חלומו של הכוזרי

מבוא
ממלכת היהודים

אלפיים שנים המתין עם ישראל עד שנולדה מדינתו העצמאית. אלפיים שנים של גלות וציפייה שהסתיימו בהקמה הדרמתית של ישראל. לראשונה מאז ימי הבית השני יש היום בית לאומי ליהודים. זהו תיאור מוכר של המציאות שיש איתו בעיה אחת: הוא שגוי.
כבר היתה מדינה ליהודים: מדינת הכוזרים, מדינה גדולה ואדירה שהאליטה השולטת בה היתה יהודית.1 במשך מאות שנים, בימי הביניים המוקדמים, התקיימה באזור הקווקז ממלכה מסתורית שהפכה במהלך שנותיה ל"מדינת היהודים".2 סיפור הקמתה של מדינה זו הוא תמונת ראי של הציונות. אם הסיפור הציוני הוא סיפור על יהודים שהקימו מדינה, הסיפור הכוזרי הוא סיפור על מדינה שהפכה ליהודית. בישראל נעשתה היהדות לעם ריבוני, ובכוזר נעשה עם ריבוני לעם של יהדות.
בבסיסה שכנה ממלכת כוזר באזור שבין הים הכספי והים השחור, ובשיאה היא כבשה מדינות שכנות, הכניעה צבאות, כרתה בריתות וקיימה חיים פוליטיים שלמים, רבי עוצמה.3 עד שבאמצע המאה העשירית החלה נפילתה. הצבא הרוסי מצד אחד, וגייסות של מוסלמים וטורקים מן הצד השני, הנחיתו עליה מכות קשות. הממלכה קרסה, ועד המאה השתים־עשרה, ככל הנראה, נעלמו אחרוני שרידיה.
לממלכת הכוזרים היה תפקיד חשוב ומכריע בתולדות המערב. ממלכה זו בלמה בגופה את ההתפשטות האסלאמית ומנעה ממנה לפלוש לאירופה הנוצרית מכיוון מזרח. ללא ממלכת הכוזרים העולם היה נראה היום אחרת.4 מפתיע לחשוב על כך שמדינה ששימשה חיץ בין הציוויליזציה המוסלמית לציוויליזציה הנוצרית נשלטה בידי יהודים.
ואכן, במשך מאות שנים הציתה מדינה מסתורית זאת את סקרנותם של יהודים בכל מקום שאליו הגיעה השמועה על אודותיה, שמועה על קיומה של ממלכה יהודית בקצה הארץ. בימי הביניים הפך סיפורם של הכוזרים לאגדה מסתורית שריחפה והידהדה בקרב הקהילות היהודיות. לעיירות ולכפרים הגיעה האגדה על הממלכה היהודית שפורחת אי שם, מעבר להרים, ועודדה את רוחם של יהודים רדופים. היא התמזגה עם אגדות על ממלכתם של עשרת השבטים האבודים השוכנת בקצה המזרח, מעבר לנהר הסמבטיון. היה זה מפלט דמיוני מתוק ממציאות קשה. הנה, במקום כלשהו ישנם יהודים שיש להם כוח, שאינם סובלים את ההשפלה שבחולשה. בקהילות הנרדפות היה אפשר לשער שהגאולה לא ממתינה רק בקצה ההיסטוריה, אלא גם בקצה הגיאוגרפיה.
היו יהודים שניסו ליצור קשר. היו שעזבו הכול כדי לחפש את אימפריית עשרת השבטים, או את ממלכת היהודים הכוזרים הרחוקה, והיו שהסתפקו במכתב. ר' חסדאי אבן־שפרוט,5 יהודי מצליח שהגיע לעמדה של כוח ושררה בחצר מלכות ספרד במאה העשירית לספירה, השתמש במעמדו כדי לשלוח מכתב אל הכוזרים היהודים. בדרך לא דרך שלח איגרת אל מלך כוזר, ניסה לדלות עובדות, לברר את מהותו של הסיפור: אם אמת, אם אגדה. והנה, כעבור כמה שנים הגיעה איגרת תשובה.6 מלך כוזר, ששמו יוסף, גולל בתשובתו את סיפור התייהדותם של הכוזרים כמה מאות שנים קודם לכן. הכול החל, כך כתב, ביוזמה של מלך בשם "בולן" שהחליט להמיר את דתו. היתה לו מעין "הארה" — הוא גילה את היהדות והתגייר.
חליפת המכתבים בין אבן־שפרוט לבין יוסף מלך כוזר מצאה את דרכה גם אל קורא סקרן אחר, רבי יהודה הלוי (1141-1075), מגדולי משורריה והוגיה של יהדות ימי־הביניים. הלוי נולד באנדלוסיה, כינויו של האזור בספרד שהיה בשליטת המוסלמים, ונפטר ככל הנראה בארץ ישראל, מחוז כיסופיו.7 בתווך — פגש באגדה זו והיא הציתה את דמיונו.
האגדה שפגש יהודה הלוי הפכה לחומר ליצירת אגדה חדשה. הוא שאל מן המוטיבים המרכזיים של איגרת המלך יוסף אל אבן־שפרוט, שינה במודע חלקים לא מעטים מהסיפור,8 הוסיף מפרי דמיונו והרכיב את הסיפור שעליו השתית את ספרו החשוב, "ספר הטענה והראָיה לדת המושפלת",1 או בשמו הנפוץ — "הכוזרי".9
1 הציטטות מספר הכוזרי שבספר זה לקוחים מתרגומו החדש של מיכאל שורץ ז"ל. התרגום החדש עתיד לראות אור מטעם המרכז הבינלאומי למחשבת ישראל על שם גולדשטיין־גורן, בהוצאת אוניברסיטת בן גוריון בנגב. זהו הפרסום הראשון של התרגום החדש.