חמש אבנים

פרק ראשון: 1
 

במבט לאחור, אם יבקשו ממני לשים את האצבע במדויק על הנקודה בה החלו חיי להשתנות והחלומות שהיו לי על חתונה בגיל 24, קריירה מזהירה שמכניסה לחשבון הבנק תלוש משכורת מנוקב בחמש ספרות לפחות, אישה קרייריסטית שמפנקת מעבר לארוחת הערב ושלושה ילדים לפחות - התנפצו לרסיסים, אוכל לעשות זאת בעיניים עצומות. אפנה אתכם לסוף פרק 4, למרות שהצרות החלו כבר בפרק הבא. כמו זיקית שיניתי את עורי מרגע לרגע. השתניתי לפי הנסיבות והתאמתי את עצמי כל פעם מחדש לסביבה, עד שבאיזשהו שלב, התחלתי להשתכנע שאני סכיזופרן.
 
קוראים לי רואי סגל וכבר שבוע אני מתגורר ברמת אביב ג'. בן טובים, כמו שהתקשורת אוהבת לכנות פושעים צעירים שאבא שלהם הוא לפחות רופא ואמא שלהם היא מינימום עורכת דין. לאחד כמוני, שנולד בבאר שבע וחי שם עד לפני כמה רגעים, לא היה סיכוי לזכות בכינוי הזה גם אם הייתי רוצח נהג מונית מתוך שעמום. למרות שאבא שלי טייס ואמא שלי רופאת שיניים, כל עוד גרתי מחוץ לטריטוריה בה הערך הנקוב של דירה מגרד מיליון שטרות ירוקים של דולר אחד לפחות, נחשבתי, בעיני התקשורת לפחות, אבל בטוח שגם בעיני מספיק אנשים אחרים, לסתם פושע צעיר.
ולא שפשעתי עד כה. התעלול הכי גדול שביצעתי היה להעלים שבועוני נוער מתיבות הדואר של כל מיני מסכנים. לא עשיתי את זה מפני שלא יכולתי להרשות לעצמי לקנות גיליון כזה פעם בשבוע או לבקש מאבא שיחתום לי על מנוי. עשיתי את זה כי כל החבר'ה עשו את זה. ותכלס, מי בכלל קרא את מה שכתוב שם. היינו פושטים על תיבות הדואר בבתים הסמוכים לבית הספר, אוספים מתוכן כמה עיתונים ומעלים אותם באש. רבע מבחן אומץ, רבע היסחפות אחרי אחרים וחצי מזה היה כי לא היה לנו משהו יותר מרתק לעשות. זו בכל זאת הייתה באר שבע.
ברגעים מסוימים אפילו הרגשנו כמי שעשו טובה לאותם ילדים אומללים, שחתמו על מנוי בגלל המתנות שהובטחו להם ונאלצו להתמודד, מדי שבוע, עם תכנים מטופשים.
אם אני נדרש להגדיר את עצמי מחדש, אז עכשיו אני צפוני. ככה בכל מקרה כינו אותי החבר'ה מבאר שבע ברגע שסיפרתי להם על התוכניות של הורי לעזוב את הנגב. ואם אני צפוני, אני גם לפלף, כפי שבדרן באר שבעי החליט אי שם באמצע שנות התשעים. ככה זה היה אז ונשאר עד היום: מי שיש לו קצת יותר מקצת כסף ומתגורר ברמת אביב ג', סביון, כפר שמריהו או הרצליה פיתוח, לא יכול להיות פטיש. הוא סתם מרובע. ואיך זה שאני, רואי סגל, באר שבעי גזעי, מתלפלף בנסיעה שנמשכת פחות משעה וחצי זו כבר סוגיה שדורשת ניתוח מעמיק.
למרות שהפנטהאוז שאבא קנה היה מרשים יותר מהבית הפרטי שהיה לנו בבאר שבע, שלא לדבר על הנוף המרהיב שנשקף מהחלונות הענקיים שחשפו את חוף הים המזוהם של תל אביב במלוא כיעורו, הייתי מעדיף להישאר בנגב. נכון שלעומת החול שראיתי בכל בוקר כשפתחתי את התריס בחדרי הישן, הנוף החדש היה בהחלט שינוי מרענן, אבל נוף יש גם בגלויות ואיתו אי אפשר לצאת לבלות, לשחק או להתייעץ. כלומר אפשר לדבר אליו, אבל אין טעם לחכות לתשובה. היא לא תגיע.
הבדידות הפחידה אותי יותר מכול. יש משהו מאיים בהגעה למקום חדש, שמרחיק מעליך כל אפשרות ליהנות מהטוב שהוא מציע. ולא שלא היה לי ממה ליהנות - את הרהיטים הישנים אבא מכר ביחד עם הבית, ורענן את תכולת הפנטהאוז במוצרים החשמליים העכשוויים ביותר. מצויד בכרטיס האשראי המוזהב שלו יצאתי לרהט את חדרי כרצוני וללא מגבלות, כפיצוי על כך שדעתי כלל לא נשאלה והמעבר צפונה הוצב לי כעובדה שאין ממש טעם להתווכח עליו.
האדרתי את חדרי בפרקט, מערכת אורות וערכת די.ג'יי עם שישה רמקולים, למרות שלא ממש הסעיר אותי העניין, פלזמה ומיטה גדולה. עמדתי על זכותי לצבוע את החדר בצבעים עזים - לא כי זה מצא חן בעיני, אלא בעיקר כי זה לא השתלב בשום צורה עם צבעי הקרם־בננה שהורי בחרו.
והייתי מוותר על כל זה ונשאר לגור בבאר שבע. כן, גם על הים הייתי מוותר, למרות שאיש לא יבין זאת. העובדה שאבא השתחרר מקבע וקיבל ג'וב כטייס בחברת התעופה הלאומית, אמנם נעצה בחובה לא מעט צ'ופרים, אבל לא כאלו שלא הייתי מסוגל להתמודד בלעדיהם. ידעתי שבלעדי החברים שלי יהיה לי קשה להסתדר, ולא רק בגלל ששינויים עושים אותי ישר חולה. בעיקר בגלל שבגיל שלי קשה להתחיל לאסוף חברים חדשים.
את החבר'ה שלי מבאר שבע המצב דווקא שיעשע והם אפילו הבטיחו לבוא ולעשות ברדק לשכנים החדשים והעשירים שלנו, כי אני יכול לעבור דירה, אבל זה לא אומר שצריך לוותר על מנהגים עתיקים, כמו הצקות קטנות ומעשי שובבות שלא מזיקים לאף אחד. טוב, אולי קצת, אבל נזק ממשי עוד לא גרמנו לאף אחד עד עכשיו, כך שזה בהחלט בסדר.
הבטיחו, אבל שבוע ימים לא שמעתי מהם. שום טלפון, שום ביקור פתע, שום דבר שיזכיר חברוּת של שנים. מצאתי את עצמי מבלה עם עצמי, כי אבא, למרות שאף פעם לא היה אופציה, היה רוב הזמן בחו"ל, אמא במרפאה החדשה שלה, ונותרתי עם דורין, אלון ושונה, פיליפינית שאבא שכר, כדי שלאמא יהיה יותר קל עם משק הבית.
עם אחותי דורין, שתיכף מתגייסת לצה"ל, לא דיברתי אף פעם יותר משתי דקות ולא מצאתי שום סיבה בעולם להתחיל עכשיו. אחי אלון הוא רק בן 10, כך שלכמעט בן 16 כמוני אין הרבה מה לעשות איתו. שש שנים של הבדל זה לא פער שניתן לבילוי.
פגישותי עם עצמי הסתיימו באחד הבקרים, כשפגשתי במעלית את יועז שגר עם הוריו בפנטהאוז הסמוך אלינו. יועז הוא ילד כאפות אמיתי, כזה שיכול לערער את מצבו הנפשי של האדם השפוי ביותר לנוכח סגידתו למסגרות. הוא היה רזה כמו סרגל והיו לו משקפי ראייה עגולים שסינגרו על עיניים חומות קטנות. שערו הבלונדיני קוצץ עד שכמעט לא נראה, כי זו האופנה מהקומה החמישית ומעלה והוא תמיד לובש חולצות מכופתרות של טימברלנד, למרות שהן ממש לא מחמיאות לו.
יועז עורר בי אלרגיה בשנייה שפתח את הפה ושאל אם אני השכן החדש, מאיפה באתי ואיפה אני הולך ללמוד - כל מה שלא רציתי להישאל. מכיוון שזו הייתה הפעם הראשונה שמישהו ממש דיבר איתי, עניתי בקצרה ולפני שהמעלית הגיעה לקומת הקרקע, הרשיתי לעצמי להתחצף ולשאול אותו איפה אפשר להכיר בסביבה בחורות. לא שחשבתי שהיצור הממושקף והלא אטרקטיבי שמולי מתעניין בנשים, אבל הימרתי עליו בלית ברירה.
למרבה האושר, יועז דווקא היה מאוד פרודוקטיבי, ואמר לי שאני יכול להצטרף אליו למסיבה שהוא מוזמן אליה ביום שישי. יותר מזה לא הייתי צריך, כדי לקפוץ משמחה ולרקוד באמצע הכביש, אבל לא לפני שבדקתי שאף אחד לא רואה.