הילד במזוודה

היא השאירה את דלת הזכוכית פתוחה בעזרת המותן, וגררה את המזוודה לחדר המדרגות שהוביל למטה, אל החניה התת־קרקעית. זיעה ניגרה במורד חזה וגבה מתחת לטריקו; היה שם קריר רק מעט יותר מאשר בחוץ, בחום המבליח של הרחובות נטולי האוויר. הריח העז של מזון מהיר נרקב משקית המבורגר שנזרקה, לא בדיוק שיפר את הרושם שיצר המקום.
מעלית לא היתה שם. מדרגה אחר מדרגה היא הורידה את המזוודה הכבדה אל הקומה שבה חנתה, ואז הבינה שהיא לא באמת רוצה את זה במכונית עד שהיא תדע מה יש בפנים. היא מצאה נקודה מוצנעת יחסית מאחורי כמה פחים, הרחק מעיני מצלמות האבטחה ומבטים סקרניים של עוברי אורח. המזוודה לא היתה נעולה, רק סגורה על ידי שני תפסים ורצועה חזקה. ידיה רעדו, ובאחת מהן אבדה התחושה ומחזור הדם נפגע כתוצאה מסחיבת המשקל הניכר למרחק כזה. אבל היא הצליחה להתיר את הרצועה ולפתוח את המנעולים.
במזוודה היה ילד: עירום, בהיר שיער, רזה למדי, בערך בן שלוש. ההלם כמעט והפיל אותה, כך שגבה נצמד למשטח הפלסטיק המחוספס של הפח. הברכיים שלו היו צמודות לחזה, כאילו מישהו קיפל אותו כמו חולצה. היא תיארה לעצמה שאחרת הוא לא היה נכנס. עיניו היו עצומות, ועורו הבריק בעמימות בבוהק הכחלחל של אורות הניאון שעל התקרה. רק כשראתה ששפתיו נפשקות מעט היא הבינה שהוא חי.

אוגוסט

הבית עמד על קצה צוק, ונשקף ממנו נוף המפרץ. יַאן ידע היטב כיצד מכנים אותו המקומיים: המבצר. אבל לא זאת הסיבה שהוא הביט בחומות הלבנות בתחושה מעומעמת של אי־סיפוק. המקומיים יכולים לחשוב מה שהם רוצים; לא הם החשובים.
הבית תוכנן כמובן על ידי ארכיטקט נודע, והיה מודרני באופן פונקציונלי־קלאסי, גרסה מודרנית של הטרנד השוודי "פוֹנקיס". ניאו־פונקיס. ככה קראה לזה אן, והיא הראתה לו תצלומים של בתים אחרים עד שהוא הבין את הרעיון, לפחות בחלקו. קווים ישרים, ללא קישוטים. הנוף אמור לדבר בעד עצמו, מבעד לחלונות הענק שקולטים את האור ואת היופי הסביבתי לתוך החדר. ככה ניסח את זה הארכיטקט, ויאן הבין את החזון שלו, הכול חדש וטהור ונכון. יאן קנה את הקרקע ואת הקוטג' הקיצי הישן ההרוס; הוא נאבק בוועדה המוניציפלית עד שהם הבינו שהם היו רוצים אותו מאוד בתור משלם מסים במקום, והעניקו לו את ההיתרים הנחוצים; הוא אפילו כבש את הנציגה של האגודה המקומית להגנת הסביבה, באמצעות תרומה שכמעט גרמה לה להשתנק מתה הצמחים שלה. אבל למה שהוא לא יקים שמורת טבע? לא היה לו עניין שאנשים אחרים יבנו כאן, או שעדרי פיקניקאים מעצבנים ירמסו את השטח. אז הנה הוא, הבית שלו, מוגן על ידי חומות לבנות, מאוורר ובהיר, בקווים נקיים ומרווחים בסגנון ניאו־פונקיס. בדיוק כפי שהוא רצה את זה.
ועם זאת, זה לא היה מה שהוא רצה. לא כך זה היה אמור להיות. הוא עדיין חשב על המקום האחר בכמיהה משונה ולא ממוקדת. זה היה גיבוב ישן וגדול, תמהיל לא מושך של נובוריש נרקב מ־1912 ותוספות מזוויעות משנות השישים, ויקר באופן סנובי מפני שהוא נמצא בסְטרָנוָוין, המגורים חובקי החוף של האליטה הפיננסית של קופנהגן. אבל לא בגלל זה הוא רצה אותו — לאזורי מיקוד אין שום משמעות עבורו. היתרון שלו היה הקרבה לבית הילדות של אן, מהצד השני של גדר העוזרד הגבוהה המוזנחת. הוא לא הצליח להימנע מלדמיין את הכול: את המשפחה הגדולה מתאספת לברביקיו מתחת לעצי התפוח, אותו ואת אבא של אן בתוך ענן של טבק וירג'יניה, מחזיקים כוסות גוציות של ויסקי משובח. את האחים של אן מסיבים אל שולחן הפטיו הלבן עם ילדיהם. את אמא של אן בכיסא הנדנדה, עם שָל הודי יפהפה סביב כתפיה. את הילדים שלו ושל אן, בני ארבע או חמש, הוא דמיין כשהצעיר יותר ישן בחיקה של אן. ויותר מכול את אן שמחה, רגועה, מחייכת. נאספים לרגל פסטיבל אמצע הקיץ, אולי, עם מדורה משלהם, ועם זאת הם לא מעטים מדי, כך שהשירה נשמעת בסדר. או אולי סתם באיזה יום חמישי רגיל, רק בגלל שבא להם, ובגלל שמכרו שרימפס טריים במזח באותו בוקר.
הוא ינק ברעבתנות מהסיגריה שלו, והשקיף על המפרץ. המים היו בצבע כחול כהה עגום, מפוספסים בקצף, והרוח בידרה את שערו וגרמה לעיניו לדמוע. הוא אפילו הצליח לשכנע את הבעלים למכור. הניירת היתה מוכנה, הוא רק היה צריך לחתום. אבל היא אמרה לא.
הוא לא הבין את זה. זאת המשפחה שלה, לכל הרוחות. לנשים לא אמור להיות אכפת מדברים כאלה? הקִרבה, השורשים, היחסים ההדוקים? כל זה. ועם משפחה כמו של אן, כל כך... בסדר. בריאה. אוהבת. חזקה. קֶלְד ואינגָה, שעדיין ניכר שהם מאוהבים אחרי קרוב לארבעים שנה. האחים של אן, שהיו מגיעים לבית בקביעות, לפעמים עם הרעיות והילדים שלהם, ופעמים אחרות לבדם, רק קפצו לבקר מפני ששניהם עדיין שיחקו טניס במועדון הישן. להפוך לחלק מזה, באופן כל כך קל ויומיומי, בשכנות, מהצד השני של הגדר... איך היא יכלה לסרב לזה? אבל היא סירבה. בשקט, בעיקשות, בצורה מאוד אופיינית לה, ללא ויכוחים או סיבות. פשוט לא.
אז עכשיו הם פה. זה המקום שבו הם חיים, הוא והיא ואלכסנדר, על שפת צוק. הרוח מייללת סביב החומות הלבנות בכל פעם שהרוח צפונית־מערבית, והם לבדם. רחוקים מכדי שמישהו יקפוץ סתם ככה לבקר, לא במוקד ההתרחשויות, ללא כל חלק בקשר המשפחתי הנינוח והחמים, אלא רק בתיאום מראש פה ושם, ארבע או חמש פעמים בשנה.
הוא שאף שאיפה אחרונה מהסיגריה, השליך אותה ודרך על הבדל כדי לוודא שהדשא היבש לא יתלקח. הוא עמד כמה דקות, הניח לרוח לאוורר את הריח משערו ומבגדיו. אן לא ידעה שהוא חזר לעשן.
הוא הוציא את התצלום מהארנק שלו. הוא שמר אותו שם כי ידע שאן חונכה טוב מכדי לחטט בכיסיו. מוטב היה לו להיפטר ממנו, אבל הוא פשוט נזקק להביט בו מדי פעם, היה צריך לחוש את תערובת התקווה והאימה שעורר בו.
הילד הישיר מבט למצלמה. כתפיו החשופות נטו קדימה, כאילו הוא השתופף כנגד איזו סכנה בלתי נראית. לא היו רמזים של ממש למקום שבו התמונה צולמה; הפרטים אבדו בחשכה שמאחוריו. בזווית הפה שלו היה אפשר לראות שרידים של משהו שהוא בדיוק אכל. אולי שוקולד.
יאן נגע בתצלום באצבע, בעדינות רבה. ואז החזיר אותו למקומו בקפידה. הם שלחו לו טלפון סלולרי, נוקיה ישן, שהוא לעולם לא היה קונה בעצמו. בטח גנוב, הוא חשב. הוא חייג את המספר וחיכה לתשובה.
"מר מַרְקָרְט." הקול היה מנומס, אבל הסגיר מבטא. "שלום. החלטת?"
למרות שהגיע להחלטה, הוא היסס. לבסוף נאלץ הקול לדרבן אותו.
"מר מרקרט?"
הוא כיחכח בגרונו.
"כן. אני מקבל את ההצעה."
"יפה. אלה ההוראות."
הוא הקשיב למשפטים הקצרים, המדויקים, רשם מספרים וסכומים. הוא היה מנומס, כמו האיש בטלפון. אבל אחרי שהשיחה הסתיימה הוא כבר לא היה מסוגל לאצור עוד את הגועל וההתנגדות שלו. הוא השליך את הטלפון בזעם; המכשיר התעופף מעל הגדר בקשת ואז ניתר ונעלם על מדרון האברשים שמתחתיו.
הוא חזר למכונית ונסע את שאר הדרך למעלה, אל הבית.

פחות משעה לאחר מכן, הוא הזדחל הלוך ושוב על המדרון וחיפש את המכשיר הארור. אן יצאה למרפסת בחזית הבית והתכופפה מעבר למעקה.
"מה אתה עושה?" היא צעקה.
"משהו נפל לי," הוא צעק בחזרה.
"שאני אבוא לעזור?"
"לא."
היא נשארה בחוץ עוד קצת. הרוח משכה בשמלת הכותנה שלה בצבע האפרסק, והמשב התחתי העיף למעלה את שערה הבהיר, המסופר באורך הכתפיים, וכרך אותו סביב פניה, כך שהיה נדמה שהיא נופלת. בצניחה חופשית ללא מצנח, הוא חשב, רק כדי לקטוע את קו המחשבה הזה לפני שהיה יכול להמשיך. יהיה בסדר. אן לא צריכה לדעת.
לקח לו כמעט שעה וחצי למצוא את הטלפון המטופש. ואז הוא היה צריך להתקשר לחברת התעופה. זאת היתה טיסה שלא רצה שהמזכירה שלו תארגן עבורו.
"לאן אתה נוסע?" שאלה אן.
"רק קפיצה קטנה לציריך."
"קרה משהו?"
"לא," הוא אמר בחופזה. פחד הציף מיד את עיניה, והניסיון שלו להרגיע אותו היה תגובה רפלקסיבית. "סתם משהו עסקי. ארגון קרנות הון. אני חוזר ביום שני."
איך הם הגיעו למצב הזה? לפתע הוא נזכר בעוצמה רבה ביום השבת ההוא בחודש מאי, לפני למעלה מעשר שנים, כשהוא הביט בקלד מוביל אותה לאורך המעבר בכנסייה. היא היתה יפה כמו באגדות, בשמלה לבנה פשוטה להדהים, עם שושנים ורודות ולבנות בשערה. הוא ידע מיד שהזֵר שהוא בחר היה גדול וצעקני מדי, אבל זה לא היה חשוב. הוא היה במרחק דקות ספורות מלשמוע אותה אומרת "כן". לרגע, מבטו פגש במבטו של קלד, והוא חשב שהוא מבחין שם בברכה ובהערכה. חותן. אני אשגיח עליה, הוא הבטיח בדממה לאיש הגבוה המחייך. ובמחשבתו הוא הוסיף שתי הבטחות שלא נכללו בשבועות הנישואים: הוא ייתן לה כל מה שתרצה, והוא יגן עליה מפני כל הדברים המרושעים בעולם.
זה עדיין מה שאני רוצה, הוא חשב כשהשליך את הדרכון לתוך המזוודה לציריך. יהיה המחיר אשר יהיה.

לפעמים, יוּצָ'ס חלם על משפחה. היו שם אמא ואבא ושני ילדים, בן ובת. בדרך כלל הם היו מתיישבים אל השולחן לאכול ארוחת ערב שהאמא בישלה להם. הם גרו בבית עם גינה, ובגינה היו עצי תפוח ופטל. כולם חייכו, כך שהיה אפשר לדעת שהם שמחים.
הוא עצמו היה מחוץ לבית, והביט פנימה. אבל תמיד היתה תחושה שבכל רגע הם יבחינו בו, והאבא יפתח את הדלת, חיוכו יתרחב עוד יותר, והוא יגיד: "אז הנה אתה! בוא, קדימה, תיכנס."
***