בקבוקים שבורים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
בקבוקים שבורים
הוספה למועדפים

בקבוקים שבורים

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

אמיר טל

אמיר טל, יליד 1963, תושב באר יעקב ואב לשלושה. דרור, ירדן, ומעין. זהו סיפרו השני, סיפרו הראשון "בקבוקים שבורים" יצא לאור בגרסה דיגיטלית בשנת 2014 בהוצאת "אלרום".

תקציר

כשכפיר, נער בן שבע עשרה, מתעורר בבית החולים, מתנדנד בין החיים למוות, במצב של אובדן זיכרון מוחשי אך מצויד  בזיכרון רגשי, הוא מתחיל, בעזרת אחיו ראם, במסע לשחזור עצמי. אביו, איתמר, על הדרך לאילת ובחזרה, חווה חוויה דומה. חייהם המשותפים והנפרדים נפרשים לאורך הסיפור כמו שני כבישים מקבילים עד להשתלבות הדרמטית. מציאות ופנטזיה משמשים בערבוביה לתיאור חייה של משפחה תחת צילו הכבד של מות האם. סיפור על הורות גברית, יחסי הורים וילדים, אהבה ומוות.

פרק ראשון

פרק ראשון: 1

 


בזיכרון הראשון שלי אני בורח מהבית. אני בן שנתיים. אבל קודם לכן אני יושב על המדרגות המקדימות את דלת הכניסה שלנו. אנחנו גרים באחת השכונות הישנות, בדירה קטנה של חברת עמידר בשולי יישוב עירוני במרכז הארץ, מוקפים משלושה כיוונים בפרדסים. היום כבר אין פרדסים, אבל ריח פריחת ההדרים נשאר... כנראה לנצח. הבית הוא בעצם שורה של שש דירות בנות חדר וחצי הבנויות זו לצד זו ללא רווח. קומה אחת. לכל שתי דירות דלתות צמודות ושתי מדרגות כניסה משותפות. יש ארבע או חמש שורות כאלו, לא זוכר בדיוק. בין שורה לשורה יש דשא, או אולי סתם עשבים. המרחק בין שורה לשורה נראה לי אז עצום, במציאות הוא לא היה יותר מחמישה מטרים. יום שמש יפה. לא קר לא חם. ואני, כאמור, יושב שם ועוסק בעניני. אמא מגיעה אחרי שלא הייתה בבית שלושה ימים. והיא לא באה לבד. אבא נראה מאוד שמח, הוא קם לכיוון אמא. השכנה ציפי, בדלת הצמודה, ניראת גם היא מאוד שמחה. אמא קורנת. גם אני שמח מאד. אמא הגיעה! אמא כאן! תכף היא תיקח אותי בזרועותיה כמו שהיא תמיד עושה, ואז תחבק ותנשק... אני מזדקף, מתכונן לרוץ אליה, אבל אז אני רואה אותו. אני נעצר. לאמא יש תינוק אחר בידיים. אחר! עכשו אני כועס. מה זה כועס... רותח! במקום אל אמא אני בורח מהבית. אני רץ לבית של ציפי. המרחק בין שתי הדלתות הוא עשרים סנטימטרים ובכל זאת- בורח. אני מכיר את דרכי היטב. כל יום אני נכנס לשם. רץ עצבני אל המיטבח ומתחבא מתחת לשולחן. זהו! לא אצא מכאן לעולם. אני שומע צחוקים וקריאות התרגשות והתפעלות מבחוץ ומתחיל לבכות. אני לא מפסיק עד שאמא מגיעה אלי. היא יורדת על ארבע וזוחלת אלי, מתחת לשולחן. היא מחייכת ואני נסוג ונדחק לפינה. מפנה את פני ממנה. אני רוצה להמשיך לבכות אבל אמא מדברת אלי ברכות ומלטפת את ראשי. לאט לאט,בעדינות, מושכת אותי אליה. אני לא מסוגל להתנגד. בסוף אני נמרח אל תוך ידיה הפרושות. נמס בחיקה. הכעס מתפוגג, הדמעות מפסיקות לנשור ואמא מנגבת אותן אחת אחת. נדמה לי שגם אמא בוכה. אני מרגיש חום, אהבה, רוגע. טוב לי. את התחושה הזאת אני מרגיש גם היום כשאני נזכר. כניראה שיש דברים שלא שוכחים. אני מתגעגע לאמא. אחי, לעומת זאת, הוא החבר הכי טוב שלי מאז ועד היום.

אמיר טל

אמיר טל, יליד 1963, תושב באר יעקב ואב לשלושה. דרור, ירדן, ומעין. זהו סיפרו השני, סיפרו הראשון "בקבוקים שבורים" יצא לאור בגרסה דיגיטלית בשנת 2014 בהוצאת "אלרום".

עוד על הספר

בקבוקים שבורים אמיר טל

פרק ראשון: 1

 


בזיכרון הראשון שלי אני בורח מהבית. אני בן שנתיים. אבל קודם לכן אני יושב על המדרגות המקדימות את דלת הכניסה שלנו. אנחנו גרים באחת השכונות הישנות, בדירה קטנה של חברת עמידר בשולי יישוב עירוני במרכז הארץ, מוקפים משלושה כיוונים בפרדסים. היום כבר אין פרדסים, אבל ריח פריחת ההדרים נשאר... כנראה לנצח. הבית הוא בעצם שורה של שש דירות בנות חדר וחצי הבנויות זו לצד זו ללא רווח. קומה אחת. לכל שתי דירות דלתות צמודות ושתי מדרגות כניסה משותפות. יש ארבע או חמש שורות כאלו, לא זוכר בדיוק. בין שורה לשורה יש דשא, או אולי סתם עשבים. המרחק בין שורה לשורה נראה לי אז עצום, במציאות הוא לא היה יותר מחמישה מטרים. יום שמש יפה. לא קר לא חם. ואני, כאמור, יושב שם ועוסק בעניני. אמא מגיעה אחרי שלא הייתה בבית שלושה ימים. והיא לא באה לבד. אבא נראה מאוד שמח, הוא קם לכיוון אמא. השכנה ציפי, בדלת הצמודה, ניראת גם היא מאוד שמחה. אמא קורנת. גם אני שמח מאד. אמא הגיעה! אמא כאן! תכף היא תיקח אותי בזרועותיה כמו שהיא תמיד עושה, ואז תחבק ותנשק... אני מזדקף, מתכונן לרוץ אליה, אבל אז אני רואה אותו. אני נעצר. לאמא יש תינוק אחר בידיים. אחר! עכשו אני כועס. מה זה כועס... רותח! במקום אל אמא אני בורח מהבית. אני רץ לבית של ציפי. המרחק בין שתי הדלתות הוא עשרים סנטימטרים ובכל זאת- בורח. אני מכיר את דרכי היטב. כל יום אני נכנס לשם. רץ עצבני אל המיטבח ומתחבא מתחת לשולחן. זהו! לא אצא מכאן לעולם. אני שומע צחוקים וקריאות התרגשות והתפעלות מבחוץ ומתחיל לבכות. אני לא מפסיק עד שאמא מגיעה אלי. היא יורדת על ארבע וזוחלת אלי, מתחת לשולחן. היא מחייכת ואני נסוג ונדחק לפינה. מפנה את פני ממנה. אני רוצה להמשיך לבכות אבל אמא מדברת אלי ברכות ומלטפת את ראשי. לאט לאט,בעדינות, מושכת אותי אליה. אני לא מסוגל להתנגד. בסוף אני נמרח אל תוך ידיה הפרושות. נמס בחיקה. הכעס מתפוגג, הדמעות מפסיקות לנשור ואמא מנגבת אותן אחת אחת. נדמה לי שגם אמא בוכה. אני מרגיש חום, אהבה, רוגע. טוב לי. את התחושה הזאת אני מרגיש גם היום כשאני נזכר. כניראה שיש דברים שלא שוכחים. אני מתגעגע לאמא. אחי, לעומת זאת, הוא החבר הכי טוב שלי מאז ועד היום.