מעבר לקופה
תאוריה פוליטית לעם היהודי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
תאוריה פוליטית לעם היהודי
תאוריה פוליטית לעם היהודי
תאוריה פוליטית לעם היהודי

תאוריה פוליטית לעם היהודי

חיים גנז
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר כמתנה

עוד על הספר

ספרייה ציבורית דיגיטלית

חיים גנז

חיים גַנז (Gans; נולד ב-1948) הוא פרופסור מן המניין בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב ומן הפילוסופים הפוליטיים הבולטים של ישראל. מחקריו עוסקים בפילוסופיה של המוסר, של המדינה ושל המשפט.

בשנת 2012 זכה בפרס חשין למצוינות אקדמית במשפט, בפרס לנדאו למדעים ולמחקר, בתחום מדע המדינה ויחסים בינלאומיים, ובפרס בהט לשנת 2011.
לקרוא עוד...

נושאים

פוליטיקההיסטוריה יהודיתהיסטוריה ישראלית

תקציר

הפוסט-ציונות שוללת מכול וכול את עלילת הסיפור הציוני של ההיסטוריה היהודית ואת ההצדקה שהסיפור הזה מבקש לספק להקמתה וליהודיותה של ישראל.

הזרם המרכזי של הציונות נותן לסיפור הציוני שני פירושים: קנייני והיררכי. הספר דוחה הן את הפוסט-ציונות, הן את הציונות הקניינית והן את הציונות ההיררכית.

הוא מציע ציונות שלישית, ציונות שוויונית. ציונות זו נעקרה בעשרות השנים האחרונות מן הזרם המרכזי של הציונות, למרות שורשיה העמוקים בהיסטוריה הרעיונית והמעשית של הציונות.

הספר מברר את הנחות הפילוסופיה החברתית והפילוסופיה המוסרית העומדות ביסוד הפירושים השונים של הציונות וההתנגדות לה.

הוא מברר את ההשלכות של הנחות אלה על ההיסטוריוגרפיה הציונית ועל הציונות כרעיון מדיני. הוא עושה זאת הן בסוגיית ההבדל בין מעמד היהודים למעמד הערבים בארץ ישראל והן בסוגיית ההבדל בין מעמד יהודי ישראל למעמד יהודי העולם. בעשותו זאת מבהיר הספר את אפשרויות הפירוש המרכזיות של הציונות כרעיון מדיני וכתנועה היסטורית ומבסס פילוסופיה מדינית לעם היהודי.

חיים גנז הוא פרופסור לפילוסופיה של המשפט ולפילוסופיה של המוסר והמדינה באוניברסיטת תל אביב ועמית מחקר בכיר במכון הרטמן בירושלים. בשנת 2012 זכה בפרס מפעל הפיס על שם לנדאו בתחום מדע המדינה ויחסים בינלאומיים ובפרס חשין למצוינות בחקר המשפט. בספר זה ממשיך גנז ומפתח נושאים שבהם עסק בשניים מספריו הקודמים: A Just Zionism: On the Morality of the Jewish State (Oxford University Press, 2008); The Limits of Nationalism (Cambridge University Press, 2003)

לקרוא עוד...

פרק ראשון

מבוא
הציונות והציונות ההגמונית: האתגר של הפוסט-ציונות
 
1. האומנם ציונות אחת ואין בלתהּ?
הספר הזה נסב על הוויכוח בין הפוסט-ציונות לבין הזרם המרכזי של הציונות העכשווית. הפוסט-ציונות שוללת מכול וכול את עלילת הסיפור הציוני של ההיסטוריה היהודית ואת ההצדקה שהסיפור הזה מבקש לספק להקמתה וליהודיותה של ישראל. הזרם המרכזי של הציונות נותן לסיפור הציוני שני פירושים; את האחד אכנה קנייני ואת האחר היררכי. בספר זה אדחה הן את השלילה ששוללת הפוסט-ציונות את הציונות והן את הפירושים שהזרם המרכזי של הציונות נותן לה. אציע פירוש שלישי לסיפור הציוני, פירוש שוויוני.
אנסח תחילה את עיקריו של הסיפור הציוני:
 
היהודים בארץ ישראל הם חלק מן היהודים המפוזרים בעולם כולו - קבוצה שהיא המשכה של האומה היהודית, שהתהוותה בארץ ישראל בזמן העתיק. אומה זו חדלה להתקיים בארץ ישראל לפני הרבה מאות שנים, ומאז התקיימו היהודים מחוץ לה בלא ליהנות כקולקטיב מטריטוריה משותפת ומשלטון עצמי. הקהילה היהודית שהתהוותה בארץ ישראל - בעיקר מסוף המאה התשע עשרה - נועדה לאפשר ליהודים לחיות חיים מלאים במסגרת תרבותם העברית המשותפת וליהנות משלטון עצמי. התהוות הקהילה הזו והמשך התקיימותה היו מוצדקים אז והם עדיין מוצדקים כיום, אף שבארץ ישראל חיו ערבים והם מוסיפים לחיות בה. היהודים זכאים לשלטון עצמי במולדתם ההיסטורית כשם שכל האומות זכאיות לו; הם זכאים לו במשנה תוקף מפני שבמשך מאות שנים הם נרדפו שוב ושוב; בסוף המאה התשע עשרה נגדשה סאת הרדיפות, ובאמצע המאה העשרים הגיעו הרדיפות אל שיאן בשואה.
 
כאמור, לסיפור הציוני שני פירושים רווחים בקרב הציבור בישראל. על פי האחד, האומה היהודית נוצרה בארץ ישראל בזמן העתיק. למרות היעדרם של בניה מן הארץ במהלך מאות רבות ולמרות פיזורם בעולם, היא לא חדלה להתקיים כאומה שארץ ישראל היא מהותה וקניינה. מסוף המאה התשע עשרה ואילך החלו בניה של האומה לשוב אל ארץ ישראל, אל אחיזתם הפיזית בה ואל ריבונותם הממשית עליה. הפירוש הנוכחי לסיפור הציוני רווח מאוד בתודעת הציבור הישראלי. אולי הוא הפירוש הרווח ביותר. מאז שנות השלושים לפחות ניכרים שורשיו בעמדות של אישים ציוניים מרכזיים, למשל בן-גוריון, ז'בוטינסקי ובגין, ושל מפלגות ציוניות מרכזיות, למשל אחדות העבודה והציונות הרוויזיוניסטית; כולם החזיקו בפירוש זה בתקופות אלה או אחרות.[1] שורשיו ניכרים גם במצע האידאולוגי של ההיסטוריוגרפיה שעיצבה את החינוך הציוני מאז, אידאולוגיה שניסחו היסטוריונים כבן-ציון דינור ויצחק בער.[2]
הפירוש השני הרווח לסיפור הציוני, שהוא הפירוש ההיררכי, מסתמך על זכות היהודים לשלטון עצמי ככל האומות האתנו-תרבותיות. ואולם לפי פירוש זה, זכות השלטון העצמי, על פי הגדרתה ועל פי דרך יישומה בעולם, היא הזכות לקבל מדינה "המעניקה יתרונות חשובים [...ליהודים], ומטילה נטל כבד על אזרחי המדינה [האחרים]".[3] המובאה הזו מדבריה של רות גביזון מבטאת פירוש שלא רק היא מחזיקה בו; מחזיקים בו ומגנים עליו אנשי אקדמיה ידועים אחרים, למשל אמנון רובינשטיין ושלמה אבינרי, וכן שופטים שונים מבית המשפט העליון.[4] על פי פירוש זה, ליהודים בישראל ניתן מעמד-על היררכי מכוח זכותם להגדרה עצמית.
לענייננו כאן, הפוסט-ציונות היא עמדה של אינטלקטואלים יהודים, בעיקר ישראלים עכשוויים, השוללת לא רק את שני הפירושים הרווחים האלה של הסיפור הציוני אלא גם את הסיפור עצמו. היא שוללת את האפשרות שייתכנו לו פירושים אחרים או מתעלמת מן האפשרות הזו. הפוסט-ציונים שאדון בהם שוללים את לאומיותו של הקולקטיב היהודי ואת זכותו להגדרה עצמית בארץ ישראל. תחת זאת מציעים חלק מן הפוסט-ציונים האלה לכונן בה אומה אזרחית ישראלית הכוללת יהודים, ערבים ואחרים. יש בהם המציעים לכונן בה הסדרים רב-תרבותיים ולהעניק במסגרתם זכויות קבוצתיות בעיקר ליהודים מזרחיים ולערבים.[5] מן הביסוסים התאורטיים של העמדות הפוסט-ציוניות האלה נובעת שלילת מימושה של הלאומיות היהודית בארץ ישראל.[6]
כאמור, אדחה בספר הן את השלילה הגמורה ששוללת הפוסט-ציונות את עיקרי הסיפור הציוני והן את פירושיו הרווחים בזרם המרכזי של הציונות. אבן הראשה של הפירוש שאציע במקומם, כמו זו של הפירוש ההיררכי, תהיה זכותם של היהודים לשלטון עצמי, שזכאיות לו כל האומות האתנו-תרבותיות במולדתן. ואולם את הזכות הזו אפרש כזכות שצריך לקיימה מתוך שוויון בין אומות-מולדת ולא מתוך היררכיה ביניהן. לפי התפיסה השוויונית, יתרונות המוענקים לאומות-מולדת על פני אומות-מולדת אחרות באותה הטריטוריה יכולים להיות מבוססים רק על שיקולים המעוגנים בשוויון עצמו - כמו הבדלים במספר חבריהן של האומות או בצורכיהן - ולא על עקרונות המבטאים היררכיה.
לאורך הספר אשווה את הפירוש השוויוני של הציונות לפירושים האחרים שהזכרתי ואציג את יתרונותיו בנוגע לתפיסת היחס בין יהודים לערבים בארץ ישראל. אברר את הנחות הפילוסופיה החברתית והפילוסופיה המוסרית העומדות ביסוד הפירושים השונים של הסיפור הציוני ואת השלכותיהן על ההיסטוריוגרפיה הציונית ועל הציונות כרעיון מדיני. לבסוף אדון בהשלכות של הפירושים האלה על היחסים בין הלאומיוּת היהודית הישראלית לבין הלאומיוּת היהודית העולמית. התאוריה שתצמחנה ההשוואות והפרשנויות האלה תניב תאוריה ליברלית של העם היהודי הן בישראל והן בעולם. את הפירוש השוויוני של הציונות, אטען, אפשר לאמץ.
 
2. הציונים והפוסט-ציונים
את פירושי הציונות הרווחים בקרב הזרם המרכזי שלה - הפירוש הקנייני והפירוש ההיררכי - ראוי לכנות "פירושים הגמוניים" בגלל שתי סיבות. ראשית, בשני הפירושים סיפורה של הציונות הוא סיפור ההגמוניה של היהודים על שותפיהם הלא-יהודים לארץ ישראל, ולפי אחד מהם - הפירוש המהותני והקנייני - סיפור הציונות הוא סיפור ההגמוניה של היהודים הישראלים על שותפיהם הלא-ישראלים לקולקטיב היהודי. שנית, מן הבחינה הסוציו-פוליטית, שני הפירושים האמורים הם הפירושים הדומיננטיים של האידאולוגיה הציונית, המקובלים על הזרם המרכזי בציבור היהודי, ועל פיהם יושם ומיושם הסיפור הציוני. בישראל יש לפירושים האלה ביטויים חוקתיים ופוליטיים מכוננים. הם מקובלים על רוב היהודים החיים בה וגם על המוסדות הרשמיים של המדינה: על המדינאים המכהנים בממשלותיה, על רוב מחוקקיה ועל שופטיה.
למראית עין, הסיבות לייחד את הכינוי "פוסט-ציונים" רק לאינטלקטואלים השוללים את עצם הסיפור הציוני ולדון בהם כקבוצה מובחנת של מתנגדי הציונות אינן מובנות מאליהן. ראשית, במסגרת שיח הפוסט-ציונות העכשווי בישראל, מכונים "פוסט-ציונים" לא רק מי שדוחים את הסיפור הציוני על כרעיו ועל קרבו. ספרות המחקר על הפוסט-ציונות מבחינה בין מחברים פוסט-ציונים המחייבים את הציונות לבין מחברים פוסט-ציונים השוללים אותה.[7] שנית, האינטלקטואלים היהודים הפוסט-ציונים השוללים את עצם הסיפור הציוני אינם היהודים היחידים השוללים אותו; בראשית דרכה של הציונות דחו אותו יהודים רבים, ומטעמים שבחלקם לפחות דומים לטעמיהם של הדוחים אותו היום. הם כונו, ביתר פשטות, "אנטי-ציונים".
אף על פי כן, אייחד כאן את הביטוי "פוסט-ציונים" בלא סייג רק לקבוצת האינטלקטואלים הישראלים בני זמננו השוללים את הסיפור הציוני.[8] כמו כן, אדון בהם כקבוצת שוללי ציונות הראויה להבחנה מקבוצות אחרות של שולליה. אפריד אותם מן המכונים "פוסט-ציונים מחייבים" ואייחד רק לשוללים את התווית "פוסט-ציונים", מפני שכריכת הקבוצות האלה יחד תחת התווית "פוסט-ציונים" מתעתעת, להבנתי, הן מבחינה עיונית והן מבחינה מעשית. בעברית פשוטה ובאנגלית פשוטה, להיות פוסט-ציוני משמעו להחזיק בעמדה שלפיה ראוי לישראל וליהודים להיות מֵעֵבֶר לציונות, דהיינו אחריה. מכיוון שעכשיו הציונות היא הרעיון המדיני המכונן של ישראל, להיות פוסט-ציוני פירושו לצדד בכך שישראל תזנח את הציונות כרעיון המכונן שלה (אם משום שמלכתחילה לא היה צריך להחזיק בה ואם משום שעם הזמן נוצרו נסיבות או נחשפו תובנות שעל יסודן לא ראוי להמשיך ולהחזיק בה). בהסבירו מה הם "פוסט-ציונים מחייבים" אומר מרדכי בר-און כי הם "אינם מבקשים לבטל את עצם המצב שישראל היא מדינה שהרוב היהודי הוא דומיננטי בה, והיא מקיימת זיקה מיוחדת עם העבר היהודי ועם ההווה היהודי, על כל תפוצותיו".[9] אם כן, מה בדיוק "פוסט-ציוני" בעמדה הזו? ציונים בולטים מן השנים המכוננות של הציונות החזיקו בעמדות ציוניות צנועות מאלה שמחזיקים בהן מי שמכונים היום "פוסט-ציונים מחייבים".[10] בר-און וחוקרים אחרים כמו יוסף גורני ואיאן לסטיק[11] מסווגים את הפוסט-ציונים המחייבים כפוסט-ציונים רק מפני שהם ביקורתיים כלפי היבטים שונים של מימוש הציונות בישראל. סיווג כזה פירושו להתמסר לידיה של הציונות ההגמונית ולהודות כי כל גרסה של הרעיון הציוני שאינה גרסתה שלה אינה ציונות, וכי כל ביקורת עליה פירושה המלצה או הטפה לזניחת הציונות. סיווג זה אינו רק מתעתע בעניין מהות עמדתם של המכונים "פוסט-ציונים מחייבים"; הוא גם מרתיע את כל מי שמחויב לציונות מלהקשיב לביקורת ומכשיל מראש את סיכויי השפעתה של הביקורת הזו.[12] אם לביטוי "פוסט-ציונות" אמורה להיות משמעות מובחנת, שאינה מכילה סתירות עצמיות ואינה זורעת בלבול, עליו לחול אפוא רק על השוללים את הציונות או את המשך מימושה לפחות.
כאמור, אפריד את הפוסט-ציונים שוללי הציונות בני זמננו גם ממתנגדים יהודים אחרים לציונות, בעיקר אלה שהיו לה בראשית דרכה. שתי סיבות להפרדה הזאת: ראשית, רבים מטיעוניהם של הפוסט-ציונים העכשוויים מסתמכים על אופנות אינטלקטואליות או על התפתחויות חשובות שחלו במחקר בארבעים השנים האחרונות. הם מסתמכים על הספרות הפוסט-מודרניסטית והפוסט-קולוניאליסטית וגם על חוקרי לאומיות מודרניסטים כארנסט גלנר, בנדיקט אנדרסון ואריק הובסבאום.[13] ההתנגדויות העיקריות לציונות בראשית דרכה לא יכלו להסתמך על כל אלה, ולא זו בלבד אלא שהן גם לא באו בעיקרן מצדן של חבורות חוקרים ואינטלקטואלים, אלא בעיקר מצדם של ציבורים יהודיים שערכיהם והאינטרסים שלהם (שימור הדת, האוניברסליזם של הנאורות, הרצון להשתלב באוכלוסיית המדינות שבקרבן ישבו) הניעו אותם לבקש פתרונות אחרים מזה שהציעה הציונות לבעיות היהודים. שנית, יש להפריד את הפוסט-ציונים השוללים את הציונות עתה משולליה בראשית דרכה כי לטוב ולרע - אין להשוות את דחיית האידאולוגיה הציונית אחרי שנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, ואחרי שהשיגה התנועה שפעלה בשמה את שהשיגה ועיוולה את אשר עיוולה, לדחיית הרעיון הציוני לפני כל אלה. אין ספק שהטיעונים המועלים נגד השאיפות שהציונות ביקשה להגשים לאחר שכבר הוגשמו צריכים להיות שונים מהטיעונים שהועלו נגד השאיפות האלה לפני שהוגשמו.
המחלוקת בין המכונים בשיח הישראלי "פוסט-ציונים" לבין אנשי הציונות ההגמונית נטושה בעיקר בעניין הסיפור הציוני של ההיסטוריה היהודית הטרום-ציונית ושל ההיסטוריה היהודית התוך-ציונית. לא ידוע לי על מחלוקות משמעותיות ביניהם על העבר היהודי החוץ-ציוני מאז ראשית הציונות, למשל על השאלה אם התרחשה באירופה השמדת יהודים מאז 1942 או אם הגבילו שלטונות המנדט הבריטי את עליית היהודים לארץ ישראל ב-1939.[14] בניגוד למכונים "פוסט-ציונים" בשיח הישראלי, להלן ייחשבו פוסט-ציונים רק הנמנים עם הקבוצות האלה: ראשית, מי שחולקים ישירות על הנחות התשתית של עלילת הסיפור הציוני של ההיסטוריה היהודית הטרום-ציונית, למשל על הנחתה שאפשר לדבר על הקולקטיב היהודי כעל קולקטיב אחד או כעל אומה; שנית, מי שחולקים על הנחות התשתית האלה באופן ישיר פחות, למשל מי שקוראים את עלילת הסיפור הציוני של ההיסטוריה היהודית הציונית באופן המבטל או הממעיט מאוד את היבטיה הלאומיים ומנתחים אותה בעיקר במונחים של קולוניאליזם ולא של לאומיות; שלישית, מי שחולקים על צדקת הסיפור הציוני עד כדי שלילת המטרה שהיא המכנה המשותף של כל גרסות הציונות: כינון הגדרה עצמית לאומית ליהודים בארץ ישראל.[15]
קבוצה מרכזית של המסוּוָגים בפועל כפוסט-ציונים בשיח הישראלי, האקדמי והחוץ-אקדמי, היא הקבוצה המכונה "היסטוריונים חדשים".[16] קבוצה זו עוררה לראשונה את פולמוס הפוסט-ציונות בישראל בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת. חבריה מחזיקים בגרסאות שונות מאלה של הציונות ההגמונית בעניין אירועים ומהלכים מרכזיים בהיסטוריה הציונית, כמו סיבותיה ומהלכיה של מלחמת העצמאות של ישראל או יחסה של ההנהגה הציונית לשואה. אין הם עוסקים - לפחות כשהם פועלים תחת התווית "היסטוריונים חדשים" - בסיפור הציוני של ההיסטוריה היהודית הטרום-ציונית. אף על פי שמקובל להעניק ל"היסטוריונים החדשים" מעמד "בכיר" במסגרת קבוצת הפוסט-ציונים, אני איני כולל אותם כלל במסגרת הקבוצה הזו, שכן אני דן במי שמכונים "פוסט-ציונים" המתנגדים לרעיון הציוני ולעצם אפשרות צדקתה של התנועה הציונית. כאלה הם מי שחולקים על הטענה שהיהודים המפוזרים בעולם הם המשכה של האומה היהודית שהתקיימה בארץ ישראל בזמן העתיק או על הטענה שהיהודים זכאים לשלטון עצמי בארץ ישראל. הללו חולקים על הנחות או על עמדות התומכות בצדקתה של הציונות כרעיון מדיני ובאפשרות צדקתה כתנועה היסטורית.[17] רק הפוסט-ציונים האלה הם אפוא אנטי-ציונים בהכרח. ההיסטוריונים החדשים, החולקים על הגרסה הציונית הממסדית בדבר מהלכה של מלחמת העצמאות (וטוענים, בניגוד לגרסה זו, כי הפליטים הפלסטינים של 1948, למשל, לא ברחו מרצונם אלא גורשו על ידי צה"ל)[18] או על הגרסה הרווחת בדבר יחסה של ההנהגה הציונית לשואה ולפליטיה (וגורסים שהיחס היה נצלני או לפחות אדיש)[19] או על התיאור הממסדי של תנועת העבודה ומפא"י,[20] חולקים על התנהלות מהלכים אלה או אחרים של התנועה הציונית. עם זאת, מתוך כך אין הם חולקים בהכרח על הסיפור הציוני בכללותו, סיפור המבטא את הרעיון הציוני.[21]
ההבחנה הזו מקבילה להבחנה הידועה בקרב פילוסופים בין הצדקת נהגים ומוסדות בכללותם לבין הצדקה של פעולות מסוימות הנעשות במסגרתם - למשל, ההבחנה בין הצדקת מוסד המיסוי בכללותו לבין הצדקת חוק מס כלשהו, בין הצדקת מוסד ההבטחה לבין הצדקת הבטחות מסוימות, בין צדקתה הכוללת של מלחמה כלשהי לצדקת מהלך מסוים הנעשה בה.[22] כשם שאפשר לשלול מהלכים מסוימים במלחמה מסוימת בלי לשלול את צדקתה של מלחמה זו בכללה, וכשם שאפשר לשלול מס זה או אחר בלי לשלול את מוסד המיסוי בכללותו, כך אפשר לשלול מהלכים אלה או אחרים, ואולי אף רבים מהמהלכים שעשתה הציונות, בלא לשלול את הרעיון הציוני ואת התנועה הציונית בכללותם. ובאותו אופן: מתוך ביקורתם של ההיסטוריונים החדשים על הפעולה של גירוש הפליטים הפלסטינים ב-1948 או על יחסה של ההנהגה הציונית לשואת יהודי אירופה אי-אפשר להסיק כי הם שוללים את הציונות בכללותה. לעומת זאת, אלו השוללים את הטענה שאפשר לייחס ליהודים לאומיות או את העמדה הגורסת שהם זכאים להגדרה עצמית לאומית בארץ ישראל, בהכרח שוללים את הציונות כתורה מדינית ואת אשר עשתה, ולא רק פירושים מסוימים שניתנו לה או מעשים אלו או אחרים שנעשו בשמה. כאמור, הפוסט-ציונות שלהם והפירושים ההגמוניים של הסיפור הציוני הם מושאי הביקורת של החיבור הזה.
 
3. המחלוקת בין הפוסט-ציונות לבין הציונות ההגמונית
הסיפור הציוני הוא סיפור זהותם של רוב היהודים החיים בישראל ושל המוני יהודים החיים מחוץ לה. לדעת הפוסט-ציונים, היהודים המאמינים בסיפור הזה צריכים לוותר על החיים לאורו. עליו לחדול מהיות מרכיב של זהותם האישית ושל ההוויה הפוליטית והחוקתית שבמסגרתה הם חיים. הפוסט-ציונים סבורים כי על היהודים לאמץ לעצמם זהות לאומית אחרת.
הקריאות ליהודים בישראל ובעולם להיפרד מהזהות הלאומית כיהודים אינן חדשות. ראשיתן בתנועה הכנענית בשנות השלושים של המאה העשרים. בסוף שנות הארבעים ובתחילת שנות החמישים הן נשמעו מפי הלל קוק ומן הוועד העברי לשחרור לאומי. מאז לא חדלו הקריאות הללו להישמע בישראל: הן נשמעו מפיהם של חוקרים ודוברים ופעילים רבים אחרים שכתבו ספרים, הקימו עמותות והגישו עתירות למען המטרה הזו.[23] אולם כל אלה נבדלים מן הפוסט-ציונים, אשר שואפים אל המטרות האלה על יסוד טיעונים בוטים ונשכניים הרבה יותר מנימוקיהם של האחרים שואפי הישראליות וההתנתקות מן היהודיוּת. האחרים טענו כי תפיסת ישראל את עצמה כשייכת ליהודים בכללם מביאה לידי תוצאות בלתי צודקות. הם חיזקו את תזת ההיפרדות מן היהודיות גם בהצביעם על היגיון פנימי מסוים של הציונות עצמה - השאיפה הציונית המסורתית לנורמליזציה של העם היהודי - המחייב לדעתם ישראליזציה ואולי אף כנעניזציה של היהודיוּת הישראלית (בד בבד עם טמיעת היהודים המעדיפים לחיות מחוץ לישראל בקרב העמים שבתוכם הם יושבים).[24] הם לא סברו כי הציונות לא הייתה צודקת מלכתחילה ועדיין אינם סוברים כך. לא כן דובריה של הפוסט-ציונות: הם אכן שותפים לדוברים שהוזכרו, בהצביעם על התוצאות הבלתי צודקות של תפיסת ישראל את עצמה כשייכת ליהודים. ואולם לדעתם יש לעבור הלאה מן הציונות, לא משום שהגיונה הפנימי מחייב זאת, אלא משום שמרכיבים מרכזיים של ההיסטוריוגרפיה הציונית ותפיסת הזהות היהודית של הציונות מופרכים וכוזבים. כך, למשל, הם סבורים כי הטענה שהיהודים הם אומה או הטענה שמדובר באומה שניסתה לחתור לשוב אל ארץ ישראל היו חסרות ביסוס מלכתחילה. במילים אחרות, מי שיצאו בקריאות שקדמו לקריאה הפוסט-ציונית אל היהודים בישראל ובתפוצות להיפרד מההזדהות אלה עם אלה כחברים באומה אחת ולהתחיל להזדהות כאומת ישראלים, התבססו על מה שסברו כי הוא ההיגיון הפנימי של הציונות. לעומת זאת, קריאותיהם של הפוסט-ציונים ליהודים בישראל ובתפוצות להיפרד מההזדהות האמורה נבעו מן הסברה שמלכתחילה לא היה לציונות היגיון פנימי.
הדרישה הזו להיפרד מן הלאומיות היהודית היא מבחינתם של רוב נמעניה - רוב היהודים בישראל ויהודים רבים בעולם - דרישה תובענית מאוד ואף פוגענית מאוד. היא תובענית מפני שמדובר בדרישה לשינוי רבדים עמוקים של זהות. מרכיבי הזהות משפיעים מאוד על חיי אנשים, על אישיותם, על ערכיהם ולפעמים אף על תפיסת המציאות שלהם. הנמענים שאליהם מופנות דרישות אלה נתבעים לחדול להיות מי שהם. יתרה מזאת, עיגון הדרישה לשינוי בטענה שהזהות כוזבת או סוטה הוא פוגעני מאוד. כדי להבין עד כמה קשות דרישות אלה אין צורך להרחיק לכת: כמוהן כדרישה מאנשים שימירו את דתם בטענה שאינה דת אמת או כדרישה שימירו את נטייתם המינית בטענה שהיא פרוורטית. גם יצירת סביבה פוליטית, חברתית ומשפטית שאינה מאפשרת לאנשים לממש את דתם או את נטייתם המינית היא פוגענית ודורסנית.
עם זאת, אף שדרישות לשינוי זהות ויצירת סביבה שאינה מאפשרת לאנשים לממש את זהותם יכולות להיות עוול גדול, לעתים הן מוצדקות. גם כדי להבין זאת אין צורך להרחיק לכת. מוצדק לתבוע המרת זהות מאירופים ומאמריקנים שזהותם מעוגנת בעליונות הגזע הלבן או מגברים ונשים שזהותם מעוגנת בעליונות מגדרם על המגדר האחר; מוצדק לפחות ליצור סביבה פוליטית, חברתית ומשפטית שאינה מאפשרת את מימושן של הזהויות האלה. שכן כאשר מאפשרים לממשן, למעשה מכוננים מציאויות פוליטיות שאי-צדק ודיכוי טבועים בהן. מציאויות כאלה פוגעות פגיעה מתמשכת באנשים המצויים בשכנות פוליטית וחברתית לבעלי הזהויות הנדונות. אם הזהויות כוזבות מיסודן וגם פוגעניות, מוצדק שבעתיים שלא לקיים סביבה פוליטית המאפשרת להן לשגשג.
השאלה אם התביעה שמעמידה הפוסט-ציוניות לרוב היהודים בישראל וליהודים רבים בתפוצות לשנות את זהותם היא תביעה מבוססת, תלויה אפוא בשאלה אם הסביבה הפוליטית, החברתית והמשפטית המאפשרת לממש את הסיפור הציוני היא סביבה שטבועים בה דיכוי ואי-צדק. היא תלויה גם בשאלה אם סיפור הזהות הציוני הוא אכן סיפור כוזב. הפוסט-ציונים משיבים בְּהן על שתי השאלות, אולם לדעתי עמדתם אינה מבוססת כלל ועיקר. ברבים מדבריהם הנאמרים כדי לתמוך בעמדתם אין ולו ראשיתו של טיעון, ובאותם דברים שיש בהם ראשית טיעון, אין הטיעון מוליך אל המסקנה שהם מבקשים לחלץ ממנו - המסקנה שיש לוותר על הסיפור הציוני. כפי שנראה בהמשך, על פי הפירוש הקנייני-מהותני של הציונות ההגמונית, הסיפור הציוני אכן כוזב, מדכא ומייצר זהות שלא ראוי לאפשר את מימושה, ואילו על פי הפירוש ההיררכי שלה, הסיפור הציוני הוא בלתי צודק. ואולם לדעתי, אפשר להעניק לסיפור הציוני פירוש שאינו עושה אותו לכוזב או הרה עוולות ההולכות ונמשכות. משום כך קריאתם של הפוסט-ציונים לוויתור גמור על הסיפור הציוני ועל הסביבה המאפשרת את מימושו היא קריאה מדכאת ובלתי צודקת במידה רבה כרבים מן המעשים הציוניים שהפוסט-ציונות רואה אותם - בצדק לדעתי - כבלתי צודקים ומדכאים.
מהם סלעי המחלוקת בין הפוסט-ציונות לבין הציונות ההגמונית?
הפוסט-ציונים סבורים כי הכזבים בעלילת הסיפור הציוני מצויים לא רק בפרטיו העובדתיים אלא אף בהנחות התשתית שלו. אכנס את הכזבים האלה תחת שלושה אבות:
א. הסיפור הציוני רואה את הקולקטיב היהודי כקולקטיב אחד שמהותו ותכליתו אינן תלויות בהתגשמויותיו הקונקרטיות בעולם הממשי: מהות של לאום שכל תכליתו שיבה אל מולדתו ההיסטורית. לפי סיפור זה התקיים הקולקטיב מאז ומקדם, וכל שעשתה הציונות הוא לעוררו מתרדמתו כדי שיממש את תכליתו כאומה. ואולם לטענת הפוסט-ציונים, הקולקטיב היהודי אינו באמת קולקטיב אחד אלא קולקטיבים רבים, וודאי אין להם מהות לאומית מטפיזית המחברת ביניהם. מדובר באומה שהציונות המציאה, זייפה וגרמה להמוני יהודים לדמיינה. במונחים פילוסופיים, האהודים במיוחד על הפוסט-ציונים, מדובר בכזב "אונטולוגי-אפיסטמי".
ב. אם כן, גיבורת הסיפור הציוני של ההיסטוריה היהודית אינה אומה הקיימת מאז ומקדם מכוחה של מהות מטפיזית שיש לה מעבר להתגשמויותיה הקונקרטיות בהיסטוריה. ולא זו בלבד, אלא שאין היא אומה גם על פי התגשמויותיה ההיסטוריות הקונקרטיות עצמן. לטענתם של דוברי הפוסט-ציונות - ובעניין זה היו להם שותפים רבים בעידן שלפני הציונות - הקולקטיב היהודי אינו אומה או לאום, מפני שאין לו המאפיינים המרכזיים של אומות. קבוצות הן אומות אם לחבריהן יש תרבות חובקת כול משותפת (היינו, שפה ומנהגים משותפים בתחומי חיים מגוונים ורבים) ואם יש להם טריטוריה משותפת והיסטוריה משותפת. לקולקטיב היהודי העולמי אין היום ולו גם אחד מן המאפיינים האלה, וודאי שלא היה לו אף לא אחד מן המאפיינים האלה בעת ראשית הציונות, ולכן אין הוא אומה. את הכזב הזה אפשר לכנות "הכזב המושגי".
ג. אב הכזבים השלישי הוא היסטוריוגרפי ונוגע לפרטי העובדות של עלילת הסיפור הציוני. לדברי הפוסט-ציונים, ההיסטוריוגרפיה הציונית טענה טענות או הניחה הנחות עובדתיות שאין להן סימוכין במציאות. הטענות וההנחות נועדו לבסס את הנחת ההמשכיות ההיסטורית בין האומה היהודית שחייתה בארץ ישראל בזמן העתיק לבין היהודים שהתקיימו בעולם במאות השנים שקדמו לציונות. למשל, היא טענה באופן לא מבוסס כי הרומאים גירשו את היהודים מארץ ישראל או כי מאז חתרו היהודים ללא לאות לשוב אליה. ההיסטוריוגרפיה הציונית גם סילקה מן הסיפור ההיסטורי של היהודים (או לפחות הצניעה בחוסר מידתיות) עובדות רבות ומשמעותיות מאוד על חייהם המורכבים, העשירים והמגוונים של היהודים מחוץ לארץ ישראל מאז הזמן העתיק.
 
אפשר לכנס את העוולות שההסדרים הנורמטיביים, המדיניים והמשפטיים של הסיפור הציוני מחייבים את עשייתן תחת ארבע אימהות:
א. הראשונה והחשובה מכולן היא שהרתה והולידה את העוולות כלפי הפלסטינים. הציונות הכחישה את קיומם של הפלסטינים או ביטלה את חשיבותם. היא נהגה ועודנה נוהגת בהם בחוסר שוויון ומדכאת אותם, בין שהם חיים בתוך ישראל ובין שהם חיים תחת כיבושה.[25] יתרה מזאת - ובניסוח הזה אולי אני מחמיר עם הציונות עוד יותר משמחמירים עמה הפוסט-ציונים עצמם - היא לא רק עשתה בפועל את הדברים האלה. ההיגיון הפנימי של הסיפור שהיא מספרת על ההיסטוריה היהודית הוליד וימשיך להוליד את העוולות האלה. כשם שדיכוי הולך ונמשך של לא-לבנים טבוע בזהות המעוגנת בעליונות הגזע הלבן, וכשם שדיכוי הולך ונמשך של נשים טבוע בזהות של גברים שוביניסטים, כך בסיפור הציוני של ההיסטוריה היהודית טבוע דיכוי הולך ונמשך של הפלסטינים.
ב. הציונות דיכאה וממשיכה לדכא גם זהויות יהודיות פרטיקולריות בתוך ישראל, בעיקר את הזהות היהודית המזרחית-ערבית, אבל גם זהויות יהודיות אחרות כמו הזהות המזרח-אירופית של היידיש. היא עשתה ועושה זאת בשמה של זהות עברית-ישראלית, המתיימרת להמשיך זהות יהודית מקראית, ועקב כך מחויבת למחוק זהויות יהודיות שנוצרו בתפוצות או לפחות לנהוג בהן התנשאות ויהירות. בנוגע לתרבות היהודית המזרחית התבטא הדיכוי לא רק במחיקת זהות ומסורות תרבותיות, אלא אף בדיכוי חברתי וכלכלי - ובעבר גם פוליטי - של הפרטים הנמנים עם קבוצה זו.[26]
ג. מאז שנות התשעים של המאה העשרים נמצא קרבן קבע חדש לסיפור הציוני של הזהות היהודית: בני מיעוטים ישראלים שאינם יהודים ואינם ערבים. מדובר בעיקר בשתי קבוצות: (1) מהגרי עבודה מארצות כמו הפיליפינים, רומניה, מדינות אפריקה ומדינות דרום אמריקה, שהחלו להגיע לישראל מאז ראשית שנות התשעים; (2) מאות אלפי לא-יהודים שהיגרו בשנות התשעים מברית המועצות לישראל כזכאי חוק השבות, שהם קרובי יהודים אך אינם יהודים בעצמם. כיוון שהסיפור הציוני מסתכם ביהדותה של המדינה, גם קבוצות אלה נדונות לדחיקה אל שוליה של ישראל אם לא לסילוק גמור ממנה.[27]
ד. הציונות שללה ומוסיפה לשלול את קיום היהודים בתפוצות ("שלילת הגלות"). היא עשתה זאת לא רק בהיסטוריוגרפיה, כפי שצוין לעיל, היינו בהצנעת קורות היהודים מחוץ לישראל מאז הזמן העתיק ועד ראשית הציונות, אלא אף ביחסה המזלזל והמבטל כלפי עצם ההוויה היהודית מחוץ לישראל וכלפי תכניה של הוויה זו. כשם שמחקה הוויות יהודיות מן הגלות אחרי שהיגרו לישראל או התנשאה עליהן, היא מתנשאת עליהן ומבטלת אותן כשהן ממשיכות להתקיים מחוץ לישראל. מאחר שקיומם וזכויותיהם של יהודי התפוצות אינם תלויים בדרך כלל בישראל, אלא להפך - קיומה וזכויותיה של ישראל תלויים במידה רבה בהם או בחלק מהם, תוצאותיו המעשיות של העוול הזה של הציונות היו מדכאות פחות מכל עוולותיה האחרות. אף על פי כן, יחס זה של הציונות אינו ראוי. כפי שאראה בפרק הרביעי להלן - לפעמים הוא מגיע עד כדי פגיעה בחירויותיהם של יהודי התפוצות ולפעמים גילוייו הם סמכותנות והתנשאות עליהם.
 
אכן, הפירושים שנותן הזרם המרכזי של הציונות בישראל ובתפוצות לסיפור הציוני ולהיסטוריה ולזהות היהודיות כוללים מרכיבים רבים שראוי לסלקם מהם. מרכיבים אלה קשורים גם לתכניו ההיסטוריים של הסיפור ולמעמד ולאופי שהוא מייחס לגיבורו - הקולקטיב היהודי בעבר ובהווה. בעיקר הם קשורים למסקנות שהזרם המרכזי של היהודים בישראל ובעולם מסיק מסיפור הזהות הציוני בדבר הממדים הטריטוריאליים, המוסדיים, התרבותיים והדמוגרפיים של השלטון העצמי של היהודים בישראל. אולם בעניין זה איני יכול שלא לנסח כאן גרסה משלי על קלישאה ידועה. את העולל הציוני לא צריך לשפוך - כפי שמבקשים הפוסט-ציונים לעשות - עם מי האמבט שבהם צריך לשטוף ממנו את הזוהמה המטפיזית, ההיסטוריוגרפית ובעיקר הערכית, החוקתית והמשפטית שהדביק בו הזרם המרכזי של הציונות. בפרק הראשון אדון בשלושת אבות הכזב שמייחסת הפוסט-ציונות לעלילת הסיפור הציוני: הכזב האונטולוגי, הכזב המושגי והכזב ההיסטוריוגרפי. הם נוגעים לשלד הסיפור כפי שסיפרתיו בפתח דבריי ולמילוי הפרטים בו. אולם בניגוד לפוסט-ציונים, הסבורים כי ביקורתם על הסיפור הזה מצדיקה ויתור גמור עליו או התעלמות ממנו לפחות, אטען אני כי מן הביקורת הזו עולה שנחוץ לפרש חלק מהנחות השלד של עלילת הסיפור הציוני בדרך שונה מדרכה של ההיסטוריוגרפיה הרשמית, שעיצב הזרם המרכזי של הציונות. הפירוש שאציע לסיפור והדרך שבה יש למלא את הפערים בו מאפשרים להותיר את עלילת הסיפור הציוני על כנה.
הפרקים האחרים מוקדשים לכל אחד משני המרכיבים של צדקת הסיפור הציוני, שחשיבותם רבה מנקודת מבטה של תאוריה פוליטית לעם היהודי: מעמד היהודים בארץ ישראל לעומת מעמד הערבים בה ולעומת מעמד היהודים שמחוץ לה. בפרק השני אראה כי הפירוש הקנייני הוא הרה עוול רב ודיכוי הולך ונמשך של הערבים בידי היהודים, וכי הפירוש ההיררכי נדון לייצר אי-צדק גדול הולך ונמשך בין שני הצדדים האלה. אראה גם כיצד הציונות השוויונית מאפשרת להימנע מן ההשלכות האלה. בפרק השלישי אראה כיצד הימנעותה של הציונות השוויונית מן ההשלכות האלה מאפשרת לדחות את השלילה הגמורה ששוללת הפוסט-ציונות את עצם כינונה ואת המשך התקיימותה של הגדרה עצמית לאומית של היהודים בארץ ישראל מבחינתם של הערבים בארץ ישראל.
בפרק הרביעי אבהיר כיצד יחסה של הציונות הקניינית לקהילות היהודיות שמחוץ לארץ ישראל - יחס המתמצה בפירושה לעקרון "שלילת הגלות" - נובע בהכרח מן המהותנות והקנייניות של הציונות הזו. לפי הציונות המהותנית-קניינית, שלילת הגלות פירושה שעל כל היהודים להתקיים בארץ ישראל, ולשום יהודי לא ראוי להתקיים מחוץ לה. מאחר שהציונות הקניינית שוללת כל קיום יהודי מחוץ לארץ ישראל, הרי כשמזדמן לה, היא כופה על יהודים להעתיק את חייהם לארץ ישראל.[28] כשכפייה כזו אינה מזדמנת, מפגינה הציונות המהותנית-קניינית עמדת התנשאות או אף בוז כלפי מי שאינם חיים בארץ ישראל. לעומת זאת, הפוסט-ציונות כופרת לא רק בעצם האפשרות לסווג את הקהילות היהודיות בעולם כגלויות, אלא אף בעצם האפשרות לסווגן כתפוצות. כפירה זו נובעת מן העמדה הפוסט-ציונית בשאלת מילוי הפערים בעלילת הסיפור הציוני. יתר על כן, על יסוד עמדתה בשאלת מילוי הפערים בצדקתו של הסיפור, ממליצה הפוסט-ציונות על התפוגגותן של קהילות אלה כתפוצות. בסיום הפרק תוצגנה ההשלכות של הציונות השוויונית על היחס בין הקהילה היהודית בישראל לקהילות היהודיות שמחוץ לה. גם הציונות השוויונית שוללת את הגלות, אבל מובנה של השלילה אינו מחייב שכל היהודים לא יהיו בגלות, אלא רק שלא כל היהודים יהיו בגלות. מבחינתה אפשר אפוא לשלול את הגלות היהודית בד בבד עם חיוב התפוצה של היהודים. אבהיר כיצד נובעת העמדה הזו מן הציונות השוויונית ואתאר כיצד ההשלכות המוסדיות והמשפטיות של עמדה זו צריכות לבוא לידי ביטוי מעשי בעיקר בסוגיות חוקי השבות והאזרחות של ישראל.
 
4. בין הסיפור הציוני לבין פירושיו
ההבחנה בין הסיפור הציוני עצמו לבין הפרשנות של מרכיבי עלילתו וצדקתו היא הבחנה יסודית החשובה למתודולוגיה של החיבור כולו. יישומה של ההבחנה מחייב הצדקה או הסבר, שכן הכללת פרטים מסוימים ולא אחרים בסיפור עצמו ולא בפרשנותו או להפך עשויה להכריע מראש, חלקית לפחות, את המחלוקות בשאלת קבילות חלקיו העלילתיים והנורמטיביים של הסיפור.
אזכיר כיצד ניסחתי את אחד מעיקרי הסיפור הציוני: "הקהילה היהודית שהתהוותה בארץ ישראל בעיקר מסוף המאה התשע עשרה נועדה לאפשר ליהודים לחיות חיים מלאים במסגרת תרבותם העברית המשותפת וליהנות משלטון עצמי". חִשבו עליו בניסוח אחר: "האומה היהודית בארץ ישראל, שהציונות הביאה ליצירתה מסוף המאה התשע עשרה ואילך, התהוותה כדי לאפשר ליהודים ליהנות מריבונות ומנוכחות בלעדית בארץ ישראל כולה או מקצתה". אילו ניסחו הפוסט-ציונים את עיקרי הסיפור הציוני בדרך זו, היו משיגים ניצחון גדול וקל לפוסט-ציונות כבר לפני עשרים שנה לפחות. הם היו מאלצים את כל מתנגדי כהנא וליברמן להפוך לפוסט-ציונים. באותה עת רבים היו מתנגדי כהנא וליברמן, ואלה ודאי היו מתקוממים וטוענים שאי-אפשר להציגם כאנטי-ציונים רק מפני שהם דוחים את כהנא ואת ליברמן, המייצגים רק פירוש אחד מני רבים של הציונות, אך אינם קובעים מהי הציונות. מכאן שמי שדוחה את פירושם הדוחה של כהנא וליברמן לציונות אינו אנטי-ציוני בהכרח; אולי להפך, הוא ציוני יותר מכל האחרים, שכן הוא רוצה להגן על הציונות מפני השחתתה באמצעות פירושים כהניסטיים.
כיוון שאני חושב כי התקוממות זו מוצדקת, אכן לא ניסחתי את הסיפור הציוני בדרך המבטאת את עמדותיהם הציוניות של כהנא ושל ליברמן. אולם בעצם עשיתי הרבה יותר מזה: על פי הגרסה שבפסקה הפותחת, ליברמן וכהנא לא היו היחידים שרק פירשו את הסיפור הציוני ולא עיצבוהו; גם חותמי מגילת העצמאות היו רק פרשנים של הסיפור. כפי שניסחתיו, הסיפור הציוני אינו עומד על המטרה שההכרזה מממשת - כינון מדינה - אלא מדבר על האומה היהודית בארץ ישראל כעל הוויה שהציונות הביאה ליצירתה, כדי לאפשר לעם היהודי שלטון עצמי. שלטון עצמי אינו מוכרח להתממש במסגרת מדינתית, שכן מדינה היא רק פירוש אחד מני רבים של הזכות הקבוצתית לשלטון עצמי. כמו כן, אין הניסוח שלי מזכיר פרטי עלילה מרכזיים הכלולים בהכרזת העצמאות, כמו הסיפור שהעם היהודי העתיק "הוגלה מארצו בכוח הזרוע", או שהיהודים "חתרו בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה". רבים יחשבו שאולי לגיטימי להוציא כהניסטים מקבוצת מעצבי הסיפור הציוני, אבל לא את הכרזת העצמאות וחותמיה בראשות בן-גוריון.
טענה מקדמית כזו יכולים מן הסתם להשמיע נגדי הפוסט-ציונים עצמם. הם יטענו כי כשמסיימים לקרוא את הפסקה הראשונה בחיבורי, כבר אפשר לקבוע שאם אצליח לשכנע את קוראיי בטעויותיה של הפוסט-ציונות, יהיה זה משום שאת הסיפור הציוני ניסחתי בפסקה הראשונה בצורה המחלישה לא רק את גרסת הציונות של כהנא וליברמן, אלא אף את גרסת הציונות של הכרזת העצמאות הישראלית. הכרזה זו, הם יאמרו, אינה פירוש של הציונות כפי שהציונות של כהנא וליברמן היא פירוש שלה. הכרזה זו היא הציונות עצמה. "כשאתה מניח בפסקה הראשונה של ספרך שהמכנה המשותף של הציונות הוא סיפור אחר מזה שמספרת ההכרזה, ייתכן שתצליח להגן על פירוש מסוים של הסיפור שלך במהלך הספר ולדחות פירושים אחרים שלו. אבל פירוש זה לא יהיה פירוש של הסיפור הציוני, אלא פירוש של סיפור אחר, זה שסיפרת בפתח ספרך." במילים אחרות, יאמרו לי הפוסט-ציונים, "כבר בעמוד הראשון של הספר ירית את החץ שמסקנת הספר שלך עומדת להיות המטרה המסומנת סביבו". אני, כמובן, אטען טענה הפוכה. אם לטיעוניהם של הפוסט-ציונים יש שמץ של ביסוס, הרי זה מפני שהם קוראים בתוך הסיפור הציוני חלק מן הדברים שאומרת הכרזת העצמאות.
איך מכריעים את הוויכוח המקדמי הזה? בסופו של דבר העמדה שלפיה צריך לראות בהכרזת העצמאות של ישראל את תמצית הסיפור הציוני אינה נראית חסרת שחר. שהרי חתמו עליה אנשים מכל הקשת הציונית (וגם מחוץ לה) של היישוב היהודי בארץ ישראל - הנציגים המובהקים ביותר של הציונות, ברגע השיא שלה. המסמך מבטא את עמדות הציונות של אותו דור וגם של הדורות שבאו אחריו, שהתחנכו לאורה של הכרזת העצמאות. במילים אחרות, אין מדובר במסמך המבטא עמדות משולי הציונות, כפי שהיו עמדותיו של כהנא לפני עשרים שנה, למשל; מדובר במסמך רשמי, בעל מעמד "אובייקטיבי" במובנים רבים בהיסטוריה של הציונות. אם לא נקבל אותו כניסוח של הסיפור הציוני, יביא כל אחד את ניסוחו שלו לסיפור הזה, ולא תהיה כל דרך להתוות בהסכמה את הגבול בין הראוי להיחשב חלק מהסיפור הזה עצמו לבין הראוי להיחשב בגדר פרשנותו.
לדעתי, אף שהטיעונים האלה שיש לקבל את הסיפור של הכרזת העצמאות כגרסה הראויה של סיפור הציוני נראים בעלי טעם, אין הם יכולים להיחשב מכריעים. תחילתה של הציונות קדמה להכרזת העצמאות בחמישים עד שבעים שנה. רבים היו הוגיה ופעיליה, ועמדותיהם של החשובים שבהם אינן מאפשרות לראותם כשותפים לכל אשר נאמר בהכרזת העצמאות. אפילו החותמים על ההצהרה הזו - ובהם בן-גוריון עצמו - לא היו שותפים לכל שנאמר בה במהלך כל הקריירה הציונית שלהם. אחד העם, ויצמן, בן-גוריון ואף ז'בוטינסקי לא תמיד דיברו על כינונה של מדינה יהודית בארץ ישראל. גם הצהרות ציוניות רשמיות מרכזיות שקדמו להכרזת העצמאות, כמו תכנית באזל של הקונגרס הציוני הראשון והכרזת בלפור, לא דיברו על כך.[29] הציונות היא תנועה לאומית אחת מני רבות, ואין היא התנועה הלאומית היהודית היחידה. לדעתי, עיקרי הסיפור שלה צריכים להדגיש הן את המשותף לה ולתנועות האלה הן את המייחד אותה מהן, ובדרך שתאפשר לקרוא בהם את עמדות הוגיה ופעיליה המרכזיים מראשיתה. ראוי שהסיפור הזה ייצג את המכנה המשותף הרחב ביותר של כל הנחשבים בלא פקפוק לציונים מבחינת ההיסטוריה של הציונות.
ברור כי הסבורים שהיהודים אינם יכולים להיחשב אומה או הסבורים ששלטון עצמי במסגרת תרבותו אינו נחוץ לקולקטיב היהודי, או שהוא נחוץ לו, אבל אינו צריך להתקיים דווקא בארץ ישראל, חולקים על הציונות עצמה (ובמובן הזה הפוסט-ציונים הם אנטי-ציונים בבירור). לעומת זאת, גם מבחינה היסטורית וגם מבחינה אנליטית נראה לי כי המחלוקות בשאלה אם השלטון העצמי היהודי בארץ ישראל צריך לשאת דמות של מדינה או דמות אחרת הן מחלוקות בתוך הציונות ולא על הציונות, וזאת מכמה סיבות. ראשית, מחלוקות כאלה קיימות בתנועות לאומיות רבות, ואין כל סיבה שהציונות תהיה שונה בעניין זה; שנית, כפי שאנמק בהמשך, מחלוקות כאלה עולות בקנה אחד עם ההיגיון הפנימי של אידאולוגיות לאומיות; שלישית, הטוען כי מי שאינו מקבל שמטרת הציונות היא כינון מדינה אינו ציוני, כמוהו כטוען את הטענה המשונה שלא רק מחשבתו של אחד העם על כינון מרכז רוחני ליהודים בארץ ישראל לא הייתה מחשבה ציונית, אלא אף מחשבתם של מנהיגי הדור השני של הציונות שהזכרתי לעיל - ז'בוטינסקי, ויצמן ובן-גוריון - לא הייתה ציונית בראשית דרכם הציונית. גם בשלבים מתקדמים למדיי של הקריירות הציבוריות שלהם הם לא חשבו במושגים של מדינה יהודית בלעדית. האם מתוך כך נובע שהם נעשו ציונים רק בשלבים מאוחרים של פעילותם במסגרת התנועה הציונית?[30]
גם השאלה אם האומה היהודית העתיקה הוגלתה מארצה בכוח הזרוע היא שאלה השנויה במחלוקת בתוך הציונות ולא בין הציונות לבין מתנגדיה. הטענה שהחולקים על הסברה הזאת אינם ציונים כמוה כטענה שאניטה שפירא - היסטוריונית ממסדית ומקובלת מאוד בזרם המרכזי של הציונות - והיסטוריונים רבים אחרים, הרואים את עצמם כציונים, אינם ציונים באמת; הרי הם כופרים בטענה שהייתה הגליה בכוח הזרוע.[31] גם השאלה אם אכן "חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה", שההכרזה על הקמת ישראל משיבה עליה בהן נחרץ שהבאתיו כאן בלשונו, היא שאלה השנויה במחלוקת בתוך הציונות ולא בינה לבין מתנגדיה. האומר שאין זה כך, כמוהו כאומר על א"ב יהושע, סופר מקובל מאוד בזרם המרכזי של הציונות, כי אינו ציוני באמת - שהרי לדבריו במהלך שנות הגלות "יהודים התיישבו באופן מסיבי בכל ארצות אגן הים התיכון, פרט לארץ-ישראל".[32] יתרה מזאת, הטענה שהיהודים הוגלו מארצם והטענה שלא חדלו מלחתור לשוב ולהיאחז בה הן טענות שראוי לוותר עליהן בניסוח עיקרי הסיפור הציוני, לא רק מפני שאינן אמת, אלא גם - כפי שאראה בפרק השני - משום שאין הן נחוצות לשם ביסוס מטרות הציונות: כינון חיים יהודיים עצמאיים בארץ ישראל.
מעבר לכל הדברים האלה, יש לזכור כי הוויכוח שאתווכח בספר הזה עם הפוסט-ציונות מצד אחד ועם הזרם המרכזי של הציונות מצד אחר אינו ויכוח על משמעות המושג ציונות; הוא נסב בעיקר על שאלות מעשיות, מוסריות ופוליטיות. הוויכוח עם הפוסט-ציונים הוא על עצם השאלה אם היהודים זכאים לשלטון עצמי ולחיים במסגרת תרבות יהודית בארץ ישראל. הוויכוח עמם ניטש גם על ההשפעות של התשובות השונות על השאלה הזו על חייהם של כל מי שחיים בארץ ישראל (יהודים ולא-יהודים) ועל היהודים החיים מחוץ לה. מנגד, הוויכוח שלי עם אנשי הציונות ההגמונית אינו על עצם השאלה אם היהודים זכאים לשלטון עצמי ולחיים במסגרת תרבותם בארץ ישראל. בעניין הזה אני מסכים עמם והם מסכימים עמי. הוויכוח עמם נסב על ממדיו המוסדיים, הטריטוריאליים והדמוגרפיים של השלטון העצמי הזה, והוא קשור כמובן להצדקות של השאיפה הציונית לשלטון עצמי של היהודים בארץ ישראל. שני הוויכוחים, זה עם הפוסט-ציונים וזה עם הציונים של הזרם המרכזי, קשורים כמובן לאופני ההוויה היהודית, לזהות היהודית ולהיסטוריה היהודית. מכאן חשיבותם של מרכיבי העלילה של הסיפור הציוני ושל הדרך שבה ראוי למלא את פעריהם - העניין שאעסוק בו בפרק הבא.

לקרוא עוד...

חיים גנז

חיים גַנז (Gans; נולד ב-1948) הוא פרופסור מן המניין בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב ומן הפילוסופים הפוליטיים הבולטים של ישראל. מחקריו עוסקים בפילוסופיה של המוסר, של המדינה ושל המשפט.

בשנת 2012 זכה בפרס חשין למצוינות אקדמית במשפט, בפרס לנדאו למדעים ולמחקר, בתחום מדע המדינה ויחסים בינלאומיים, ובפרס בהט לשנת 2011.

עוד על הספר

ספרייה ציבורית דיגיטלית

נושאים

פוליטיקההיסטוריה יהודיתהיסטוריה ישראלית
תאוריה פוליטית לעם היהודי חיים גנז

מבוא
הציונות והציונות ההגמונית: האתגר של הפוסט-ציונות
 
1. האומנם ציונות אחת ואין בלתהּ?
הספר הזה נסב על הוויכוח בין הפוסט-ציונות לבין הזרם המרכזי של הציונות העכשווית. הפוסט-ציונות שוללת מכול וכול את עלילת הסיפור הציוני של ההיסטוריה היהודית ואת ההצדקה שהסיפור הזה מבקש לספק להקמתה וליהודיותה של ישראל. הזרם המרכזי של הציונות נותן לסיפור הציוני שני פירושים; את האחד אכנה קנייני ואת האחר היררכי. בספר זה אדחה הן את השלילה ששוללת הפוסט-ציונות את הציונות והן את הפירושים שהזרם המרכזי של הציונות נותן לה. אציע פירוש שלישי לסיפור הציוני, פירוש שוויוני.
אנסח תחילה את עיקריו של הסיפור הציוני:
 
היהודים בארץ ישראל הם חלק מן היהודים המפוזרים בעולם כולו - קבוצה שהיא המשכה של האומה היהודית, שהתהוותה בארץ ישראל בזמן העתיק. אומה זו חדלה להתקיים בארץ ישראל לפני הרבה מאות שנים, ומאז התקיימו היהודים מחוץ לה בלא ליהנות כקולקטיב מטריטוריה משותפת ומשלטון עצמי. הקהילה היהודית שהתהוותה בארץ ישראל - בעיקר מסוף המאה התשע עשרה - נועדה לאפשר ליהודים לחיות חיים מלאים במסגרת תרבותם העברית המשותפת וליהנות משלטון עצמי. התהוות הקהילה הזו והמשך התקיימותה היו מוצדקים אז והם עדיין מוצדקים כיום, אף שבארץ ישראל חיו ערבים והם מוסיפים לחיות בה. היהודים זכאים לשלטון עצמי במולדתם ההיסטורית כשם שכל האומות זכאיות לו; הם זכאים לו במשנה תוקף מפני שבמשך מאות שנים הם נרדפו שוב ושוב; בסוף המאה התשע עשרה נגדשה סאת הרדיפות, ובאמצע המאה העשרים הגיעו הרדיפות אל שיאן בשואה.
 
כאמור, לסיפור הציוני שני פירושים רווחים בקרב הציבור בישראל. על פי האחד, האומה היהודית נוצרה בארץ ישראל בזמן העתיק. למרות היעדרם של בניה מן הארץ במהלך מאות רבות ולמרות פיזורם בעולם, היא לא חדלה להתקיים כאומה שארץ ישראל היא מהותה וקניינה. מסוף המאה התשע עשרה ואילך החלו בניה של האומה לשוב אל ארץ ישראל, אל אחיזתם הפיזית בה ואל ריבונותם הממשית עליה. הפירוש הנוכחי לסיפור הציוני רווח מאוד בתודעת הציבור הישראלי. אולי הוא הפירוש הרווח ביותר. מאז שנות השלושים לפחות ניכרים שורשיו בעמדות של אישים ציוניים מרכזיים, למשל בן-גוריון, ז'בוטינסקי ובגין, ושל מפלגות ציוניות מרכזיות, למשל אחדות העבודה והציונות הרוויזיוניסטית; כולם החזיקו בפירוש זה בתקופות אלה או אחרות.[1] שורשיו ניכרים גם במצע האידאולוגי של ההיסטוריוגרפיה שעיצבה את החינוך הציוני מאז, אידאולוגיה שניסחו היסטוריונים כבן-ציון דינור ויצחק בער.[2]
הפירוש השני הרווח לסיפור הציוני, שהוא הפירוש ההיררכי, מסתמך על זכות היהודים לשלטון עצמי ככל האומות האתנו-תרבותיות. ואולם לפי פירוש זה, זכות השלטון העצמי, על פי הגדרתה ועל פי דרך יישומה בעולם, היא הזכות לקבל מדינה "המעניקה יתרונות חשובים [...ליהודים], ומטילה נטל כבד על אזרחי המדינה [האחרים]".[3] המובאה הזו מדבריה של רות גביזון מבטאת פירוש שלא רק היא מחזיקה בו; מחזיקים בו ומגנים עליו אנשי אקדמיה ידועים אחרים, למשל אמנון רובינשטיין ושלמה אבינרי, וכן שופטים שונים מבית המשפט העליון.[4] על פי פירוש זה, ליהודים בישראל ניתן מעמד-על היררכי מכוח זכותם להגדרה עצמית.
לענייננו כאן, הפוסט-ציונות היא עמדה של אינטלקטואלים יהודים, בעיקר ישראלים עכשוויים, השוללת לא רק את שני הפירושים הרווחים האלה של הסיפור הציוני אלא גם את הסיפור עצמו. היא שוללת את האפשרות שייתכנו לו פירושים אחרים או מתעלמת מן האפשרות הזו. הפוסט-ציונים שאדון בהם שוללים את לאומיותו של הקולקטיב היהודי ואת זכותו להגדרה עצמית בארץ ישראל. תחת זאת מציעים חלק מן הפוסט-ציונים האלה לכונן בה אומה אזרחית ישראלית הכוללת יהודים, ערבים ואחרים. יש בהם המציעים לכונן בה הסדרים רב-תרבותיים ולהעניק במסגרתם זכויות קבוצתיות בעיקר ליהודים מזרחיים ולערבים.[5] מן הביסוסים התאורטיים של העמדות הפוסט-ציוניות האלה נובעת שלילת מימושה של הלאומיות היהודית בארץ ישראל.[6]
כאמור, אדחה בספר הן את השלילה הגמורה ששוללת הפוסט-ציונות את עיקרי הסיפור הציוני והן את פירושיו הרווחים בזרם המרכזי של הציונות. אבן הראשה של הפירוש שאציע במקומם, כמו זו של הפירוש ההיררכי, תהיה זכותם של היהודים לשלטון עצמי, שזכאיות לו כל האומות האתנו-תרבותיות במולדתן. ואולם את הזכות הזו אפרש כזכות שצריך לקיימה מתוך שוויון בין אומות-מולדת ולא מתוך היררכיה ביניהן. לפי התפיסה השוויונית, יתרונות המוענקים לאומות-מולדת על פני אומות-מולדת אחרות באותה הטריטוריה יכולים להיות מבוססים רק על שיקולים המעוגנים בשוויון עצמו - כמו הבדלים במספר חבריהן של האומות או בצורכיהן - ולא על עקרונות המבטאים היררכיה.
לאורך הספר אשווה את הפירוש השוויוני של הציונות לפירושים האחרים שהזכרתי ואציג את יתרונותיו בנוגע לתפיסת היחס בין יהודים לערבים בארץ ישראל. אברר את הנחות הפילוסופיה החברתית והפילוסופיה המוסרית העומדות ביסוד הפירושים השונים של הסיפור הציוני ואת השלכותיהן על ההיסטוריוגרפיה הציונית ועל הציונות כרעיון מדיני. לבסוף אדון בהשלכות של הפירושים האלה על היחסים בין הלאומיוּת היהודית הישראלית לבין הלאומיוּת היהודית העולמית. התאוריה שתצמחנה ההשוואות והפרשנויות האלה תניב תאוריה ליברלית של העם היהודי הן בישראל והן בעולם. את הפירוש השוויוני של הציונות, אטען, אפשר לאמץ.
 
2. הציונים והפוסט-ציונים
את פירושי הציונות הרווחים בקרב הזרם המרכזי שלה - הפירוש הקנייני והפירוש ההיררכי - ראוי לכנות "פירושים הגמוניים" בגלל שתי סיבות. ראשית, בשני הפירושים סיפורה של הציונות הוא סיפור ההגמוניה של היהודים על שותפיהם הלא-יהודים לארץ ישראל, ולפי אחד מהם - הפירוש המהותני והקנייני - סיפור הציונות הוא סיפור ההגמוניה של היהודים הישראלים על שותפיהם הלא-ישראלים לקולקטיב היהודי. שנית, מן הבחינה הסוציו-פוליטית, שני הפירושים האמורים הם הפירושים הדומיננטיים של האידאולוגיה הציונית, המקובלים על הזרם המרכזי בציבור היהודי, ועל פיהם יושם ומיושם הסיפור הציוני. בישראל יש לפירושים האלה ביטויים חוקתיים ופוליטיים מכוננים. הם מקובלים על רוב היהודים החיים בה וגם על המוסדות הרשמיים של המדינה: על המדינאים המכהנים בממשלותיה, על רוב מחוקקיה ועל שופטיה.
למראית עין, הסיבות לייחד את הכינוי "פוסט-ציונים" רק לאינטלקטואלים השוללים את עצם הסיפור הציוני ולדון בהם כקבוצה מובחנת של מתנגדי הציונות אינן מובנות מאליהן. ראשית, במסגרת שיח הפוסט-ציונות העכשווי בישראל, מכונים "פוסט-ציונים" לא רק מי שדוחים את הסיפור הציוני על כרעיו ועל קרבו. ספרות המחקר על הפוסט-ציונות מבחינה בין מחברים פוסט-ציונים המחייבים את הציונות לבין מחברים פוסט-ציונים השוללים אותה.[7] שנית, האינטלקטואלים היהודים הפוסט-ציונים השוללים את עצם הסיפור הציוני אינם היהודים היחידים השוללים אותו; בראשית דרכה של הציונות דחו אותו יהודים רבים, ומטעמים שבחלקם לפחות דומים לטעמיהם של הדוחים אותו היום. הם כונו, ביתר פשטות, "אנטי-ציונים".
אף על פי כן, אייחד כאן את הביטוי "פוסט-ציונים" בלא סייג רק לקבוצת האינטלקטואלים הישראלים בני זמננו השוללים את הסיפור הציוני.[8] כמו כן, אדון בהם כקבוצת שוללי ציונות הראויה להבחנה מקבוצות אחרות של שולליה. אפריד אותם מן המכונים "פוסט-ציונים מחייבים" ואייחד רק לשוללים את התווית "פוסט-ציונים", מפני שכריכת הקבוצות האלה יחד תחת התווית "פוסט-ציונים" מתעתעת, להבנתי, הן מבחינה עיונית והן מבחינה מעשית. בעברית פשוטה ובאנגלית פשוטה, להיות פוסט-ציוני משמעו להחזיק בעמדה שלפיה ראוי לישראל וליהודים להיות מֵעֵבֶר לציונות, דהיינו אחריה. מכיוון שעכשיו הציונות היא הרעיון המדיני המכונן של ישראל, להיות פוסט-ציוני פירושו לצדד בכך שישראל תזנח את הציונות כרעיון המכונן שלה (אם משום שמלכתחילה לא היה צריך להחזיק בה ואם משום שעם הזמן נוצרו נסיבות או נחשפו תובנות שעל יסודן לא ראוי להמשיך ולהחזיק בה). בהסבירו מה הם "פוסט-ציונים מחייבים" אומר מרדכי בר-און כי הם "אינם מבקשים לבטל את עצם המצב שישראל היא מדינה שהרוב היהודי הוא דומיננטי בה, והיא מקיימת זיקה מיוחדת עם העבר היהודי ועם ההווה היהודי, על כל תפוצותיו".[9] אם כן, מה בדיוק "פוסט-ציוני" בעמדה הזו? ציונים בולטים מן השנים המכוננות של הציונות החזיקו בעמדות ציוניות צנועות מאלה שמחזיקים בהן מי שמכונים היום "פוסט-ציונים מחייבים".[10] בר-און וחוקרים אחרים כמו יוסף גורני ואיאן לסטיק[11] מסווגים את הפוסט-ציונים המחייבים כפוסט-ציונים רק מפני שהם ביקורתיים כלפי היבטים שונים של מימוש הציונות בישראל. סיווג כזה פירושו להתמסר לידיה של הציונות ההגמונית ולהודות כי כל גרסה של הרעיון הציוני שאינה גרסתה שלה אינה ציונות, וכי כל ביקורת עליה פירושה המלצה או הטפה לזניחת הציונות. סיווג זה אינו רק מתעתע בעניין מהות עמדתם של המכונים "פוסט-ציונים מחייבים"; הוא גם מרתיע את כל מי שמחויב לציונות מלהקשיב לביקורת ומכשיל מראש את סיכויי השפעתה של הביקורת הזו.[12] אם לביטוי "פוסט-ציונות" אמורה להיות משמעות מובחנת, שאינה מכילה סתירות עצמיות ואינה זורעת בלבול, עליו לחול אפוא רק על השוללים את הציונות או את המשך מימושה לפחות.
כאמור, אפריד את הפוסט-ציונים שוללי הציונות בני זמננו גם ממתנגדים יהודים אחרים לציונות, בעיקר אלה שהיו לה בראשית דרכה. שתי סיבות להפרדה הזאת: ראשית, רבים מטיעוניהם של הפוסט-ציונים העכשוויים מסתמכים על אופנות אינטלקטואליות או על התפתחויות חשובות שחלו במחקר בארבעים השנים האחרונות. הם מסתמכים על הספרות הפוסט-מודרניסטית והפוסט-קולוניאליסטית וגם על חוקרי לאומיות מודרניסטים כארנסט גלנר, בנדיקט אנדרסון ואריק הובסבאום.[13] ההתנגדויות העיקריות לציונות בראשית דרכה לא יכלו להסתמך על כל אלה, ולא זו בלבד אלא שהן גם לא באו בעיקרן מצדן של חבורות חוקרים ואינטלקטואלים, אלא בעיקר מצדם של ציבורים יהודיים שערכיהם והאינטרסים שלהם (שימור הדת, האוניברסליזם של הנאורות, הרצון להשתלב באוכלוסיית המדינות שבקרבן ישבו) הניעו אותם לבקש פתרונות אחרים מזה שהציעה הציונות לבעיות היהודים. שנית, יש להפריד את הפוסט-ציונים השוללים את הציונות עתה משולליה בראשית דרכה כי לטוב ולרע - אין להשוות את דחיית האידאולוגיה הציונית אחרי שנות השלושים והארבעים של המאה העשרים, ואחרי שהשיגה התנועה שפעלה בשמה את שהשיגה ועיוולה את אשר עיוולה, לדחיית הרעיון הציוני לפני כל אלה. אין ספק שהטיעונים המועלים נגד השאיפות שהציונות ביקשה להגשים לאחר שכבר הוגשמו צריכים להיות שונים מהטיעונים שהועלו נגד השאיפות האלה לפני שהוגשמו.
המחלוקת בין המכונים בשיח הישראלי "פוסט-ציונים" לבין אנשי הציונות ההגמונית נטושה בעיקר בעניין הסיפור הציוני של ההיסטוריה היהודית הטרום-ציונית ושל ההיסטוריה היהודית התוך-ציונית. לא ידוע לי על מחלוקות משמעותיות ביניהם על העבר היהודי החוץ-ציוני מאז ראשית הציונות, למשל על השאלה אם התרחשה באירופה השמדת יהודים מאז 1942 או אם הגבילו שלטונות המנדט הבריטי את עליית היהודים לארץ ישראל ב-1939.[14] בניגוד למכונים "פוסט-ציונים" בשיח הישראלי, להלן ייחשבו פוסט-ציונים רק הנמנים עם הקבוצות האלה: ראשית, מי שחולקים ישירות על הנחות התשתית של עלילת הסיפור הציוני של ההיסטוריה היהודית הטרום-ציונית, למשל על הנחתה שאפשר לדבר על הקולקטיב היהודי כעל קולקטיב אחד או כעל אומה; שנית, מי שחולקים על הנחות התשתית האלה באופן ישיר פחות, למשל מי שקוראים את עלילת הסיפור הציוני של ההיסטוריה היהודית הציונית באופן המבטל או הממעיט מאוד את היבטיה הלאומיים ומנתחים אותה בעיקר במונחים של קולוניאליזם ולא של לאומיות; שלישית, מי שחולקים על צדקת הסיפור הציוני עד כדי שלילת המטרה שהיא המכנה המשותף של כל גרסות הציונות: כינון הגדרה עצמית לאומית ליהודים בארץ ישראל.[15]
קבוצה מרכזית של המסוּוָגים בפועל כפוסט-ציונים בשיח הישראלי, האקדמי והחוץ-אקדמי, היא הקבוצה המכונה "היסטוריונים חדשים".[16] קבוצה זו עוררה לראשונה את פולמוס הפוסט-ציונות בישראל בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת. חבריה מחזיקים בגרסאות שונות מאלה של הציונות ההגמונית בעניין אירועים ומהלכים מרכזיים בהיסטוריה הציונית, כמו סיבותיה ומהלכיה של מלחמת העצמאות של ישראל או יחסה של ההנהגה הציונית לשואה. אין הם עוסקים - לפחות כשהם פועלים תחת התווית "היסטוריונים חדשים" - בסיפור הציוני של ההיסטוריה היהודית הטרום-ציונית. אף על פי שמקובל להעניק ל"היסטוריונים החדשים" מעמד "בכיר" במסגרת קבוצת הפוסט-ציונים, אני איני כולל אותם כלל במסגרת הקבוצה הזו, שכן אני דן במי שמכונים "פוסט-ציונים" המתנגדים לרעיון הציוני ולעצם אפשרות צדקתה של התנועה הציונית. כאלה הם מי שחולקים על הטענה שהיהודים המפוזרים בעולם הם המשכה של האומה היהודית שהתקיימה בארץ ישראל בזמן העתיק או על הטענה שהיהודים זכאים לשלטון עצמי בארץ ישראל. הללו חולקים על הנחות או על עמדות התומכות בצדקתה של הציונות כרעיון מדיני ובאפשרות צדקתה כתנועה היסטורית.[17] רק הפוסט-ציונים האלה הם אפוא אנטי-ציונים בהכרח. ההיסטוריונים החדשים, החולקים על הגרסה הציונית הממסדית בדבר מהלכה של מלחמת העצמאות (וטוענים, בניגוד לגרסה זו, כי הפליטים הפלסטינים של 1948, למשל, לא ברחו מרצונם אלא גורשו על ידי צה"ל)[18] או על הגרסה הרווחת בדבר יחסה של ההנהגה הציונית לשואה ולפליטיה (וגורסים שהיחס היה נצלני או לפחות אדיש)[19] או על התיאור הממסדי של תנועת העבודה ומפא"י,[20] חולקים על התנהלות מהלכים אלה או אחרים של התנועה הציונית. עם זאת, מתוך כך אין הם חולקים בהכרח על הסיפור הציוני בכללותו, סיפור המבטא את הרעיון הציוני.[21]
ההבחנה הזו מקבילה להבחנה הידועה בקרב פילוסופים בין הצדקת נהגים ומוסדות בכללותם לבין הצדקה של פעולות מסוימות הנעשות במסגרתם - למשל, ההבחנה בין הצדקת מוסד המיסוי בכללותו לבין הצדקת חוק מס כלשהו, בין הצדקת מוסד ההבטחה לבין הצדקת הבטחות מסוימות, בין צדקתה הכוללת של מלחמה כלשהי לצדקת מהלך מסוים הנעשה בה.[22] כשם שאפשר לשלול מהלכים מסוימים במלחמה מסוימת בלי לשלול את צדקתה של מלחמה זו בכללה, וכשם שאפשר לשלול מס זה או אחר בלי לשלול את מוסד המיסוי בכללותו, כך אפשר לשלול מהלכים אלה או אחרים, ואולי אף רבים מהמהלכים שעשתה הציונות, בלא לשלול את הרעיון הציוני ואת התנועה הציונית בכללותם. ובאותו אופן: מתוך ביקורתם של ההיסטוריונים החדשים על הפעולה של גירוש הפליטים הפלסטינים ב-1948 או על יחסה של ההנהגה הציונית לשואת יהודי אירופה אי-אפשר להסיק כי הם שוללים את הציונות בכללותה. לעומת זאת, אלו השוללים את הטענה שאפשר לייחס ליהודים לאומיות או את העמדה הגורסת שהם זכאים להגדרה עצמית לאומית בארץ ישראל, בהכרח שוללים את הציונות כתורה מדינית ואת אשר עשתה, ולא רק פירושים מסוימים שניתנו לה או מעשים אלו או אחרים שנעשו בשמה. כאמור, הפוסט-ציונות שלהם והפירושים ההגמוניים של הסיפור הציוני הם מושאי הביקורת של החיבור הזה.
 
3. המחלוקת בין הפוסט-ציונות לבין הציונות ההגמונית
הסיפור הציוני הוא סיפור זהותם של רוב היהודים החיים בישראל ושל המוני יהודים החיים מחוץ לה. לדעת הפוסט-ציונים, היהודים המאמינים בסיפור הזה צריכים לוותר על החיים לאורו. עליו לחדול מהיות מרכיב של זהותם האישית ושל ההוויה הפוליטית והחוקתית שבמסגרתה הם חיים. הפוסט-ציונים סבורים כי על היהודים לאמץ לעצמם זהות לאומית אחרת.
הקריאות ליהודים בישראל ובעולם להיפרד מהזהות הלאומית כיהודים אינן חדשות. ראשיתן בתנועה הכנענית בשנות השלושים של המאה העשרים. בסוף שנות הארבעים ובתחילת שנות החמישים הן נשמעו מפי הלל קוק ומן הוועד העברי לשחרור לאומי. מאז לא חדלו הקריאות הללו להישמע בישראל: הן נשמעו מפיהם של חוקרים ודוברים ופעילים רבים אחרים שכתבו ספרים, הקימו עמותות והגישו עתירות למען המטרה הזו.[23] אולם כל אלה נבדלים מן הפוסט-ציונים, אשר שואפים אל המטרות האלה על יסוד טיעונים בוטים ונשכניים הרבה יותר מנימוקיהם של האחרים שואפי הישראליות וההתנתקות מן היהודיוּת. האחרים טענו כי תפיסת ישראל את עצמה כשייכת ליהודים בכללם מביאה לידי תוצאות בלתי צודקות. הם חיזקו את תזת ההיפרדות מן היהודיות גם בהצביעם על היגיון פנימי מסוים של הציונות עצמה - השאיפה הציונית המסורתית לנורמליזציה של העם היהודי - המחייב לדעתם ישראליזציה ואולי אף כנעניזציה של היהודיוּת הישראלית (בד בבד עם טמיעת היהודים המעדיפים לחיות מחוץ לישראל בקרב העמים שבתוכם הם יושבים).[24] הם לא סברו כי הציונות לא הייתה צודקת מלכתחילה ועדיין אינם סוברים כך. לא כן דובריה של הפוסט-ציונות: הם אכן שותפים לדוברים שהוזכרו, בהצביעם על התוצאות הבלתי צודקות של תפיסת ישראל את עצמה כשייכת ליהודים. ואולם לדעתם יש לעבור הלאה מן הציונות, לא משום שהגיונה הפנימי מחייב זאת, אלא משום שמרכיבים מרכזיים של ההיסטוריוגרפיה הציונית ותפיסת הזהות היהודית של הציונות מופרכים וכוזבים. כך, למשל, הם סבורים כי הטענה שהיהודים הם אומה או הטענה שמדובר באומה שניסתה לחתור לשוב אל ארץ ישראל היו חסרות ביסוס מלכתחילה. במילים אחרות, מי שיצאו בקריאות שקדמו לקריאה הפוסט-ציונית אל היהודים בישראל ובתפוצות להיפרד מההזדהות אלה עם אלה כחברים באומה אחת ולהתחיל להזדהות כאומת ישראלים, התבססו על מה שסברו כי הוא ההיגיון הפנימי של הציונות. לעומת זאת, קריאותיהם של הפוסט-ציונים ליהודים בישראל ובתפוצות להיפרד מההזדהות האמורה נבעו מן הסברה שמלכתחילה לא היה לציונות היגיון פנימי.
הדרישה הזו להיפרד מן הלאומיות היהודית היא מבחינתם של רוב נמעניה - רוב היהודים בישראל ויהודים רבים בעולם - דרישה תובענית מאוד ואף פוגענית מאוד. היא תובענית מפני שמדובר בדרישה לשינוי רבדים עמוקים של זהות. מרכיבי הזהות משפיעים מאוד על חיי אנשים, על אישיותם, על ערכיהם ולפעמים אף על תפיסת המציאות שלהם. הנמענים שאליהם מופנות דרישות אלה נתבעים לחדול להיות מי שהם. יתרה מזאת, עיגון הדרישה לשינוי בטענה שהזהות כוזבת או סוטה הוא פוגעני מאוד. כדי להבין עד כמה קשות דרישות אלה אין צורך להרחיק לכת: כמוהן כדרישה מאנשים שימירו את דתם בטענה שאינה דת אמת או כדרישה שימירו את נטייתם המינית בטענה שהיא פרוורטית. גם יצירת סביבה פוליטית, חברתית ומשפטית שאינה מאפשרת לאנשים לממש את דתם או את נטייתם המינית היא פוגענית ודורסנית.
עם זאת, אף שדרישות לשינוי זהות ויצירת סביבה שאינה מאפשרת לאנשים לממש את זהותם יכולות להיות עוול גדול, לעתים הן מוצדקות. גם כדי להבין זאת אין צורך להרחיק לכת. מוצדק לתבוע המרת זהות מאירופים ומאמריקנים שזהותם מעוגנת בעליונות הגזע הלבן או מגברים ונשים שזהותם מעוגנת בעליונות מגדרם על המגדר האחר; מוצדק לפחות ליצור סביבה פוליטית, חברתית ומשפטית שאינה מאפשרת את מימושן של הזהויות האלה. שכן כאשר מאפשרים לממשן, למעשה מכוננים מציאויות פוליטיות שאי-צדק ודיכוי טבועים בהן. מציאויות כאלה פוגעות פגיעה מתמשכת באנשים המצויים בשכנות פוליטית וחברתית לבעלי הזהויות הנדונות. אם הזהויות כוזבות מיסודן וגם פוגעניות, מוצדק שבעתיים שלא לקיים סביבה פוליטית המאפשרת להן לשגשג.
השאלה אם התביעה שמעמידה הפוסט-ציוניות לרוב היהודים בישראל וליהודים רבים בתפוצות לשנות את זהותם היא תביעה מבוססת, תלויה אפוא בשאלה אם הסביבה הפוליטית, החברתית והמשפטית המאפשרת לממש את הסיפור הציוני היא סביבה שטבועים בה דיכוי ואי-צדק. היא תלויה גם בשאלה אם סיפור הזהות הציוני הוא אכן סיפור כוזב. הפוסט-ציונים משיבים בְּהן על שתי השאלות, אולם לדעתי עמדתם אינה מבוססת כלל ועיקר. ברבים מדבריהם הנאמרים כדי לתמוך בעמדתם אין ולו ראשיתו של טיעון, ובאותם דברים שיש בהם ראשית טיעון, אין הטיעון מוליך אל המסקנה שהם מבקשים לחלץ ממנו - המסקנה שיש לוותר על הסיפור הציוני. כפי שנראה בהמשך, על פי הפירוש הקנייני-מהותני של הציונות ההגמונית, הסיפור הציוני אכן כוזב, מדכא ומייצר זהות שלא ראוי לאפשר את מימושה, ואילו על פי הפירוש ההיררכי שלה, הסיפור הציוני הוא בלתי צודק. ואולם לדעתי, אפשר להעניק לסיפור הציוני פירוש שאינו עושה אותו לכוזב או הרה עוולות ההולכות ונמשכות. משום כך קריאתם של הפוסט-ציונים לוויתור גמור על הסיפור הציוני ועל הסביבה המאפשרת את מימושו היא קריאה מדכאת ובלתי צודקת במידה רבה כרבים מן המעשים הציוניים שהפוסט-ציונות רואה אותם - בצדק לדעתי - כבלתי צודקים ומדכאים.
מהם סלעי המחלוקת בין הפוסט-ציונות לבין הציונות ההגמונית?
הפוסט-ציונים סבורים כי הכזבים בעלילת הסיפור הציוני מצויים לא רק בפרטיו העובדתיים אלא אף בהנחות התשתית שלו. אכנס את הכזבים האלה תחת שלושה אבות:
א. הסיפור הציוני רואה את הקולקטיב היהודי כקולקטיב אחד שמהותו ותכליתו אינן תלויות בהתגשמויותיו הקונקרטיות בעולם הממשי: מהות של לאום שכל תכליתו שיבה אל מולדתו ההיסטורית. לפי סיפור זה התקיים הקולקטיב מאז ומקדם, וכל שעשתה הציונות הוא לעוררו מתרדמתו כדי שיממש את תכליתו כאומה. ואולם לטענת הפוסט-ציונים, הקולקטיב היהודי אינו באמת קולקטיב אחד אלא קולקטיבים רבים, וודאי אין להם מהות לאומית מטפיזית המחברת ביניהם. מדובר באומה שהציונות המציאה, זייפה וגרמה להמוני יהודים לדמיינה. במונחים פילוסופיים, האהודים במיוחד על הפוסט-ציונים, מדובר בכזב "אונטולוגי-אפיסטמי".
ב. אם כן, גיבורת הסיפור הציוני של ההיסטוריה היהודית אינה אומה הקיימת מאז ומקדם מכוחה של מהות מטפיזית שיש לה מעבר להתגשמויותיה הקונקרטיות בהיסטוריה. ולא זו בלבד, אלא שאין היא אומה גם על פי התגשמויותיה ההיסטוריות הקונקרטיות עצמן. לטענתם של דוברי הפוסט-ציונות - ובעניין זה היו להם שותפים רבים בעידן שלפני הציונות - הקולקטיב היהודי אינו אומה או לאום, מפני שאין לו המאפיינים המרכזיים של אומות. קבוצות הן אומות אם לחבריהן יש תרבות חובקת כול משותפת (היינו, שפה ומנהגים משותפים בתחומי חיים מגוונים ורבים) ואם יש להם טריטוריה משותפת והיסטוריה משותפת. לקולקטיב היהודי העולמי אין היום ולו גם אחד מן המאפיינים האלה, וודאי שלא היה לו אף לא אחד מן המאפיינים האלה בעת ראשית הציונות, ולכן אין הוא אומה. את הכזב הזה אפשר לכנות "הכזב המושגי".
ג. אב הכזבים השלישי הוא היסטוריוגרפי ונוגע לפרטי העובדות של עלילת הסיפור הציוני. לדברי הפוסט-ציונים, ההיסטוריוגרפיה הציונית טענה טענות או הניחה הנחות עובדתיות שאין להן סימוכין במציאות. הטענות וההנחות נועדו לבסס את הנחת ההמשכיות ההיסטורית בין האומה היהודית שחייתה בארץ ישראל בזמן העתיק לבין היהודים שהתקיימו בעולם במאות השנים שקדמו לציונות. למשל, היא טענה באופן לא מבוסס כי הרומאים גירשו את היהודים מארץ ישראל או כי מאז חתרו היהודים ללא לאות לשוב אליה. ההיסטוריוגרפיה הציונית גם סילקה מן הסיפור ההיסטורי של היהודים (או לפחות הצניעה בחוסר מידתיות) עובדות רבות ומשמעותיות מאוד על חייהם המורכבים, העשירים והמגוונים של היהודים מחוץ לארץ ישראל מאז הזמן העתיק.
 
אפשר לכנס את העוולות שההסדרים הנורמטיביים, המדיניים והמשפטיים של הסיפור הציוני מחייבים את עשייתן תחת ארבע אימהות:
א. הראשונה והחשובה מכולן היא שהרתה והולידה את העוולות כלפי הפלסטינים. הציונות הכחישה את קיומם של הפלסטינים או ביטלה את חשיבותם. היא נהגה ועודנה נוהגת בהם בחוסר שוויון ומדכאת אותם, בין שהם חיים בתוך ישראל ובין שהם חיים תחת כיבושה.[25] יתרה מזאת - ובניסוח הזה אולי אני מחמיר עם הציונות עוד יותר משמחמירים עמה הפוסט-ציונים עצמם - היא לא רק עשתה בפועל את הדברים האלה. ההיגיון הפנימי של הסיפור שהיא מספרת על ההיסטוריה היהודית הוליד וימשיך להוליד את העוולות האלה. כשם שדיכוי הולך ונמשך של לא-לבנים טבוע בזהות המעוגנת בעליונות הגזע הלבן, וכשם שדיכוי הולך ונמשך של נשים טבוע בזהות של גברים שוביניסטים, כך בסיפור הציוני של ההיסטוריה היהודית טבוע דיכוי הולך ונמשך של הפלסטינים.
ב. הציונות דיכאה וממשיכה לדכא גם זהויות יהודיות פרטיקולריות בתוך ישראל, בעיקר את הזהות היהודית המזרחית-ערבית, אבל גם זהויות יהודיות אחרות כמו הזהות המזרח-אירופית של היידיש. היא עשתה ועושה זאת בשמה של זהות עברית-ישראלית, המתיימרת להמשיך זהות יהודית מקראית, ועקב כך מחויבת למחוק זהויות יהודיות שנוצרו בתפוצות או לפחות לנהוג בהן התנשאות ויהירות. בנוגע לתרבות היהודית המזרחית התבטא הדיכוי לא רק במחיקת זהות ומסורות תרבותיות, אלא אף בדיכוי חברתי וכלכלי - ובעבר גם פוליטי - של הפרטים הנמנים עם קבוצה זו.[26]
ג. מאז שנות התשעים של המאה העשרים נמצא קרבן קבע חדש לסיפור הציוני של הזהות היהודית: בני מיעוטים ישראלים שאינם יהודים ואינם ערבים. מדובר בעיקר בשתי קבוצות: (1) מהגרי עבודה מארצות כמו הפיליפינים, רומניה, מדינות אפריקה ומדינות דרום אמריקה, שהחלו להגיע לישראל מאז ראשית שנות התשעים; (2) מאות אלפי לא-יהודים שהיגרו בשנות התשעים מברית המועצות לישראל כזכאי חוק השבות, שהם קרובי יהודים אך אינם יהודים בעצמם. כיוון שהסיפור הציוני מסתכם ביהדותה של המדינה, גם קבוצות אלה נדונות לדחיקה אל שוליה של ישראל אם לא לסילוק גמור ממנה.[27]
ד. הציונות שללה ומוסיפה לשלול את קיום היהודים בתפוצות ("שלילת הגלות"). היא עשתה זאת לא רק בהיסטוריוגרפיה, כפי שצוין לעיל, היינו בהצנעת קורות היהודים מחוץ לישראל מאז הזמן העתיק ועד ראשית הציונות, אלא אף ביחסה המזלזל והמבטל כלפי עצם ההוויה היהודית מחוץ לישראל וכלפי תכניה של הוויה זו. כשם שמחקה הוויות יהודיות מן הגלות אחרי שהיגרו לישראל או התנשאה עליהן, היא מתנשאת עליהן ומבטלת אותן כשהן ממשיכות להתקיים מחוץ לישראל. מאחר שקיומם וזכויותיהם של יהודי התפוצות אינם תלויים בדרך כלל בישראל, אלא להפך - קיומה וזכויותיה של ישראל תלויים במידה רבה בהם או בחלק מהם, תוצאותיו המעשיות של העוול הזה של הציונות היו מדכאות פחות מכל עוולותיה האחרות. אף על פי כן, יחס זה של הציונות אינו ראוי. כפי שאראה בפרק הרביעי להלן - לפעמים הוא מגיע עד כדי פגיעה בחירויותיהם של יהודי התפוצות ולפעמים גילוייו הם סמכותנות והתנשאות עליהם.
 
אכן, הפירושים שנותן הזרם המרכזי של הציונות בישראל ובתפוצות לסיפור הציוני ולהיסטוריה ולזהות היהודיות כוללים מרכיבים רבים שראוי לסלקם מהם. מרכיבים אלה קשורים גם לתכניו ההיסטוריים של הסיפור ולמעמד ולאופי שהוא מייחס לגיבורו - הקולקטיב היהודי בעבר ובהווה. בעיקר הם קשורים למסקנות שהזרם המרכזי של היהודים בישראל ובעולם מסיק מסיפור הזהות הציוני בדבר הממדים הטריטוריאליים, המוסדיים, התרבותיים והדמוגרפיים של השלטון העצמי של היהודים בישראל. אולם בעניין זה איני יכול שלא לנסח כאן גרסה משלי על קלישאה ידועה. את העולל הציוני לא צריך לשפוך - כפי שמבקשים הפוסט-ציונים לעשות - עם מי האמבט שבהם צריך לשטוף ממנו את הזוהמה המטפיזית, ההיסטוריוגרפית ובעיקר הערכית, החוקתית והמשפטית שהדביק בו הזרם המרכזי של הציונות. בפרק הראשון אדון בשלושת אבות הכזב שמייחסת הפוסט-ציונות לעלילת הסיפור הציוני: הכזב האונטולוגי, הכזב המושגי והכזב ההיסטוריוגרפי. הם נוגעים לשלד הסיפור כפי שסיפרתיו בפתח דבריי ולמילוי הפרטים בו. אולם בניגוד לפוסט-ציונים, הסבורים כי ביקורתם על הסיפור הזה מצדיקה ויתור גמור עליו או התעלמות ממנו לפחות, אטען אני כי מן הביקורת הזו עולה שנחוץ לפרש חלק מהנחות השלד של עלילת הסיפור הציוני בדרך שונה מדרכה של ההיסטוריוגרפיה הרשמית, שעיצב הזרם המרכזי של הציונות. הפירוש שאציע לסיפור והדרך שבה יש למלא את הפערים בו מאפשרים להותיר את עלילת הסיפור הציוני על כנה.
הפרקים האחרים מוקדשים לכל אחד משני המרכיבים של צדקת הסיפור הציוני, שחשיבותם רבה מנקודת מבטה של תאוריה פוליטית לעם היהודי: מעמד היהודים בארץ ישראל לעומת מעמד הערבים בה ולעומת מעמד היהודים שמחוץ לה. בפרק השני אראה כי הפירוש הקנייני הוא הרה עוול רב ודיכוי הולך ונמשך של הערבים בידי היהודים, וכי הפירוש ההיררכי נדון לייצר אי-צדק גדול הולך ונמשך בין שני הצדדים האלה. אראה גם כיצד הציונות השוויונית מאפשרת להימנע מן ההשלכות האלה. בפרק השלישי אראה כיצד הימנעותה של הציונות השוויונית מן ההשלכות האלה מאפשרת לדחות את השלילה הגמורה ששוללת הפוסט-ציונות את עצם כינונה ואת המשך התקיימותה של הגדרה עצמית לאומית של היהודים בארץ ישראל מבחינתם של הערבים בארץ ישראל.
בפרק הרביעי אבהיר כיצד יחסה של הציונות הקניינית לקהילות היהודיות שמחוץ לארץ ישראל - יחס המתמצה בפירושה לעקרון "שלילת הגלות" - נובע בהכרח מן המהותנות והקנייניות של הציונות הזו. לפי הציונות המהותנית-קניינית, שלילת הגלות פירושה שעל כל היהודים להתקיים בארץ ישראל, ולשום יהודי לא ראוי להתקיים מחוץ לה. מאחר שהציונות הקניינית שוללת כל קיום יהודי מחוץ לארץ ישראל, הרי כשמזדמן לה, היא כופה על יהודים להעתיק את חייהם לארץ ישראל.[28] כשכפייה כזו אינה מזדמנת, מפגינה הציונות המהותנית-קניינית עמדת התנשאות או אף בוז כלפי מי שאינם חיים בארץ ישראל. לעומת זאת, הפוסט-ציונות כופרת לא רק בעצם האפשרות לסווג את הקהילות היהודיות בעולם כגלויות, אלא אף בעצם האפשרות לסווגן כתפוצות. כפירה זו נובעת מן העמדה הפוסט-ציונית בשאלת מילוי הפערים בעלילת הסיפור הציוני. יתר על כן, על יסוד עמדתה בשאלת מילוי הפערים בצדקתו של הסיפור, ממליצה הפוסט-ציונות על התפוגגותן של קהילות אלה כתפוצות. בסיום הפרק תוצגנה ההשלכות של הציונות השוויונית על היחס בין הקהילה היהודית בישראל לקהילות היהודיות שמחוץ לה. גם הציונות השוויונית שוללת את הגלות, אבל מובנה של השלילה אינו מחייב שכל היהודים לא יהיו בגלות, אלא רק שלא כל היהודים יהיו בגלות. מבחינתה אפשר אפוא לשלול את הגלות היהודית בד בבד עם חיוב התפוצה של היהודים. אבהיר כיצד נובעת העמדה הזו מן הציונות השוויונית ואתאר כיצד ההשלכות המוסדיות והמשפטיות של עמדה זו צריכות לבוא לידי ביטוי מעשי בעיקר בסוגיות חוקי השבות והאזרחות של ישראל.
 
4. בין הסיפור הציוני לבין פירושיו
ההבחנה בין הסיפור הציוני עצמו לבין הפרשנות של מרכיבי עלילתו וצדקתו היא הבחנה יסודית החשובה למתודולוגיה של החיבור כולו. יישומה של ההבחנה מחייב הצדקה או הסבר, שכן הכללת פרטים מסוימים ולא אחרים בסיפור עצמו ולא בפרשנותו או להפך עשויה להכריע מראש, חלקית לפחות, את המחלוקות בשאלת קבילות חלקיו העלילתיים והנורמטיביים של הסיפור.
אזכיר כיצד ניסחתי את אחד מעיקרי הסיפור הציוני: "הקהילה היהודית שהתהוותה בארץ ישראל בעיקר מסוף המאה התשע עשרה נועדה לאפשר ליהודים לחיות חיים מלאים במסגרת תרבותם העברית המשותפת וליהנות משלטון עצמי". חִשבו עליו בניסוח אחר: "האומה היהודית בארץ ישראל, שהציונות הביאה ליצירתה מסוף המאה התשע עשרה ואילך, התהוותה כדי לאפשר ליהודים ליהנות מריבונות ומנוכחות בלעדית בארץ ישראל כולה או מקצתה". אילו ניסחו הפוסט-ציונים את עיקרי הסיפור הציוני בדרך זו, היו משיגים ניצחון גדול וקל לפוסט-ציונות כבר לפני עשרים שנה לפחות. הם היו מאלצים את כל מתנגדי כהנא וליברמן להפוך לפוסט-ציונים. באותה עת רבים היו מתנגדי כהנא וליברמן, ואלה ודאי היו מתקוממים וטוענים שאי-אפשר להציגם כאנטי-ציונים רק מפני שהם דוחים את כהנא ואת ליברמן, המייצגים רק פירוש אחד מני רבים של הציונות, אך אינם קובעים מהי הציונות. מכאן שמי שדוחה את פירושם הדוחה של כהנא וליברמן לציונות אינו אנטי-ציוני בהכרח; אולי להפך, הוא ציוני יותר מכל האחרים, שכן הוא רוצה להגן על הציונות מפני השחתתה באמצעות פירושים כהניסטיים.
כיוון שאני חושב כי התקוממות זו מוצדקת, אכן לא ניסחתי את הסיפור הציוני בדרך המבטאת את עמדותיהם הציוניות של כהנא ושל ליברמן. אולם בעצם עשיתי הרבה יותר מזה: על פי הגרסה שבפסקה הפותחת, ליברמן וכהנא לא היו היחידים שרק פירשו את הסיפור הציוני ולא עיצבוהו; גם חותמי מגילת העצמאות היו רק פרשנים של הסיפור. כפי שניסחתיו, הסיפור הציוני אינו עומד על המטרה שההכרזה מממשת - כינון מדינה - אלא מדבר על האומה היהודית בארץ ישראל כעל הוויה שהציונות הביאה ליצירתה, כדי לאפשר לעם היהודי שלטון עצמי. שלטון עצמי אינו מוכרח להתממש במסגרת מדינתית, שכן מדינה היא רק פירוש אחד מני רבים של הזכות הקבוצתית לשלטון עצמי. כמו כן, אין הניסוח שלי מזכיר פרטי עלילה מרכזיים הכלולים בהכרזת העצמאות, כמו הסיפור שהעם היהודי העתיק "הוגלה מארצו בכוח הזרוע", או שהיהודים "חתרו בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה". רבים יחשבו שאולי לגיטימי להוציא כהניסטים מקבוצת מעצבי הסיפור הציוני, אבל לא את הכרזת העצמאות וחותמיה בראשות בן-גוריון.
טענה מקדמית כזו יכולים מן הסתם להשמיע נגדי הפוסט-ציונים עצמם. הם יטענו כי כשמסיימים לקרוא את הפסקה הראשונה בחיבורי, כבר אפשר לקבוע שאם אצליח לשכנע את קוראיי בטעויותיה של הפוסט-ציונות, יהיה זה משום שאת הסיפור הציוני ניסחתי בפסקה הראשונה בצורה המחלישה לא רק את גרסת הציונות של כהנא וליברמן, אלא אף את גרסת הציונות של הכרזת העצמאות הישראלית. הכרזה זו, הם יאמרו, אינה פירוש של הציונות כפי שהציונות של כהנא וליברמן היא פירוש שלה. הכרזה זו היא הציונות עצמה. "כשאתה מניח בפסקה הראשונה של ספרך שהמכנה המשותף של הציונות הוא סיפור אחר מזה שמספרת ההכרזה, ייתכן שתצליח להגן על פירוש מסוים של הסיפור שלך במהלך הספר ולדחות פירושים אחרים שלו. אבל פירוש זה לא יהיה פירוש של הסיפור הציוני, אלא פירוש של סיפור אחר, זה שסיפרת בפתח ספרך." במילים אחרות, יאמרו לי הפוסט-ציונים, "כבר בעמוד הראשון של הספר ירית את החץ שמסקנת הספר שלך עומדת להיות המטרה המסומנת סביבו". אני, כמובן, אטען טענה הפוכה. אם לטיעוניהם של הפוסט-ציונים יש שמץ של ביסוס, הרי זה מפני שהם קוראים בתוך הסיפור הציוני חלק מן הדברים שאומרת הכרזת העצמאות.
איך מכריעים את הוויכוח המקדמי הזה? בסופו של דבר העמדה שלפיה צריך לראות בהכרזת העצמאות של ישראל את תמצית הסיפור הציוני אינה נראית חסרת שחר. שהרי חתמו עליה אנשים מכל הקשת הציונית (וגם מחוץ לה) של היישוב היהודי בארץ ישראל - הנציגים המובהקים ביותר של הציונות, ברגע השיא שלה. המסמך מבטא את עמדות הציונות של אותו דור וגם של הדורות שבאו אחריו, שהתחנכו לאורה של הכרזת העצמאות. במילים אחרות, אין מדובר במסמך המבטא עמדות משולי הציונות, כפי שהיו עמדותיו של כהנא לפני עשרים שנה, למשל; מדובר במסמך רשמי, בעל מעמד "אובייקטיבי" במובנים רבים בהיסטוריה של הציונות. אם לא נקבל אותו כניסוח של הסיפור הציוני, יביא כל אחד את ניסוחו שלו לסיפור הזה, ולא תהיה כל דרך להתוות בהסכמה את הגבול בין הראוי להיחשב חלק מהסיפור הזה עצמו לבין הראוי להיחשב בגדר פרשנותו.
לדעתי, אף שהטיעונים האלה שיש לקבל את הסיפור של הכרזת העצמאות כגרסה הראויה של סיפור הציוני נראים בעלי טעם, אין הם יכולים להיחשב מכריעים. תחילתה של הציונות קדמה להכרזת העצמאות בחמישים עד שבעים שנה. רבים היו הוגיה ופעיליה, ועמדותיהם של החשובים שבהם אינן מאפשרות לראותם כשותפים לכל אשר נאמר בהכרזת העצמאות. אפילו החותמים על ההצהרה הזו - ובהם בן-גוריון עצמו - לא היו שותפים לכל שנאמר בה במהלך כל הקריירה הציונית שלהם. אחד העם, ויצמן, בן-גוריון ואף ז'בוטינסקי לא תמיד דיברו על כינונה של מדינה יהודית בארץ ישראל. גם הצהרות ציוניות רשמיות מרכזיות שקדמו להכרזת העצמאות, כמו תכנית באזל של הקונגרס הציוני הראשון והכרזת בלפור, לא דיברו על כך.[29] הציונות היא תנועה לאומית אחת מני רבות, ואין היא התנועה הלאומית היהודית היחידה. לדעתי, עיקרי הסיפור שלה צריכים להדגיש הן את המשותף לה ולתנועות האלה הן את המייחד אותה מהן, ובדרך שתאפשר לקרוא בהם את עמדות הוגיה ופעיליה המרכזיים מראשיתה. ראוי שהסיפור הזה ייצג את המכנה המשותף הרחב ביותר של כל הנחשבים בלא פקפוק לציונים מבחינת ההיסטוריה של הציונות.
ברור כי הסבורים שהיהודים אינם יכולים להיחשב אומה או הסבורים ששלטון עצמי במסגרת תרבותו אינו נחוץ לקולקטיב היהודי, או שהוא נחוץ לו, אבל אינו צריך להתקיים דווקא בארץ ישראל, חולקים על הציונות עצמה (ובמובן הזה הפוסט-ציונים הם אנטי-ציונים בבירור). לעומת זאת, גם מבחינה היסטורית וגם מבחינה אנליטית נראה לי כי המחלוקות בשאלה אם השלטון העצמי היהודי בארץ ישראל צריך לשאת דמות של מדינה או דמות אחרת הן מחלוקות בתוך הציונות ולא על הציונות, וזאת מכמה סיבות. ראשית, מחלוקות כאלה קיימות בתנועות לאומיות רבות, ואין כל סיבה שהציונות תהיה שונה בעניין זה; שנית, כפי שאנמק בהמשך, מחלוקות כאלה עולות בקנה אחד עם ההיגיון הפנימי של אידאולוגיות לאומיות; שלישית, הטוען כי מי שאינו מקבל שמטרת הציונות היא כינון מדינה אינו ציוני, כמוהו כטוען את הטענה המשונה שלא רק מחשבתו של אחד העם על כינון מרכז רוחני ליהודים בארץ ישראל לא הייתה מחשבה ציונית, אלא אף מחשבתם של מנהיגי הדור השני של הציונות שהזכרתי לעיל - ז'בוטינסקי, ויצמן ובן-גוריון - לא הייתה ציונית בראשית דרכם הציונית. גם בשלבים מתקדמים למדיי של הקריירות הציבוריות שלהם הם לא חשבו במושגים של מדינה יהודית בלעדית. האם מתוך כך נובע שהם נעשו ציונים רק בשלבים מאוחרים של פעילותם במסגרת התנועה הציונית?[30]
גם השאלה אם האומה היהודית העתיקה הוגלתה מארצה בכוח הזרוע היא שאלה השנויה במחלוקת בתוך הציונות ולא בין הציונות לבין מתנגדיה. הטענה שהחולקים על הסברה הזאת אינם ציונים כמוה כטענה שאניטה שפירא - היסטוריונית ממסדית ומקובלת מאוד בזרם המרכזי של הציונות - והיסטוריונים רבים אחרים, הרואים את עצמם כציונים, אינם ציונים באמת; הרי הם כופרים בטענה שהייתה הגליה בכוח הזרוע.[31] גם השאלה אם אכן "חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במולדתם העתיקה", שההכרזה על הקמת ישראל משיבה עליה בהן נחרץ שהבאתיו כאן בלשונו, היא שאלה השנויה במחלוקת בתוך הציונות ולא בינה לבין מתנגדיה. האומר שאין זה כך, כמוהו כאומר על א"ב יהושע, סופר מקובל מאוד בזרם המרכזי של הציונות, כי אינו ציוני באמת - שהרי לדבריו במהלך שנות הגלות "יהודים התיישבו באופן מסיבי בכל ארצות אגן הים התיכון, פרט לארץ-ישראל".[32] יתרה מזאת, הטענה שהיהודים הוגלו מארצם והטענה שלא חדלו מלחתור לשוב ולהיאחז בה הן טענות שראוי לוותר עליהן בניסוח עיקרי הסיפור הציוני, לא רק מפני שאינן אמת, אלא גם - כפי שאראה בפרק השני - משום שאין הן נחוצות לשם ביסוס מטרות הציונות: כינון חיים יהודיים עצמאיים בארץ ישראל.
מעבר לכל הדברים האלה, יש לזכור כי הוויכוח שאתווכח בספר הזה עם הפוסט-ציונות מצד אחד ועם הזרם המרכזי של הציונות מצד אחר אינו ויכוח על משמעות המושג ציונות; הוא נסב בעיקר על שאלות מעשיות, מוסריות ופוליטיות. הוויכוח עם הפוסט-ציונים הוא על עצם השאלה אם היהודים זכאים לשלטון עצמי ולחיים במסגרת תרבות יהודית בארץ ישראל. הוויכוח עמם ניטש גם על ההשפעות של התשובות השונות על השאלה הזו על חייהם של כל מי שחיים בארץ ישראל (יהודים ולא-יהודים) ועל היהודים החיים מחוץ לה. מנגד, הוויכוח שלי עם אנשי הציונות ההגמונית אינו על עצם השאלה אם היהודים זכאים לשלטון עצמי ולחיים במסגרת תרבותם בארץ ישראל. בעניין הזה אני מסכים עמם והם מסכימים עמי. הוויכוח עמם נסב על ממדיו המוסדיים, הטריטוריאליים והדמוגרפיים של השלטון העצמי הזה, והוא קשור כמובן להצדקות של השאיפה הציונית לשלטון עצמי של היהודים בארץ ישראל. שני הוויכוחים, זה עם הפוסט-ציונים וזה עם הציונים של הזרם המרכזי, קשורים כמובן לאופני ההוויה היהודית, לזהות היהודית ולהיסטוריה היהודית. מכאן חשיבותם של מרכיבי העלילה של הסיפור הציוני ושל הדרך שבה ראוי למלא את פעריהם - העניין שאעסוק בו בפרק הבא.