צעד גדול מדי
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
צעד גדול מדי
מכר
מאות
עותקים
צעד גדול מדי
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

צעד גדול מדי

4.7 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

לא כך תכנן רועי ארזי את מסלול חייו: הוא מרוויח הרבה כסף, אבל לא נהנה מהעבודה שלו; הוא מחפש אהבה, אבל לא מצליח להתמיד עם אף בת זוג; והקריירה המקצועית שלו לא מתקדמת לשום מקום. חייו משתנים באחת כשהוא פוגש את נועה שדה, דוקטורנטית צעירה, הסוחפת אותו למסע מרתק ורווי סכנות בעקבות שותפה למחקר, פרופסור משה שפיגל, שנעלם רגע לפני השלמת פיתוח מחשב על משוכלל ורב עוצמה, שצפוי להותיר את האינטליגנציה האנושית הרחק מאחור.

במרדף אחרי הטכנולוגיה שעשויה לשנות את פני העולם נמצאים גם עמיתיו של הפרופסור, המשוכנעים שהוא ברח כדי ליטול לעצמו את כל הקרדיט על התגלית, והשב"כ, החושד שהוא מכר סודות מדינה בעבור בצע כסף. אם לא די באלה, איש עסקים מפוקפק, שאלגוריתם חדשני שהפרופסור פיתח עבורו והיה אמור להניב לו רווחים עצומים, לא בוחל בשום אמצעי על מנת להיות הראשון ששם את ידיו על ההמצאה המהפכנית.

צעד גדול מדי הוא רומן מתח קצבי ומטלטל, שמעורבים בו מאבקי אגו, תשוקה, יצרים וכסף, הרבה כסף. הוא חושף את נקודת המפגש של הקדמה הטכנולוגית עם העולם העסקי והאקדמי, ומתריע מפני הסכנות הגלומות בהתפתחות הטכנולוגית המהירה.

"צעד גדול מדי" הוא ספרו השני של יזם ההיי-טק דני גרינברג. ספרו הראשון אקזיט, שהפך במהרה לרב מכר, הוכתר על ידי המבקרים כאחד מספרי המתח הטובים ביותר שראו אור בישראל בשנים האחרונות.

פרק ראשון

1
 
רוב האנשים לא יודעים מראש מתי יגיע יום מותם, אבל הוא תמיד היה שונה מרוב האנשים. מסיבה זאת כמעט שעשע אותו שדווקא ביום בו התכוון לעזוב את העולם, לפחות ברוב המובנים המקובלים, מצא עצמו עומד שפוף על כיסא קטן בתוך תא צילום תמונות לדרכון במרכז מסחרי, חרד עד מוות.
הבריון גלוח הראש שהיה בעקבותיו מהרגע בו יצא מפתח ביתו, הגיע שניות ספורות אחריו למרכז המסחרי. הוא שמע את צעדי הריצה הכבדים שלו כשחלף על פני תא הצילום. קול סוליותיו הנוקשות על רצפת השיש הדהד בעוצמה בין המסדרונות, שהיו ריקים בשעות אחר הצהריים של יום שישי. הבריון התרחק, ורחש פסיעותיו התחלף בשקט ארוך ומאיים.
לפתע נשמעו שוב הצעדים - איטיים ומדודים, הולכים וקרבים. הוא עצר את נשימתו והתכווץ. ברכיו הכפופות איימו להתפקע וזיעה ניגרה מכל נקבובית בגופו. הוא הבין שנלכד כשהצעדים פסקו בדיוק מול התא. חששו התחלף בתחושת אכזבה עמוקה והכרה משתקת שלא יספיק לסיים את המשימה החשובה בחייו.
צלצול טלפון רם חתך את הדממה. המנגינה המפורסמת של חברת נוקיה, אותו צליל חודר תודעה שהשמיע הטלפון הנייד שלו כברירת מחדל. הוא אחז במצחו כמתקשה להאמין ששכח לכבות את המכשיר. הוא שלח את ידו לעבר כיס מכנסיו, אך עצר כשהבין שזה כבר מאוחר מדי.
הוא לא ידע אם הבריון חמוש, אך לא היה לו ספק שהאיש עמוס כוונות טובות כמו שכירי חרב במשט מטורקיה לעזה. הוא נראה כמי שמסוגל בנקל לגרום נזק חמור גם בלי עזרת כלי נשק כלשהו. זרועותיו החסונות יכלו, ללא ספק, לעשות את העבודה לבדן.
הוא הביט אל עבר המסך שניצב במרכז תא הצילום, ודמותו המותשת השתקפה אליו. שיערו היה פרוע, עיניו שקועות בחוריהן ועורו היה חיוור. הוא נראה כמו זומבי מסרטי אימה זולים, מת־חי - זה בדיוק מה שהיה וכך גם הרגיש.
הוא עצם את עיניו, חיבק את רגליו כאילו היו גלגל הצלה בלב ים סוער וייחל פשוט להיעלם. הוא ראה בדמיונו כיצד מוסט הווילון האפור שכיסה את פתח התא, ומחבואו נחשף. ריח זיעתו החמוצה של הבריון חדר מבעד לווילון ועלה באפו. באוזניו עלו רחשי נשימתו הכבדה. הוא החל לספור בליבו: "אחת, שתיים, שלוש..."
מנגינת הצלצול נפסקה בבת אחת.
"כן, בוס," נשמע קולו של הבריון מחוץ לתא.
הוא נשם בהקלה מסוימת כשהתחוור לו שלא היה זה הטלפון שלו שצלצל כל אותה העת. תקווה קלושה ניצתה בו וגופו הוצף אדרנלין. הוא התנשם באיטיות, ריכז את מחשבותיו, כרה את אוזניו וניסה להקשיב לשיחה. הוא ניסה לנחש מי נמצא מעברו השני של הקו. הצעקות שבקעו מן הטלפון והגיעו לאוזניו אששו עד מהרה את ניחושו.
"אתה בטוח?" הוא שמע את הבריון שואל ואחרי שניות ספורות מוסיף, "לא כדאי שאני אסיים את העבודה לפני כן?"
הוא לא התקשה להבין איזו עבודה הבריון ביקש לסיים. הוא ציפה שחייו יחלפו לנגד עיניו, תמונות־תמונות של רגעים משמעותיים שחווה, אבל משום מה הן סירבו להופיע, כאילו מרמזות שהמסך טרם ירד סופית.
"בסדר, אני מגיע," נשמע קולו של הבריון. "כן. עכשיו," הוסיף בהכנעה.
הוא נותר לעמוד על הכיסא עוד דקות ארוכות, מחשש שמדובר במלכודת. אחר כך ירד ממנו, יישר את רגליו הדואבות, נעמד מלוא קומתו ושרבב את ראשו בזהירות דרך הווילון. הוא הציץ החוצה במטרה לוודא שאין איש בסביבה לפני שהרשה לעצמו לצאת מהתא.
הוא מתח את בגדיו וצעד במהירות לעבר היציאה הרחוקה של המרכז המסחרי, מלווה את הליכתו במבטים מהירים לכל הכיוונים וסורק את השטח כמו רדאר משוכלל. כשעבר מול בית הקפה הסגור משך את תשומת ליבם של נער ונערה שישבו חבוקים על אחד השולחנות. הם נעצו בו מבטי בוז מן הסוג השמור להומלסים טורדניים.
הוא יצא משם וצעד במורד הרחוב, נלחם בכל כוחו בדחף העז לשוב אל ביתו, ולו בפעם האחרונה. הוא הגביר את מהירות הליכתו עד שעצר מונית חולפת.
"חופשת סוף שבוע?" שאל הנהג ושלח חיוך ממזרי דרך המראה לאחר ששמע את יעד הנסיעה.
"כן." ענה קצרות, בניסיון לצנן את ההתלהבות החטטנית של הנהג.
"מי נוסע לבד לצימר?" שאל הנהג והרים את גבותיו ברמיזה עבה.
"אשתי מחכה לי שם," הוא ענה וחש צביטה בחזהו על שהשתמש לשווא בזכרה של רעייתו המנוחה.
"אשתך, בטח," הנהג גיחך בקול רם.
הוא בחר לשתוק עד שיגיעו ליעדם. הנהג אמנם ניסה לשווא להמשיך בשיחה, אך חדל מכך כשלא עלה בידו לדובב את הנוסע הבלתי חברותי שנקלע למחיצתו.
כשהתקרבו ליעד, הוא הוציא מכיסו את הארנק ושילם לנהג מיד כשהמונית עצרה. אחר כך יצא, טרק את הדלת והמתין עד שהיא התרחקה מהמקום, אז החל ללכת בכביש היקפי וחלף על פני בתים אדומי רעפים ומוקפי גינות מטופחות. הוא סקר במבטו את קו הרקיע עד שהבחין במה שחיפש וירד מן הכביש. הוא צעד במעלה גבעה באמצע שדה בר ורמס ברגליו צמחייה ירוקה שכיסתה שביל כמעט בלתי נראה. כשהגיע לפסגת הגבעה נגלה לעיניו במלוא הדרו המתחם המגודר שעל בנייתו שקד בשבועות האחרונים. הוא הביט בגאווה במעשה ידיו ובחן שוב את עצמו. לא הייתה לו שום כוונה לסגת מתכניתו.
הוא פשפש בכיסיו, שלף מפתח ופתח בעזרתו מנעול עבה שהיה תלוי על שער הברזל הכבד שעמד בכניסה למתחם. השער נפתח בחריקה צורמנית והוא מיהר לסגור אותו מאחוריו לאחר שנכנס אל המתחם, השחיל את ידיו בין הסורגים ונעל אותו מבפנים.
הוא עמד מול שתי מכולות ונשא עיניו אל תורן האנטנות הגבוה שניצב ביניהם. קול טרטור מזגנים מילא את המרחב. אחר כך פתח את דלת אחת המכולות, נכנס פנימה, שפשף את ידיו כדי להתגבר על הקור העז ששרר בפנים והתיישב מול מסך מחשב מוחשך שעמד על שולחן עבודה קטן. הוא הזיז את עכבר המחשב והמסך ניעור מתרדמתו.
חלון קטן של תוכנת מסרים מידיים הופיע מולו, וחלון נוסף הציג את תמונתו כפי שנקלטה על ידי מצלמת הווידיאו שהייתה מעל המסך. הוא חיבר דיסק־און־קי לשקע מתאים והעתיק מתוכו מספר קבצים אל המחשב.
"אתה לא חייב לעשות את זה," הופיעה לפתע שורת טקסט על המסך.
הוא הביט במסך ונשך את שפתיו. כאב חד פילח את בטנו, תזכורת עגומה לכך שזמנו הולך ואוזל. "אין ברירה," הוא הקליד במהירות את התשובה. "חייבים להשלים את המשימה. אני סומך עליך. אל תאכזב אותי," אמר וקם, תחב את ידו לכיס מכנסיו ומישש באצבעותיו את הגלולה שהייתה בו.
הוא הביט סביב, בחן את הציוד בפעם האחרונה ויצא.

עוד על הספר

צעד גדול מדי דני גרינברג

1
 
רוב האנשים לא יודעים מראש מתי יגיע יום מותם, אבל הוא תמיד היה שונה מרוב האנשים. מסיבה זאת כמעט שעשע אותו שדווקא ביום בו התכוון לעזוב את העולם, לפחות ברוב המובנים המקובלים, מצא עצמו עומד שפוף על כיסא קטן בתוך תא צילום תמונות לדרכון במרכז מסחרי, חרד עד מוות.
הבריון גלוח הראש שהיה בעקבותיו מהרגע בו יצא מפתח ביתו, הגיע שניות ספורות אחריו למרכז המסחרי. הוא שמע את צעדי הריצה הכבדים שלו כשחלף על פני תא הצילום. קול סוליותיו הנוקשות על רצפת השיש הדהד בעוצמה בין המסדרונות, שהיו ריקים בשעות אחר הצהריים של יום שישי. הבריון התרחק, ורחש פסיעותיו התחלף בשקט ארוך ומאיים.
לפתע נשמעו שוב הצעדים - איטיים ומדודים, הולכים וקרבים. הוא עצר את נשימתו והתכווץ. ברכיו הכפופות איימו להתפקע וזיעה ניגרה מכל נקבובית בגופו. הוא הבין שנלכד כשהצעדים פסקו בדיוק מול התא. חששו התחלף בתחושת אכזבה עמוקה והכרה משתקת שלא יספיק לסיים את המשימה החשובה בחייו.
צלצול טלפון רם חתך את הדממה. המנגינה המפורסמת של חברת נוקיה, אותו צליל חודר תודעה שהשמיע הטלפון הנייד שלו כברירת מחדל. הוא אחז במצחו כמתקשה להאמין ששכח לכבות את המכשיר. הוא שלח את ידו לעבר כיס מכנסיו, אך עצר כשהבין שזה כבר מאוחר מדי.
הוא לא ידע אם הבריון חמוש, אך לא היה לו ספק שהאיש עמוס כוונות טובות כמו שכירי חרב במשט מטורקיה לעזה. הוא נראה כמי שמסוגל בנקל לגרום נזק חמור גם בלי עזרת כלי נשק כלשהו. זרועותיו החסונות יכלו, ללא ספק, לעשות את העבודה לבדן.
הוא הביט אל עבר המסך שניצב במרכז תא הצילום, ודמותו המותשת השתקפה אליו. שיערו היה פרוע, עיניו שקועות בחוריהן ועורו היה חיוור. הוא נראה כמו זומבי מסרטי אימה זולים, מת־חי - זה בדיוק מה שהיה וכך גם הרגיש.
הוא עצם את עיניו, חיבק את רגליו כאילו היו גלגל הצלה בלב ים סוער וייחל פשוט להיעלם. הוא ראה בדמיונו כיצד מוסט הווילון האפור שכיסה את פתח התא, ומחבואו נחשף. ריח זיעתו החמוצה של הבריון חדר מבעד לווילון ועלה באפו. באוזניו עלו רחשי נשימתו הכבדה. הוא החל לספור בליבו: "אחת, שתיים, שלוש..."
מנגינת הצלצול נפסקה בבת אחת.
"כן, בוס," נשמע קולו של הבריון מחוץ לתא.
הוא נשם בהקלה מסוימת כשהתחוור לו שלא היה זה הטלפון שלו שצלצל כל אותה העת. תקווה קלושה ניצתה בו וגופו הוצף אדרנלין. הוא התנשם באיטיות, ריכז את מחשבותיו, כרה את אוזניו וניסה להקשיב לשיחה. הוא ניסה לנחש מי נמצא מעברו השני של הקו. הצעקות שבקעו מן הטלפון והגיעו לאוזניו אששו עד מהרה את ניחושו.
"אתה בטוח?" הוא שמע את הבריון שואל ואחרי שניות ספורות מוסיף, "לא כדאי שאני אסיים את העבודה לפני כן?"
הוא לא התקשה להבין איזו עבודה הבריון ביקש לסיים. הוא ציפה שחייו יחלפו לנגד עיניו, תמונות־תמונות של רגעים משמעותיים שחווה, אבל משום מה הן סירבו להופיע, כאילו מרמזות שהמסך טרם ירד סופית.
"בסדר, אני מגיע," נשמע קולו של הבריון. "כן. עכשיו," הוסיף בהכנעה.
הוא נותר לעמוד על הכיסא עוד דקות ארוכות, מחשש שמדובר במלכודת. אחר כך ירד ממנו, יישר את רגליו הדואבות, נעמד מלוא קומתו ושרבב את ראשו בזהירות דרך הווילון. הוא הציץ החוצה במטרה לוודא שאין איש בסביבה לפני שהרשה לעצמו לצאת מהתא.
הוא מתח את בגדיו וצעד במהירות לעבר היציאה הרחוקה של המרכז המסחרי, מלווה את הליכתו במבטים מהירים לכל הכיוונים וסורק את השטח כמו רדאר משוכלל. כשעבר מול בית הקפה הסגור משך את תשומת ליבם של נער ונערה שישבו חבוקים על אחד השולחנות. הם נעצו בו מבטי בוז מן הסוג השמור להומלסים טורדניים.
הוא יצא משם וצעד במורד הרחוב, נלחם בכל כוחו בדחף העז לשוב אל ביתו, ולו בפעם האחרונה. הוא הגביר את מהירות הליכתו עד שעצר מונית חולפת.
"חופשת סוף שבוע?" שאל הנהג ושלח חיוך ממזרי דרך המראה לאחר ששמע את יעד הנסיעה.
"כן." ענה קצרות, בניסיון לצנן את ההתלהבות החטטנית של הנהג.
"מי נוסע לבד לצימר?" שאל הנהג והרים את גבותיו ברמיזה עבה.
"אשתי מחכה לי שם," הוא ענה וחש צביטה בחזהו על שהשתמש לשווא בזכרה של רעייתו המנוחה.
"אשתך, בטח," הנהג גיחך בקול רם.
הוא בחר לשתוק עד שיגיעו ליעדם. הנהג אמנם ניסה לשווא להמשיך בשיחה, אך חדל מכך כשלא עלה בידו לדובב את הנוסע הבלתי חברותי שנקלע למחיצתו.
כשהתקרבו ליעד, הוא הוציא מכיסו את הארנק ושילם לנהג מיד כשהמונית עצרה. אחר כך יצא, טרק את הדלת והמתין עד שהיא התרחקה מהמקום, אז החל ללכת בכביש היקפי וחלף על פני בתים אדומי רעפים ומוקפי גינות מטופחות. הוא סקר במבטו את קו הרקיע עד שהבחין במה שחיפש וירד מן הכביש. הוא צעד במעלה גבעה באמצע שדה בר ורמס ברגליו צמחייה ירוקה שכיסתה שביל כמעט בלתי נראה. כשהגיע לפסגת הגבעה נגלה לעיניו במלוא הדרו המתחם המגודר שעל בנייתו שקד בשבועות האחרונים. הוא הביט בגאווה במעשה ידיו ובחן שוב את עצמו. לא הייתה לו שום כוונה לסגת מתכניתו.
הוא פשפש בכיסיו, שלף מפתח ופתח בעזרתו מנעול עבה שהיה תלוי על שער הברזל הכבד שעמד בכניסה למתחם. השער נפתח בחריקה צורמנית והוא מיהר לסגור אותו מאחוריו לאחר שנכנס אל המתחם, השחיל את ידיו בין הסורגים ונעל אותו מבפנים.
הוא עמד מול שתי מכולות ונשא עיניו אל תורן האנטנות הגבוה שניצב ביניהם. קול טרטור מזגנים מילא את המרחב. אחר כך פתח את דלת אחת המכולות, נכנס פנימה, שפשף את ידיו כדי להתגבר על הקור העז ששרר בפנים והתיישב מול מסך מחשב מוחשך שעמד על שולחן עבודה קטן. הוא הזיז את עכבר המחשב והמסך ניעור מתרדמתו.
חלון קטן של תוכנת מסרים מידיים הופיע מולו, וחלון נוסף הציג את תמונתו כפי שנקלטה על ידי מצלמת הווידיאו שהייתה מעל המסך. הוא חיבר דיסק־און־קי לשקע מתאים והעתיק מתוכו מספר קבצים אל המחשב.
"אתה לא חייב לעשות את זה," הופיעה לפתע שורת טקסט על המסך.
הוא הביט במסך ונשך את שפתיו. כאב חד פילח את בטנו, תזכורת עגומה לכך שזמנו הולך ואוזל. "אין ברירה," הוא הקליד במהירות את התשובה. "חייבים להשלים את המשימה. אני סומך עליך. אל תאכזב אותי," אמר וקם, תחב את ידו לכיס מכנסיו ומישש באצבעותיו את הגלולה שהייתה בו.
הוא הביט סביב, בחן את הציוד בפעם האחרונה ויצא.