המאהב

יום אחד, כבר הייתי מבוגרת, ניגש אלי גבר במבואה של מבנה ציבורי. הוא הציג את עצמו ואמר: "כל כך הרבה זמן אני מכיר אותך. כולם אומרים שהיית יפה כשהיית צעירה, ורציתי לומר לך שבעינ י את יפה יותר היום מאשר היית אז; את הפנים שהיו לך כאישה צעירה אהבתי פחות משאני אוהב את הפנים שיש לך עכשיו, חרֵבות."
לעתים קרובות אני חושבת על התמונה הזאת, שאני היחידה שרואה עכשיו, ושעליה לא דיברתי מעולם. היא תמיד שם, בתוך אותו שקט, מעוררת פליאה. מבין כולן היא זו שמוצאת חן בעיני, היא זו שבה אני מזהה את עצמי, זו שעליה אני מתענגת.
מוקדם מאוד בחיי כבר היה מאוחר מדי. בגיל שמונה־עשרה כבר היה מאוחר מדי. בין גיל שמונה־עשרה לעשרים וחמש, פני רחקו לכיוון לא צפוי. בגיל שמונה־עשרה הזדקנתי. אני לא יודעת אם כולם ככה, ומעולם לא שאלתי. נדמה לי ששמעתי על נחשול הזמן שיכול להכות באנשים מרגע שהם צולחים את התקופות הצעירות ביותר, החגיגיות ביותר של החיים. ההזדקנות הזאת היתה פתאומית. צפיתי בה כשהביסה את תווי פני בזה אחר זה, שינתה את היחסים ביניהם, הגדילה את העיניים, העציבה את המבט, תחמה את השפתיים, חרצה סדקים לעומק הסנטר. אבל במקום להיבהל, התבוננתי בפעולתה של ההזדקנות בעניין דומה לזה שיכולתי לגלות בעת קריאה, למשל. ידעתי גם שאינני טועה, שיום אחד היא תאט ותחזור למהלכה הרגיל. אנשים שהכירו אותי בגיל שבע־עשרה, כשנסעתי לצרפת, נדהמו כשראו אותי שוב, כעבור שנתיים, בגיל תשע־עשרה. את הפנים האלה, החדשות, שמרתי. הן היו הפנים שלי. הן המשיכו להזדקן, כמובן, אבל לא בקצב הצפוי. יש לי פנים מבותרות בקמטים יבשים עמוקים, עם עור שבור. הן לא שקעו פנימה, כמו פנים אחרות, מעודנות. הן שמרו על אותו מִתאָר, אבל החומר שלהן הרוס. יש לי פנים הרוסות.
ובכן, אני בת חמש־עשרה וחצי.
על מעבורת שחוצה את המֶקוֹנְג.
התמונה נמשכת לאורך כל חציית הנהר.
אני בת חמש־עשרה וחצי, בארץ הזאת אין עונות. אנחנו חיים בעונה יחידה, חמה, חדגונית, אנחנו חיים באזור החום התמידי של כדור הארץ; אין בו אביב, אין בו התחדשות.
אני נמצאת בפנימייה לאומית בסייגון. אני ישנה ואוכלת בפנימייה הזאת, אבל לומדת מחוץ לה, בגימנסיה הצרפתית. אמי המורה רוצה שלבתה הקטנה תהיה השכלה תיכונית. את צריכה השכלה תיכונית. מה שהספיק לה לא מספיק לילדה. השכלה תיכונית ואחריה בחינות הסמכה מוצלחות להוראת מתמטיקה. את הפזמון הזה שמעתי מאז שהתחלתי ללכת לבית הספר. מעולם לא עלה על דעתי שאוכל להתחמק מבחינות ההסמכה להוראת מתמטיקה. שמחתי לתת לה תקווה. מאז ומעולם ראיתי את אמי מתכננת מדי יום את עתידם של ילדיה ואת עתידה שלה. יום אחד כבר לא יכלה לרקום תוכניות גדולות עבור בניה, ולכן רקמה אחרות, תוכניות על קצה חוט, אבל גם להן היה תפקיד, הן עצרו את הזמן שנפרשׂ לְפָנים. אני זוכרת את לימודי החשבונאות של אחי הקטן. הם התנהלו בהתכתבות בבית הספר האוניברסלי, כל השנים, בכל הרמות. צריך להדביק את הפער, נהגה אמי לומר. זה היה נמשך שלושה ימים, אף פעם לא ארבעה. אף פעם. היינו זורקים את "בית הספר האוניברסלי" בכל פעם שאמי הוצבה במקום חדש. ומתחילים שוב במקום החדש. אמי החזיקה מעמד עשר שנים. שום דבר לא הועיל. האח הקטן נעשה מנהל חשבונות קטן בסייגון. מאחר שבקולוניה לא היה קיים בית הספר הפרטי ויוֹלֶה, אחי הגדול נסע אליו, לצרפת. הוא נשאר בצרפת כמה שנים כדי ללמוד בבית הספר ויולה, אבל לא סיים. אמי לא היתה טיפשה, אבל לא היתה לה ברירה. היא היתה חייבת להרחיק את הילד הזה משני האחרים. במשך כמה שנים הוא לא היה חלק מהמשפחה. בהיעדרו, אמא קנתה את החֶלקה. זו היתה הרפתקה מחרידה, אבל בשבילנו, הילדים שנשארו, היא היתה מחרידה פחות מאשר נוכחותו של רוצח הילדים בלילה, בליל הצייד.
לא פעם אמרו לי שהסיבה היא השמש, שהיתה עזה מדי במשך כל ימי הילדות. לא האמנתי לזה. אמרו לי גם שאלו המחשבות שהעוני טבע בילדים. אבל לא, זה לא זה. הילדים־זקנים של הרעב התמידי — הם כן, אבל אנחנו? לא, אנחנו לא רעבנו, אנחנו היינו ילדים לבנים, לנו היתה בושה, מכרנו את הרהיטים שלנו אבל לא רעבנו, היה לנו בּוֹי ואכלנו. נכון, לפעמים זה היה זבל, ציפורים ארוכות רגליים או תנינים קטנים, אבל הזבל הזה בושל והוגש בידי בּוֹי ולפעמים אפילו סירבנו לו, היתה לנו הפריבילגיה לא לרצות לאכול. לא, משהו קרה בגיל שמונה־עשרה, והוא זה שחולל את הפנים האלו. זה קרה מן הסתם בלילה. אז פחדתי מעצמי, פחדתי מאלוהים. בשעות היום פחדתי פחות, והמוות נראה קודר פחות. אבל הוא לא הרפה ממני. רציתי להרוג, את אחי הגדול, רציתי להרוג אותו, לגבור עליו פעם אחת, פעם אחת ויחידה, ולראות אותו מת. כדי לסלק מעל אמי את מושא האהבה שלה, את הבן הזה שלה, כדי להעניש אותה על כך שהיא אוהבת אותו כל כך חזק, כל כך כואב, ובייחוד כדי להציל את אחי הקטן — גם על זה חשבתי, על אחי הקטן, ילדִי — מן החיים הרוויים חיים של האח הגדול, שהתעלו על חייו שלו, מן הצעיף השחור שכיסה את האור, מן החוק שהוא ייצג, שהוא חוקק, בן אנוש, ושהיה חוק חייתי, ושבכל רגע של כל יום בחייו של האח הקטן הטיל פחד על החיים האלה, פחד שפעם אחת חדר ללבו והרג אותו.
כתבתי הרבה על בני המשפחה האלה, אבל בזמן שעשיתי זאת הם עדיין היו בחיים, האֵם והאחים, וכתבתי סביבם, כתבתי מסביב לדברים האלה בלי להגיע אליהם.
סיפור חיי אינו קיים. הוא לא קיים. אף פעם אין מרכז. לא דרך, לא קו. יש מרחבים שבהם אפשר להעמיד פנים שיש מישהו, אבל זה לא נכון, לא היה איש. את הסיפור על חלק קטנטן מנעורי כבר כתבתי, פחות או יותר, כלומר מספיק כדי לתת מושג. אני מדברת בדיוק על החלק הזה, על סיפור החצייה של הנהר. מה שאני עושה כאן הוא אחר וגם זהה. קודם לכן כתבתי על תקופות בהירות, על תקופות שהובהרו. כאן אני כותבת על תקופות חבויות של הנעורים ההם, על עובדות מסוימות, רגשות מסוימים ואירועים מסוימים שהצפנתי. התחלתי לכתוב בסביבה שריתקה אותי אל הצניעות. בשבילם, הכתיבה עדיין היתה דבר מוסרי. היום, לעתים קרובות נדמה לי שהכתיבה היא שום דבר. לפעמים אני יודעת את זה: שאם היא לא הכול־בכול, אם אינה נטייה לרהב וליוהרה, הכתיבה היא שום דבר. שאם ההכול־בכול לא נעשה בה, פעם אחר פעם, דבר אחד בדמות מהות לא־מזוהה, הכתיבה היא רק פרסום. אבל רוב הזמן אין לי דעה, אני רואה שכל האפשרויות פתוחות, שהגבולות יכולים להתפוגג, שהכתוב כבר לא יודע איפה לשים את עצמו כדי להסתתר, להיכתב, להיקרא, שחוצפתו הבסיסית לא יכולה להתקבל יותר. אבל כאן אני עוצרת.
עכשיו אני רואה שכבר בגיל צעיר מאוד, שמונה־עשרה, חמש־עשרה, היו לי פנים שהתריעו על אלו שהשגתי בעזרת האלכוהול באמצע החיים. האלכוהול מילא את התפקיד שלא היה לאלוהים. לצד התפקיד להרוג אותי. להרוג. פני האלכוהול האלו הגיעו אלי לפני האלכוהול. האלכוהול הגיע כדי לאשר אותן. היה לי מקום בשבילו, ידעתי את זה כמו שידעו אחרים, אך משום מה בטרם עת. כפי שהיה לי מקום לתשוקה. בגיל חמש־עשרה היו לי פנים של עונג אף שלא ידעתי מה הוא עונג. הפנים האלו נראו בבירור. אפילו אמא שלי ודאי ראתה אותן. האחים שלי ראו אותן. כך הכול התחיל בשבילי, בפנים המנבאות האלו, התשושות, בעיניים מכותרות הטבעות שהקדימו את הזמן, את האקְספרימנט.
חמש־עשרה וחצי. חוצים את הנהר. הדרך בחזרה לסייגון היא מסע הרפתקאות, בייחוד כשאני עושה אותה באוטובוס. ובבוקר ההוא נסעתי באוטובוס שיצא מסָא דֶק, שם אמי מנהלת את בית הספר לבנות. זהו סופה של חופשה כלשהי מלימודים, אני לא זוכרת איזו. ביליתי אותה בבקתת השרד של אמי. וביום ההוא אני חוזרת לסייגון, אל הפנימייה. האוטובוס של המקומיים יצא מכיכר השוק של סא דֶק. כמו תמיד, אמי ליוותה אותי והפקידה אותי בידי הנהג. היא תמיד מפקידה אותי בידי נהגי האוטובוס של סייגון, למקרה של תאונה, דלֵקה, אונס, מתקפת פיראטים או תקלה קטלנית במעבורת. כמו תמיד, הנהג הושיב אותי לידו, מלפנים, בחלק ששמור לנוסעים לבנים.