צרות קטנות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
צרות קטנות

צרות קטנות

ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

  • הוצאה: טוטם ספרים
  • תאריך הוצאה: מרץ 2014
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 169 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 49 דק'

טובה אבירם

טובה אבירם גדלה בגבעתיים. מלמדת תיאטרון ואנגלית במכללות ויצ"ו וגורדון בחיפה. 

תקציר

דניאל אהובי -
לא, אולי היום אקרא לך ד"ר בן אברהם - כלומר, בעצם, כבר מזמן, פרופסור בן אברהם, חוקר בעל שם עולמי -
או שאולי היום תרצה שאקרא לך דני אברמסון, הילד הקטן והחולם, הבחור הצעיר והמקסים - בעלי היקר, האחד והיחיד, המת –

מילי היפה, הדעתנית - אשה אוהבת חיים על אף הכאב הקדמון בחייה, חווה בעוצמה מטלטלת אובדן אינטימי שאין לו ניחומים. דרך זיכרונותיה, מכתביה, נסיעותיה, געגועיה - אנחנו חווים איתה סיפור על אהבה עזה ועמוקה, כשברקע מטילות את צלן חוויות הילדות של בת הדור השני לניצולי שואה. העננים המתקדרים מעל ראשה של מילי, ככל שמחלתו הקשה של בעלה האהוב נוגסת בו ללא רחם, נושאים עמם גם צער גדול על בדידותו, על אובדן התמימות והפיכת החברה הקיבוצית לחברה אטומה לנפש האדם.

סיפור האהבה הנואש הזה מתרחש בכמה מישורי זמן ומקום - בין גבעתיים, הקיבוץ, ירושלים וניו יורק - ומפגיש את הקורא עם פיסות חיים צבעוניות מרתקות. למרות הכאב הצובט, הפועם בין הדפים, מסופר הסיפור בשפה חסכונית , שזורה בהומור דק ואירוני ובמבט אופטימי ומחויך. השפה המאופקת הזו, המזכירה את סגנונה של וירג'יניה וולף, מותירה לקורא מרחב גדול על בד הציור, כדי שיוכל לשרטט בדמיונו את התמונה כולה, על שלל גווניה המופלאים - העדינים והעזים כאחד.

"צרות קטנות", רומן ביכורים של טובה אבירם, חושף לפני הקורא עולם נשי עשיר ורומנטי, כובש לב ומדויק בכאבו. ובלשונו של פרופ' גבריאל מוקד: "הרומן הפיוטי של טובה אבירם הוא פסיפס יפהפה של אהבה ורגש, משפחה וחברה. במשיכות מכחול נפרשת לפני הקורא פנורמה רבת צבעים המאופיינת בדינמיות מרעידה ועולה על גדותיה מרוב אנרגיות והתפעמות."

פרק ראשון

פרק 1
שבתון בוונקובר
דניאל אהובי —
לא, אולי היום אקרא לך ד"ר בן אברהם — כלומר, בעצם, כבר מזמן, פרופסור בן אברהם, חוקר בעל שם עולמי —
או שאולי היום תרצה שאקרא לך דני אברמסון, הילד הקטן והחולם, הבחור הצעיר והמקסים מהקיבוץ, לפני שהיה נחוץ לעברת את שם המשפחה לצורך הפרסומים בחו"ל —
וכל אלה — דוקטור, פרופסור, הילד הקטן והחולם, הבחור מהקיבוץ — יהיו, כמו תמיד, אותו אדם —
בעלי היקר, האחד והיחידי, המת —
 
שוב אני כותבת לך.
ושוב, כמו תמיד, מתלבטת מי בדיוק הנמען, מבין כל הדמויות האלה שהיית. או שיכולת להיות, אם היית מת לי פחות צעיר, פחות מוקדם.
אחרי שמתת, נהגתי לכתוב לך כל בוקר, לספר איזו הצגה ראיתי, מה אכלתי לארוחת הצהריים ומה החזאי אמר על מזג האוויר.
הקפדתי על כתב יד הכי יפה שיכולתי. הרי היתה לי בעיה עם ציור האותיות עוד כשהייתי ילדה קטנה, והמורה דליה הכריחה אותי להעתיק את כל המחברת בכתיבה תמה.
כל יום בחרתי בשבילך נייר מכתבים משובח, ועט נובע מהאוסף הענק שלך, שנשאר בתיבת העץ המגולפת שקניתי לך בחנות הקטנה בווילג' בניו יורק, עוד כשגרנו בזמן שלמדת לדוקטורט. הרי תמיד אהבת עטים, בעיקר "מון בלאן" נובע ו"שפר" כדורי, פרלוד 2. אתה רואה, לא שכחתי, למרות כל השנים שחלפו בלעדיך.
הייתי יושבת על יד שולחן הכתיבה הענקי שלך, מול החלון שצפה על שלושת הברושים שאתה ואני שתלנו כשעברנו מהקיבוץ לירושלים, אחרי ש"החלום הסוציאליסטי" — על פי הניסוח שלך, דוקטור בן אברהם־אברמסון — התנפץ לרסיסים.
הקפדתי לשמור את השולחן הגדול בחדר העבודה שלך בדיוק כפי שהיה לפני שהפסקת להיות.
זה עזר לי לפגוש שלוות נפש לרגעים ולחשוב שאתה עוד קיים, דניאל.
זה לא שיצאתי מדעתי, כמובן, והתחלתי להאמין בחיים שלאחר המוות או בתקשור עם רוחות. מלכתחילה ידעתי שאתה אינך, ושזה לתמיד — הדמעות של אוהביך לא יחזירו אותך לעולם.
אבל לא יכולתי לשאת את ההתפוגגות שלך מעולמנו — כל כך צעיר, ויפה, וחכם, ואהוב — וידעתי שיש רק דרך אחת שבה אוכל לתקן, ולו במקצת, את אי הצדק הזה. והדרך הזאת תהיה להוסיף ולשמור לך מקום בעולם הזה. שלא תתרחק ממנו לגמרי.
וכך, כל השנים, מאז נעצר האוויר בכניסה אליך ואתה חדלת, נשארת פה. איתי.
לא, אל תדאג, אהובי. לא נשארתי בחיים ההם שנקטעו אבל גם לא נשרפתי לאפר במותך. הרי לא היית רוצה בזה. ובכל זאת, שום דבר לא מונע ממני לעצור את חיינו הטובים. הכול אצלנו מוסיף להיות מלא תקווה וערגה לרגעים של יופי.
הגם שמותך הוכרז בגיל ארבעים ושלוש — אתה עדיין חי איתי: מתבגר, מבשיל ומזדקן לידי ואיתי. אתה מוסיף להתפתח מבחינה אינטלקטואלית, ללמוד, לכתוב את הספרים שלא הספקת. לחוות יחד איתי את הקשר עם הילדים המתבגרים, עם הנכדים שלא הכרת.
כמו תמיד אני רואה אותנו עכשיו בשנת השבתון בוונקובר, וכמו תמיד אני רואה אותו הדבר. כל כך יפה היה כשהיינו כאן יחד.
והנה עכשיו אנחנו בעוד שבתון בוונקובר החביבה עלינו, והילדים מגיעים מהארץ לסדר פסח איתנו עם המשפחות שלהם — מאיה ועידו, עם תמר, יערה ודני הקטן, שנקרא על שמך, ותום ודנה והתאומים שלהם. יהיה שמח ביחד. ורועש. ולא יהיה רגע מנוחה.
צריך לסיים כבר עם ההגהה של הספר, לפני שהם יגיעו ונצטרך לעבור למגרש של הנכדים.
זה הספר העשירי שלך, אגב. הפעם הוא מתמקד בפילוסופיה של ניטשה. גם אותו ערכתי, כמו את כל הספרים שלך.
אחרי כל ספר שאתה מסיים, אתה צוחק. "איזה מזל שהשפעתי עלייך לעשות את התואר בבלשנות אנגלית כשגרנו בוושינגטון. יש לי עורכת בבית."
"נוכל," אני אומרת לך. "כבר אז תיכננת לנצל אותי..."
אנחנו צוחקים הרבה. הצחוק של שנינו משוחרר ומתגלגל.
"עד היום, אחרי כל כך הרבה שנות נישואים, בשבילי, אין צליל יותר יפה מהצחוק שלך, מילי מתוקה שלי," אתה אומר.
ואני מחייכת אליך מתוך הצחוק, "אמרת שאני לימדתי אותך לצחוק," אני מזכירה לך.
אני רואה את השנים על פניך. למרות שבעים שנותיך, אתה בעל חזות נערית, דק גו וראשך עטור רעמת שיער מרשימה ולבנה. אין ספק, בכל זאת אתה מזדקן, יקר שלי. ואילו אתה אומר שאתה לא רואה על פני כלום חוץ מהיופי שאתה לא שבע ממנו מאז גיל שמונה־עשרה. כשאתה מביט בעיני, אתה אומר, כמו אז — "שששקדים..."
יש לי ביטחון קיומי. לפעמים נדמה לי שאתה מאוהב בי יותר מאשר אי פעם.
אנחנו תלויים זה בזו תלות מבורכת.
הפשטות היומיומית של חיינו מענגת. כל ערב אנחנו יוצאים לטיולים ארוכים ברגל בפארק סטנלי. אני מתבוננת בתלתליך הבוהקים באור ירח. בחודשי הסתיו אתה אוהב לאסוף את העלים הצבעוניים בשקית כדי להראות לנכדים את שלל צבעי השלכת. "הרי בארץ אין באמת סתיו", אתה מחייך את חיוכך שמגיע עד עומק העיניים, שתמיד נראות כמכוסות דוק מסתורי.
אנחנו מדברים באותה שפה. אתה קורא לי מילילי, ולמרות שאתה קורא לי כך שנים, אתה תמיד שואל: "את זוכרת למה קוראים לך מילילי?"
ואני צוחקת, "אמאינאנילימילי."
לפעמים אתה קורא לי "ללה" וכל פעם מסביר שללה זו בובה בפולנית.
"אני בובה זקנה, אבל בשבילך עדיין בובה." ככה יוצא לי לחשוב, והרגשת חום עוטפת אותי.
* * *
"גברת בן אברהם? גברת בן אברהם? מה קרה? למה את שוב בוכה?" אני שומעת פתאום את קולה של אירה המטפלת.
הבת שלנו הצמידה לי אותה בשנה האחרונה.
"חלמתי על השבתון בוונקובר," אני מסבירה לה. "ראיתי אותו כאילו הוא מתרחש בימים אלו. דניאל היה כל כך חי ונחמד."
אירה מהנהנת כאילו שוב שמעה בשורה איומה על חייה.
היא מגישה לי כוס מים ומקרבת את הכורסה לספה, שמעליה תלוי ציור הינשוף שקנית לי בשבתון הראשון שלנו שם, בוונקובר.
הווילונות של החדר פתוחים תמיד. אירה התרגלה לא לסגור אותם אפילו בימים שהשמש מסנוורת. שמעתי אותה אומרת לעוזרת שבאה לנקות שגברת בן אברהם אוהבת לראות את הברושים.
* * *
הייתי בת שלושים כשחלית. יותר צעירה מהבת הגדולה שלנו היום.
תמיד הבטחת לי שכשנצא לפנסיה ויהיה לנו זמן, נקרא את שפינוזה ביחד.
היינו מתעלסים בטירוף והייתי חופנת את תלתליך בידי.
רקדנו צמודים־צמודים, אז, בקנקון, ולחשת לי, "את נראית כמו בת איים קטנה."
תיכננו בקפדנות את החזרה לארץ. כשאמרתי לך שלא הספקתי לקנות נעלי "ריבוק", צחקת ואמרת, שבסוכות תהיה בכנס בניו יורק ותביא לי שלושה זוגות.
באותם ימים קיווינו להביא עוד שני ילדים לעולם, ואתה אמרת שאולי נאמץ אחד, כי לנו יש כל טוב, ולילד הברזילאי בשכונות סאו פאולו אין.
כל כך אהבתי את התלות שלי בך.
ובוקר אחד, אחרי שחזרנו לקיבוץ לאחר שש שנות שליחות ולימודים באמריקה, חודש לפני יום הולדתך השלושים וחמישה, התעוררנו לספר איוב.
מחלפות השיער התאדו בענני הכימותרפיה. ההליכה הקפיצית החתולית הוחלפה בהליכון ובכיסא גלגלים. החיים השתבשו. שמונה שנים של מחלה ונכות.
* * *
כשהתעוררת במחלקת הטיפול הנמרץ, סיפרת, ראית על הקיר מול המיטה שלט שכתוב עליו "סט למת".
היית בטוח, שהכינו לך ציוד למסע אל התוהו.
יותר מאוחר ראית שהיה כתוב שם — "סט למתן שתן". ארבע אותיות היו מוסתרות.
הבטן כאבה לי מרוב צחוק.
* * *
יקירי, האחד והיחיד, אני עדיין כאן, למרות שאחרי לכתך היו הרבה ימים שחשבתי שהייתי רוצה להיות אחת מהאלמנות ההודיות ההן, שנשרפות עם בעליהן. הכאב היה חזק ומצמית, אבל מסתבר שהחיים היו חזקים לא פחות.
וכמו שאתה עצמך הבטחת לי, ולהפתעתי הרבה, באמת המשכתי לחיות — אכלתי ארוחות — והתעלסתי — ואהבתי — ואספתי פירורים — והרחתי ורדים — ושיחקתי עם הנכדים.
ובכל אלה, בכל רגע, היית שם איתי. אתה מאמין לי? כי גם אני לא הייתי מאמינה את זה על עצמי. זה שהמשכתי לחיות אחריך.
בקרוב אצטרף אליך, ונוכל לנסוע שוב לשנת שבתון, ואולי גם לקרוא סוף כל סוף את שפינוזה.
ושם, אולי, במקום הזר ההוא שאהבנו, כמעט כמו שאהבנו את הבית כאן בירושלים, אולי אספר לך סוף סוף דברים שלא סיפרתי כל השנים.
או שלא סיפרתי עד הסוף. למשל על הגברים האחרים... על זאב... על ד"ר גולדמן... על נוח... או שכן סיפרתי לך על נוח שפיץ, שבא אחריך? אני כבר לא זוכרת טוב פרטים שהיו חשובים לי פעם. אבל בטוח שהיו דברים מסוימים שלא סיפרתי לך. זה כן. הכוונה לא לאירועים ולמחשבות עצמם — אותם חלקתי איתך פחות או יותר בשלמות, עד כמה שיכולתי, אם לא בזמן שחיית, אז בוודאי במכתבים ההם שכתבתי לך אחרי מותך — אלא שמה שאתה עוד לא יודע הוא, שכל השנים האלה — כל השנים הארוכות האלה שאחריך — בנוסף למכתבים, ואולי בגרסה אחרת שלהם, ניסיתי תמיד גם לראות איך כל זה נראה מבחוץ. איך הופכים את החיים, הזיכרונות, לסיפור על אישה אחרת. עם אירועי חיים דומים אבל אולי טיפה אחרים. עם הכאב שלי, עם השמחה שלי, אבל מזווית שונה — בגוף שלישי.
ואף פעם לא סיפרתי לך שיש גם סיפורים, קטעי זיכרונות, תמונות חיים כאלה... רסיסים של עצמי, שניסיתי כל השנים להעלות על הכתב...
אני לא יודעת למה דווקא את זה, את הכתיבה האחרת הזאת, הרגשתי צורך להסתיר ממך.
עד עכשיו.
כי היום, כשאני חשה שעוד מעט אצטרף אליך, אני מרגישה גם שאולי הגיע הזמן...
* * *
אירה מלווה את מילי מהכורסה למיטה.
כשמילי שוכבת, היא מלטפת את חריצי מצחה שהיה פעם חלק, ולוחשת לה, "קרסוויצה מאיה".
מילי חושבת שזה מוזר שרק אירה המטפלת מכירה את חריצי מצחה, ושאצבעותיו של דניאל החי הכירו את מצחה רק כאשר היה חלק.
אבל היא מזהה את המילים של אירה: הן ברוסית, ופירושן, "יפה שלי". מילות חיבה רוסיות נשכחות.
היא נזכרת באמא שלה, המורה ברוריה, שלפעמים, לפני השינה, היתה חורגת מהעברית הקפדנית שלה ולוחשת לה גרסת ינקות נשכחת: קרסוויצה מאיה...
"את יודעת, אירה?" לוחשת מילי. "שנת השבתון בוונקובר היתה ירח הדבש האחרון שלנו."
"כן, אני יודעת," עונה אירה. "כשחזרתם לארץ גילו לד"ר אברמסון גידול ממאיר במוח."
היא מכבה את האור כאילו לא נשאר לשתיהן דבר אחד לקוות לו, ובכל זאת לא רע להן לחיות, ככה — במצב הזה, ושלא יהיה יותר גרוע.

טובה אבירם

טובה אבירם גדלה בגבעתיים. מלמדת תיאטרון ואנגלית במכללות ויצ"ו וגורדון בחיפה. 

עוד על הספר

  • הוצאה: טוטם ספרים
  • תאריך הוצאה: מרץ 2014
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 169 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: 2 שעות ו 49 דק'
צרות קטנות טובה אבירם

פרק 1
שבתון בוונקובר
דניאל אהובי —
לא, אולי היום אקרא לך ד"ר בן אברהם — כלומר, בעצם, כבר מזמן, פרופסור בן אברהם, חוקר בעל שם עולמי —
או שאולי היום תרצה שאקרא לך דני אברמסון, הילד הקטן והחולם, הבחור הצעיר והמקסים מהקיבוץ, לפני שהיה נחוץ לעברת את שם המשפחה לצורך הפרסומים בחו"ל —
וכל אלה — דוקטור, פרופסור, הילד הקטן והחולם, הבחור מהקיבוץ — יהיו, כמו תמיד, אותו אדם —
בעלי היקר, האחד והיחידי, המת —
 
שוב אני כותבת לך.
ושוב, כמו תמיד, מתלבטת מי בדיוק הנמען, מבין כל הדמויות האלה שהיית. או שיכולת להיות, אם היית מת לי פחות צעיר, פחות מוקדם.
אחרי שמתת, נהגתי לכתוב לך כל בוקר, לספר איזו הצגה ראיתי, מה אכלתי לארוחת הצהריים ומה החזאי אמר על מזג האוויר.
הקפדתי על כתב יד הכי יפה שיכולתי. הרי היתה לי בעיה עם ציור האותיות עוד כשהייתי ילדה קטנה, והמורה דליה הכריחה אותי להעתיק את כל המחברת בכתיבה תמה.
כל יום בחרתי בשבילך נייר מכתבים משובח, ועט נובע מהאוסף הענק שלך, שנשאר בתיבת העץ המגולפת שקניתי לך בחנות הקטנה בווילג' בניו יורק, עוד כשגרנו בזמן שלמדת לדוקטורט. הרי תמיד אהבת עטים, בעיקר "מון בלאן" נובע ו"שפר" כדורי, פרלוד 2. אתה רואה, לא שכחתי, למרות כל השנים שחלפו בלעדיך.
הייתי יושבת על יד שולחן הכתיבה הענקי שלך, מול החלון שצפה על שלושת הברושים שאתה ואני שתלנו כשעברנו מהקיבוץ לירושלים, אחרי ש"החלום הסוציאליסטי" — על פי הניסוח שלך, דוקטור בן אברהם־אברמסון — התנפץ לרסיסים.
הקפדתי לשמור את השולחן הגדול בחדר העבודה שלך בדיוק כפי שהיה לפני שהפסקת להיות.
זה עזר לי לפגוש שלוות נפש לרגעים ולחשוב שאתה עוד קיים, דניאל.
זה לא שיצאתי מדעתי, כמובן, והתחלתי להאמין בחיים שלאחר המוות או בתקשור עם רוחות. מלכתחילה ידעתי שאתה אינך, ושזה לתמיד — הדמעות של אוהביך לא יחזירו אותך לעולם.
אבל לא יכולתי לשאת את ההתפוגגות שלך מעולמנו — כל כך צעיר, ויפה, וחכם, ואהוב — וידעתי שיש רק דרך אחת שבה אוכל לתקן, ולו במקצת, את אי הצדק הזה. והדרך הזאת תהיה להוסיף ולשמור לך מקום בעולם הזה. שלא תתרחק ממנו לגמרי.
וכך, כל השנים, מאז נעצר האוויר בכניסה אליך ואתה חדלת, נשארת פה. איתי.
לא, אל תדאג, אהובי. לא נשארתי בחיים ההם שנקטעו אבל גם לא נשרפתי לאפר במותך. הרי לא היית רוצה בזה. ובכל זאת, שום דבר לא מונע ממני לעצור את חיינו הטובים. הכול אצלנו מוסיף להיות מלא תקווה וערגה לרגעים של יופי.
הגם שמותך הוכרז בגיל ארבעים ושלוש — אתה עדיין חי איתי: מתבגר, מבשיל ומזדקן לידי ואיתי. אתה מוסיף להתפתח מבחינה אינטלקטואלית, ללמוד, לכתוב את הספרים שלא הספקת. לחוות יחד איתי את הקשר עם הילדים המתבגרים, עם הנכדים שלא הכרת.
כמו תמיד אני רואה אותנו עכשיו בשנת השבתון בוונקובר, וכמו תמיד אני רואה אותו הדבר. כל כך יפה היה כשהיינו כאן יחד.
והנה עכשיו אנחנו בעוד שבתון בוונקובר החביבה עלינו, והילדים מגיעים מהארץ לסדר פסח איתנו עם המשפחות שלהם — מאיה ועידו, עם תמר, יערה ודני הקטן, שנקרא על שמך, ותום ודנה והתאומים שלהם. יהיה שמח ביחד. ורועש. ולא יהיה רגע מנוחה.
צריך לסיים כבר עם ההגהה של הספר, לפני שהם יגיעו ונצטרך לעבור למגרש של הנכדים.
זה הספר העשירי שלך, אגב. הפעם הוא מתמקד בפילוסופיה של ניטשה. גם אותו ערכתי, כמו את כל הספרים שלך.
אחרי כל ספר שאתה מסיים, אתה צוחק. "איזה מזל שהשפעתי עלייך לעשות את התואר בבלשנות אנגלית כשגרנו בוושינגטון. יש לי עורכת בבית."
"נוכל," אני אומרת לך. "כבר אז תיכננת לנצל אותי..."
אנחנו צוחקים הרבה. הצחוק של שנינו משוחרר ומתגלגל.
"עד היום, אחרי כל כך הרבה שנות נישואים, בשבילי, אין צליל יותר יפה מהצחוק שלך, מילי מתוקה שלי," אתה אומר.
ואני מחייכת אליך מתוך הצחוק, "אמרת שאני לימדתי אותך לצחוק," אני מזכירה לך.
אני רואה את השנים על פניך. למרות שבעים שנותיך, אתה בעל חזות נערית, דק גו וראשך עטור רעמת שיער מרשימה ולבנה. אין ספק, בכל זאת אתה מזדקן, יקר שלי. ואילו אתה אומר שאתה לא רואה על פני כלום חוץ מהיופי שאתה לא שבע ממנו מאז גיל שמונה־עשרה. כשאתה מביט בעיני, אתה אומר, כמו אז — "שששקדים..."
יש לי ביטחון קיומי. לפעמים נדמה לי שאתה מאוהב בי יותר מאשר אי פעם.
אנחנו תלויים זה בזו תלות מבורכת.
הפשטות היומיומית של חיינו מענגת. כל ערב אנחנו יוצאים לטיולים ארוכים ברגל בפארק סטנלי. אני מתבוננת בתלתליך הבוהקים באור ירח. בחודשי הסתיו אתה אוהב לאסוף את העלים הצבעוניים בשקית כדי להראות לנכדים את שלל צבעי השלכת. "הרי בארץ אין באמת סתיו", אתה מחייך את חיוכך שמגיע עד עומק העיניים, שתמיד נראות כמכוסות דוק מסתורי.
אנחנו מדברים באותה שפה. אתה קורא לי מילילי, ולמרות שאתה קורא לי כך שנים, אתה תמיד שואל: "את זוכרת למה קוראים לך מילילי?"
ואני צוחקת, "אמאינאנילימילי."
לפעמים אתה קורא לי "ללה" וכל פעם מסביר שללה זו בובה בפולנית.
"אני בובה זקנה, אבל בשבילך עדיין בובה." ככה יוצא לי לחשוב, והרגשת חום עוטפת אותי.
* * *
"גברת בן אברהם? גברת בן אברהם? מה קרה? למה את שוב בוכה?" אני שומעת פתאום את קולה של אירה המטפלת.
הבת שלנו הצמידה לי אותה בשנה האחרונה.
"חלמתי על השבתון בוונקובר," אני מסבירה לה. "ראיתי אותו כאילו הוא מתרחש בימים אלו. דניאל היה כל כך חי ונחמד."
אירה מהנהנת כאילו שוב שמעה בשורה איומה על חייה.
היא מגישה לי כוס מים ומקרבת את הכורסה לספה, שמעליה תלוי ציור הינשוף שקנית לי בשבתון הראשון שלנו שם, בוונקובר.
הווילונות של החדר פתוחים תמיד. אירה התרגלה לא לסגור אותם אפילו בימים שהשמש מסנוורת. שמעתי אותה אומרת לעוזרת שבאה לנקות שגברת בן אברהם אוהבת לראות את הברושים.
* * *
הייתי בת שלושים כשחלית. יותר צעירה מהבת הגדולה שלנו היום.
תמיד הבטחת לי שכשנצא לפנסיה ויהיה לנו זמן, נקרא את שפינוזה ביחד.
היינו מתעלסים בטירוף והייתי חופנת את תלתליך בידי.
רקדנו צמודים־צמודים, אז, בקנקון, ולחשת לי, "את נראית כמו בת איים קטנה."
תיכננו בקפדנות את החזרה לארץ. כשאמרתי לך שלא הספקתי לקנות נעלי "ריבוק", צחקת ואמרת, שבסוכות תהיה בכנס בניו יורק ותביא לי שלושה זוגות.
באותם ימים קיווינו להביא עוד שני ילדים לעולם, ואתה אמרת שאולי נאמץ אחד, כי לנו יש כל טוב, ולילד הברזילאי בשכונות סאו פאולו אין.
כל כך אהבתי את התלות שלי בך.
ובוקר אחד, אחרי שחזרנו לקיבוץ לאחר שש שנות שליחות ולימודים באמריקה, חודש לפני יום הולדתך השלושים וחמישה, התעוררנו לספר איוב.
מחלפות השיער התאדו בענני הכימותרפיה. ההליכה הקפיצית החתולית הוחלפה בהליכון ובכיסא גלגלים. החיים השתבשו. שמונה שנים של מחלה ונכות.
* * *
כשהתעוררת במחלקת הטיפול הנמרץ, סיפרת, ראית על הקיר מול המיטה שלט שכתוב עליו "סט למת".
היית בטוח, שהכינו לך ציוד למסע אל התוהו.
יותר מאוחר ראית שהיה כתוב שם — "סט למתן שתן". ארבע אותיות היו מוסתרות.
הבטן כאבה לי מרוב צחוק.
* * *
יקירי, האחד והיחיד, אני עדיין כאן, למרות שאחרי לכתך היו הרבה ימים שחשבתי שהייתי רוצה להיות אחת מהאלמנות ההודיות ההן, שנשרפות עם בעליהן. הכאב היה חזק ומצמית, אבל מסתבר שהחיים היו חזקים לא פחות.
וכמו שאתה עצמך הבטחת לי, ולהפתעתי הרבה, באמת המשכתי לחיות — אכלתי ארוחות — והתעלסתי — ואהבתי — ואספתי פירורים — והרחתי ורדים — ושיחקתי עם הנכדים.
ובכל אלה, בכל רגע, היית שם איתי. אתה מאמין לי? כי גם אני לא הייתי מאמינה את זה על עצמי. זה שהמשכתי לחיות אחריך.
בקרוב אצטרף אליך, ונוכל לנסוע שוב לשנת שבתון, ואולי גם לקרוא סוף כל סוף את שפינוזה.
ושם, אולי, במקום הזר ההוא שאהבנו, כמעט כמו שאהבנו את הבית כאן בירושלים, אולי אספר לך סוף סוף דברים שלא סיפרתי כל השנים.
או שלא סיפרתי עד הסוף. למשל על הגברים האחרים... על זאב... על ד"ר גולדמן... על נוח... או שכן סיפרתי לך על נוח שפיץ, שבא אחריך? אני כבר לא זוכרת טוב פרטים שהיו חשובים לי פעם. אבל בטוח שהיו דברים מסוימים שלא סיפרתי לך. זה כן. הכוונה לא לאירועים ולמחשבות עצמם — אותם חלקתי איתך פחות או יותר בשלמות, עד כמה שיכולתי, אם לא בזמן שחיית, אז בוודאי במכתבים ההם שכתבתי לך אחרי מותך — אלא שמה שאתה עוד לא יודע הוא, שכל השנים האלה — כל השנים הארוכות האלה שאחריך — בנוסף למכתבים, ואולי בגרסה אחרת שלהם, ניסיתי תמיד גם לראות איך כל זה נראה מבחוץ. איך הופכים את החיים, הזיכרונות, לסיפור על אישה אחרת. עם אירועי חיים דומים אבל אולי טיפה אחרים. עם הכאב שלי, עם השמחה שלי, אבל מזווית שונה — בגוף שלישי.
ואף פעם לא סיפרתי לך שיש גם סיפורים, קטעי זיכרונות, תמונות חיים כאלה... רסיסים של עצמי, שניסיתי כל השנים להעלות על הכתב...
אני לא יודעת למה דווקא את זה, את הכתיבה האחרת הזאת, הרגשתי צורך להסתיר ממך.
עד עכשיו.
כי היום, כשאני חשה שעוד מעט אצטרף אליך, אני מרגישה גם שאולי הגיע הזמן...
* * *
אירה מלווה את מילי מהכורסה למיטה.
כשמילי שוכבת, היא מלטפת את חריצי מצחה שהיה פעם חלק, ולוחשת לה, "קרסוויצה מאיה".
מילי חושבת שזה מוזר שרק אירה המטפלת מכירה את חריצי מצחה, ושאצבעותיו של דניאל החי הכירו את מצחה רק כאשר היה חלק.
אבל היא מזהה את המילים של אירה: הן ברוסית, ופירושן, "יפה שלי". מילות חיבה רוסיות נשכחות.
היא נזכרת באמא שלה, המורה ברוריה, שלפעמים, לפני השינה, היתה חורגת מהעברית הקפדנית שלה ולוחשת לה גרסת ינקות נשכחת: קרסוויצה מאיה...
"את יודעת, אירה?" לוחשת מילי. "שנת השבתון בוונקובר היתה ירח הדבש האחרון שלנו."
"כן, אני יודעת," עונה אירה. "כשחזרתם לארץ גילו לד"ר אברמסון גידול ממאיר במוח."
היא מכבה את האור כאילו לא נשאר לשתיהן דבר אחד לקוות לו, ובכל זאת לא רע להן לחיות, ככה — במצב הזה, ושלא יהיה יותר גרוע.