בצלו

רונה

אם מישהו היה שומע אותי עכשיו, הייתי אומרת: זו אני. זו אני, רונה. הייתי צועקת: רונה זו אני ואין לי מושג איך להגיד אותי. הייתי ממלמלת: רונה, תשתקי. את רוצה שקט אבל לא מפסיקה לדבר..
תסתכלי על עצמך, יושבת במיטה שלך מוקדם מדי בבוקר, מתנדנדת קדימה ואחורה, מחזיקה את הכרית על הבטן ומדברת לעצמך בלי להשמיע הגה. מי יכול לסבול את זה, מי. פלא שאת לבד..
עכשיו תקשיבי טוב. תקשיבי לשקט. מחדר השינה הזה לא שומעים כמעט כלום מהרחוב. אין הרבה מקומות שקטים כל כך בתל אביב, אין הרבה דירות כמו הדירה הזו שעמית מצא במחיר מציאה ממש..
תסתכלי, הקירות עירומים, מוכתמים למעלה, עמוסי עניין בתחתית.
גרביים מגולגלים על הרצפה, תיק בד זרוק, קופסת סיגריות ריקה, כוס שנשכחה על השידה, את הקולב אי אפשר לראות מרוב בגדים מגובבים, שלך, שלו, גם לא את הכיסא ליד. ומעל כל ההתרחשות הזו משקיף החלון ורק נפתח ונסגר אל העולם שבחוץ בלי לומר מילה על מה שהוא רואה בפנים.
הכיוון הוא צפון. בקושי יש כאן שמש. תרימי עיניים ותראי.
החלון סגור. תקשיבי טוב. אולי יהיה לך מזל ובסוף תשכחי איך את נשמעת. אולי אז תצליחי להקשיב באמת, לפתוח את המחברת שלך ולכתוב משהו אמיתי.
ואולי בכלל כדאי שתצאי קצת מהבית. תקומי מהמיטה. תעמדי ישר. תרימי את החזה הניצני. תכניסי את הבטן השטוחה. תרימי מהרצפה את שמלת השבלולים הכחולה שלך ותיכנסי לתוכה, אז מה אם את לובשת אותה כבר שלושה ימים, כשהרוח מגיעה הבד זורם לך בין הרגליים וזה עושה לך טוב. נדמה שמישהו בא ומפיח בך קצת חיים. מעניין מי זה. אחר כך תצאי מהחדר הרע הזה, תלכי למקלחת ותשטפי פנים, תבלעי את הכדורים שלך. ככה, עם הסיכוי הזה, תרדי אל הרחוב.
בשמונה וחצי בבוקר הרחובות עדיין רחוצים. גם בקיץ. אבל בפרישמן זה אחרת, לשם מגיע הפיח וצובע מיד בשחור. הוא והעשן של הפרלמנט המסריחה שלי. תוך רגע השמלה נהיית אפורה ואחר כך עוד יותר כהה, ואני כלואה בתוכה, מפרפרת. אין מה לעשות עם זה.
אם הייתי שקופה, כמו דנידין למשל, בטח היו רואים עכשיו גוש פחם מהלך ברחוב. בעצם, לא גוש אלא כתם שחור גדול ומטושטש, ללא פנים, מתהלך אנה ואנה ברחובות, בכבישים.
תפסיקי. תסתכלי מסביב: רחוב. מכוניות. אנשים עוברים. תראי את הכביש. תמיד יש כביש. כביש שחור, ממש כמוך, שכל דבר מזופת ישר נדבק אלייך. כן, זו את. כתם שחור על הכביש. גם ככה בקושי אפשר להיראות. הכדורים עובדים מצוין. גם הסיגריה. העיניים רואות. מקשיבות. הרגליים לוקחות קדימה. הנה הן נעצרות. למה דווקא כאן, פתאום באמצע, מול חלון הראווה הגדול הזה.
סוס עץ גדול ממלא את החלון. סוס נדנדה. לסוס יש עין זכוכית ירוקה, שערות צמר דקות, זנב עור שמוט ורגליים יציבות, חזקות, נתונות בסד נדנדה. המוות בא אל סוס העץ מיכאל. מילים ישנות מתדפקות על שערי הזיכרון. המוות בא אל סוס העץ מיכאל בהשכמת הבוקר וסוס העץ מיכאל עדיין לא היה מוכן לגמרי ללכת איתו.
השיר של אבא, השיר של המשורר שהוא הכי אוהב. בוא איתי, סוס העץ מיכאל, אמר לו המוות, אבל סוס העץ מיכאל עלה בהרים וירד בבקעות. במקום סיפור לפני השינה, אבא קורא לי שירים של ע. הלל, שטקליס, גולדברג. וכשאני כבר גדולה ממש, אולי בת חמש או שש, הוא מגיע עם הספר של זך ומתיישב בקצה המיטה, מתחיל לקרוא. אני לא בטוחה עד כמה אני מבינה, אבל אני אוהבת להקשיב.
לקול של אבא, למנגינה של השיר. את השיר על סוס העץ מיכאל אני רוצה לשמוע שוב ושוב, בגלל שלסוס קוראים מיכאל, כמו לאבא, וגם בגלל המקהלה. ואולי גם בגלל כל מה שאז עוד לא ידעתי והיום אני כבר יודעת.
השמש יצאה מזמן והאירה על ההריסות שמסביב. מאופק אל אופק לא יכולת לראות שום סימן חיים. בוא איתי, אמר המוות לסוס העץ מיכאל. את כל המילים אני יודעת, ועכשיו הן נדלות בקלות מירכתי הזיכרון. החום רבץ על שרידי הלילה כמו אבן על אצה. בוא איתי, סוס העץ מיכאל, אמר המוות. באמת, איך אבא יכול לקרוא לילדה הקטנה שלו שיר כזה, איך זה שאף פעם זה לא נשמע לי מוזר.
דלתות הזיכרון נפתחות ונסגרות. הן נטרקות חזק מדי. אבא קורא ורונה מקשיבה. השיר הזה נכתב הרבה לפני שנולדת, אומר לי אבא ואני מבקשת שימשיך, כי אני אוהבת לשמוע על דברים שקרו לפני שנולדתי, כשהעולם עוד היה אחר לגמרי, ריק ממני ומלא באבא.
עכשיו, מול סוס העץ הזה - עומדת עם השיר בתוכי, משעינה את הראש על חלון הראווה והמצח שלי נוגע בזכוכית הקרה, המלוכלכת, כתם אחד נדבק לכתם אחר - אני מרגישה איך הכול סביבי קופא בהדרגה, נעצר במקום. גם הרעש ברקע מתעמעם: המתכות והמילים והגופים - כל החומרים שמתנגשים כל הזמן זה בזה בלי רחמים - גם הם מאִטים עכשיו והופכים לאט לשקט חלול. הכול בפְריז. כמו במשחק שהיינו משחקים בגן, רוקדים עם המוזיקה, בדריכות, כי תכף היא תיפסק ואז צריך לעצור ולקפוא, לעמוד בפְרִיז. המצח בזכוכית.
העיניים בסוס העץ. הידיים נצמדות לחלון. השמלה שלי עם כל הרוח שבה. גם סוס העץ בפְריז. הוא מביט בי בשתיקה ומחכה. ואז אני זזה: לוקחת שאיפה אחרונה מהסיגריה ומכבה אותה, דוחפת את דלת החנות ונכנסת פנימה.
חנות צעצועים. ריח של עץ. צבעי פסטל רכים. ניקיון של בוקר ושל תשומת לב. המוכרת, אישה גדולה בתוך אוהל כתמתם, ניגשת אלי, מחייכת: אפשר לעזור לך אולי? בטח שאפשר, אני לא עונה, רק מצביעה לעבר הסוס.
את מעוניינת בסוס? היא שואלת בחביבות מאומצת, לא מחכה לתשובה: זה סוס נדנדה בעבודת יד, תוצרת גרמניה.
אני מהנהנת, מתקרבת לסוס, סמוכה אליו מאוד, עינִי בעינו.
אם תצטרכי משהו, אני כאן. המוכרת מתרחקת ממני. לא נעים לעמוד לידי כשאני ככה, כפופה ושחורה ונועצת עיניים, אחר כך שולחת יד גרומה כדי לגעת. בעדינות אני נוגעת בו, והוא נענה לי מיד, מתנדנד ברכות. בוא איתי, סוס העץ מיכאל. קדימה ואחורה הוא מתנדנד, זה מה שהוא עושה כשנוגעים בו ודוחפים, בקלות, ללא חריקה, אף שהוא די כבד. בוא איתי, אמר מר המוות כשדמעות בעיניו ופתח בשיר: סוס העץ מיכאל, סוס העץ מיכאל. יש מי שחומד ומי ששוקל, מי ששוקע ומי שנופל, בוא איתי, בוא איתי, סוס העץ מיכאל.
אני מציצה בתווית המחיר שתלויה על זנב העור המעוצב, מי יקנה סוס נדנדה מעץ באלף שש־מאות שקלים? לאיזה חדר ילדים הוא ייכנס עם כל הגודל הזה? לאיזה ילד יהיה בכלל אומץ לעלות עליו, כזה גבוה, בלי תומכות לרגליים? אולי לילד שלנו. הילד שעמית כל כך רצה. לא ילדה, ילד. ילד עם אומץ לב. השפעת הכדור קצת מתפוגגת, שערים נסגרים בכבדות, במקומם נפתח פשפש צר, זיכרון נורה מטווח קצר: שלשום עוד שכבנו יחד על הסדינים העירומים, עמית ואני, הוא שוב דיבר על הילד שהוא רוצה, ואז צחק ואמר לי איזה אמא משוגעת אהיה, וגם אני צחקתי, אבל לצחוק שלי היה טעם אחר. והנה, שלשום עבר ואתמול הביא את עמית הביתה בשעה מאוחרת מדי, אחרי שלא היה כל היום בבית, וכשהוא נכנס לחדר הוא התיישב על המיטה באנחה, מול הקיר המוכתם, מול החלון הסגור, ואז הסתובב ופתח את הארון והתחיל להכניס גרביים לתוך תיק הספורט הקטן שלו. לא הגדול, הקטן. ואני רציתי לשאול: עמית, מה אתה עושה, אבל לא שאלתי. עמדתי וחיכיתי. עוד רגע. תכף הוא יגיד לי לאן הוא הולך ולְמה הוא צריך כל כך הרבה גרביים. הסתכלתי על התנועות הכבדות, על הכתפיים שלו, סוגרות ומכווצות לו את החזה הרחב, על הידיים הארוכות השזופות, שנשלחו להסיט את השערות מאחורי האוזן, ואז הוא אמר: אני לא יכול עם זה יותר.
לא זזתי.
אני רציני הפעם, הוא אמר ולא הרים אלי את העיניים, הידיים שלו עצרו לרגע.
חיכיתי בסבלנות להמשך. הנה זה בא.
זה אותו אחד, כבר ארבעה חודשים, עמית אמר.
המשכתי לשתוק, עד שהוא פנה הצדה והסתכל על התיק שלו, לא עלי, ואני עצמתי עיניים, מחכה לשמוע אותו אומר לי: רוני. כי כשהכינוי הזה מופיע בסוף המשפטים שלו, אני יודעת שאני שם.
קיימת. אבל עמית לא אמר רוני, רק קם והרים בקושי את התיק עם הגרביים, כאילו שהוא כבד, הניח אותו על המיטה ואחר כך הסתובב והוציא מהארון כמה זוגות תחתונים, שתי חולצות וג'ינס אחד, דחף הכול לתיק והרים אותו שוב, והעיניים הירוקות שלו התרוצצו לכאן ולכאן, רק לא להיתקל בי, רק שהמבט שלו לא יפגוש אותי, כדי שלא יצנח מיד לארץ, ירוי ומובס.
רק אחר כך, כשעמד ליד דלת הכניסה לבית, כלומר, דלת היציאה, הוא הצליח להסתכל בי לרגע. רוני, הוא אמר, וכמעט עניתי: הו, שלום, אבל שתקתי, והוא אמר שוב: רוני, אני הולך. ואז יצא ואני סגרתי אחריו את הדלת וחשבתי שלפחות הוא אמר רוני, לפחות הייתי שם, בסוף המשפט שלו, מה שאומר שאני כנראה עדיין כאן.
אחר כך שכבתי כל הלילה במיטה החשוכה יחד עם ההיעדרות שלו. זה לא היה הלילה הראשון ששכבתי איתה, אלא שהפעם היו לה ממדים מפלצתיים. אני לא פוחדת ממֵך, רציתי להגיד לה, אני לא פוחדת ממך בכלל. אבל כבר ידעתי שהפחד חכם ממני, לעולם לא אדע מתי הוא יאגוף, יתקוף ויכניע, תמיד יהיה לו יתרון. התהפכתי במיטה וניסיתי לזוז לכל הכיוונים, היה לי צפוף. מי חשב שההיעדרות שלו הפעם תהיה גדולה ממנו.
בסוף, עם שחר, כשלא היה עוד סיכוי שאירדם, קמתי ויצאתי אל המרפסת והתיישבתי שם מול בניין הדירות הגדול, בוהה בקוביות האור שלו. מאז ששיפצו את הבניין הזה, והרחיבו אותו מאוד, אין כאן יותר נוף ואור ורוח. עוד לפני השיפוץ התאספו דיירי הבניין שלנו וחתמו על עצומה והגישו אותה לוועדה לתכנון ובנייה, כי מה פתאום ואיך אפשר, נכתב שם, כל האוויר נחסם וערך הבית יֵרד. כולם חתמו על זה, גם עמית עמד וחתם כמו גולם, אפילו שהוא רק שוכר.
אתה לא רואה מה יש לנו כאן, רציתי לצעוק, לא רוח, לא נוף, לא אור, אבל המון חיים, חיים של אחרים, ומה יכול להיות יותר טוב מזה בשבילנו? אבל עמית, בחור מעשי, לא רצה לטרפד עצומה של בניין שלם. לא הוא. למזלי, שום דבר לא השתנה. ובגלל זה אתמול לפנות בוקר, כשישבתי מול בניין השן הזה, על הכיסא החורק היחיד שעומד במרפסת, והרגליים שלי על השולחן הקטן, המלוכלך, עדיין יכולתי להתנחם בחיים האחרים האלו, כי בזכותם הצלחתי - לפחות לרגע - להשאיר מאחורי את הבית הריק שלי.
המוכרת מציצה אלי מרחוק, היא רואה בחורה משונה, עם שיער ארוך מדי, חלק, פרוע, שמלה ארוכה מדי על גוף רזה מדי. יש בה יותר מדי, בבחורה הזאת, מה יש לאחת כזו לחפש בחנות צעצועים יוקרתית. אני מקיפה את עצמי בטבעת שקופה, מרחיקה את המוכרת, ואז חותרת פנימה, מגיעה שוב אל השערים הכבדים, שואבת מתוך הזיכרון העמוק ביותר את המילים ההן, מופתעת שאני עוד זוכרת, בפרט עכשיו, עם כל הכדורים שאני בולעת כבר חודשיים, כדורים שאמורים לסדר לי את המוח אבל בינתיים מטשטשים לי את החיים.
והסוס היפה הזה, הסוס האהוב הזה על מיכאל, פצח קולו בשיר תשובה: בלי דעת נוסעת הרכבת, בלי דעת הנערה אוהבת, בלי דעת מרחף סָביב האל. אני מקרבת את אפי אל העץ. מריחה. החושים שלי מחודדים וקולטים ריח זר, אירופאי. תוצרת גרמניה, אני נזכרת.
אני מזהה את המוכרת שמתגלגלת סוף סוף לעברי, מתעשתת.
את צריכה אולי עוד משהו? המבט שלה מצומצם, היא חושדת, לא מתאים לה שהבחורה התמהונית הזאת תמשיך להסתובב כאן ולהבריח לקוחות, ובכלל, מה יש לה מהסוס הזה, סוס דקורטיבי שעומד כאן בסך הכול יומיים, אמנם אף אחד לא התעניין בו עדיין, אבל זה עוד יקרה, כי מסוס כזה אי אפשר להתעלם. היא מתייצבת לידי, הידיים שלובות על החזה, מחכה. מישהו צריך להגיד לי ללכת מכאן, אלא אם יתברר פתאום שאני לקוחה רצינית, אחת שבאמת מעוניינת לקנות את הסוס, אחת שתכף תשלוף מהארנק כרטיס אשראי נוצץ. של אבא שלה. אשראי בלתי מוגבל.
זו עבודת יד, היא חוזרת ואומרת בקול רם ואני מהנהנת.
מעץ מלא, סוס קלאסי, יחיד במינו.
אכן, יחיד במינו. אבל אין לי כרטיס אשראי וגם אין לי אבא, ופתאום נשמע צלצול פעמון הדלת ושתי נשים מטופחות נכנסות לחנות והמוכרת פונה אליהן בהקלה, משאירה אותי ואת הסוס שלי לבד, עינו הירוקה תקועה בתוכי ואני שולחת שוב יד לשערות הצמר הדק, לישבן העגול, המורם, למושב העץ החלק.
חריקה קלה, ואני נזכרת: אתמול כשישבתי במרפסת ובהיתי בחיים האחרים, וחיפשתי פרֵיימים מוארים בבניין שממול, נדלק פתאום אור בקומה השנייה מימין וגילה לי גבר כרסתן שהתיישב מול טלוויזיה מהבהבת, מזהירה, ידו החליקה באדישות אל מכנסיו הקצרים, הפנים לא נראו. גם בקומה הרביעית, מבעד לחלון השמאלי הגדול, אפשר היה לראות מישהו חי. מישהי. יושבת לבד במטבח המואר ליד שולחן בר גבוה, מעשנת, ואני כבר חשבתי שהנה, יש כאן עוד מישהי שנעזבה הלילה, אבל לא, בדיוק נכנס עוד מישהו למטבח והאישה כיבתה מהר את הסיגריה וקמה לקראתו, עמדה מולו בתחתונים וגופייה, התחילה לדבר, במרץ, אולי הם התווכחו, אי אפשר היה לשמוע, ואז הוא הסתובב ויצא, האיש שלה, וראיתי אותה ממשיכה לעמוד שם עם ידיים ריקות באוויר ועורף קשה ופה פתוח, ככה נראתה הקריאה שלה אליו, ואחר כך גם היא יצאה משם וכיבתה אחריה את האור.
לא היה חשוך יותר כי השמש כבר עלתה. לא ידעתי מה השעה, אף פעם אין לי שעון על היד, גם לא על הקיר בסלון, אין שעונים בבית שלנו, רק טלפונים סלולריים שמנסים להעיר אותנו - אותי הם לא מצליחים אף פעם ואת עמית לפני הצהריים, אחרי לילות שבהם הוא עובד עד מאוחר במערכת, או אחרי שהיה מי־יודע־איפה - וכוח לקום ולהביא את הטלפון הנייד שלי מהחדר לא היה לי, למרות שזה לא רחוק, אפשר לספור את הצעדים מהמרפסת לחדר השינה. הדירה שלנו קטנה מאוד; סלון, מטבח פתוח, חדר שינה, חדר אמבטיה, והמרחקים הקצרים מאפשרים לחפצים להתהלך ביניהם בחופשיות.
מגבת רחצה במטבח, מזלג מכופף באמבטיה, סבון משומש על השולחן בסלון, אף אחד לא זוכר איך הם הגיעו לשם, החפצים, פתאום הם שם, כאילו שהם בעלי הבית האמיתיים ולא אנחנו. באמת, איך יכולה להתקיים כאן הזנחה כזו? ככה בדיוק היה נשמע הקול של אמא שלי אם היתה מגיעה אלינו לדירה, אבל זה בקושי קורה. כשהיא מתקשרת ואומרת בנמרצות, רונה'לה, אולי ניפגש היום? אני קובעת איתה מיד בבית־קפה כמה שיותר רחוק מהבית (זה ליד המערכת של עמית; אני בדיוק מוסרת את כתב־היד בהוצאה וזה ממש קרוב לשם; יש לי פגישה בדרום העיר), או פשוט לא עונה לטלפונים שלה, מעדיפה לשמוע את המשיבון הישן שעמית מסרב להיפטר ממנו - שלום, הגעתם לבית של רונה ועמית, אנחנו לא כאן, אז תשאירו הודעה - בקול הצוהל של עמית.
ואיפה הקול שלי. מתי שמעתי את עצמי בפעם האחרונה? עם מי דיברתי לאחרונה? אפילו לעמית לא אמרתי כלום כשהוא יצא. כל הפתחים נסגרו. המציאות ממשית מדי ועכשיו אני כבר חייבת עוד סיגריה. העין הירוקה של הסוס לא עוזבת אותי, מזכירה לי את המבט הירוק של עמית, שאמר לי אתמול את מה שאמר, ואיך שהלך עם כל הגרביים שלו בתוך התיק, ואיך שאני נשארתי שם, שותקת. לפחות החלל השקט הזה נשאר.
פעם הייתי משוררת, אני מנסה להסביר לו, לסוס, היום אני רק מנסה להתאים בין החרסים שיש לי בידיים. הם נערמים בתוך המחברת הישנה שלי, וכשאני פותחת אותה אני מגלה שהם הפכו לזרדים יבשים. תכף יבוא מישהו ויצית אותם ולא יישאר גם מהם שום דבר.
אני צריכה ללכת מכאן. לצאת. להשאיר את הסוס הזה מאחורי, אותו ואת כל הזיכרונות האלה, כי השפעת הכדורים נחלשת והמציאות כבר מחלחלת פנימה, סוגרת שערים ופותחת אחרים, מבלבלת לי את המוח. אני מרימה אליו מבט מובס, שולחת יד אחרונה ונוגעת בראשו, נפרדת ממנו, הכפכפים שלי חורקים על הפרקט המשובח ואני משאירה אותו לבד בתוך החנות הזרה, מתרחקת, השמלה שלי נתפסת באיזה פסלון חרסינה גדול וכמעט מפילה אותו, בעור שיני אני מצליחה לצאת משם, לנחות ברחוב המפויח ולהצית לעצמי את הסיגריה המיוחלת.
אבל עם השאיפה הראשונה הזיכרון מתעורר שוב, הפעם הוא מתפרץ, פרוע לגמרי - זה היה עמית שדיבר אלי אתמול בערב ואת המילים שלו אני שומעת רק עכשיו, בהשכמת הבוקר, אחרי ששהו אצלי בשתיקה לילה שלם, נזקקו לחושך ולזמן כדי להגיע אלי באמת ולהיצרב בי. הצתה מאוחרת, קוראים לזה, או עודף כדורים.
בכל מקרה, עכשיו הן מתייצבות מולי: ארבעה חודשים עמית מאוהב במישהו אחר ולא בי.

טוניה
קדימה ואחורה קדימה ואחורה אוט אזוי ככה הייתי יושבת לילות והוא היה נאנח ונאנח ואני הייתי מנדנדת אותו ואת עצמי כמו משוגעת כדי שהוא יחזור סוף סוף לישון וכדי שהראש שלי לא ייפול מרוב העייפות. אוי טוניה טוניה, ככה הוא היה נאנח ובוכה, אוי טוניצ'קה שלי, ואני הייתי קמה בקושי הולכת מרטיבה לו את הסמרטוט חוזרת מתיישבת שמה לו יד על המצח אומרת שא שא אליעזר, גיי שְלאפן, ואחר כך מחזיקה אותו אצלי מנדנדת קדימה ואחורה קדימה ואחורה עד שהוא היה נרדם. ככה כל לילה כמעט.
שנים.
נו למי יש כוח עכשיו ומי יודע למה זה חוזר אלי פתאום איך שהיה מתעורר לי פעם באמצע הלילה, כבר כמעט שכחתי מה זה אחרי כל השנים שעברנו, ככה זה, מתרגלים לכל דבר, גם להיות לבד מתרגלים, אליין איז די נשמה ריין, אף אחד לא משאיר מאחוריו פירורים על השולחן ולא עיתונים באמצע הסלון, הספה בדיוק מול הטלוויזיה בלי שאף אחד יזיז אותה, איפה שאני שמה כל דבר שמה הוא נשאר, חמש־עשרה שנה כמעט, אז מה זה שעכשיו נזכרתי ככה.
זה בגלל מה שאני שומעת, זה מה שבגללו קמתי, שוכבת במיטה כמו גולם באמצע הלילה והעיניים שלי פתוחות לתקרה ואני לא מבינה איך מאיפה הוא נאנח לי ככה וקורע את הלב אם כבר חמש־ עשרה שנה הוא איננו. אבל זה לא הוא, זה מישהו אחר, קול שבא מהתקרה, מהדירה למעלה, מהחדר של אוסי שהוא בדיוק איפה שהחדר שלי, בדיוק מעל המיטה שלי. טוב מאוד אני שומעת את הקול הזה, גם שהמישהו מנסה להשתיק אותו, וגם את הדפיקות אני שומעת, את הרגליים של המיטה שזזות ודופקות מעל לראש, בקיר, במוח, נו שוין, הרי זאת לא פעם ראשונה שכל הרעש הזה קורה מעל לראש שלי ואיך זה בכלל קשור לאליעזר שלי חוץ מזה שזה מה שמעיר אותי באמצע הלילה ממש כמו שהיה אליעזר.
באמת בושה וחרפה. ס'איז נימעס. אני מנסה לקום, מתיישבת ומסתכלת בשעון. שלוש וחצי בלילה, ואיך אני אעביר עכשיו את הזמן שנשאר לי עד הבוקר. פעם לא היה עולה על הדעת דברים כאלה, רק בחדרי חדרים, בשקט גמור, לא ככה בקולי קולות שכל השכנים שומעים. אולי לא הייתי צריכה להשכיר את הדירה של אוסי לבחור הזה שבהתחלה הזכיר לי את עידניו, שקט כזה עם שתי ידיים יפות, ובאמת בהתחלה הוא היה שקט לגמרי, אבל כבר כמה חודשים שיש רעש וקולות כאלה למעלה כמעט כל לילה, מי היה מאמין שבחור כל כך שקט יעשה כזה רעש, שאני אצטרך להתעורר ולשמוע את כל זה מעל הראש שלי, ועכשיו מה אני אגיד לו, איך אני אסתכל לו בעיניים מחר להגיד לו משהו, איך. אני יכולה למצוא איזה תירוץ ולבטל לו את החוזה של הדירה, לצעירצ'יק הזה, אני יכולה לדבר עם מוטי, אבל באמת שחוץ מזה הוא בסדר, משלם בזמן, מנומס כל כך, והדירה נקייה מסודרת, פעם אפילו הזמין אותי לעלות לראות, באמת בחור נחמד, כל כך מזכיר את עידניו שלי, אני רק מקווה שלעידניו אין רעיונות כאלה להרעיש ככה באמצע הלילה, אני בטוחה שמוטי אף פעם לא יסכים לדבר כזה, אולי רק אוסי היתה מסכימה, לה לא אכפת כלום מהילד שלה, רק הצביקה הזה בראש שלה, הסוכן־נסיעות הזה שגר בירושלים, גם כן מקום לגור.
זה אוסי שהיתה צריכה לגור כאן עכשיו למעלה במקום לחיות בירושלים ולהשאיר כאן בתל אביב את מוטי ואת עידניו לבד, באמת, איך אמא יכולה לעשות דבר כזה, אז נכון שעידניו מסתדר יופי, מותק של ילד, מגיע כל ערב הביתה לאבא שלו וכל יומיים בא לבקר אותי כמו שעון שווייצרי, כמו שהילדים של אריאלה אף פעם לא עשו ונכון שהם לא גרים בתל אביב אבל קריית אונו זה לא קצה העולם ואפשר לעשות מאמץ לפעמים ולבוא להגיד שלום לסבתא טוניה, לראות מה שלומה ואיך היא מסתדרת.
הילדה הזאת אוסי היא תמיד עשתה מה שהיא רוצה עם הפה הגדול שלה ועם החוצפה, וכשהיא התחתנה עם מוטי חשבתי זהו זה, סוף סוף קיבלה קצת שכל, מוטי באמת בחור כל כך טוב אמרתי לאליעזר, תראה איך אוסי הסתדרה, עכשיו אפשר לישון בשקט, אבל אליעזר רק נאנח והמשיך להתעורר לי בלילות עם הסיוטים שלו והצעקות, כל פעם מחדש הבכי על זה שהוא חי ולמה לו זה מגיע, ואני עם הסמרטוט הרטוב על המצח שלו מרגיעה ומתחננת, כדור אחד אליעזר, רק כדור אחד, והוא בוכה ואומר לי לא טוניצ'קה, אסור, צריך לזכור הכול, מ'טאר נישט פארגעסן, אז אני מזכירה לו את אוסי ואת אריאלה ואת הנכדים ולא אומרת לו מילה על עצמי או על מרטין או על אבא ואמא, כי מה אני כבר יכולה להגיד, הכול במילא כבר נגמר, איננו, מי זוכר, רק אליעזר זוכר, אצלו זה כל הזמן בפנים, לא רוצה לשכוח, תמיד בפנים הגיהינום ביחד עם השמחה, אי אפשר להפריד, בדיוק כמו שהוא היה כשפגשתי אותו בליפהיים אחרי המלחמה, רזה וקירח ורק העיניים שלו זרחו כמו השמש, והוא הסתכל עלי כמו שאף אחד הרבה זמן לא ראה אותי ואמר לי, את טוניה, טוניה פרומר, אמר בפה שלו את השם שלי עוד הפעם ועוד הפעם, אחרי חודשים בתוך הגיהינום ששם לא הייתי בן אדם בכלל, ואני לא יודעת איזה מזל היה לי ואיך זה שדווקא הוא נפל עלי מהשמים.
אבל על הלילות האלה איתו לא יכולתי לדעת, מי חשב שלילה לא יהיה לילה. דווקא הבנות כשהיו תינוקות ישנו כמו בובות, לא התעוררו בכלל, רק הוא היה מתעורר לי בלילה והייבט זיך אָן אַ מעשה עם כל הצעקות שלו מתוך החלומות, לפעמים אם היה לי מזל הוא היה תכף חוזר לישון, לפעמים מתחיל לבכות ככה שצריך את הסמרטוט על הראש ועל המצח, צריך שאני ארדים אותו כמו ילד קטן, במקום להרדים את הילדות שלי הייתי מרדימה את הבעל שלי, קדימה ואחורה קדימה ואחורה, לנדנד אותו וגם את עצמי, אוי ויי איז מיר.
והנה עכשיו, כמעט חמש־עשרה שנה שאני יושנת כל לילה בשקט, בלי הרעש והבכי, בלי העיתונים בסלון, בלי הפירורים על השולחן, ודווקא עכשיו מעירים אותי הקולות האלה מעל לראש עוד הפעם ועד שלוקח לי זמן להבין מה זה שהם עושים שם הבחורצ'יק עם הבחורה שלו, שלא נדע, כבר הלך לי כל הלילה כי אני אם מעירים אותי אז זה הסוף שלי, אין לי שינה יותר, אני שוכבת ולא זזה, עושה את עצמי יושנת אבל הראש שלי לא עוזב אותי לרגע, המחשבות מתנפלות עלי כמו כלבים, עושות שם מהפכה גדולה ואני כבר יודעת שאין מה לעשות נגד זה חוץ מלקחת את הכדור שלי, שום דבר אחר אי אפשר לעשות.
אני קמה והולכת למטבח, עומדת בחושך מקשיבה, מכאן לא שומעים כלום, אני לא מדליקה אור כי אז בכלל אין סיכוי שפעם תחזור לי השינה, מוצאת בתוך החושך את הזוֹפִיקְלוֹן ובולעת אותו עם כוס מים ואחר כך הולכת לסלון ועוברת עם האצבע על המזנון לראות שאין שמה אבק, אפילו שזה חושך, וגם מסדרת את התמונות כמו שצריך, אפילו את התמונה ההיא שגם בתוך החושך אני יכולה לראות אותה, אותי ואת אליעזר ואת הבנות, יום העצמאות זה היה, עשר שנים למדינה, חגיגה גדולה היתה, אויך פריילעך, גם כן שמחה, ואליעזר אמר, נלך להצטלם, ואני אמרתי לו מה פתאום להצטלם, והוא אמר, נעשה מזל לקלמן, נהיה הראשונים אצלו כי הוא פתח צלמנייה חדשה.
קלמן. אני לא אוהבת את קלמן. אבל הוא הציל את החיים של אליעזר וכל פעם שאליעזר אומר קלמן, יותר טוב שאני אשתוק.
הקלמן הזה כל פעם שעמד לידי זזתי הצדה. היה עומד בשקט, קטן כמו צל, לא זז, מריח כמו בור. אבל אסור היה להגיד עליו כלום, אליעזר דיבר עליו כמו על מלאך גבריאל או מיכאל, כזה שרק טוב הוא מביא, ואני כל פעם שחשבתי על קלמן ניסיתי להדביק לו כנפיים של מלאך מאחורה וזה רק הצחיק אותי מאוד, כי יותר מהכול הוא היה קטן ומכוער ובלי שום כנפיים.
אבל מה לעשות שאליעזר כל פעם היה מספר מחדש איך זה היה קלמן שהציל לו את החיים, סחב אותו כשכולם הלכו והלכו שם בשלג וירו בהם כמו זבובים, על הידיים הרזות שלו הוא סחב אותו, אז מה יכלתי אני להגיד, מי אני שאגיד משהו על מי שהציל את אליעזר שלי, לא היתה לי שום זכות, אז רק אמרתי: נו שוין, נעשה מזל לצלמנייה של קלמן, נלך להצטלם. הלבשתי יפה את הבנות ואת עצמי והלכנו ברגל עד לאלנבי וקלמן חיכה לנו שם בהתרגשות גדולה, הזיע כמו חמור, מיקען שוין מיינן, אפשר לחשוב, הושיב אותי על כיסא, אליעזר מימין, אריאלה משמאל, אוסי תינוקת, יושבת על הברכיים שלי מחייכת עם כל הפנים שלה, לא מבינה עוד כלום מהחיים שלה ואולי בגלל זה היא מחייכת ככה, וקלמן עומד מאחורי המצלמה, מתחבא שם ולוחש בקול צרוד: איצטער זאלן אלע שמייכלען, עכשיו כולם לחייך. ובאמת כולם מחייכים לקלמן לתוך המצלמה ורק אני לא מחייכת. עד היום התמונה הזאת כאן ואני לא מחייכת.
אני חוזרת למיטה שלי, כדור מצוין, תודה לאל, חבל שאליעזר היה עקשן כל כך ולא רצה לקחת שום דבר. יופי של תרופות יש היום, באמת, תנסה, הייתי אומרת לו, לא יקרה לך כלום, אבל הוא היה עקשן, לא צריך כדור טוניצ'קה, היה בוכה, מען דארף נִישׁט.
הנה עכשיו אני שמה את הגוף שלי כמו שהוא על המיטה, כמו אבן גדולה אני שוכבת, שומעת עוד הפעם את האנחות שלהם מלמעלה, כמו שני שפנים, בחיי, אבל אני כבר לא אכפת לי שיעשו שם מה שהם רוצים כי אני כבר לא שומעת כלום תודה לאל, אני תכף כבר לא כאן יותר.