ס' זה סוד
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ס' זה סוד
מכר
מאות
עותקים
ס' זה סוד
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

ס' זה סוד

4.7 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • תרגום: ירון פריד
  • הוצאה: סלע ספרים
  • תאריך הוצאה: מאי 2014
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 243 עמ' מודפסים

קן ברואן

קן ברואן (נולד בשנת 1951) הוא סופר אירי מסוגת הפשע הבדיוני השחור והקשה.

נולד בגולוויי, הוא למד במכללת גורמנסטון במחוז מיט', ולאחר מכן באוניברסיטת טריניטי בדבלין, בה רכש תואר פרופסור במטאפיזיקה. הוא היה עשרים וחמש שנים מורה לאנגלית באפריקה, יפן, דרום מזרח אסיה ודרום אמריקה. מסעותיו היו מסוכנים לעתים, ובין היתר ישב פרק זמן בכלא הברזילאי.
ספריו שראו אור בעברית, כולם בהוצאת סלע ספרים בעריכתו של זיו כהן.

תקציר

בצאתו מבית המשוגעים, בלי טיפת אלכוהול לנחמה, אחרי שהתאושש בקושי מטראומה של אובדן, חיים חדשים ממתינים לג´ק טיילור שבע התלאות.
 
כומר בכיר מתגלה בתא הוידויים כשראשו כרות, ואירלנד כמרקחה. במקביל, שערוריה מחרידה מטלטלת את הכנסייה, וג´ק נשאב עד מהרה לתוך רשת אפלה של מזימות קטלניות. מה שג´ק אינו יודע הוא שהסכנה האמיתית הרבה יותר קרובה ואישית ממה שיוכל לדמיין אי פעם.

"ס´ זה סוד" הוא החמישי בסדרת הבלש ג'ק טיילור מאת הסופר האירי המצליח קן ברואן. הספרים הקודמים בסדרה, "מ' זה מוות", "ר' זה רצח", "ט' זה טירוף" ו"פ' זה פחד", ראו אור בעברית בסלע ספרים.

פרק ראשון

מה שאני הכי זוכר מבית המשוגעים/קן הקוקיה/המוסד הסגור לתשושי הנפש ופגועי הרוח, זה איש שחור שאולי הציל את חיי.
באירלנד?! איש שחור שמציל את חייך, כאילו, זה לא ממש שכיח או מובן מאליו או מתקבל על הדעת. אבל אולי זה אחד הסממנים של אירלנד החדשה ואולי, רק אולי, רמז למותו של ג'ק טיילור הישן. ג'ק טיילור שהייתי במשך חמישה חודשים, רובץ בכיסא עם שמיכה על הברכיים, בוהה בקיר. מצפה לתרופות שלי, מת מכל בחינה שהיא, למעט ההגדרות הרשמיות.
גמור ומחוסל.
האיש השחור רכן מעליי, טפח על ראשי בעדינות ושאל, "הלו, אחי, יש מישהו בבית?"
לא עניתי, כפי שלא עניתי בכל החודשים האחרונים. הוא הניח את ידו על כתפי ולחש, "נלסון יהיה בגלאוויי היום, בנאדם."
פי היה יבש תמידית, בגלל מינון התרופות הכבד. שאלתי בקול קרקור, "איזה נלסון?"
הוא נעץ בי מבט שאמר משהו כמו 'אתה עוד יותר דפוק ממה שחשבתי' וענה, "נלסון מנדלה, אחי."
נאבקתי כדי לשחרר את מוחי ממאורת הנחשים הארסיים שבה היה שרוי, ומלמלתי במאמץ, "למה זה אמור להזיז לי את קצה הביצה?"
הוא הרים את חולצת הטריקו שלו, עם הסמל של נבחרת קמרון בכדורגל, ואני התכווצתי ברתיעה. דקירה ראשונה של מציאות, מציאות שמפניה נמלטתי. חזהו היה גס ומכוער, עם חבורות זועמות של השתלות עור. חתכים לבנים - כן, לבנים - כיסו את עורו. אני נאנקתי מזעזוע וכך יצרתי קשר אנושי בניגוד לרצוני. הוא חייך ואמר, "הם רצו לגרש אותי, אחי, אז שרפתי את עצמי."
הוא פשפש במכנסי הג'ינס שלו, הוציא חפיסה של עשר סיגריות סילק־קאט ומצית, נעץ סיגריה אחת בין שפתיי, הדליק אותה ואמר, "ועכשיו תורך להעלות קצת עשן, בנאדם."
זה נגע בי עמוקות איכשהו. הרגשתי שאני מתחיל את תהליך החזרה לחיים. הוא נגע בכתפי ואמר, "תישאר איתי, אחי, אתה שומע?"
שמעתי.
עגלת התה הגיעה והוא לקח שתי כוסות ואמר, "אני שם לך הרבה סוכר. זה יחזיר אותך לקצב, ידליק לך את הניצוץ."
חיבקתי את הכוס בידיי, חשתי את החמימות העמומה והסתכנתי בלגימה. זה היה טוב, מתוק אך מנחם. הוא הביט בי בעיון ושאל, "אתה יוצא החוצה, אחי? אתה יוצא החוצה מהבור שלך?"
הניקוטין השתולל בדמי. שאלתי אותו, "למה? בשביל מה לי לצאת משם?"
היה לו חיוך ענק, ושיניו נראו לבנות באופן בלתי אפשרי כמעט כנגד עורו השחור. הוא אמר, "עוד כמה ימים בכיסא הזה ולא היה נשאר ממך כלום."
וכך הכול התחיל.
אפילו יצאתי לספריית בית החולים. הספרן היה איש בשנות השישים לחייו, שלבש מכנסיים שחורים ואפודה שחורה. בהתחלה חשבתי שיש לו צווארון לבן, אבל אז נוכחתי לחרדתי שאלה קשקשים. אפפה אותו הילה חמורת סבר של איש כמורה, כאילו קרא ברצינות מוגזמת את ספר ההדרכה לספרן המתחיל. זה היה האזור היחיד במתחם כולו שהיה בו שקט, כך שאי אפשר היה לשמוע את הייסורים החרישיים שבקעו מכל החדרים האחרים.
הוא הביט בי ואמר, "אתה חושב שאני כומר."
היה לו מבטא דבלינאי, שיש בו תמיד איזו נימה תוקפנית, כאילו אין לאנשי העיר סבלנות לעכברי הכפר והם מוכנים לצאת לקרב עם כל איכר פשוט שיעצבן אותם. כשדבלינאים נשאלים שאלה, הם תמיד ומיד מפרשים אותה כהקנטה או הזמנה לקרב. אני עדיין לא הייתי מורגל בדיבורים. אחרי חודשים שבהם אתה שומר על דממה מוחלטת, ומאזין רק לרעש הלבן שברקע, זאת חתיכת מאבק להוציא מילים מהפה.
אבל הוא לא הפחיד אותי. אחרי כל מה שעברתי, אין סיכוי שאתן לאיזה מטומטם להתנשא מעליי. אז התזתי, "לא ממש הקדשתי לך מחשבה, חבר."
הזרקתי למשפט קצת מהעוקץ המקומי של אנשי גלאוויי. מה שבאמת רציתי לומר זה היה, "תעשה טובה ותקנה שמפו נגד קשקשים, בחייך", אבל התאפקתי. הוא חרחר כמו איזו רוח רפאים, "אני סכיזופרן פרנואיד, אבל אל תדאג, אני לוקח את התרופות שלי אז יחסית לא נשקפת לך סכנה."
המילה 'יחסית' היא שהטרידה אותי. הוא הציץ בשעון הדמיוני שעל כף ידו הריקה ואמר, "כבר נורא מאוחר. אני חייב את מנת הקפאין שלי. אל תגנוב כלום. אני אדע אם גנבת, כי ספרתי את כל הספרים פעמיים."
לגנוב ספר היה הדבר האחרון שהעליתי בדעתי, אבל אם דבלינאי מאיים עליך, זה נשמע מעניין. מבחר הספרים כלל אגתה כריסטי, סידני שלדון, מהדורות מקוצרות של רבי מכר שונים ושלושה זבלונים של ג'קי קולינס.
ספר ישן מאוד ניצב שם בבדידות מזהרת, כמו נער שלא נבחר לקבוצת הכדורגל בבית ספרו. 'הגיגים' של בלז פסקל. פילחתי את העותק למרות שלא חשבתי שאפתח אותו אי פעם.
טעיתי.
סירבתי לקבל עוד תרופות. התחלתי להסתובב, והצליעה הישנה הכאיבה בגלל חודשים של חוסר פעילות. הרגשתי את עיניי חוזרות לעצמן, מתרחקות מן המקום המת.
אחרי ימים אחדים נקראתי למשרדה של הפסיכיאטרית, אישה בשנות החמישים לחייה העונה לשם ג'ואן מורי. היא הייתה בנויה בכבדות, אך נשאה את גופה באצילות. ידיה היו חשופות עצמות. טבעת נישואין הפוכה על אצבעה, כשסימן הלב סמוי מן העין. היא אמרה לי, "הדהמת אותי, ג'ק."
הצלחתי לחייך חיוך מסומן, מהסוג שמשתלט עליך בפעם הראשונה שאתה לובש את מדי המשטרה. בחיוך הזה אין זכר לשמחה או חמימות מכל סוג שהוא, אבל יש בו עוינות בשפע.
ג'ואן מורי נשענה לאחור, נופפה באצבעותיה והמשיכה. "אנחנו לא רואים הרבה נסים במקום הזה. אל תצטט אותי, אבל להפך - זה המקום שבו נסים מתים. בכל שנותיי במקצוע מעולם לא נתקלתי בשיקום כמו שלך. מה קרה פה?"
לא רציתי לחלוק איתה את האמת, מחשש שאם אביע את האמת במילים היא תתאייד. עניתי, "סיפרו לי שהעבירו את דיוויד בקהם ממנצ'סטר יונייטד."
היא צחקה בקול גדול ואמרה, "אז עכשיו הכול ברור. יצרתי קשר עם השוטרת שהביאה אותך לפה ושמרה איתנו על קשר בנוגע למצבך."
השוטרת רידג' הייתה בתו של חבר ותיק, ובת בריתי שלא מרצון בכמה חקירות. יחסינו היו דוקרניים, מלאי כעס ונוטים לעימותים, אבל החזיקו מעמד מסיבות שקשה להבין. כמו נישואים. נאבקנו זה בזו כעכברים במלכודת, ותמיד נשכנו ונהמנו. אז איך נסביר את אריכות הימים של בריתנו המעורערת ואת מורכבותה? אולי לדוד שלה, ברנדן סמית, היה קשר כלשהו לכך. הוא היה ידידי לפרקים, מקור מידע יציב ומהימן ושוטר לשעבר. ההתאבדות שלו טלטלה אותי ואותה. בניגוד לנטיות לבה, היא הפכה למקור המידע שלי במקומו. עזרתי לה להיראות טוב בעיני הממונים עליה, ואולי נוכחותי בחייה שמרה על רוחו של סמית בחיים.
גם היא הייתה זאבה בודדה כמוני, חסרת מנוח ומנותקת בגלל משיכתה לנשים. בהיעדר אנשים אחרים בחיינו, נצמדנו אחד לשני, אף על פי שלא רצינו בכך. וישנה כמובן גם האפשרות ששנינו היינו כל־כך מוזרים ושונים, שאף אחד אחר לא היה מוכן לסבול אותנו.
הרופאה שאלה, "אתה זוכר איך הגעת לכאן?"
הנדתי בראשי לשלילה ושאלתי אם אני יכול לקבל סיגריה.
היא קמה ממקומה, ניגשה אל אחת הארוניות ופתחה אותה עם צרור מפתחות כבד. מי שרוצה לדעת מהו הפסקול של בתי משוגעים, הנה התשובה. זה קולם של מפתחות. הוא, והקינה החרישית על מות הרוח האנושית, המשובצת באנחות האבודים. היא הוציאה חפיסה חדשה, קילפה את נייר הצלופן ושאלה, "אלה טובות לך?"
כאילו שיש ברירה. אמרתי לה, "אלה מביאות שיעול."
היא צחקה שוב. לקח לה זמן למצוא גפרורים, אבל בסוף היא ידעה איך לזכות בתשומת לבי.
"אתה אלכוהוליסט, ג'ק," היא אמרה. "כבר ביקרת אצלנו בעבר."
לא עניתי. מה כבר יש לומר? היא הנהנה בראשה, כאילו השתיקה שלי מאשרת את דבריה, והמשיכה. "אבל הפעם לא שתית. מפתיע, אה? לדבריה של השוטרת, לא נגעת באלכוהול זמן רב. אחרי מותה של הילדה..."
נשכתי את הפילטר, ומילותיה קפאו באוויר.
'אחרי מותה של הילדה'.
ראיתי את התמונה במלוא בהירותה המחרידה. הייתי אמור להשגיח על סרינה מיי, הילדה של חבריי ג'ף וקתי, הלוקה בתסמונת דאון. הילדה הזאת הייתה הדבר היחיד בחיי שהיה לו ערך, שהייתה לו משמעות אמיתית. התקרבנו זה לזו. הילדה הקטנה אהבה שקראתי לה סיפורים. זה היה יום שרבי לוהט, ואני פתחתי את החלון בקומה השנייה שבה היינו. חקירה שהייתי שקוע בה לפני כן השאירה בי צלקות טראומטיות, ולא הייתי ממוקד כשהילדה נפלה מהחלון. צעקה קטנה וזהו. המוח שלי קרס אחר־כך.
הבטתי מעבר לשולחן. הרופאה הוסיפה, "הלכת לפאבים, הזמנת כוסות ויסקי וגינס, סידרת אותן למופת ורק בהית בהן, בלי לגעת."
היא השתתקה לרגע, כדי שהעובדה שלא שתיתי תחלחל אליי, ואז אמרה, "החברה השוטרת שלך הביאה אותך הנה."
היא שתקה שוב, אז ניצלתי את ההזדמנות ואמרתי, "איזה בזבוז משווע של אלכוהול."
הפעם היא לא צחקה ואפילו לא חייכה. היא שאלה אותי, "מה אופי ה... יחסים שלך איתה?"
כמעט צחקתי, ורציתי לענות "יחסי שנאה מזוינים", אבל התקשיתי לגלגל את המילים על לשוני הרופסת ולא אמרתי כלום.
"אתה עוזב אותנו מחר," אמרה הרופאה. "החברה שלך תבוא לקחת אותך. אתה מרגיש שאתה מוכן לעזוב?"
שאלה טובה.
כיביתי את הסיגריה במאפרת ברזל, שבמרכזה היו חקוקים דמות של ספורטאי והמילים, 'הכנס השנתי של התאחדות הספורט האירית'.
"אני מוכן," אמרתי.
היא אמדה ומדדה אותי ואז אמרה, "אני אתן לך את מספר הטלפון שלי, ומרשם לכדורי הרגעה חלשים, שיעזרו לך לעבור את הימים הראשונים. אל תחשוב שזה פשוט לחזור לעולם האמיתי."
"אני בטוח שלא."
היא סובבה את הטבעת שלה על אצבעה ואמרה, "אתה צריך ללכת למפגשים של אלכוהוליסטים אנונימיים."
"בסדר."
"ולהתרחק מפאבים."
"כן, גבירתי."
חיוך קטן. היא נעמדה, הושיטה את ידה ללחיצה ואמרה, "בהצלחה, ג'ק."
לחצתי את ידה ואמרתי, "תודה."
כשהגעתי לדלת היא הוסיפה, "אני אוהדת של ליברפול."
כמעט חייכתי.

קן ברואן

קן ברואן (נולד בשנת 1951) הוא סופר אירי מסוגת הפשע הבדיוני השחור והקשה.

נולד בגולוויי, הוא למד במכללת גורמנסטון במחוז מיט', ולאחר מכן באוניברסיטת טריניטי בדבלין, בה רכש תואר פרופסור במטאפיזיקה. הוא היה עשרים וחמש שנים מורה לאנגלית באפריקה, יפן, דרום מזרח אסיה ודרום אמריקה. מסעותיו היו מסוכנים לעתים, ובין היתר ישב פרק זמן בכלא הברזילאי.
ספריו שראו אור בעברית, כולם בהוצאת סלע ספרים בעריכתו של זיו כהן.

עוד על הספר

  • תרגום: ירון פריד
  • הוצאה: סלע ספרים
  • תאריך הוצאה: מאי 2014
  • קטגוריה: מתח ופעולה
  • מספר עמודים: 243 עמ' מודפסים
ס' זה סוד קן ברואן

מה שאני הכי זוכר מבית המשוגעים/קן הקוקיה/המוסד הסגור לתשושי הנפש ופגועי הרוח, זה איש שחור שאולי הציל את חיי.
באירלנד?! איש שחור שמציל את חייך, כאילו, זה לא ממש שכיח או מובן מאליו או מתקבל על הדעת. אבל אולי זה אחד הסממנים של אירלנד החדשה ואולי, רק אולי, רמז למותו של ג'ק טיילור הישן. ג'ק טיילור שהייתי במשך חמישה חודשים, רובץ בכיסא עם שמיכה על הברכיים, בוהה בקיר. מצפה לתרופות שלי, מת מכל בחינה שהיא, למעט ההגדרות הרשמיות.
גמור ומחוסל.
האיש השחור רכן מעליי, טפח על ראשי בעדינות ושאל, "הלו, אחי, יש מישהו בבית?"
לא עניתי, כפי שלא עניתי בכל החודשים האחרונים. הוא הניח את ידו על כתפי ולחש, "נלסון יהיה בגלאוויי היום, בנאדם."
פי היה יבש תמידית, בגלל מינון התרופות הכבד. שאלתי בקול קרקור, "איזה נלסון?"
הוא נעץ בי מבט שאמר משהו כמו 'אתה עוד יותר דפוק ממה שחשבתי' וענה, "נלסון מנדלה, אחי."
נאבקתי כדי לשחרר את מוחי ממאורת הנחשים הארסיים שבה היה שרוי, ומלמלתי במאמץ, "למה זה אמור להזיז לי את קצה הביצה?"
הוא הרים את חולצת הטריקו שלו, עם הסמל של נבחרת קמרון בכדורגל, ואני התכווצתי ברתיעה. דקירה ראשונה של מציאות, מציאות שמפניה נמלטתי. חזהו היה גס ומכוער, עם חבורות זועמות של השתלות עור. חתכים לבנים - כן, לבנים - כיסו את עורו. אני נאנקתי מזעזוע וכך יצרתי קשר אנושי בניגוד לרצוני. הוא חייך ואמר, "הם רצו לגרש אותי, אחי, אז שרפתי את עצמי."
הוא פשפש במכנסי הג'ינס שלו, הוציא חפיסה של עשר סיגריות סילק־קאט ומצית, נעץ סיגריה אחת בין שפתיי, הדליק אותה ואמר, "ועכשיו תורך להעלות קצת עשן, בנאדם."
זה נגע בי עמוקות איכשהו. הרגשתי שאני מתחיל את תהליך החזרה לחיים. הוא נגע בכתפי ואמר, "תישאר איתי, אחי, אתה שומע?"
שמעתי.
עגלת התה הגיעה והוא לקח שתי כוסות ואמר, "אני שם לך הרבה סוכר. זה יחזיר אותך לקצב, ידליק לך את הניצוץ."
חיבקתי את הכוס בידיי, חשתי את החמימות העמומה והסתכנתי בלגימה. זה היה טוב, מתוק אך מנחם. הוא הביט בי בעיון ושאל, "אתה יוצא החוצה, אחי? אתה יוצא החוצה מהבור שלך?"
הניקוטין השתולל בדמי. שאלתי אותו, "למה? בשביל מה לי לצאת משם?"
היה לו חיוך ענק, ושיניו נראו לבנות באופן בלתי אפשרי כמעט כנגד עורו השחור. הוא אמר, "עוד כמה ימים בכיסא הזה ולא היה נשאר ממך כלום."
וכך הכול התחיל.
אפילו יצאתי לספריית בית החולים. הספרן היה איש בשנות השישים לחייו, שלבש מכנסיים שחורים ואפודה שחורה. בהתחלה חשבתי שיש לו צווארון לבן, אבל אז נוכחתי לחרדתי שאלה קשקשים. אפפה אותו הילה חמורת סבר של איש כמורה, כאילו קרא ברצינות מוגזמת את ספר ההדרכה לספרן המתחיל. זה היה האזור היחיד במתחם כולו שהיה בו שקט, כך שאי אפשר היה לשמוע את הייסורים החרישיים שבקעו מכל החדרים האחרים.
הוא הביט בי ואמר, "אתה חושב שאני כומר."
היה לו מבטא דבלינאי, שיש בו תמיד איזו נימה תוקפנית, כאילו אין לאנשי העיר סבלנות לעכברי הכפר והם מוכנים לצאת לקרב עם כל איכר פשוט שיעצבן אותם. כשדבלינאים נשאלים שאלה, הם תמיד ומיד מפרשים אותה כהקנטה או הזמנה לקרב. אני עדיין לא הייתי מורגל בדיבורים. אחרי חודשים שבהם אתה שומר על דממה מוחלטת, ומאזין רק לרעש הלבן שברקע, זאת חתיכת מאבק להוציא מילים מהפה.
אבל הוא לא הפחיד אותי. אחרי כל מה שעברתי, אין סיכוי שאתן לאיזה מטומטם להתנשא מעליי. אז התזתי, "לא ממש הקדשתי לך מחשבה, חבר."
הזרקתי למשפט קצת מהעוקץ המקומי של אנשי גלאוויי. מה שבאמת רציתי לומר זה היה, "תעשה טובה ותקנה שמפו נגד קשקשים, בחייך", אבל התאפקתי. הוא חרחר כמו איזו רוח רפאים, "אני סכיזופרן פרנואיד, אבל אל תדאג, אני לוקח את התרופות שלי אז יחסית לא נשקפת לך סכנה."
המילה 'יחסית' היא שהטרידה אותי. הוא הציץ בשעון הדמיוני שעל כף ידו הריקה ואמר, "כבר נורא מאוחר. אני חייב את מנת הקפאין שלי. אל תגנוב כלום. אני אדע אם גנבת, כי ספרתי את כל הספרים פעמיים."
לגנוב ספר היה הדבר האחרון שהעליתי בדעתי, אבל אם דבלינאי מאיים עליך, זה נשמע מעניין. מבחר הספרים כלל אגתה כריסטי, סידני שלדון, מהדורות מקוצרות של רבי מכר שונים ושלושה זבלונים של ג'קי קולינס.
ספר ישן מאוד ניצב שם בבדידות מזהרת, כמו נער שלא נבחר לקבוצת הכדורגל בבית ספרו. 'הגיגים' של בלז פסקל. פילחתי את העותק למרות שלא חשבתי שאפתח אותו אי פעם.
טעיתי.
סירבתי לקבל עוד תרופות. התחלתי להסתובב, והצליעה הישנה הכאיבה בגלל חודשים של חוסר פעילות. הרגשתי את עיניי חוזרות לעצמן, מתרחקות מן המקום המת.
אחרי ימים אחדים נקראתי למשרדה של הפסיכיאטרית, אישה בשנות החמישים לחייה העונה לשם ג'ואן מורי. היא הייתה בנויה בכבדות, אך נשאה את גופה באצילות. ידיה היו חשופות עצמות. טבעת נישואין הפוכה על אצבעה, כשסימן הלב סמוי מן העין. היא אמרה לי, "הדהמת אותי, ג'ק."
הצלחתי לחייך חיוך מסומן, מהסוג שמשתלט עליך בפעם הראשונה שאתה לובש את מדי המשטרה. בחיוך הזה אין זכר לשמחה או חמימות מכל סוג שהוא, אבל יש בו עוינות בשפע.
ג'ואן מורי נשענה לאחור, נופפה באצבעותיה והמשיכה. "אנחנו לא רואים הרבה נסים במקום הזה. אל תצטט אותי, אבל להפך - זה המקום שבו נסים מתים. בכל שנותיי במקצוע מעולם לא נתקלתי בשיקום כמו שלך. מה קרה פה?"
לא רציתי לחלוק איתה את האמת, מחשש שאם אביע את האמת במילים היא תתאייד. עניתי, "סיפרו לי שהעבירו את דיוויד בקהם ממנצ'סטר יונייטד."
היא צחקה בקול גדול ואמרה, "אז עכשיו הכול ברור. יצרתי קשר עם השוטרת שהביאה אותך לפה ושמרה איתנו על קשר בנוגע למצבך."
השוטרת רידג' הייתה בתו של חבר ותיק, ובת בריתי שלא מרצון בכמה חקירות. יחסינו היו דוקרניים, מלאי כעס ונוטים לעימותים, אבל החזיקו מעמד מסיבות שקשה להבין. כמו נישואים. נאבקנו זה בזו כעכברים במלכודת, ותמיד נשכנו ונהמנו. אז איך נסביר את אריכות הימים של בריתנו המעורערת ואת מורכבותה? אולי לדוד שלה, ברנדן סמית, היה קשר כלשהו לכך. הוא היה ידידי לפרקים, מקור מידע יציב ומהימן ושוטר לשעבר. ההתאבדות שלו טלטלה אותי ואותה. בניגוד לנטיות לבה, היא הפכה למקור המידע שלי במקומו. עזרתי לה להיראות טוב בעיני הממונים עליה, ואולי נוכחותי בחייה שמרה על רוחו של סמית בחיים.
גם היא הייתה זאבה בודדה כמוני, חסרת מנוח ומנותקת בגלל משיכתה לנשים. בהיעדר אנשים אחרים בחיינו, נצמדנו אחד לשני, אף על פי שלא רצינו בכך. וישנה כמובן גם האפשרות ששנינו היינו כל־כך מוזרים ושונים, שאף אחד אחר לא היה מוכן לסבול אותנו.
הרופאה שאלה, "אתה זוכר איך הגעת לכאן?"
הנדתי בראשי לשלילה ושאלתי אם אני יכול לקבל סיגריה.
היא קמה ממקומה, ניגשה אל אחת הארוניות ופתחה אותה עם צרור מפתחות כבד. מי שרוצה לדעת מהו הפסקול של בתי משוגעים, הנה התשובה. זה קולם של מפתחות. הוא, והקינה החרישית על מות הרוח האנושית, המשובצת באנחות האבודים. היא הוציאה חפיסה חדשה, קילפה את נייר הצלופן ושאלה, "אלה טובות לך?"
כאילו שיש ברירה. אמרתי לה, "אלה מביאות שיעול."
היא צחקה שוב. לקח לה זמן למצוא גפרורים, אבל בסוף היא ידעה איך לזכות בתשומת לבי.
"אתה אלכוהוליסט, ג'ק," היא אמרה. "כבר ביקרת אצלנו בעבר."
לא עניתי. מה כבר יש לומר? היא הנהנה בראשה, כאילו השתיקה שלי מאשרת את דבריה, והמשיכה. "אבל הפעם לא שתית. מפתיע, אה? לדבריה של השוטרת, לא נגעת באלכוהול זמן רב. אחרי מותה של הילדה..."
נשכתי את הפילטר, ומילותיה קפאו באוויר.
'אחרי מותה של הילדה'.
ראיתי את התמונה במלוא בהירותה המחרידה. הייתי אמור להשגיח על סרינה מיי, הילדה של חבריי ג'ף וקתי, הלוקה בתסמונת דאון. הילדה הזאת הייתה הדבר היחיד בחיי שהיה לו ערך, שהייתה לו משמעות אמיתית. התקרבנו זה לזו. הילדה הקטנה אהבה שקראתי לה סיפורים. זה היה יום שרבי לוהט, ואני פתחתי את החלון בקומה השנייה שבה היינו. חקירה שהייתי שקוע בה לפני כן השאירה בי צלקות טראומטיות, ולא הייתי ממוקד כשהילדה נפלה מהחלון. צעקה קטנה וזהו. המוח שלי קרס אחר־כך.
הבטתי מעבר לשולחן. הרופאה הוסיפה, "הלכת לפאבים, הזמנת כוסות ויסקי וגינס, סידרת אותן למופת ורק בהית בהן, בלי לגעת."
היא השתתקה לרגע, כדי שהעובדה שלא שתיתי תחלחל אליי, ואז אמרה, "החברה השוטרת שלך הביאה אותך הנה."
היא שתקה שוב, אז ניצלתי את ההזדמנות ואמרתי, "איזה בזבוז משווע של אלכוהול."
הפעם היא לא צחקה ואפילו לא חייכה. היא שאלה אותי, "מה אופי ה... יחסים שלך איתה?"
כמעט צחקתי, ורציתי לענות "יחסי שנאה מזוינים", אבל התקשיתי לגלגל את המילים על לשוני הרופסת ולא אמרתי כלום.
"אתה עוזב אותנו מחר," אמרה הרופאה. "החברה שלך תבוא לקחת אותך. אתה מרגיש שאתה מוכן לעזוב?"
שאלה טובה.
כיביתי את הסיגריה במאפרת ברזל, שבמרכזה היו חקוקים דמות של ספורטאי והמילים, 'הכנס השנתי של התאחדות הספורט האירית'.
"אני מוכן," אמרתי.
היא אמדה ומדדה אותי ואז אמרה, "אני אתן לך את מספר הטלפון שלי, ומרשם לכדורי הרגעה חלשים, שיעזרו לך לעבור את הימים הראשונים. אל תחשוב שזה פשוט לחזור לעולם האמיתי."
"אני בטוח שלא."
היא סובבה את הטבעת שלה על אצבעה ואמרה, "אתה צריך ללכת למפגשים של אלכוהוליסטים אנונימיים."
"בסדר."
"ולהתרחק מפאבים."
"כן, גבירתי."
חיוך קטן. היא נעמדה, הושיטה את ידה ללחיצה ואמרה, "בהצלחה, ג'ק."
לחצתי את ידה ואמרתי, "תודה."
כשהגעתי לדלת היא הוסיפה, "אני אוהדת של ליברפול."
כמעט חייכתי.