פרוטוקול אמסטרדם
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
פרוטוקול אמסטרדם
הוספה למועדפים

פרוטוקול אמסטרדם

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

ח' בת שבע, ילידת 1972, זמרת ומורה לקול, גננית, סטודנטית לתואר שני במגדר, מנחת קבוצות נוער למיניות ומגדר, חברת קהילה, משוטטת, פָּגָנית, אקטיביסטית.

תקציר

לכאורה זה היה סיפור פשוט ורגיל: בשנות ה־90 יצאה ח' בת שבע (שם בדוי), צעירה ישראלית מלאת חיים, למסע-נעורים באירופה; מהרי איטליה המשיכה לאמסטרדם, שנראתה לה אז "רכה ומתוקה כמו עיר צעצועים".
שם היא גם נאנסה.

"מיכאל היה אנס שקול ומאורגן, הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה ודאג לסמם אותי בעוצמה ובאופן המיטביים. מקצועי, יש לו תואר בכימיה. כמה טיפות בכוס תה, למשל, מאחורי גבי, ודאי הספיקו".

מקץ שנים, עם הולדת בנה והאמהות החדשה, היא מבינה בהדרגה שצללי אותה תקיפה ישנה עודם חיים בה, עודם משבשים את יחסיה עם העולם, ומתוך החתירה העיקשת לנורמליות משפחתית, היא מבינה גם שחוויותיה אינן מיוחדות לה־לבדה אלא מייצגות את מצב האישה באשר היא.
כדי לאהוב את בנה היא נאבקת בפולש שבתוכה. לכן היא כותבת את הספר הזה.

פרוטוקול אמסטרדם הוא מסמך סוער, פיוטי ואמיץ הנקרא בנשימה עצורה, ובו מבט חודר ומדויק שייגע בכל אחד ואחת.

הבחירה לחתום על ספר זה בשם עט לא נעשתה מתוך חשש של הכותבת להיחשף כקורבן אונס, אלא רק כדי להגן על פרטיותם של בני משפחתה.

ח' בת שבע, ילידת 1972, זמרת ומורה לקול, גננית, סטודנטית לתואר שני במגדר, מנחת קבוצות נוער למיניות ומגדר, חברת קהילה, משוטטת, פָּגָנית, אקטיביסטית.

פרק ראשון

פרק ראשון: 2009 כולם רואים


 
כולם במעגל רואים איך אני מלבישה לו את הסוודר: בזעם, בפראות פתאומית, בכפייה. מה היא רוצה מהילד המסכן, הם ודאי חושבים. כמה בלתי־נבון. כולנו הרי יודעים שיש להימנע מאלימות. צריך לתת דוגמה לילדים. ילד יודע בעצמו מתי הוא צריך סוודר.
אני יודעת את זה. יודעת גם שמעשי זרים, כפויים, רודים בי, אני לא יכולה לפעול אלא בניגוד למה שאני יודעת, אבל הציבור. הציבור ודאי סבור שאני באמת דוגלת בתנועות הידיים הגסות האלה, שאני מזוהמת באותו צדק בור של מבוגרים נוקשים ואטומים המשחיתים דור אחר דור. אבל הציבור רגיש, מלא טקט, הציבור גם שומר על הלשון, הוא יימנע מלדבר עלי מאחורי גבי. אך מבעד ללהג העולץ, המוזיקה, המולת הילדים, שובה אותי מבטו המדומיין של הציבור כרוצח שקט. אנחתו העולבת נוגחת ביסודותי. המלאכים יודעים את קלוני, תמיד ידעו. הם נבהלים להם קצת בשקט, נכמר הלב. איך הוא סובל ממנה, ילד מסכן.
דווקא עכשיו מתעורר בי הצל. כהרף־עין, מהיר ממחשבה, מגורה וקפיצי מרוב אהבה ונחת שמסביבי: קבלת שבת ליד הברֵכה, סביב המדורה, חיקה החם והנדיב של הקהילה פועם ונפתח, אנשים מגישים זה לזה, מפורקדים בעצלתיים, מאובקים, צוחקים. ריח קש רמוס ומים, גיטרות ותופים, כפות רגליים עירומות מתפלשות בעפר, מציצות מהערסל. כוכבים ראשונים נחים על מצע כחול רך וחומל, ניבטים בין בדי השיטים הגדולות.
עופר שוב ברגרסיה, מסרב לכול, מתווכח כדי לשרוד. כאילו כל גילוי של שיתוף פעולה עם האויב האמהי עלול להביא להכחדתו. דרוך כל הזמן למאבק על הגבולות, מבטא איזה צורך בסיסי דרך חיכוך.
כל זה לא מעניין אותי. עניינים קטנים ויגעים של ילדים, פסיכולוגיה־צעצוע. אני שרויה בשדה הנקמה של הדברים הגדולים. לפרקים זה דוהר מתוכי: התגשמות, הכרעה, אתי או בלעדי. פעם אחת ולתמיד, פיצוץ אחד אחרון. הוא ילבש את הסוודר הזה אם הוא רוצה או לא. אותו כוח זר המאיים שוב לאיין אותי יוכרע ארצה, מובס, שקט עמוק ונרעד ישתרר, הדברים ידשדשו בחיפזון צייתני בחזרה למקומם. כבר כמעט ניצחתי, רק התזמון היה דפוק, דווקא כשכולם שם, כשכולם רואים.
 
אני משאירה אותו צורח בידיים של יותם, קולו גובר על שירי השבת וההודיה, מתרוממת במהירות, מחוֹצְנִי נושרים שרידי לחישות מדומיינות, צקצוקי שפתיים, חילופי מבטים יודעי־דבר. מסתלקת משם, שביל הכורכר חורק תחת נעלי. המבטים רודפים אותי זמן־מה, ננעצים מעיניו של לא־כלום הדולק אחרי, לופת ויונק כערפד, עד שמגיע לסיפוקו ומרפה. עכשיו כולם חושבים שהם יודעים עלי משהו.
הערב יורד. ערמת אבנים, התיישבות כבדה, מקרקשת, השלכה, עוד השלכה, אבן חדה, לדחוף אותה אל תוכי. לא עובד, לא מספיק חזק, אין דם, אין חדווה אפלה קטטונית או המרה מתנשפת של כאב־נפש בכאב־גוף, אין במקרה במלאי איזה סינדרום פסיכיאטרי שיודע להפיק סיפוק מכאלה.
אז מה עושים עכשיו עם הגוף, הנשימה, הלב, אחרי ששוב כולם עוד יותר יודעים? דחף־פתאום לחתוך את עצמי. או לפחות הדחף לדמיין את זה קורה: הסכין, הדם. תמונה שתצליח להפוך את השיתוק לחרמנות לחה ומשתנקת, לכוח דוחף, אבל רק להרף־עין קלוש ומתפוגג. אני הולכת הביתה ברגל מהר. שרירים, גידים, ריאות, חמצן, חריקת כורכר תחת הנעליים. דברים מוצקים, חסרי־עמדה, בלתי־אישיים, שעדיין מותר לי.
החתול מוצא אותי יושבת בחושך בכניסה. הוא עוצם את עיניו לאט ודוחק את ראשו אל ירכִי. למגע ידי נדלק בתוכו מנוע קטן הקוצב את הזמן, את החיים שנמשכים, שעוד יש לחיותם. לעת עתה פרוותו היא הרכות המוחלטת. אני צוללת אל תוכה למצוא בה שכחה.
יותם מגיע הביתה באוטו קצת אחרי, נושא את עופר המדומדם בזרועותיו. בדרכו להשכיב אותו בחדר השינה הוא מחליק את ידו על שכמי לרגע ועיני מתמלאות דמעות.
בנוכחות אהבתו, הצל מקפל את עצמו בנוחיות בצד, הוא נסוג אבל לא מתמעט.
לכן אני כותבת עליו עכשיו.
אנחנו כבר מכירים, הצל ואני, יש בינינו סידור. הוא מאפשר את האהבה ואני התחייבתי לקרוע לו סדק מילוט מסודר אל העולם האמתי שמחוץ לגופי, כדי שלא ייאלץ לפרוץ מתוכי בפראות פתאומית, כשכולם רואים.

ח' בת שבע, ילידת 1972, זמרת ומורה לקול, גננית, סטודנטית לתואר שני במגדר, מנחת קבוצות נוער למיניות ומגדר, חברת קהילה, משוטטת, פָּגָנית, אקטיביסטית.

עוד על הספר

פרוטוקול אמסטרדם ח' בת שבע

פרק ראשון: 2009 כולם רואים


 
כולם במעגל רואים איך אני מלבישה לו את הסוודר: בזעם, בפראות פתאומית, בכפייה. מה היא רוצה מהילד המסכן, הם ודאי חושבים. כמה בלתי־נבון. כולנו הרי יודעים שיש להימנע מאלימות. צריך לתת דוגמה לילדים. ילד יודע בעצמו מתי הוא צריך סוודר.
אני יודעת את זה. יודעת גם שמעשי זרים, כפויים, רודים בי, אני לא יכולה לפעול אלא בניגוד למה שאני יודעת, אבל הציבור. הציבור ודאי סבור שאני באמת דוגלת בתנועות הידיים הגסות האלה, שאני מזוהמת באותו צדק בור של מבוגרים נוקשים ואטומים המשחיתים דור אחר דור. אבל הציבור רגיש, מלא טקט, הציבור גם שומר על הלשון, הוא יימנע מלדבר עלי מאחורי גבי. אך מבעד ללהג העולץ, המוזיקה, המולת הילדים, שובה אותי מבטו המדומיין של הציבור כרוצח שקט. אנחתו העולבת נוגחת ביסודותי. המלאכים יודעים את קלוני, תמיד ידעו. הם נבהלים להם קצת בשקט, נכמר הלב. איך הוא סובל ממנה, ילד מסכן.
דווקא עכשיו מתעורר בי הצל. כהרף־עין, מהיר ממחשבה, מגורה וקפיצי מרוב אהבה ונחת שמסביבי: קבלת שבת ליד הברֵכה, סביב המדורה, חיקה החם והנדיב של הקהילה פועם ונפתח, אנשים מגישים זה לזה, מפורקדים בעצלתיים, מאובקים, צוחקים. ריח קש רמוס ומים, גיטרות ותופים, כפות רגליים עירומות מתפלשות בעפר, מציצות מהערסל. כוכבים ראשונים נחים על מצע כחול רך וחומל, ניבטים בין בדי השיטים הגדולות.
עופר שוב ברגרסיה, מסרב לכול, מתווכח כדי לשרוד. כאילו כל גילוי של שיתוף פעולה עם האויב האמהי עלול להביא להכחדתו. דרוך כל הזמן למאבק על הגבולות, מבטא איזה צורך בסיסי דרך חיכוך.
כל זה לא מעניין אותי. עניינים קטנים ויגעים של ילדים, פסיכולוגיה־צעצוע. אני שרויה בשדה הנקמה של הדברים הגדולים. לפרקים זה דוהר מתוכי: התגשמות, הכרעה, אתי או בלעדי. פעם אחת ולתמיד, פיצוץ אחד אחרון. הוא ילבש את הסוודר הזה אם הוא רוצה או לא. אותו כוח זר המאיים שוב לאיין אותי יוכרע ארצה, מובס, שקט עמוק ונרעד ישתרר, הדברים ידשדשו בחיפזון צייתני בחזרה למקומם. כבר כמעט ניצחתי, רק התזמון היה דפוק, דווקא כשכולם שם, כשכולם רואים.
 
אני משאירה אותו צורח בידיים של יותם, קולו גובר על שירי השבת וההודיה, מתרוממת במהירות, מחוֹצְנִי נושרים שרידי לחישות מדומיינות, צקצוקי שפתיים, חילופי מבטים יודעי־דבר. מסתלקת משם, שביל הכורכר חורק תחת נעלי. המבטים רודפים אותי זמן־מה, ננעצים מעיניו של לא־כלום הדולק אחרי, לופת ויונק כערפד, עד שמגיע לסיפוקו ומרפה. עכשיו כולם חושבים שהם יודעים עלי משהו.
הערב יורד. ערמת אבנים, התיישבות כבדה, מקרקשת, השלכה, עוד השלכה, אבן חדה, לדחוף אותה אל תוכי. לא עובד, לא מספיק חזק, אין דם, אין חדווה אפלה קטטונית או המרה מתנשפת של כאב־נפש בכאב־גוף, אין במקרה במלאי איזה סינדרום פסיכיאטרי שיודע להפיק סיפוק מכאלה.
אז מה עושים עכשיו עם הגוף, הנשימה, הלב, אחרי ששוב כולם עוד יותר יודעים? דחף־פתאום לחתוך את עצמי. או לפחות הדחף לדמיין את זה קורה: הסכין, הדם. תמונה שתצליח להפוך את השיתוק לחרמנות לחה ומשתנקת, לכוח דוחף, אבל רק להרף־עין קלוש ומתפוגג. אני הולכת הביתה ברגל מהר. שרירים, גידים, ריאות, חמצן, חריקת כורכר תחת הנעליים. דברים מוצקים, חסרי־עמדה, בלתי־אישיים, שעדיין מותר לי.
החתול מוצא אותי יושבת בחושך בכניסה. הוא עוצם את עיניו לאט ודוחק את ראשו אל ירכִי. למגע ידי נדלק בתוכו מנוע קטן הקוצב את הזמן, את החיים שנמשכים, שעוד יש לחיותם. לעת עתה פרוותו היא הרכות המוחלטת. אני צוללת אל תוכה למצוא בה שכחה.
יותם מגיע הביתה באוטו קצת אחרי, נושא את עופר המדומדם בזרועותיו. בדרכו להשכיב אותו בחדר השינה הוא מחליק את ידו על שכמי לרגע ועיני מתמלאות דמעות.
בנוכחות אהבתו, הצל מקפל את עצמו בנוחיות בצד, הוא נסוג אבל לא מתמעט.
לכן אני כותבת עליו עכשיו.
אנחנו כבר מכירים, הצל ואני, יש בינינו סידור. הוא מאפשר את האהבה ואני התחייבתי לקרוע לו סדק מילוט מסודר אל העולם האמתי שמחוץ לגופי, כדי שלא ייאלץ לפרוץ מתוכי בפראות פתאומית, כשכולם רואים.