אני שצללתי בלב העולם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אני שצללתי בלב העולם

אני שצללתי בלב העולם

4 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • תרגום: רינת שניידובר
  • הוצאה: כנרת זמורה דביר
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2014
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 270 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 30 דק'

סבינה ברמן

סבינה ברמן (שם אביה) גולדברג (שם אמה) (21.8.1954) מציגה את עצמה: יהודייה אשכנזייה, נקסיקנית, אישה ומחזאית, בסדר הזה. 

היא סופרת, מחזאית, כותבת מסות ובימאית קולנוע וטלביזיה, והיום גם מגישת טלויזיה פופולרית. היא מבין היצרים האמיצים והחדשניים ביותר בשפה הספרדית היום. יצירתה עוסקת בעיקר בנושא של גיוון (אדם וחיה), שונות והמכשולים שלו: החתירה לשליטה, עם נגזרותיה (סמכותיות, אלימות, אפליה). הסגנון שלה מאופיין באוונגרד, הומור, אירוניה, חוסר אמון בכל סוג שיח רשמי, חתרנות, בצורך לחצות את גבולות המין ואת גבולות השפה עצמה.

ניתן למצוא גם ב -

תקציר

לאחר מות אחותה חוזרת איסבל אל מקום הולדתה במקסיקו כדי לנהל את חברת הטוּנה המשפחתית. שם היא מוצאת ילדת פרא - יצור ללא שם שמתברר כאחייניתה האוטיסטית שמעולם לא שמעה על קיומה. איסבל לוקחת על עצמה את המשימה להפוך אותה לבת אנוש. היא מלמדת אותה את המילה הראשונה - "אני", והיא גם מעניקה לה מתנה ראשונה -את שמה, קארן.
כך מתחיל מסעה הקסום של קארן, שלצד מגבלותיה ניחנה ביכולות מופלאות לתקשר עם בעלי חיים ימיים. האופקים החדשים הנפרשים בפניה חושפים את הדרך שבה אנחנו חיים, ואת האפשרות הטמונה בכל אחד מאיתנו להרחיק מעל ומעבר לציפיותינו הגדולות ביותר.

סבינה ברמן (שם אביה) גולדברג (שם אמה) (21.8.1954) מציגה את עצמה: יהודייה אשכנזייה, נקסיקנית, אישה ומחזאית, בסדר הזה.
היא סופרת, מחזאית, כותבת מסות ובימאית קולנוע וטלביזיה, והיום גם מגישת טלביזיה פופולרית. היא מבין היצרים האמיצים והחדשניים ביותר בשפה הספרדית היום. יצירתה עוסקת בעיקר בנושא של גיוון (אדם וחיה), שונות והמכשולים שלו: החתירה לשליטה, עם נגזרותיה (סמכותיות, אלימות, אפליה). הסגנון שלה מאופיין באוונגרד, הומור, אירוניה, חוסר אמון בכל סוג שיח רשמי, חתרנות, בצורך לחצות את גבולות המין ואת גבולות השפה עצמה.

סבינה ברמן נולה במקסיקו סיטי (1954) שם היא גרה עד היום, להורים יהודיים שהיגרו ממזרח אירופה (פולין ואוסטריה - אביה היה תעשיין חשוב במקסיקו ואמה הייתה פסיכואנאליטיקאית). הוריה הורישו לה מינקות את תחושת ה"עקירה" הזרות התרבותית, הדתית והלאומית. ילדותה במקסיקו סיטי הייתה צבועה כולה על ידי עימות מתמיד בין מנהגי "העולם האירופי הישן" דובר היידיש שנישמר ויוצג ע"י סבתה לבין ה"עולם החדש" הקתולי דוברי הספרדית שסבב אותה. להגדרה האישית והסביבתית שלה כיהודייה במקסיקו יש השפעה עמוקה על הכתיבה שלה. זיקותיה התרבותיות, הלשוניות, הלאומיות והדתיות מגדירות את היצירה שלה. ברמן פונה למגוון רחב של קוראים, יהודים ולא יהודים כאחד. למרות שלעתים קרובות היא מתמקדת בחוויה היהודית במקסיקו, היא מדגימה דרכה את הקושי האוניברסלי בשמירה על תרבות, דת ולשון של מהגרים, גולים ו"אחרים" שונים.

ביצירותיה היא חוקרת את הזהות המורכבת שלה ואת ההיסטוריה העשירה של היהודים במקסיקו, מנקודות מבט היסטוריות ואישיות. היא משכתבת בהצלחה פרק מכריע בתולדות העם היהודים ובכך היא מאפשר לקורבנות לדבר ולספק פרשנות חלופית לרדיפה שלהם. בו זמנית יצירתה מעניקה כוח לקהילה היהודית במקסיקו בכך שהיא מנכיחה את התפקיד הפעיל שלה ותרומתה להיסטוריה וחברה מקסיקניות.
ברמן הצליחה לחזק את הנוכחות היהודית במקסיקו בעזרת יצירותיה וגם לקבל הכרה כאומנית: היא זכתה ארבע פעמים בפרס הלאומי לתיאטרון במקסיקו, ובעוד פרסים רבים נוספים בכל ענפי האומנות בהם היא עוסקת.

פרק ראשון

1

... הים
...החוף הלבן...
 
הים, זרוע ניצוצות של שמש עד האופק.
אחר כך החוף הלבן, יעדו של הקצף שנותר מהתפרקות הגלים. ואחר כך, בשמים, שמש לבנה שיוקדת בעוצמה כזאת שהלהבות גולשות החוצה מהכדור.
אני צמאה.
אני מפסיקה לכתוב כדי ללכת לשתות כוס מים.
 
ואחר כך, יום בהיר אחד, ילדה יושבת על בד אדום שפרוש על החול הלבן, ברכיה מקופלות אל חזהּ, לרגליה גרביים וסנדלים, ילדה רזה וגמלונית שמתערסלת קדימה ואחורה וממלמלת:
אני.
שוב ושוב:
אני.
אני.
ילדה רזה בגופייה לבנה רחבה שמתנפחת ברוח, רגליה מקופלות, ברכיה צמודות אל חזהּ. ילדה שממלמלת נגד הרוח והים:
אני.
אני.
ובאותו הרגע מתרומם גל ענק ומתנפץ בשאון שגורם לילדה להתנתק מעצמה, היא נעלמת לעצמה, היא לא, והיכן האני הזה עכשיו? אותו מבנה שברירי שמורכב ממילים התנדף, ובמקומו נותר רק אין אני רחב ידיים: הים.
אני הולכת לשתות עוד כוס מים.
 
מישהו אוחז בידה ומוביל אותה נגד הרוח, מישהו מוביל את הילדה הרזה והגמלונית עם הגופייה הלבנה שמגיעה לה עד הירכיים, מישהו פורש בד אדום על החול, מושיב עליו את הילדה ואומר לה מה היא אמורה להגיד. על מה היא אמורה לחזור.
אני.
אני.
המצב הזה חוזר על עצמו מדי יום ביומו, בערבים. זאת אומרת, הילדה שיושבת פתאום על החול ומתערסלת ואומרת אני, ומחיקתה על ידי שאגתו של הגל המתנפץ שהופך לקצף שגולש במהירות על החול.
 
דודה איסבל, כפי שהיא עצמה סיפרה לי כעבור זמן, הגיעה מברקלי, קליפורניה, למָסָטלָן, סינָלוֹאָה, כדי לקבל את הירושה שלה, מפעל טונה שנקרא "נחמה". "טונה נחמה". שם שאין גרוע ממנו למפעל דגים, כפי שבישר לנו מומחה בשיווק שנים רבות אחר כך.
יום בהיר אחד ירדה דודה איסבל ממטוס שהבהיק תחת השמש על מסלול הנחיתה בנמל התעופה הקטן של מסטלן, לגופה בגדים לבנים, מכנסיים וחולצת פשתן לבנים, לראשה כובע קש רחב שוליים ועל פניה משקפי שמש גדולים, וחצתה את המסלול כשידה הימנית נצמדת אל עורפה כדי שלא יעוף לה כובע הקש רחב השוליים.
ומנמל התעופה היא נסעה היישר אל מפעל הטונה. אל הירושה שלה, שנאמדה בכמה מיליוני דולרים. המפעל תפס 2 רחובות שלמים, כלל 2 מבני בטון ובניין זכוכית והשתרע מהרחוב ועד המזחים הפרטיים שלו, ארבעה מזחים מקבילים שעשרים ספינות דיג עגונות התנודדו במימיהם.
דודה שלי תיעבה אותו, את המפעל, מהרגע הראשון. את ריח המלחת המהול בצחנה הרקובה של הדגים המתים.
לבושה כל כולה בפשתן לבן, היא נכנסה אל מבנה הבטון הראשון, שלא היו בו חלונות, ונעצרה מול שולחנות העבודה שעליהם, בצל עננת זבובים מזמזמת, רוקנו הפועלות את דגי הטונה בשיטתיות לאורכם של 8 שולחנות.
היא העדיפה לשאת את עיניה אל עננת הזבובים ושאלה:
למה לעזאזל אתן לא מרססות?
כי אם נרסס, גברתי, ענתה לה המדריכה, הכימיקלים של הריסוס ייספגו בדגים.
באותו הרגע היא העזה להשפיל את המבט.
על השולחנות, הפועלות רוקנו את דגי הטונה בשיטתיות. האחת פתחה את הדג לכל אורכו בסכין, כפותחת אותו בריצ'רץ' לכל האורך. ואחר כך העבירה אותו לפועלת הבאה, שתחבה אל בטנו את 2 ידיה העטופות בכפפות לטקס ורודות שהגיעו לה עד המרפקים כדי לעקור את קרביו ולהשליך אותם מול השולחן, אל ערמת הקרביים האדומים, הוורודים והסגולים שכיסו את הרצפה. השלישית חתכה לו את הראש במכה והשליכה אותו לפח שעמד לידה.
 
דודה שלי כיסתה את פיה בגועל, וכשהיא מהלכת על עקבי העץ של סנדליה הלבנים, התקדמה בחיפזון על שלוליות המים הוורודות, המוקצפות, שלוליות של מי ים מהולים בדם של הטונה, נכנסה לחדר שירותים שבחללו התעופפו 100 זבובים ושריח הדגים המתים התערבב בו בריח של חרא טרי, ולפני שהספיקה להגיע לאסלה, הקיאה באחד הכיורים.
לדודתי האלגנטית, איסבל, היה צפוי הגרוע ביותר.
מונית הסיעה אותה ברחובות האספלט המחוררים של אותו כפר של בתי בטון נמוכים, ברחובות אספלט שהבהיקו כמו פלדה תחת השמש, ועצרה לה מול הבית שהוריש לה סבי הגדול, או סבה.
מאחורי מדשאה יבשה ומצהיבה וכמה עצי דקל ענקיים שעליהם הארוכים יבשים ועלובים התנשא הארמון הלבן, הצרפתי, הדו־קומתי, המתפורר, ששוליו העליונים מעוטרים במעקה משונן וגאה. ארמון שכיווני האוויר ורצפת השיש המשובצת שלו לא הצליחו לכפר על תקרותיו ההרוסות, על קורות הברזל המתנדנדות שהיו תלויות בחללו, על זגוגיותיו הפרוצות או הסדוקות ועל תריסי העץ השבורים שלו. ארמון צרפתי שנבנה במאה ה־19 על ידי סבי הגדול, מייסדה של "טונה נחמה".
בחדר השינה המשקיף אל הים היו 2 המזרנים של המיטה הזוגית רקובים, ובמרכזו של אחד מהם נפער חור, לועו של קן נמלים אדומות שהתקדמו, נחילים־נחילים, במורד 4 הרגליים של המיטה, חלפו מתחת לחריצים של 4 הדלתות ופלשו ל־4 המסדרונות שחיברו בין 12 החדרים של הקומה השנייה.
כך שבלילה הראשון ישנה הדודה בערסל שמצאה בסלון, תלויה בין עמוד דורי אחד למשנהו, לצד חלון שגם הוא היה נטול זגוגיות ושגם ממנו ניבט הים.
ובשנתה, סיפרה לי כעבור זמן דודה איסבל, היא שמעה פתאום צעדים ואחר כך חשה הבל פה באפה.
מבועתת היא פקחה את העיניים ונתקלה במין דבר שמחצית פניו מוסתרת מאחורי רעמת שיער מדובללת. בברייה כהה ועירומה, שעיניה הגדולות ניבטות מבעד לרעמתה, במין דבר פראי כזה שלטש בה עיניים.
מי את? מילמלה דודה איסבל.
והדבר הזה נסוג 2 צעדים לאחור.
דודה איסבל זינקה מהערסל במהירות הבזק, והדבר הזה נסוג עוד 2 צעדים לאחור.
דודה איסבל פסעה 2 צעדים לפנים, והברייה ברחה בריצה כי פחדה מדודה איסבל יותר מכפי שדודה איסבל פחדה ממנה.
דודה איסבל ראתה אותה רצה במורד המדרגות לכיוון המרתף כמו צל שחולף באוויר הכחול הכהה, היא שמעה אותה חוסמת במוט את דלת העץ, היא שמעה רעש מחריש אוזניים של ניפוץ חפצים על קירות המרתף, רעש שלפי הסיפורים של הדודה, נמשך שעתיים או שלוש והתערבב לפרקים ביללות מחרידות שלא הניחו לה לחשוב על שום דבר אחר: היא ניגשה אל המזוודה שלה, הוציאה בקבוק ויסקי, נשכבה בערסל וחיסלה חצי בקבוק בלגימות גדולות, אבל גם אז לא נתן לה הבלגן לישון, עד שלפנות בוקר זה נפסק לבסוף, אחרי יללה אחרונה ואחרי חבטה אחרונה.
 
כשהתעוררה השתקף אור הצהריים ברצפת השיש ובקירות הלבנים ומהמטבח עלה קרקוש יבש.
את הקולות השמיעה הפרה, המשרתת של הבית, שטחנה פולי קפה במטחנה. 2 הנשים החליפו ברכות שלום, הפרה שפכה את אבקת הקפה לקנקן של מים רותחים, מזגה את הקפה לספל מבעד למסננת ואחר כך מזגה קפה לספל נוסף, הכול בשתיקה, ואף על פי שעד אותו היום הן רק שמעו זו על זו, התיישבו 2 הנשים אל השולחן ומיד החלו לערוך את רשימת המטלות של הבית.
מזון וחומרי ניקוי, בדחיפות, ושורה של עובדים שהיה צריך לשכור. גנן, משרת ונהג קבועים, קוטל נמלים לשבוע אחד, ממרק למרצפות השיש לפרק זמן של חודש, ולפרק זמן של חודשיים ימים 12 פועלים שישפצו את הקירות, יתקינו זגוגיות בחלונות ויכניסו את הרהיטים הביתה כשתגיע ההובלה.
בשלב מסוים קמה הדודה מהשולחן, הדליקה סיגריה, נשענה על התנור וסיפרה לפרה על ההיתקלות שלה בדבר ההוא בלילה הקודם.
אה, הילדה, ציחקקה הפרה.
הילדה?
היא חיה פה. לא אמרו לך?
מי היה אמור להגיד לי?
אחותך, אלא מי.
הפרה המשיכה לצחקק:
מה, אחותך באמת שכחה לספר לך על הילדה?
לא דיברתי עם אחותי לפני מותה, אמרה דודה שלי. לא היינו בקשר.
אה, הבנתי.
ולמה הילדה חיה פה?
לפרה לקח זמן לענות.
מרחמנות, אני מניחה.
על קיר המטבח היתה תלויה סכין על מסמר. דודה שלי לקחה אותה וירדה עם הפרה אל קומת המרתף שבה, מאחורי הדלת, היא מצאה מחסן קודר ומסריח. על הרצפה היו פזורים שברי בקבוקים וקורות עץ רצוצות ופיסות רהיטים, ומעבר לאחת הפינות סינוור אותה האור: מבעד לפרצה שופעת אור בקיר נשקפה לגונה בים, ובה מכלאת קורות אשר בפינתה המרוחקת ביותר עמד, דקיק כמו קו שחור במים בצבע הטורקיז, הים מגיע אל מותניו, הדבר הזה.
הדבר הזה צלל לתוך המים ויצא כשבידו חפץ רוטט בצבע אדום, דג אדום שהחליק מידו וקפץ למים. הצחוק המתגלגל שלו הגיע לאוזניהן.
היא נראית מרוצה, אמרה הדודה.
כן, ברור. או שהיא מאושרת, או שהיא מעוצבנת, הוא שהיא מנותקת. אלה שלושת המצבים היחידים שלה. את רוצה שאני אקרא לה?
תקראי לה.
הפרה תחבה 2 אצבעות לפה ושרקה כמו מוביל בהמות.
הילדה הכהה נפנתה אליהן. והתקדמה לקראתן באטיות רבה. אבל כל 3 צעדים היא עצרה במקומה, מבוהלת.
היא לא מדברת, דיווחה הפרה. היא רק נוהמת. והיא אוכלת בידיים, בלי סכו"ם, היא אוכלת כל מה שנותנים לה, וגם חול לח, מיוזמתה. היא מבלה את רוב הזמן במערה שלה, במרתף או במכלאת הים שלה, והיא תמיד עירומה. ואנשים מפחידים אותה, חוץ ממני, איתי היא כנועה מאוד.
הפרה חייכה כשאמרה:
כנועה כמו כלבלב.
 
לפקודת הדודה רחצה אותה הפרה באמבט השיש של החדר הראשי. היא קירצפה אותה בסבון כלים עם מברשת לניקוי רצפות עד שמתחת לגלד הזוהמה הופיע עור ורדרד. רעמת השיער העבה היתה קשיחה ופרועה כל כך שהדודה ויתרה על תספורת כזו או אחרת ופשוט הורתה לה לגזום אותה במספריים מהקרקפת, ואחר כך היא עצמה גילחה לה את הראש בסכין, בעוד הברייה מזילה ריר, מנותקת, אפופה באדים של האמבטיה החמה.
כך, עירומה וקירחת, הוציאו אותה מהאמבט, ניגבו את הריר שנזל מפיה והושיבו אותה על שרפרף: היא היתה כחושה כל כך שברכיה היו בעובי הירכיים והיה אפשר לספור את צלעותיה מבעד לעור, וציפורני הידיים והרגליים שלה היו מפותלות כמו שבלולים.
כדי לגזור אותן הן נאלצו לקחת פלאייר מהסוג שמשמש לחיתוך כבלי נחושת.
דודה שלי בחנה את הברייה הקירחת, הנקייה, שהדיפה ניחוח של סבון כלים ובהתה, מנותקת, בחלל החדר, ובאותו הרגע הבחינה בפציעה על גבה. הפציעה השתרעה מהכתף הימנית ועד הקצה השמאלי של המותן. נוסף על כך, היא קלטה פציעה ארוכה על ירכה השמאלית. ולאורך הזרועות, הימנית והשמאלית גם יחד, היא ראתה כמה פציעות עגולות.
היא הזדעזעה.
ועיניה פגשו את העיניים התועות של הילדה. הן היו ירוקות. ירוקות בהירות.
כמו העיניים של הדודה.
הדודה הדליקה סיגריה וקראה לפרה לעלות לחדר הראשי.
אוקיי, פרה, את יכולה להסביר לי פעם נוספת למה הדבר הזה חי פה?
האמת, אין לי מושג. כששואלים אותי אני עונה שזה מפני שאחותך ריחמה עליה.
ועכשיו תסבירי לי שוב, ממתי בדיוק היא חיה ככה?
לפי מה שאני יודעת, מהיום שהיא נולדה. כשאני הגעתי לעבוד פה, היא כבר היתה בבית. או יותר נכון למטה, במרתף, ובמכלאת הים שלה, וכשהיו באים אורחים, אחותך היתה מבקשת ממני לקחת אותה למחסן העצים, בקצה השני של הגן, כדי שלא ישמעו את כל הבלגן שלה אם היא תחטוף פתאום עצבים.
דודה איסבל נשפה את העשן של הסיגריה שלה באטיות.
והיא חטפה מכות? שאלה.
מה, מאחותך?
או ממך. או ממישהו. תגידי לי את, מי פצע אותה ככה?
לא אני, התגוננה הפרה.
אז אחותי? דרשה דודה שלי לדעת.
היו ימים שהגברת הרביצה לה, אמרה הפרה והסיטה את מבטה. היא היתה נועלת אותה בחדר ומצליפה בה בחגורה, עם הצד של האבזם, ואני רק הייתי שומעת את הצרחות של הילדה וממשיכה לבשל, כי מה עוד יכולתי לעשות?
דודה איסבל המשיכה לעשן, משקיפה על הים מבעד לחלון.
הפרה המשיכה:
אני חושבת שזה כי היא נולדה טמבלית.
מה זאת אומרת טמבלית?
סתומה, נו, את יודעת. מפגרת.
אז מה בגלל זה?
בגלל זה אחותך היתה מתעצבנת עליה ובגלל זה היא היתה מרביצה לה ובגלל זה היא כלאה אותה מהיום שהיא נולדה.
אבל אני ראיתי עליה סימני כוויות, אמרה דודה שלי. כי להכות ילדה זה חמור, אבל לשרוף אותה? על כוויית ילדים צריך להושיב אנשים בכלא.
הפרה לא פצתה פה.
אחר כך היא מילמלה:
אבל אני אגיד לך משהו. מי שישן על הרצפה, כמו הילדה, חוטף נשיכות מהג'וקים. יכול להיות שחלק מהפצעים שלה הן בגלל זה.
הדודה נשפה באפה. היתה לה שאלה נוספת.
ותגידי לי משהו, לפני מותה אחותי קראה לילדה כדי להיפרד ממנה?
הפרה השפילה את מבטה:
אל תיעלבי, אבל אחותך היתה טיפוס קשה. אחותך מתה לבד. אחרי השבץ המוחי, כשהיא כבר היתה מאובנת כולה וגם התחילה ללכת מוזר, קודם רגל אחת, ורק אחרי מלא זמן הרגל השנייה, אחרי שהשתתקו לה הידיים, וכשאפילו לנשום היא בקושי יכלה, היא קראה ל־2 פועלים ממפעל הדגים כדי שיושיבו אותה בתוך הג'יפ שלה ונסעה לאזור ההרים. אחרי זה המשטרה בדקה את הסימנים על הכביש ואמרה שהיא המשיכה לנסוע ישר באיזה עיקול לקראת הפסגה, כאילו הכביש נמשך לפניה.
הדודה ביקשה:
תמשיכי, פרה.
אין עוד הרבה מה לספר. אחרי כמה זמן מצאו את השרידים שלה באחד המדרונות, בין הקקטוסים, אבל רק את השלד. ואפילו לא את כולו. את בית הצלעות, את הגולגולת, את הזרועות ואת העצמות הקטנות של האצבעות של אחת הידיים. וזה הכול. את הבשר אכלו הקונדורים, ואת שאר העצמות מי יודע, אולי הזאבים לקחו אותן.
זה בדם שלנו, אמרה דודה איסבל.
מה, גברת?
להיות קשים. ואת העצמות, קברתם?
קברנו אותן בגינה, אבל על המצבה כתבנו רק את השם שלה. בלי צלב ובלי כלום. לא ידענו מה היתה הדת של הגברת.
לא היתה לה דת, אמרה דודה איסבל. למשפחת נייֵטו אין דת. ועכשיו, תחשבי טוב־טוב לפני שאת עונה לי, בסדר, פרה?
כן, גברתי.
זאת הבת של אחותי, נכון?
מה, הדבר הזה?
כן, הדבר הזה.
לפרה לקח זמן לענות.
לא, אמרה. נראה לך? אחותך היתה אומרת על זה משהו, את לא חושבת? והיא לא אמרה כלום.
 
האמת, אין לי מושג מתי עלה בדעתה של דודה שלי הרעיון שהדבר הזה הוא אחייניתה. ואף על פי כן היא אימצה את הרעיון והחליטה להפוך אותו לבן אדם.
דבר ראשון, היא הקדישה מאמצים כדי לגרום לו לבטא את המילה הראשונה שלו:
אני.
אני.
אני.
היא היתה אוחזת בידו ומובילה אותו אל החוף, פורשת בד אדום על החול הלוהט ומושיבה אותו שם, כשברכיו מקופלות אל חזהו, ואז היה הדבר הזה אמור להגיד אני, אני, נגד הרוח והים.
וכך, ב־21 באוגוסט 1978, נולדתי אני מול הים, צועקת אני מלוא ריאותי, מפותחת לחלוטין וקירחת, כשלרגלי גרביים וסנדלים והכול.

סבינה ברמן

סבינה ברמן (שם אביה) גולדברג (שם אמה) (21.8.1954) מציגה את עצמה: יהודייה אשכנזייה, נקסיקנית, אישה ומחזאית, בסדר הזה. 

היא סופרת, מחזאית, כותבת מסות ובימאית קולנוע וטלביזיה, והיום גם מגישת טלויזיה פופולרית. היא מבין היצרים האמיצים והחדשניים ביותר בשפה הספרדית היום. יצירתה עוסקת בעיקר בנושא של גיוון (אדם וחיה), שונות והמכשולים שלו: החתירה לשליטה, עם נגזרותיה (סמכותיות, אלימות, אפליה). הסגנון שלה מאופיין באוונגרד, הומור, אירוניה, חוסר אמון בכל סוג שיח רשמי, חתרנות, בצורך לחצות את גבולות המין ואת גבולות השפה עצמה.

עוד על הספר

  • תרגום: רינת שניידובר
  • הוצאה: כנרת זמורה דביר
  • תאריך הוצאה: אוקטובר 2014
  • קטגוריה: פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 270 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 4 שעות ו 30 דק'

ניתן למצוא גם ב -

אני שצללתי בלב העולם סבינה ברמן

1

... הים
...החוף הלבן...
 
הים, זרוע ניצוצות של שמש עד האופק.
אחר כך החוף הלבן, יעדו של הקצף שנותר מהתפרקות הגלים. ואחר כך, בשמים, שמש לבנה שיוקדת בעוצמה כזאת שהלהבות גולשות החוצה מהכדור.
אני צמאה.
אני מפסיקה לכתוב כדי ללכת לשתות כוס מים.
 
ואחר כך, יום בהיר אחד, ילדה יושבת על בד אדום שפרוש על החול הלבן, ברכיה מקופלות אל חזהּ, לרגליה גרביים וסנדלים, ילדה רזה וגמלונית שמתערסלת קדימה ואחורה וממלמלת:
אני.
שוב ושוב:
אני.
אני.
ילדה רזה בגופייה לבנה רחבה שמתנפחת ברוח, רגליה מקופלות, ברכיה צמודות אל חזהּ. ילדה שממלמלת נגד הרוח והים:
אני.
אני.
ובאותו הרגע מתרומם גל ענק ומתנפץ בשאון שגורם לילדה להתנתק מעצמה, היא נעלמת לעצמה, היא לא, והיכן האני הזה עכשיו? אותו מבנה שברירי שמורכב ממילים התנדף, ובמקומו נותר רק אין אני רחב ידיים: הים.
אני הולכת לשתות עוד כוס מים.
 
מישהו אוחז בידה ומוביל אותה נגד הרוח, מישהו מוביל את הילדה הרזה והגמלונית עם הגופייה הלבנה שמגיעה לה עד הירכיים, מישהו פורש בד אדום על החול, מושיב עליו את הילדה ואומר לה מה היא אמורה להגיד. על מה היא אמורה לחזור.
אני.
אני.
המצב הזה חוזר על עצמו מדי יום ביומו, בערבים. זאת אומרת, הילדה שיושבת פתאום על החול ומתערסלת ואומרת אני, ומחיקתה על ידי שאגתו של הגל המתנפץ שהופך לקצף שגולש במהירות על החול.
 
דודה איסבל, כפי שהיא עצמה סיפרה לי כעבור זמן, הגיעה מברקלי, קליפורניה, למָסָטלָן, סינָלוֹאָה, כדי לקבל את הירושה שלה, מפעל טונה שנקרא "נחמה". "טונה נחמה". שם שאין גרוע ממנו למפעל דגים, כפי שבישר לנו מומחה בשיווק שנים רבות אחר כך.
יום בהיר אחד ירדה דודה איסבל ממטוס שהבהיק תחת השמש על מסלול הנחיתה בנמל התעופה הקטן של מסטלן, לגופה בגדים לבנים, מכנסיים וחולצת פשתן לבנים, לראשה כובע קש רחב שוליים ועל פניה משקפי שמש גדולים, וחצתה את המסלול כשידה הימנית נצמדת אל עורפה כדי שלא יעוף לה כובע הקש רחב השוליים.
ומנמל התעופה היא נסעה היישר אל מפעל הטונה. אל הירושה שלה, שנאמדה בכמה מיליוני דולרים. המפעל תפס 2 רחובות שלמים, כלל 2 מבני בטון ובניין זכוכית והשתרע מהרחוב ועד המזחים הפרטיים שלו, ארבעה מזחים מקבילים שעשרים ספינות דיג עגונות התנודדו במימיהם.
דודה שלי תיעבה אותו, את המפעל, מהרגע הראשון. את ריח המלחת המהול בצחנה הרקובה של הדגים המתים.
לבושה כל כולה בפשתן לבן, היא נכנסה אל מבנה הבטון הראשון, שלא היו בו חלונות, ונעצרה מול שולחנות העבודה שעליהם, בצל עננת זבובים מזמזמת, רוקנו הפועלות את דגי הטונה בשיטתיות לאורכם של 8 שולחנות.
היא העדיפה לשאת את עיניה אל עננת הזבובים ושאלה:
למה לעזאזל אתן לא מרססות?
כי אם נרסס, גברתי, ענתה לה המדריכה, הכימיקלים של הריסוס ייספגו בדגים.
באותו הרגע היא העזה להשפיל את המבט.
על השולחנות, הפועלות רוקנו את דגי הטונה בשיטתיות. האחת פתחה את הדג לכל אורכו בסכין, כפותחת אותו בריצ'רץ' לכל האורך. ואחר כך העבירה אותו לפועלת הבאה, שתחבה אל בטנו את 2 ידיה העטופות בכפפות לטקס ורודות שהגיעו לה עד המרפקים כדי לעקור את קרביו ולהשליך אותם מול השולחן, אל ערמת הקרביים האדומים, הוורודים והסגולים שכיסו את הרצפה. השלישית חתכה לו את הראש במכה והשליכה אותו לפח שעמד לידה.
 
דודה שלי כיסתה את פיה בגועל, וכשהיא מהלכת על עקבי העץ של סנדליה הלבנים, התקדמה בחיפזון על שלוליות המים הוורודות, המוקצפות, שלוליות של מי ים מהולים בדם של הטונה, נכנסה לחדר שירותים שבחללו התעופפו 100 זבובים ושריח הדגים המתים התערבב בו בריח של חרא טרי, ולפני שהספיקה להגיע לאסלה, הקיאה באחד הכיורים.
לדודתי האלגנטית, איסבל, היה צפוי הגרוע ביותר.
מונית הסיעה אותה ברחובות האספלט המחוררים של אותו כפר של בתי בטון נמוכים, ברחובות אספלט שהבהיקו כמו פלדה תחת השמש, ועצרה לה מול הבית שהוריש לה סבי הגדול, או סבה.
מאחורי מדשאה יבשה ומצהיבה וכמה עצי דקל ענקיים שעליהם הארוכים יבשים ועלובים התנשא הארמון הלבן, הצרפתי, הדו־קומתי, המתפורר, ששוליו העליונים מעוטרים במעקה משונן וגאה. ארמון שכיווני האוויר ורצפת השיש המשובצת שלו לא הצליחו לכפר על תקרותיו ההרוסות, על קורות הברזל המתנדנדות שהיו תלויות בחללו, על זגוגיותיו הפרוצות או הסדוקות ועל תריסי העץ השבורים שלו. ארמון צרפתי שנבנה במאה ה־19 על ידי סבי הגדול, מייסדה של "טונה נחמה".
בחדר השינה המשקיף אל הים היו 2 המזרנים של המיטה הזוגית רקובים, ובמרכזו של אחד מהם נפער חור, לועו של קן נמלים אדומות שהתקדמו, נחילים־נחילים, במורד 4 הרגליים של המיטה, חלפו מתחת לחריצים של 4 הדלתות ופלשו ל־4 המסדרונות שחיברו בין 12 החדרים של הקומה השנייה.
כך שבלילה הראשון ישנה הדודה בערסל שמצאה בסלון, תלויה בין עמוד דורי אחד למשנהו, לצד חלון שגם הוא היה נטול זגוגיות ושגם ממנו ניבט הים.
ובשנתה, סיפרה לי כעבור זמן דודה איסבל, היא שמעה פתאום צעדים ואחר כך חשה הבל פה באפה.
מבועתת היא פקחה את העיניים ונתקלה במין דבר שמחצית פניו מוסתרת מאחורי רעמת שיער מדובללת. בברייה כהה ועירומה, שעיניה הגדולות ניבטות מבעד לרעמתה, במין דבר פראי כזה שלטש בה עיניים.
מי את? מילמלה דודה איסבל.
והדבר הזה נסוג 2 צעדים לאחור.
דודה איסבל זינקה מהערסל במהירות הבזק, והדבר הזה נסוג עוד 2 צעדים לאחור.
דודה איסבל פסעה 2 צעדים לפנים, והברייה ברחה בריצה כי פחדה מדודה איסבל יותר מכפי שדודה איסבל פחדה ממנה.
דודה איסבל ראתה אותה רצה במורד המדרגות לכיוון המרתף כמו צל שחולף באוויר הכחול הכהה, היא שמעה אותה חוסמת במוט את דלת העץ, היא שמעה רעש מחריש אוזניים של ניפוץ חפצים על קירות המרתף, רעש שלפי הסיפורים של הדודה, נמשך שעתיים או שלוש והתערבב לפרקים ביללות מחרידות שלא הניחו לה לחשוב על שום דבר אחר: היא ניגשה אל המזוודה שלה, הוציאה בקבוק ויסקי, נשכבה בערסל וחיסלה חצי בקבוק בלגימות גדולות, אבל גם אז לא נתן לה הבלגן לישון, עד שלפנות בוקר זה נפסק לבסוף, אחרי יללה אחרונה ואחרי חבטה אחרונה.
 
כשהתעוררה השתקף אור הצהריים ברצפת השיש ובקירות הלבנים ומהמטבח עלה קרקוש יבש.
את הקולות השמיעה הפרה, המשרתת של הבית, שטחנה פולי קפה במטחנה. 2 הנשים החליפו ברכות שלום, הפרה שפכה את אבקת הקפה לקנקן של מים רותחים, מזגה את הקפה לספל מבעד למסננת ואחר כך מזגה קפה לספל נוסף, הכול בשתיקה, ואף על פי שעד אותו היום הן רק שמעו זו על זו, התיישבו 2 הנשים אל השולחן ומיד החלו לערוך את רשימת המטלות של הבית.
מזון וחומרי ניקוי, בדחיפות, ושורה של עובדים שהיה צריך לשכור. גנן, משרת ונהג קבועים, קוטל נמלים לשבוע אחד, ממרק למרצפות השיש לפרק זמן של חודש, ולפרק זמן של חודשיים ימים 12 פועלים שישפצו את הקירות, יתקינו זגוגיות בחלונות ויכניסו את הרהיטים הביתה כשתגיע ההובלה.
בשלב מסוים קמה הדודה מהשולחן, הדליקה סיגריה, נשענה על התנור וסיפרה לפרה על ההיתקלות שלה בדבר ההוא בלילה הקודם.
אה, הילדה, ציחקקה הפרה.
הילדה?
היא חיה פה. לא אמרו לך?
מי היה אמור להגיד לי?
אחותך, אלא מי.
הפרה המשיכה לצחקק:
מה, אחותך באמת שכחה לספר לך על הילדה?
לא דיברתי עם אחותי לפני מותה, אמרה דודה שלי. לא היינו בקשר.
אה, הבנתי.
ולמה הילדה חיה פה?
לפרה לקח זמן לענות.
מרחמנות, אני מניחה.
על קיר המטבח היתה תלויה סכין על מסמר. דודה שלי לקחה אותה וירדה עם הפרה אל קומת המרתף שבה, מאחורי הדלת, היא מצאה מחסן קודר ומסריח. על הרצפה היו פזורים שברי בקבוקים וקורות עץ רצוצות ופיסות רהיטים, ומעבר לאחת הפינות סינוור אותה האור: מבעד לפרצה שופעת אור בקיר נשקפה לגונה בים, ובה מכלאת קורות אשר בפינתה המרוחקת ביותר עמד, דקיק כמו קו שחור במים בצבע הטורקיז, הים מגיע אל מותניו, הדבר הזה.
הדבר הזה צלל לתוך המים ויצא כשבידו חפץ רוטט בצבע אדום, דג אדום שהחליק מידו וקפץ למים. הצחוק המתגלגל שלו הגיע לאוזניהן.
היא נראית מרוצה, אמרה הדודה.
כן, ברור. או שהיא מאושרת, או שהיא מעוצבנת, הוא שהיא מנותקת. אלה שלושת המצבים היחידים שלה. את רוצה שאני אקרא לה?
תקראי לה.
הפרה תחבה 2 אצבעות לפה ושרקה כמו מוביל בהמות.
הילדה הכהה נפנתה אליהן. והתקדמה לקראתן באטיות רבה. אבל כל 3 צעדים היא עצרה במקומה, מבוהלת.
היא לא מדברת, דיווחה הפרה. היא רק נוהמת. והיא אוכלת בידיים, בלי סכו"ם, היא אוכלת כל מה שנותנים לה, וגם חול לח, מיוזמתה. היא מבלה את רוב הזמן במערה שלה, במרתף או במכלאת הים שלה, והיא תמיד עירומה. ואנשים מפחידים אותה, חוץ ממני, איתי היא כנועה מאוד.
הפרה חייכה כשאמרה:
כנועה כמו כלבלב.
 
לפקודת הדודה רחצה אותה הפרה באמבט השיש של החדר הראשי. היא קירצפה אותה בסבון כלים עם מברשת לניקוי רצפות עד שמתחת לגלד הזוהמה הופיע עור ורדרד. רעמת השיער העבה היתה קשיחה ופרועה כל כך שהדודה ויתרה על תספורת כזו או אחרת ופשוט הורתה לה לגזום אותה במספריים מהקרקפת, ואחר כך היא עצמה גילחה לה את הראש בסכין, בעוד הברייה מזילה ריר, מנותקת, אפופה באדים של האמבטיה החמה.
כך, עירומה וקירחת, הוציאו אותה מהאמבט, ניגבו את הריר שנזל מפיה והושיבו אותה על שרפרף: היא היתה כחושה כל כך שברכיה היו בעובי הירכיים והיה אפשר לספור את צלעותיה מבעד לעור, וציפורני הידיים והרגליים שלה היו מפותלות כמו שבלולים.
כדי לגזור אותן הן נאלצו לקחת פלאייר מהסוג שמשמש לחיתוך כבלי נחושת.
דודה שלי בחנה את הברייה הקירחת, הנקייה, שהדיפה ניחוח של סבון כלים ובהתה, מנותקת, בחלל החדר, ובאותו הרגע הבחינה בפציעה על גבה. הפציעה השתרעה מהכתף הימנית ועד הקצה השמאלי של המותן. נוסף על כך, היא קלטה פציעה ארוכה על ירכה השמאלית. ולאורך הזרועות, הימנית והשמאלית גם יחד, היא ראתה כמה פציעות עגולות.
היא הזדעזעה.
ועיניה פגשו את העיניים התועות של הילדה. הן היו ירוקות. ירוקות בהירות.
כמו העיניים של הדודה.
הדודה הדליקה סיגריה וקראה לפרה לעלות לחדר הראשי.
אוקיי, פרה, את יכולה להסביר לי פעם נוספת למה הדבר הזה חי פה?
האמת, אין לי מושג. כששואלים אותי אני עונה שזה מפני שאחותך ריחמה עליה.
ועכשיו תסבירי לי שוב, ממתי בדיוק היא חיה ככה?
לפי מה שאני יודעת, מהיום שהיא נולדה. כשאני הגעתי לעבוד פה, היא כבר היתה בבית. או יותר נכון למטה, במרתף, ובמכלאת הים שלה, וכשהיו באים אורחים, אחותך היתה מבקשת ממני לקחת אותה למחסן העצים, בקצה השני של הגן, כדי שלא ישמעו את כל הבלגן שלה אם היא תחטוף פתאום עצבים.
דודה איסבל נשפה את העשן של הסיגריה שלה באטיות.
והיא חטפה מכות? שאלה.
מה, מאחותך?
או ממך. או ממישהו. תגידי לי את, מי פצע אותה ככה?
לא אני, התגוננה הפרה.
אז אחותי? דרשה דודה שלי לדעת.
היו ימים שהגברת הרביצה לה, אמרה הפרה והסיטה את מבטה. היא היתה נועלת אותה בחדר ומצליפה בה בחגורה, עם הצד של האבזם, ואני רק הייתי שומעת את הצרחות של הילדה וממשיכה לבשל, כי מה עוד יכולתי לעשות?
דודה איסבל המשיכה לעשן, משקיפה על הים מבעד לחלון.
הפרה המשיכה:
אני חושבת שזה כי היא נולדה טמבלית.
מה זאת אומרת טמבלית?
סתומה, נו, את יודעת. מפגרת.
אז מה בגלל זה?
בגלל זה אחותך היתה מתעצבנת עליה ובגלל זה היא היתה מרביצה לה ובגלל זה היא כלאה אותה מהיום שהיא נולדה.
אבל אני ראיתי עליה סימני כוויות, אמרה דודה שלי. כי להכות ילדה זה חמור, אבל לשרוף אותה? על כוויית ילדים צריך להושיב אנשים בכלא.
הפרה לא פצתה פה.
אחר כך היא מילמלה:
אבל אני אגיד לך משהו. מי שישן על הרצפה, כמו הילדה, חוטף נשיכות מהג'וקים. יכול להיות שחלק מהפצעים שלה הן בגלל זה.
הדודה נשפה באפה. היתה לה שאלה נוספת.
ותגידי לי משהו, לפני מותה אחותי קראה לילדה כדי להיפרד ממנה?
הפרה השפילה את מבטה:
אל תיעלבי, אבל אחותך היתה טיפוס קשה. אחותך מתה לבד. אחרי השבץ המוחי, כשהיא כבר היתה מאובנת כולה וגם התחילה ללכת מוזר, קודם רגל אחת, ורק אחרי מלא זמן הרגל השנייה, אחרי שהשתתקו לה הידיים, וכשאפילו לנשום היא בקושי יכלה, היא קראה ל־2 פועלים ממפעל הדגים כדי שיושיבו אותה בתוך הג'יפ שלה ונסעה לאזור ההרים. אחרי זה המשטרה בדקה את הסימנים על הכביש ואמרה שהיא המשיכה לנסוע ישר באיזה עיקול לקראת הפסגה, כאילו הכביש נמשך לפניה.
הדודה ביקשה:
תמשיכי, פרה.
אין עוד הרבה מה לספר. אחרי כמה זמן מצאו את השרידים שלה באחד המדרונות, בין הקקטוסים, אבל רק את השלד. ואפילו לא את כולו. את בית הצלעות, את הגולגולת, את הזרועות ואת העצמות הקטנות של האצבעות של אחת הידיים. וזה הכול. את הבשר אכלו הקונדורים, ואת שאר העצמות מי יודע, אולי הזאבים לקחו אותן.
זה בדם שלנו, אמרה דודה איסבל.
מה, גברת?
להיות קשים. ואת העצמות, קברתם?
קברנו אותן בגינה, אבל על המצבה כתבנו רק את השם שלה. בלי צלב ובלי כלום. לא ידענו מה היתה הדת של הגברת.
לא היתה לה דת, אמרה דודה איסבל. למשפחת נייֵטו אין דת. ועכשיו, תחשבי טוב־טוב לפני שאת עונה לי, בסדר, פרה?
כן, גברתי.
זאת הבת של אחותי, נכון?
מה, הדבר הזה?
כן, הדבר הזה.
לפרה לקח זמן לענות.
לא, אמרה. נראה לך? אחותך היתה אומרת על זה משהו, את לא חושבת? והיא לא אמרה כלום.
 
האמת, אין לי מושג מתי עלה בדעתה של דודה שלי הרעיון שהדבר הזה הוא אחייניתה. ואף על פי כן היא אימצה את הרעיון והחליטה להפוך אותו לבן אדם.
דבר ראשון, היא הקדישה מאמצים כדי לגרום לו לבטא את המילה הראשונה שלו:
אני.
אני.
אני.
היא היתה אוחזת בידו ומובילה אותו אל החוף, פורשת בד אדום על החול הלוהט ומושיבה אותו שם, כשברכיו מקופלות אל חזהו, ואז היה הדבר הזה אמור להגיד אני, אני, נגד הרוח והים.
וכך, ב־21 באוגוסט 1978, נולדתי אני מול הים, צועקת אני מלוא ריאותי, מפותחת לחלוטין וקירחת, כשלרגלי גרביים וסנדלים והכול.