול קידום הגיוני, גם על מרצפות תחנת המשטרה האזורית, אלא שהוא לא מיהר להיסלל תחת רגליו. למעשה, הקידום המיוחל לא היה מעוניין כלל לבוא, והתסכול במבטו של אבי, הנשוא קדימה ללא תזוזה, עיטר את ריסיו בקו שחור, דק ויפה.
בשנת חייו הראשונה, תינוק דומה לאביו. הגבר רואה את עצמו בבנו ומבין שאשתו היתה נאמנה לו ושצאצאו אכן צואצא מזרעו. הדמיון הזה הוא קריטי, לכן הביולוגיה האבולוציונית דאגה לקיומו. האישוש הזה עוזר לתינוק לחיות, להיות מוגן, מוזן ובטוח. אחרי שנה, גם אם משתנים תווי פניו של התינוק, החיבור הרגשי כבר נוצר. אני לא הייתי דומה לאבי בשום צורה. גם לא ביומי הראשון.
לאמי היה שיער בהיר ושופע גלים, ובערב, כשהיתה מסרקת אותו, היתה נזכרת במי שרצתה להיות, והולמת את ייאושה בקשרים המעטים שמצאה. אני הייתי יושב לידה ומקשיב למחשבות שלה. בלי ידיעתה היא לקחה אותי לחיים אחרים, עם גבר אחר, בבית אחר. תמיד בקיץ, תמיד עם ניחוח עוגת פרג ומלח ים קרוש על עור צרוב שמש. הגבר ההוא, לפי מחשבותיה של אמי, היה בהיר עור ועיניים ובעל מבנה גוף חזק יותר מזה של אבא שלי. המגע שלו היה נעים לה יותר. פלומת זרועו היתה עדינה לה יותר. הוא כולו היה לה יותר. היותר הזה ואמי היו שוכבים על שמיכת פיקה מתולמת פסי אורך ורוחב, בחדר לבן, פרוץ חלונות, כשווילונות צבעוניים משתוללים פנימה והחוצה במחול של לשונות בד.
הייתי יושב על המיטה מאחורי אמי, מביט בה מתאפרת, עפעפיה נצבעים בצללית ועיניה בערגה. הייתי מתמקד בעיני הדבש השקדיות שלה ומטשטש את הבבואה שלי. אמי היתה מביטה בעצמה, לבושה בחדר הזה, ועירומה בחדר ההוא. הייתי מביט איתה, ומגלה בכל פעם מחדש את ריבועי הפיקה החרוצים על ירכיה, משם, מהחדר ההוא. וכמה שהיתה רצינית איתי, בחדר הזה, ככה צחקה בחדר ההוא. אהבתי לשמוע אותה צוחקת מבפנים. עד היום אני אוהב. גם הגבר ההוא צחק צחוק שבע. הסדין הרפוי על המיטה שלהם היה זרוע נמשי חול ופרג, מעוגה שקנה למענה בקונדיטוריה הריחנית שמתחת לדירה, באותה עיר אחרת, בזמן אחר. לפני שנולדתי. המחשבות של אמי היו צלולות וחדות, ובכל פעם שחשבה עליו, הייתי רואה את אצבעותיה נוגעות קלות במעלה ירכיה ושומע מוזיקה מתנגנת מהפינה השמאלית של החדר ההוא. המוזיקה היתה חזקה יותר באוזן אחת, כאילו יש לאמי צמר גפן באוזן השנייה. כשנפנתה כה וכה על כיסא הטואלט שלה בחדר איתי, נפתחו אוזניה והיא שמעה שווה בשתיהן. לימים זיהיתי את שירלי בייסי בתקליט Never, Never, Never שהתנגן לאמי בראש, לפי סדר השירים הנכון. אני יודע, כי כשגדלתי קניתי את הדיסק ושמעתי אותו גם מחוץ לראשה. אמא שלי היתה מתחילה לשחזר את השיר הראשון שבצד הראשון, שומעת אותו בראשה רק ברמקול אחד, נכנסת למקלחת, וכשהיתה יוצאת למטבח, היתה כבר מקשיבה לשיר השלישי בסטריאו, מכינה לעצמה כוס תה. כשהיתה חולפת על פני, כבר היה מתנגן בה השיר הרביעי בתור. בדיוק של שניות מהתזמון המקורי.
הגבר הבהיר ההוא עשה לה דברים שרק כשגדלתי הבנתי מה הם. אבל אז, כילד קטן, ריתקו אותי התנועות והקולות המוזרים שיצאו ממנו במחשבות שלה. אהבתי לראות את הבעות הפנים המשתנות שלו, כששכב מעליה. היו לו עיניים רטובות ומין חיוך כזה מצחיק, מתכווץ, כמו לפני עיטוש, שכשהתחלתי לעשות את זה בעצמי עם בחורות, הבנתי שהוא תוצאה של מאמץ והנאה, אבל אז היה נראה לי ליצני. אמא שלי נשמה חזק. "אתה החיים שלי. כן. כן. תחבק אותי גבר שלי. קח אותי למעלה, הכי למעלה. שלא אראה שום דבר שמתרוצץ לו למטה. תבטיח. תבטיח שתבטיח. לנצח נצחים." היא זכרה בדיוק את התחושה, ובכל פעם ששחזרה את ההתמלאות שלה בו, אני התמלאתי שוב בארוחת הערב שזה עתה אכלתי.
היא אף פעם לא הבינה למה הילד הקטן שלה אוהב לשבת לידה כשהיא מסתרקת. היא היתה מביטה בי דרך מראת הטואלט שלה, והילד הקטן, עם השיער הצהוב לבן, שנופל על המצח בהתרסה, והעיניים, שהכחול שלהן הבליח במראה כמו מגדלורים בחשיכה, היה מביט בה חזרה. היא היתה אומרת לי בעדינות מתחנפת: "נריל'ה, מה אתה יושב ככה ומסתכל על אמא שלך מתאפרת? לך לצחצח שיניים. אתה לא רוצה שהחביתה תעשה לך סמטוחת חיידקים בתוך הפה, נכון?" הייתי מהנהן ואז המבט שלה היה מזדגג שוב והיא לא ראתה אותי עוד. היא לא ראתה אותי כי היא לא היתה נוכחת בכלל בתקופה שבה היא גידלה אותי. עד שהייתי בן חמש שש חיה אמי במחשבותיה, בחדר ההוא, והגיחה ממנו החוצה רק כדי להחליף לי חיתולים או להגיש לי ארוחות שרופות וכוסות חלב. אפילו החיוכים שלה עברו דרך החלון של החדר ההוא. לא פעם ראיתי את השפתיים היפות שלה נמעכות על הזגוגית, ומילות החיבוב שנועדו לאוזני נחבטו ונותרו חסרות חיים בצד ההוא. גם אבא שלי לא ראה אותי, כי האיכר הכפוף בעיניים שלו לא אפשר לו לראות כלום למעט האכזבה שלו מעצמו, עמודי העיתונים משובצי הפשעים ודפנה, אחותי הגדולה שהיתה בת דמותו המדויקת. היא מקור גאוותו האומללה והיא זו שזכתה לכל מנת החיבה שהוקצבה בתוכו לחלוקה חיצונית. גם את אמי הוא לא ראה. לא ראה שהיא איננה. וככה הייתי הולך לישון, בלי לצחצח שיניים ובלי שאף אחד באמת ישים לב לסמטוחת החיידקים בפה שלי. בניגוד לשיניה של דפנה ולשיניו המתפוררות של אבי, השיניים שלי מצוינות. תמיד היו, וגם ידעתי שתמיד יהיו. כמו לגבר ההוא, בחדר ההוא.
כילד, התהלכתי עם מעיל אשמה לכל מקום ובכל מזג אוויר. אני מניח שילד אחר במקומי היה מזיע וסובל, ולבסוף היה מסיר את המעיל מעליו. או לפחות מחפש מקומות קרים יותר. אבל לא אני. לא ראיתי בזה מעיל. האשמה היתה חלק ממני. חלק פנימי. לא משהו שאפשר להוריד. הרבה אנשים חשו אי נוחות למראה הילד ולאחר מכן הגבר, שהלך עם מעיל רכוס באמצע הקיץ ואפילו לא הזיע. גם המורה חייקה פורת, עם פרצוף הקוקר ספניאל שלה, שחרות לי בראש כמו סכין יפנית על כיסא בית ספר. ביום קיץ אחד נקראתי אליה לשיחה בחדר המורים. החדר היה ספוג ניחוח של שקיות תה מעופשות וקפה נמס פשוט. על החלונות הגדולים היו תלויים וילונות אדמיניסטרטיביים ירקרקים, ששנים של אבקת גירים הפכו אותם נוקשים וקרטוניים. חייקה ישבה מולי וקירבה את כיסאה לשלי, הרימה את משקפיה על ראשה וחשפה בפני גומחות כהות תחת עיניה, עד שנראה היה כאילו הרכיבה גם את נרתיק המשקפיים שלה על חוטמה. היא הביטה על מגושמותי החורפית בחדר המורים הלוהט, וללא הכנה מוקדמת שאלה מדוע הצבעתי במהלך החודש האחרון כששאלו מי שבר את החלון, מי הטביע את האוגר בחדר המעבדה ומי קרע את המחברת של איריס דיכטר. אמרתי לה שהצבעתי כי זה אני.
חייקה הסתכלה עלי ופתאום גחנה לעברי וחיבקה אותי, מה שגרם לי להרגיש מוזר מאוד בעור הלא מחובק שלי. מיד ציינתי לעצמי שבמדד המיליבוק שלי, מדובר במיליליטרים צמוקים של יחס, שפירושו מגע של רחמים נשיים ואמפתיה. כבר אז ידעתי מה זו אמפתיה, כי בדקתי במילון. חייקה אמרה, "זה לא נכון. אתה לא עשית שום דבר, נרי." "זה כן נכון," התעקשתי, וחייקה חיבקה אותי חזק יותר והרגשתי מוזר יותר. "זה לא נכון, ילד שלי, כי מי שעשה את שלושת המעשים הלא יפים הללו, היו שלושה ילדים שונים, ושניים מהם כבר באו והודו מרצונם החופשי. היו גם אחרים שראו אותם עושים את זה. למה אתה מודה בדברים שלא עשית, נרי? אני לא מצליחה לתפוס את זה. לא מצליחה." לא ידעתי מה להגיד לה, אז אמרתי לה שזה לא יפה שהיא מאמינה להם ולא לי. חייקה הרפתה ממני במהירות שרמזה על בעתה קלה. היא הסתכלה עלי, ובמחשבות שלה, הפנים שלי הפכו לפניו של בעלה. ידעתי שזה בעלה, כי פעם הוא נכנס לכיתה להביא לה משהו והיא הציגה אותו בפנינו. אחר כך חזרו אליה הפנים שלי והיא חייכה חיוך קפוא ולא חזרה אלי שוב, אלא רק חשבה על איך שהיא כל הזמן מתייחסת לבעלה כאילו הוא פושע, כמו שהתייחסה אלי עד שהוכח אחרת. ראיתי במחשבות שלה את בעלה מתנשק עם נשים אחרות בכל מיני תנוחות. הפנים שלו התקרבו לפניהן של כל המורות בבית הספר וגם לכמה נשים שאני לא מכיר, התקרבו עד שיכול היה לראות את פלומת שפמן. הסתכלתי על המורה חייקה ממשיכה לשרטט את הפנטזיה הפנימית שלה מול הפרצוף הילדותי שלי. איך הבעל שלה מחזיק לכל הנשים האלה את הלחיים עם הידיים הגדולות שלו ומתקרב עם הפה המשופם שלו אל הפה הוורוד שלהן, ואם לאישה היה שיער ארוך, כמו למורה למלאכה, הוא היה מסיט אותו הצדה, ומנשק קודם על הצוואר ואז על השפתיים. הנשים הופיעו ונעלמו כמו בסרט נע. רק הבעל המשופם עמד ונישק, עמד ונישק. אני זוכר את הפרטים האלה, כי אני זוכר פרטים. אני רשם אובססיבי. לצערי, לא הייתי שוכח אפילו אם לא הייתי רושם.
 

דלית אורבך

דלית אורבך (נולדה ב-1964 ברמת גן) היא קופירייטרית וסופרת ישראלית. פרסמה 7 ספרי פרוזה בהוצאות לאור: ידיעות ספרים, כתר, זמורה.

למדה בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. עובדת כיום במשרד פרסום.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/ytkdrdwe
ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

בדידותו של קורא המחשבות דלית אורבך

2006

 

נולדתי לזוג הורים שלא רצו אותי. הם לא אמרו לי את זה, כמובן, אבל זה היה רשום להם על המצח בחריצי הבעה ברורים, ואני למדתי לקרוא בגיל מוקדם מאוד.
יש אנשים שכל חייהם תוהים עד כמה הם אהובים לעומת אחיהם. אני מעולם לא תהיתי. היה לי ברור שאחותי אהובה יותר. כדי לדעת בדיוק עד כמה, המצאתי את מדד "מיליבּוּק", שבודק את כמות האהבה בחיבוק ההורי. במשך הזמן המצאתי גם מדדים אחרים, בעלי שמות מוצלחים יותר, כולם מתוכננים למטרה אחת ויחידה: לאחוז, לכמת ולהרגיש מעט מהאהבה הכי חיונית בעולם. ולא שלא ידעתי. אבל לצורך הרישום, הייתי חייב למדוד. אני אומר לצורך הרישום, כי אני רשם אובססיבי. אני מתעד כל דבר. יש לי פנקס שמן, צפוף דפים, ובו אני בונה גרפים, חורץ טורים וממלא פרטים בשקדנות. מילדות החלטתי שאני מין מדען כזה, שבודק ובוחן דברים, ומעצם היותי שונה כל כך, הזווית הזאת היתה נוחה לי.
אבא שלי היה איש דק גוף ועגום פנים, בעל עיני פחם מובסות, שבתוכן רכן איכר בלוי סחבות מעל מחרשה מחלידה, חורש שדות בור נצחיים. זה מה שאמא שלי ראתה כשהייתי בוחן בהיחבא את מבטה המחפש ביטחון בעיניו ולא מוצא. הוא עבד במשטרה בתפקיד פקידותי, אחרי שרשרוש בלבו טרק בפניו את הדלת לקורס מבצעי וגזל מחגורתו את האקדח הכבד. יכול היה להיות לאבא שלי מסלול קידום הגיוני, גם על מרצפות תחנת המשטרה האזורית, אלא שהוא לא מיהר להיסלל תחת רגליו. למעשה, הקידום המיוחל לא היה מעוניין כלל לבוא, והתסכול במבטו של אבי, הנשוא קדימה ללא תזוזה, עיטר את ריסיו בקו שחור, דק ויפה.
בשנת חייו הראשונה, תינוק דומה לאביו. הגבר רואה את עצמו בבנו ומבין שאשתו היתה נאמנה לו ושצאצאו אכן צואצא מזרעו. הדמיון הזה הוא קריטי, לכן הביולוגיה האבולוציונית דאגה לקיומו. האישוש הזה עוזר לתינוק לחיות, להיות מוגן, מוזן ובטוח. אחרי שנה, גם אם משתנים תווי פניו של התינוק, החיבור הרגשי כבר נוצר. אני לא הייתי דומה לאבי בשום צורה. גם לא ביומי הראשון.
לאמי היה שיער בהיר ושופע גלים, ובערב, כשהיתה מסרקת אותו, היתה נזכרת במי שרצתה להיות, והולמת את ייאושה בקשרים המעטים שמצאה. אני הייתי יושב לידה ומקשיב למחשבות שלה. בלי ידיעתה היא לקחה אותי לחיים אחרים, עם גבר אחר, בבית אחר. תמיד בקיץ, תמיד עם ניחוח עוגת פרג ומלח ים קרוש על עור צרוב שמש. הגבר ההוא, לפי מחשבותיה של אמי, היה בהיר עור ועיניים ובעל מבנה גוף חזק יותר מזה של אבא שלי. המגע שלו היה נעים לה יותר. פלומת זרועו היתה עדינה לה יותר. הוא כולו היה לה יותר. היותר הזה ואמי היו שוכבים על שמיכת פיקה מתולמת פסי אורך ורוחב, בחדר לבן, פרוץ חלונות, כשווילונות צבעוניים משתוללים פנימה והחוצה במחול של לשונות בד.
הייתי יושב על המיטה מאחורי אמי, מביט בה מתאפרת, עפעפיה נצבעים בצללית ועיניה בערגה. הייתי מתמקד בעיני הדבש השקדיות שלה ומטשטש את הבבואה שלי. אמי היתה מביטה בעצמה, לבושה בחדר הזה, ועירומה בחדר ההוא. הייתי מביט איתה, ומגלה בכל פעם מחדש את ריבועי הפיקה החרוצים על ירכיה, משם, מהחדר ההוא. וכמה שהיתה רצינית איתי, בחדר הזה, ככה צחקה בחדר ההוא. אהבתי לשמוע אותה צוחקת מבפנים. עד היום אני אוהב. גם הגבר ההוא צחק צחוק שבע. הסדין הרפוי על המיטה שלהם היה זרוע נמשי חול ופרג, מעוגה שקנה למענה בקונדיטוריה הריחנית שמתחת לדירה, באותה עיר אחרת, בזמן אחר. לפני שנולדתי. המחשבות של אמי היו צלולות וחדות, ובכל פעם שחשבה עליו, הייתי רואה את אצבעותיה נוגעות קלות במעלה ירכיה ושומע מוזיקה מתנגנת מהפינה השמאלית של החדר ההוא. המוזיקה היתה חזקה יותר באוזן אחת, כאילו יש לאמי צמר גפן באוזן השנייה. כשנפנתה כה וכה על כיסא הטואלט שלה בחדר איתי, נפתחו אוזניה והיא שמעה שווה בשתיהן. לימים זיהיתי את שירלי בייסי בתקליט Never, Never, Never שהתנגן לאמי בראש, לפי סדר השירים הנכון. אני יודע, כי כשגדלתי קניתי את הדיסק ושמעתי אותו גם מחוץ לראשה. אמא שלי היתה מתחילה לשחזר את השיר הראשון שבצד הראשון, שומעת אותו בראשה רק ברמקול אחד, נכנסת למקלחת, וכשהיתה יוצאת למטבח, היתה כבר מקשיבה לשיר השלישי בסטריאו, מכינה לעצמה כוס תה. כשהיתה חולפת על פני, כבר היה מתנגן בה השיר הרביעי בתור. בדיוק של שניות מהתזמון המקורי.
הגבר הבהיר ההוא עשה לה דברים שרק כשגדלתי הבנתי מה הם. אבל אז, כילד קטן, ריתקו אותי התנועות והקולות המוזרים שיצאו ממנו במחשבות שלה. אהבתי לראות את הבעות הפנים המשתנות שלו, כששכב מעליה. היו לו עיניים רטובות ומין חיוך כזה מצחיק, מתכווץ, כמו לפני עיטוש, שכשהתחלתי לעשות את זה בעצמי עם בחורות, הבנתי שהוא תוצאה של מאמץ והנאה, אבל אז היה נראה לי ליצני. אמא שלי נשמה חזק. "אתה החיים שלי. כן. כן. תחבק אותי גבר שלי. קח אותי למעלה, הכי למעלה. שלא אראה שום דבר שמתרוצץ לו למטה. תבטיח. תבטיח שתבטיח. לנצח נצחים." היא זכרה בדיוק את התחושה, ובכל פעם ששחזרה את ההתמלאות שלה בו, אני התמלאתי שוב בארוחת הערב שזה עתה אכלתי.
היא אף פעם לא הבינה למה הילד הקטן שלה אוהב לשבת לידה כשהיא מסתרקת. היא היתה מביטה בי דרך מראת הטואלט שלה, והילד הקטן, עם השיער הצהוב לבן, שנופל על המצח בהתרסה, והעיניים, שהכחול שלהן הבליח במראה כמו מגדלורים בחשיכה, היה מביט בה חזרה. היא היתה אומרת לי בעדינות מתחנפת: "נריל'ה, מה אתה יושב ככה ומסתכל על אמא שלך מתאפרת? לך לצחצח שיניים. אתה לא רוצה שהחביתה תעשה לך סמטוחת חיידקים בתוך הפה, נכון?" הייתי מהנהן ואז המבט שלה היה מזדגג שוב והיא לא ראתה אותי עוד. היא לא ראתה אותי כי היא לא היתה נוכחת בכלל בתקופה שבה היא גידלה אותי. עד שהייתי בן חמש שש חיה אמי במחשבותיה, בחדר ההוא, והגיחה ממנו החוצה רק כדי להחליף לי חיתולים או להגיש לי ארוחות שרופות וכוסות חלב. אפילו החיוכים שלה עברו דרך החלון של החדר ההוא. לא פעם ראיתי את השפתיים היפות שלה נמעכות על הזגוגית, ומילות החיבוב שנועדו לאוזני נחבטו ונותרו חסרות חיים בצד ההוא. גם אבא שלי לא ראה אותי, כי האיכר הכפוף בעיניים שלו לא אפשר לו לראות כלום למעט האכזבה שלו מעצמו, עמודי העיתונים משובצי הפשעים ודפנה, אחותי הגדולה שהיתה בת דמותו המדויקת. היא מקור גאוותו האומללה והיא זו שזכתה לכל מנת החיבה שהוקצבה בתוכו לחלוקה חיצונית. גם את אמי הוא לא ראה. לא ראה שהיא איננה. וככה הייתי הולך לישון, בלי לצחצח שיניים ובלי שאף אחד באמת ישים לב לסמטוחת החיידקים בפה שלי. בניגוד לשיניה של דפנה ולשיניו המתפוררות של אבי, השיניים שלי מצוינות. תמיד היו, וגם ידעתי שתמיד יהיו. כמו לגבר ההוא, בחדר ההוא.
כילד, התהלכתי עם מעיל אשמה לכל מקום ובכל מזג אוויר. אני מניח שילד אחר במקומי היה מזיע וסובל, ולבסוף היה מסיר את המעיל מעליו. או לפחות מחפש מקומות קרים יותר. אבל לא אני. לא ראיתי בזה מעיל. האשמה היתה חלק ממני. חלק פנימי. לא משהו שאפשר להוריד. הרבה אנשים חשו אי נוחות למראה הילד ולאחר מכן הגבר, שהלך עם מעיל רכוס באמצע הקיץ ואפילו לא הזיע. גם המורה חייקה פורת, עם פרצוף הקוקר ספניאל שלה, שחרות לי בראש כמו סכין יפנית על כיסא בית ספר. ביום קיץ אחד נקראתי אליה לשיחה בחדר המורים. החדר היה ספוג ניחוח של שקיות תה מעופשות וקפה נמס פשוט. על החלונות הגדולים היו תלויים וילונות אדמיניסטרטיביים ירקרקים, ששנים של אבקת גירים הפכו אותם נוקשים וקרטוניים. חייקה ישבה מולי וקירבה את כיסאה לשלי, הרימה את משקפיה על ראשה וחשפה בפני גומחות כהות תחת עיניה, עד שנראה היה כאילו הרכיבה גם את נרתיק המשקפיים שלה על חוטמה. היא הביטה על מגושמותי החורפית בחדר המורים הלוהט, וללא הכנה מוקדמת שאלה מדוע הצבעתי במהלך החודש האחרון כששאלו מי שבר את החלון, מי הטביע את האוגר בחדר המעבדה ומי קרע את המחברת של איריס דיכטר. אמרתי לה שהצבעתי כי זה אני.
חייקה הסתכלה עלי ופתאום גחנה לעברי וחיבקה אותי, מה שגרם לי להרגיש מוזר מאוד בעור הלא מחובק שלי. מיד ציינתי לעצמי שבמדד המיליבוק שלי, מדובר במיליליטרים צמוקים של יחס, שפירושו מגע של רחמים נשיים ואמפתיה. כבר אז ידעתי מה זו אמפתיה, כי בדקתי במילון. חייקה אמרה, "זה לא נכון. אתה לא עשית שום דבר, נרי." "זה כן נכון," התעקשתי, וחייקה חיבקה אותי חזק יותר והרגשתי מוזר יותר. "זה לא נכון, ילד שלי, כי מי שעשה את שלושת המעשים הלא יפים הללו, היו שלושה ילדים שונים, ושניים מהם כבר באו והודו מרצונם החופשי. היו גם אחרים שראו אותם עושים את זה. למה אתה מודה בדברים שלא עשית, נרי? אני לא מצליחה לתפוס את זה. לא מצליחה." לא ידעתי מה להגיד לה, אז אמרתי לה שזה לא יפה שהיא מאמינה להם ולא לי. חייקה הרפתה ממני במהירות שרמזה על בעתה קלה. היא הסתכלה עלי, ובמחשבות שלה, הפנים שלי הפכו לפניו של בעלה. ידעתי שזה בעלה, כי פעם הוא נכנס לכיתה להביא לה משהו והיא הציגה אותו בפנינו. אחר כך חזרו אליה הפנים שלי והיא חייכה חיוך קפוא ולא חזרה אלי שוב, אלא רק חשבה על איך שהיא כל הזמן מתייחסת לבעלה כאילו הוא פושע, כמו שהתייחסה אלי עד שהוכח אחרת. ראיתי במחשבות שלה את בעלה מתנשק עם נשים אחרות בכל מיני תנוחות. הפנים שלו התקרבו לפניהן של כל המורות בבית הספר וגם לכמה נשים שאני לא מכיר, התקרבו עד שיכול היה לראות את פלומת שפמן. הסתכלתי על המורה חייקה ממשיכה לשרטט את הפנטזיה הפנימית שלה מול הפרצוף הילדותי שלי. איך הבעל שלה מחזיק לכל הנשים האלה את הלחיים עם הידיים הגדולות שלו ומתקרב עם הפה המשופם שלו אל הפה הוורוד שלהן, ואם לאישה היה שיער ארוך, כמו למורה למלאכה, הוא היה מסיט אותו הצדה, ומנשק קודם על הצוואר ואז על השפתיים. הנשים הופיעו ונעלמו כמו בסרט נע. רק הבעל המשופם עמד ונישק, עמד ונישק. אני זוכר את הפרטים האלה, כי אני זוכר פרטים. אני רשם אובססיבי. לצערי, לא הייתי שוכח אפילו אם לא הייתי רושם.