אם רק נאמין

בראשית...

בראשית היתה שאלה.
"תסכים להספיד אותי?"
אני לא מבין, אמרתי.
"להספיד אותי," אמר הזקן. "אחרי מותי." עיניו מצמצו מאחורי המשקפיים. זקנו הגזוז בקפידה היה אפור, וגבו כפוף מעט.
אתה גוסס? שאלתי.
"עדיין לא," אמר בחיוך.
אז למה...
"כי אני חושב שאתה בחירה טובה. ואני חושב שכשיגיע היום, תדע מה לומר."
תארו לכם את האיש האדוק ביותר שאתם מכירים. הכומר שלכם, הרב שלכם, האִמאם שלכם. ועכשיו דמיינו אותו נוגע בכתפכם ומבקש מכם להיפרד מהעולם למענו.
תארו לכם את האדם ששולח אנשים לגן עדן, מבקש מכם לשלוח אותו לשם.
"אז מה דעתך?" אמר. "יהיה לך נוח עם זה?"
*
בראשית היתה שאלה אחרת.
"ישו, האם תציל אותי?"
האיש הזה אחז ברובה. הוא הסתתר מאחורי פחי הזבל בחזיתו של בית דירות ארוך בברוקלין. היתה שעת לילה מאוחרת. אשתו ובתו התינוקת בכו. הוא צפה במכוניות שהתקרבו אל גוש הבניינים שלו, משוכנע שזוג האורות הקדמיים הבא יהיה שייך למכונית של רוצחיו. "ישו, האם תציל אותי?" שאל ברעד. "האם תציל אותי הלילה אם אבטיח להקדיש לך את עצמי?"
תארו לכם את האיש האדוק ביותר שאתם מכירים. הכומר שלכם, הרב שלכם, האִמאם שלכם. ועכשיו דמיינו אותו בבגדים מלוכלכים, רובה בידו, מתחנן לישועה מאחורי פחי הזבל.
תארו לכם את האדם ששולח אנשים לגן עדן, מתחנן לא להישלח לגיהינום.
"בבקשה, אלוהים," הוא לחש. "אם אבטיח..."
*
זהו סיפור על אמונה במשהו ועל שני האנשים, שונים מאוד זה מזה, שלימדו אותי איך להאמין. נדרש לי זמן רב לכתוב אותו.
הוא לקח אותי לכנסיות ולבתי כנסת, לפרוורים ולעיר הגדולה, ל"אנחנו" לעומת ה"הם" שמפלגים את האמונה ברחבי העולם.
ולבסוף הוא לקח אותי הביתה, אל בית תפילה מלא אנשים, אל ארון קבורה מעץ אורן, אל דוכן הטפה ריק מאדם.
בראשית היתה שאלה.
היא הפכה לבקשה.
"תסכים להספיד אותי?"
וכפי שקורה לעתים קרובות כשמדובר באמונה, חשבתי שמבקשים ממני טובה, אבל למעשה עשו לי טובה.

אביב
קיץ
סתיו
חורף

השנה היא 1965...
... ובילדותי לוקח אותי אבי בשבת בבוקר לבית הכנסת ומוריד אותי שם.
"אתה צריך ללכת," הוא אומר לי.
אני בן שבע. צעיר מכדי לשאול את השאלה המתבקשת: למה אני צריך ללכת והוא לא? במקום זאת אני עושה מה שאומרים לי, נכנס לבית הכנסת, הולך במסדרון ארוך ופונה אל החדר הקטן שבו מתפללים הילדים. אני לבוש בחולצה לבנה קצרת שרוולים ובעניבה שמוצמדת בתופסן. אני פותח את דלת העץ. זאטוטים נמצאים שם, על הרצפה. ילדים מכיתה ג' מפהקים. ילדות מכיתה ו', לבושות בבגדי גוף שחורים מכותנה, שמוטות כתפיים ומתלחשות.
אני לוקח סידור תפילה. המושבים מאחור תפוסים, אז אני מתיישב מלפנים.
לפתע הדלת נפתחת, ובחדר מושלך הס.
איש האלוהים נכנס.
הוא מתנשא כמו ענק. שערו סמיך ושחור. הוא עוטה טלית ארוכה, וכשהוא מדבר קולו מלא עוצמה וזרועותיו המתנפנפות מניעות סביבו את הטלית כמו סדין המתנפנף ברוח.
הוא מספר סיפור מהתנ"ך. הוא שואל אותנו שאלות. הוא צועד על הבימה. הוא מתקרב למקום שבו אני יושב. אני מרגיש גל של חום. אני מבקש מאלוהים שיעשה אותי בלתי נראה. בבקשה, אלוהים, בבקשה.
זו התפילה הנואשת ביותר שלי ביום הזה.