שווה למות בשביל זה

1

אֶלדריג' טיילר נהג בכביש דו־נתיבי ישר וארוך בנברסקה, בשעת אחר צהריים מאוחרת, כשהטלפון הנייד שלו צילצל. הוא החזיר את נכדתו הביתה אחרי קניית נעליים. הילדה שכבה על גבה במושב האחורי של הטנדר הבהיר. היא לא ישנה. היא שכבה ערה לחלוטין כשרגליה מורמות. היא נעצה מבט מוקסם בזוג הסניקרס הלבנים הענקיים שהתנדנדו חצי מטר מעל פניה. היא הוציאה קולות מוזרים מפיה. היא היתה בת שמונה. טיילר חשב שההתפתחות שלה איטית.
הטלפון של טיילר היה בסיסי מספיק שלא להיחשב מצועצע, אבל מתוחכם מספיק לשייך מספרים שונים לצלצולים שונים. ברוב המספרים הופעל הצלצול הסטנדרטי של היצרן, אבל ארבעה מספרים כוונו להשמיע צליל נמוך של דחיפות, משהו בין צפירה של כבאית אש לאזעקת צוללת. זה היה הצליל שטיילר שמע בשעת אחר צהריים מאוחרת בכביש דו־נתיבי ישר וארוך בנברסקה, עשרים קילומטר מדרום למרכז הקניות ושלושים קילומטר מצפון לביתו. הוא גישש אחרי הטלפון, לחץ על הכפתור, קירב אותו לאוזנו ואמר, "כן?"
"יכול להיות שנצטרך אותך," אמר הקול שבקע מהמכשיר.
"אותי?" אמר טיילר.
"אותך ואת הרובה שלך. כמו בפעם הקודמת."
"יכול להיות?" אמר טיילר.
"כרגע זה רק אמצעי זהירות."
"מה קורה?"
"מישהו מרחרח."
"קרוב?"
"קשה לומר."
"מה הוא יודע?"
"חלק. עדיין לא הכול."
"מי הוא?"
"אף אחד. זר. סתם בחור. אבל הוא נהיה מעורב. אנחנו חושבים שהוא היה בצבא. אנחנו חושבים שהוא היה שוטר צבאי. אולי עדיין יש לו הרגלים של שוטר."
"מתי הוא היה בצבא?"
"מזמן."
"קשרים?"
"נראה שלא. הוא לא יחסר לאף אחד. הוא נווד. משוטט. נישא ברוח כמו סירה קוצנית. עכשיו הוא צריך לעוף מפה."
"תיאור?"
"בחור גדול," אמר הקול. "בטח שני מטר גובה, לפחות מאה קילו. לובש מעיל חורפי גדול וישן בצבע חום וחובש כובע צמר. הוא זז בצורה מוזרה, נוקשה. כאילו יש לו כאבים חזקים."
"בסדר," אמר טיילר. "איפה ומתי?"
"אנחנו רוצים שתשגיח על האסם," אמר הקול. "מחר, כל היום. אנחנו לא יכולים לתת לו לראות את האסם. לא עכשיו. אם לא נתפוס אותו הלילה, הוא יבין בסופו של דבר. הוא יגיע לשם לראות מה קורה."
"אתה חושב שהוא פשוט יגיע לשם?"
"הוא חושב שיש רק ארבעה אנשים. הוא לא יודע שאנחנו חמישה."
"זה טוב."
"אם אתה רואה אותו, תירה בו."
"אין בעיה."
"אל תפספס."
"אני לא מפספס," אמר טיילר. הוא ניתק את השיחה, הניח את הטלפון והמשיך לנסוע, הנעליים של הילדה הקטנה מתנדנדות בראי, שדות חורף קפואים לפניו, שדות חורף קפואים מאחוריו, חושך משמאלו, שקיעת השמש מימינו.

האסם נבנה לפני הרבה זמן, כאשר מבנה עץ בגודל בינוני התאים לצרכים החקלאיים בנברסקה. את תפקידו תפסו סככות מתכת ענקיות שנבנו במקומות מרוחקים שנבחרו על סמך מחקרים לוגיסטיים. אבל המבנה הישן שרד, מתעוות לאיטו, נרקב לאיטו, נוטה ומתבלה עם השנים. האספלט העתיק שהשתרע סביבו התנפח בכפור החורף, התבקע בחום הקיץ, והיה זרוע עשבים שוטים. הדלת הראשית נבנתה מגזעי עצים כבדים שהודקו בחגורות ברזל. היא נתלתה ממסילת ברזל עילית בעזרת גלגלים כבדים, אבל הנטייה ההדרגתית של המבנה תקעה אותה ללא תזוזה במקומה. הכניסה היחידה היתה דרך דלת צרה שנקבעה בדלת הראשית, שמאלה מעט מהמרכז, קטנה מעט ממידת אדם.
אלדריג' טיילר הביט בדלת הקטנה דרך כוונת הרובה. הוא התמקם בעמדה שעה מוקדם יותר, לפני עלות השחר, אמצעי זהירות הגיוני לדעתו. הוא היה אדם סבלני, יסודי וקפדן. הוא ירד עם הטנדר שלו מהדרך, נסע בחשכה בתלמים שחרשו הטרקטורים, וחנה בסככה ישנה בעלת שלושה קירות שיועדה להגן על שקי הדשן הגסים מפני גשמי האביב. הוא לא השאיר עקבות באדמה הקפואה ולא הותיר אחריו שובל אבק. הוא כיבה את מנוע הטנדר, פסע לעבר הכניסה למחסה, ולרוחב הפתח, בגובה ברך של אדם גבוה, מתח חוט תיל מַמעיד מצופה סרט בידוד שחור.
הוא חזר אל הטנדר, טיפס אל משטח ההעמסה, ומשם לגג תא הנהג. הוא העביר סל קניות מבד עבה ואת הרובה למעין עליית גג, שהיתה למעשה מדף שנבנה מתחת לגג המשופע. הוא עלה בעקבות החפצים, זחל קדימה ושיחרר שלב רופף מפתח האוורור שמתחת לגג. ברגע שיעלה השחר יהיה לו קו ראייה פתוח לאסם ששכן בדיוק מאה ועשרים מטר צפונה. זה לא היה עניין של מזל. הוא איתר את המקום לפני הרבה שנים, בפעם הראשונה שחבריו פנו אליו לעזרה, והכין הכול מבעוד מועד, נעץ את המסמרים לתיל הממעיד, בדק את המרחק לאסם, ושיחרר סורג מפתח האוורור. כעת הוא התמקם בנוחיות בעליית הגג, דאג שיהיה לו חם ככל האפשר, וחיכה שהשמש תעלה. וכשהופיעה היתה דהויה וחיוורת.
הרובה שלו היה מסוג גרנד אלסקן, תוצרת חברת הנשק האמריקאית ארנולד, מותאם לכדורי מגנום 0.338, קנה באורך שישים ושישה סנטימטר ומתפסים מעץ אגוז מובחר. פריט בשווי שבעת אלפים דולר, שהיה יעיל כמעט מול כל הולך על ארבע, ויותר מיעיל מול כל הולך על שתיים. כוונת טלסקופית תוצרת לייקה בשווי תשע מאות דולר עם צלב כיוון סטנדרטי משני חוטי מתכת דקיקים. טיילר כיוון את הזום לשני־שלישים מההגדלה המרבית, כך שבמרחק מאה ועשרים מטר ראה מטרה עגולה ברוחב ובגובה של שלושה מטרים. שמש הבוקר החיוורת היתה נמוך במזרח, ואורה הרך האיר כמעט אופקית את הקרקע הרדומה. מאוחר יותר היא תעלה גבוה יותר, תפנה דרומה ותשקע במערב, תאורה טובה שתגרום אפילו למטרה במעיל חום להיראות בבירור על רקע החום החיוור של גזעי העצים, בכל שעות היום.
טיילר התבסס על ההנחה שרוב האנשים ימניים, ולכן המטרה תעמוד קצת משמאל למרכז, כך שיד ימין המושטת תגיע לידית שבמרכז הדלת הצרה. הוא הניח שאדם נוקשה בגלל פציעה יעמוד קרוב לדלת, כדי להקטין במידת האפשר את טווח התנועה הדרוש. הדלת עצמה לא הגיעה למאה ושמונים סנטימטר, אבל כיוון שהיתה קבועה בתוך דלת ההזזה, החלק התחתון שלה התחיל כעשרים סנטימטר מעל הקרקע. מרכז ראשו של גבר בגובה שני מטרים בערך יהיה כמטר ותשעים סנטימטר מעל הקרקע, כלומר בציר כיוון אנכי. הגובה האופטימלי למטרה יהיה כחמישה־עשר סנטימטר מתחת לסף העליון של הדלת. וגבר במשקל של מאה קילו יהיה רחב כתפיים, זאת אומרת שברגע פתיחת הדלת מרכז הגולגולת שלו יהיה בערך ארבעים וחמישה סנטימטר משמאל לידו הימנית, כלומר במונחים של ציר כיוון אופקי המטרה תהיה במרחק חמישה־עשר סנטימטר מהמשקוף השמאלי של הדלת.
חמישה־עשר סנטימטר למטה, חמישה־עשר סנטימטר שמאלה. טיילר הושיט יד לסל הקניות והוציא שתי חבילות של אורז ארוך. חדשות לגמרי, ישר מהחנות, במשקל שניים וחצי קילוגרם כל אחת. הוא הניח אותן זו על גבי זו מתחת למתפסים הקדמיים ושיקע בתוכן את העץ המשובח. הוא התמקם בנוחות מאחורי הקת, קירב את עינו לכוונת וכיוון את הצלב לפינה השמאלית העליונה של הדלת. הוא הזיז את הצלב בעדינות שמאלה ולמטה. הוא הניח ברכות את אצבעו על ההדק ושאף ונשף אוויר. הטנדר מתחתיו התקרר והשמיע נקישות, הריחות הטריים של דלק ואדי פליטה נישאו מעלה והתערבבו בריח המת של אבק ועץ ישן. בחוץ השמש החלה לעלות, והאור התחזק מעט. האוויר היה לח וכבד, קר ודחוס, מסוג האוויר שמשאיר את כדור הבייסבול בתוך המגרש, סוג האוויר שעוטף את הקליע ושומר עליו במסלול מדויק.
טיילר חיכה. היא ידע שהוא עשוי לחכות כל היום, והוא היה מוכן לכך. הוא היה אדם סבלני. הוא ניצל את הזמן המת כדי לעבור בראשו על סדר האירועים האפשריים. האיש הגדול במעיל החום פוסע לתוך שדה הראייה של הכוונת, עוצר, עומד ללא ניע, מפנה את גבו, מניח את ידו על הידית.
מאה ועשרים מטר.
קליע יחיד במהירות גבוהה.
סוף הדרך.1

אֶלדריג' טיילר נהג בכביש דו־נתיבי ישר וארוך בנברסקה, בשעת אחר צהריים מאוחרת, כשהטלפון הנייד שלו צילצל. הוא החזיר את נכדתו הביתה אחרי קניית נעליים. הילדה שכבה על גבה במושב האחורי של הטנדר הבהיר. היא לא ישנה. היא שכבה ערה לחלוטין כשרגליה מורמות. היא נעצה מבט מוקסם בזוג הסניקרס הלבנים הענקיים שהתנדנדו חצי מטר מעל פניה. היא הוציאה קולות מוזרים מפיה. היא היתה בת שמונה. טיילר חשב שההתפתחות שלה איטית.
הטלפון של טיילר היה בסיסי מספיק שלא להיחשב מצועצע, אבל מתוחכם מספיק לשייך מספרים שונים לצלצולים שונים. ברוב המספרים הופעל הצלצול הסטנדרטי של היצרן, אבל ארבעה מספרים כוונו להשמיע צליל נמוך של דחיפות, משהו בין צפירה של כבאית אש לאזעקת צוללת. זה היה הצליל שטיילר שמע בשעת אחר צהריים מאוחרת בכביש דו־נתיבי ישר וארוך בנברסקה, עשרים קילומטר מדרום למרכז הקניות ושלושים קילומטר מצפון לביתו. הוא גישש אחרי הטלפון, לחץ על הכפתור, קירב אותו לאוזנו ואמר, "כן?"
"יכול להיות שנצטרך אותך," אמר הקול שבקע מהמכשיר.
"אותי?" אמר טיילר.
"אותך ואת הרובה שלך. כמו בפעם הקודמת."
"יכול להיות?" אמר טיילר.
"כרגע זה רק אמצעי זהירות."
"מה קורה?"
"מישהו מרחרח."
"קרוב?"
"קשה לומר."
"מה הוא יודע?"
"חלק. עדיין לא הכול."
"מי הוא?"
"אף אחד. זר. סתם בחור. אבל הוא נהיה מעורב. אנחנו חושבים שהוא היה בצבא. אנחנו חושבים שהוא היה שוטר צבאי. אולי עדיין יש לו הרגלים של שוטר."
"מתי הוא היה בצבא?"
"מזמן."
"קשרים?"
"נראה שלא. הוא לא יחסר לאף אחד. הוא נווד. משוטט. נישא ברוח כמו סירה קוצנית. עכשיו הוא צריך לעוף מפה."
"תיאור?"
"בחור גדול," אמר הקול. "בטח שני מטר גובה, לפחות מאה קילו. לובש מעיל חורפי גדול וישן בצבע חום וחובש כובע צמר. הוא זז בצורה מוזרה, נוקשה. כאילו יש לו כאבים חזקים."
"בסדר," אמר טיילר. "איפה ומתי?"
"אנחנו רוצים שתשגיח על האסם," אמר הקול. "מחר, כל היום. אנחנו לא יכולים לתת לו לראות את האסם. לא עכשיו. אם לא נתפוס אותו הלילה, הוא יבין בסופו של דבר. הוא יגיע לשם לראות מה קורה."
"אתה חושב שהוא פשוט יגיע לשם?"
"הוא חושב שיש רק ארבעה אנשים. הוא לא יודע שאנחנו חמישה."
"זה טוב."
"אם אתה רואה אותו, תירה בו."
"אין בעיה."
"אל תפספס."
"אני לא מפספס," אמר טיילר. הוא ניתק את השיחה, הניח את הטלפון והמשיך לנסוע, הנעליים של הילדה הקטנה מתנדנדות בראי, שדות חורף קפואים לפניו, שדות חורף קפואים מאחוריו, חושך משמאלו, שקיעת השמש מימינו.

האסם נבנה לפני הרבה זמן, כאשר מבנה עץ בגודל בינוני התאים לצרכים החקלאיים בנברסקה. את תפקידו תפסו סככות מתכת ענקיות שנבנו במקומות מרוחקים שנבחרו על סמך מחקרים לוגיסטיים. אבל המבנה הישן שרד, מתעוות לאיטו, נרקב לאיטו, נוטה ומתבלה עם השנים. האספלט העתיק שהשתרע סביבו התנפח בכפור החורף, התבקע בחום הקיץ, והיה זרוע עשבים שוטים. הדלת הראשית נבנתה מגזעי עצים כבדים שהודקו בחגורות ברזל. היא נתלתה ממסילת ברזל עילית בעזרת גלגלים כבדים, אבל הנטייה ההדרגתית של המבנה תקעה אותה ללא תזוזה במקומה. הכניסה היחידה היתה דרך דלת צרה שנקבעה בדלת הראשית, שמאלה מעט מהמרכז, קטנה מעט ממידת אדם.
אלדריג' טיילר הביט בדלת הקטנה דרך כוונת הרובה. הוא התמקם בעמדה שעה מוקדם יותר, לפני עלות השחר, אמצעי זהירות הגיוני לדעתו. הוא היה אדם סבלני, יסודי וקפדן. הוא ירד עם הטנדר שלו מהדרך, נסע בחשכה בתלמים שחרשו הטרקטורים, וחנה בסככה ישנה בעלת שלושה קירות שיועדה להגן על שקי הדשן הגסים מפני גשמי האביב. הוא לא השאיר עקבות באדמה הקפואה ולא הותיר אחריו שובל אבק. הוא כיבה את מנוע הטנדר, פסע לעבר הכניסה למחסה, ולרוחב הפתח, בגובה ברך של אדם גבוה, מתח חוט תיל מַמעיד מצופה סרט בידוד שחור.
הוא חזר אל הטנדר, טיפס אל משטח ההעמסה, ומשם לגג תא הנהג. הוא העביר סל קניות מבד עבה ואת הרובה למעין עליית גג, שהיתה למעשה מדף שנבנה מתחת לגג המשופע. הוא עלה בעקבות החפצים, זחל קדימה ושיחרר שלב רופף מפתח האוורור שמתחת לגג. ברגע שיעלה השחר יהיה לו קו ראייה פתוח לאסם ששכן בדיוק מאה ועשרים מטר צפונה. זה לא היה עניין של מזל. הוא איתר את המקום לפני הרבה שנים, בפעם הראשונה שחבריו פנו אליו לעזרה, והכין הכול מבעוד מועד, נעץ את המסמרים לתיל הממעיד, בדק את המרחק לאסם, ושיחרר סורג מפתח האוורור. כעת הוא התמקם בנוחיות בעליית הגג, דאג שיהיה לו חם ככל האפשר, וחיכה שהשמש תעלה. וכשהופיעה היתה דהויה וחיוורת.
הרובה שלו היה מסוג גרנד אלסקן, תוצרת חברת הנשק האמריקאית ארנולד, מותאם לכדורי מגנום 0.338, קנה באורך שישים ושישה סנטימטר ומתפסים מעץ אגוז מובחר. פריט בשווי שבעת אלפים דולר, שהיה יעיל כמעט מול כל הולך על ארבע, ויותר מיעיל מול כל הולך על שתיים. כוונת טלסקופית תוצרת לייקה בשווי תשע מאות דולר עם צלב כיוון סטנדרטי משני חוטי מתכת דקיקים. טיילר כיוון את הזום לשני־שלישים מההגדלה המרבית, כך שבמרחק מאה ועשרים מטר ראה מטרה עגולה ברוחב ובגובה של שלושה מטרים. שמש הבוקר החיוורת היתה נמוך במזרח, ואורה הרך האיר כמעט אופקית את הקרקע הרדומה. מאוחר יותר היא תעלה גבוה יותר, תפנה דרומה ותשקע במערב, תאורה טובה שתגרום אפילו למטרה במעיל חום להיראות בבירור על רקע החום החיוור של גזעי העצים, בכל שעות היום.
טיילר התבסס על ההנחה שרוב האנשים ימניים, ולכן המטרה תעמוד קצת משמאל למרכז, כך שיד ימין המושטת תגיע לידית שבמרכז הדלת הצרה. הוא הניח שאדם נוקשה בגלל פציעה יעמוד קרוב לדלת, כדי להקטין במידת האפשר את טווח התנועה הדרוש. הדלת עצמה לא הגיעה למאה ושמונים סנטימטר, אבל כיוון שהיתה קבועה בתוך דלת ההזזה, החלק התחתון שלה התחיל כעשרים סנטימטר מעל הקרקע. מרכז ראשו של גבר בגובה שני מטרים בערך יהיה כמטר ותשעים סנטימטר מעל הקרקע, כלומר בציר כיוון אנכי. הגובה האופטימלי למטרה יהיה כחמישה־עשר סנטימטר מתחת לסף העליון של הדלת. וגבר במשקל של מאה קילו יהיה רחב כתפיים, זאת אומרת שברגע פתיחת הדלת מרכז הגולגולת שלו יהיה בערך ארבעים וחמישה סנטימטר משמאל לידו הימנית, כלומר במונחים של ציר כיוון אופקי המטרה תהיה במרחק חמישה־עשר סנטימטר מהמשקוף השמאלי של הדלת.
חמישה־עשר סנטימטר למטה, חמישה־עשר סנטימטר שמאלה. טיילר הושיט יד לסל הקניות והוציא שתי חבילות של אורז ארוך. חדשות לגמרי, ישר מהחנות, במשקל שניים וחצי קילוגרם כל אחת. הוא הניח אותן זו על גבי זו מתחת למתפסים הקדמיים ושיקע בתוכן את העץ המשובח. הוא התמקם בנוחות מאחורי הקת, קירב את עינו לכוונת וכיוון את הצלב לפינה השמאלית העליונה של הדלת. הוא הזיז את הצלב בעדינות שמאלה ולמטה. הוא הניח ברכות את אצבעו על ההדק ושאף ונשף אוויר. הטנדר מתחתיו התקרר והשמיע נקישות, הריחות הטריים של דלק ואדי פליטה נישאו מעלה והתערבבו בריח המת של אבק ועץ ישן. בחוץ השמש החלה לעלות, והאור התחזק מעט. האוויר היה לח וכבד, קר ודחוס, מסוג האוויר שמשאיר את כדור הבייסבול בתוך המגרש, סוג האוויר שעוטף את הקליע ושומר עליו במסלול מדויק.
טיילר חיכה. היא ידע שהוא עשוי לחכות כל היום, והוא היה מוכן לכך. הוא היה אדם סבלני. הוא ניצל את הזמן המת כדי לעבור בראשו על סדר האירועים האפשריים. האיש הגדול במעיל החום פוסע לתוך שדה הראייה של הכוונת, עוצר, עומד ללא ניע, מפנה את גבו, מניח את ידו על הידית.
מאה ועשרים מטר.
קליע יחיד במהירות גבוהה.
סוף הדרך.