אהבה גנובה
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
אהבה גנובה
הוספה למועדפים

אהבה גנובה

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

נושאים

תקציר

הגר היא קרן האור היחידה בחייו של גלעד לאחר שמשפחתו עוברת לגור במושב. הוא נמשך אליה ואל התחביב הנפלא שלה, רכיבה על סוסות אינדיאניות. היחסים המהוססים שלהם הולכים ומתהדקים, ולגלעד נדמה כי סוף סוף זכה באהבתה. אבל אז נגנבות הסוסות מחצר משפחתה של הגר, והחברות בין השניים נקטעת. לגלעד נדמה שהמצב לא יכול להיות יותר גרוע: עידו תופס את מקומו בחייה של הגר, וההיקלטות של משפחתו במושב מוטלת בספק. אבל, אף על פי שהכל נראה שחור, גלעד אינו מרים ידיים. הוא מייחל שהסוסות יימצאו, שיקרה משהו שיחזיר אליו את הגר, הנערה שהוא אוהב, ומתפלל שהוריו יצליחו להכות שורשים במושב. אהבה גנובה הוא ספר ההמשך לספרה המצליח של ליאורה כרמלי, אהבה אינדיאנית.

פרק ראשון

פרק ראשון


עץ הגויאבה שבסוף המסלול
רכבנו זה אחר זה בשביל הצר. אני והגר. הסוסות האינדיאניות המנומרות בצבעי חום־לבן פסעו בנחת, צייתניות וסבלניות. הרגשתי את תנועת גופה של אֵשׁ, הסוסה שעליה רכבתי. מדי פעם ליטפתי את הרעמה שלה. עברו חודשיים מאז רכבתי עליה לראשונה, אבל עדיין התרגשתי בכל פעם שהנחתי עליה את האוכף ויצאתי לרכב.
כמו שהתרגשתי בכל פעם שראיתי את הגר.
תמיד רכבנו יחד והיתה לי התרגשות כפולה.
הגר רכבה לפנַי על רוח. היא ישבה על האוכף כאילו נולדה בשמורה אינדיאנית בהרי הרוקי. גבה זקוף, תנועת גופה משתלבת להפליא עם תנועת הסוסה, שערה החלק מתבדר ברוח.
השביל הצר והמוצל המתפתל בין פרדסים התרחב בהדרגה, עד שיצאנו לדרך כורכר רחבה, שמשני צדדיה משתרעים שדות תפוחי־אדמה. מפעמים קודמות שהגענו לכאן ידעתי, שהדרך מתמשכת כך למרחק רב.
הגר נפנתה לאחור ורמזה לי במנוד ראש להתקרב אליה. הטיתי את המושכות מעט שמאלה. אש הגיבה מיד, ובתוך רגע יישרה קו עם רוח.
כעת רכבנו הגר ואני זה לצד זה. ידעתי מה יהיה השלב הבא, ונדרכתי.
"יאללה!" קראה הגר, ושנינו טפחנו בעקבינו על צלעות הסוסות, שכמו חיכו לרגע הזה, ומיד הרימו פרסות והחלו לדהור. מהר יותר, מהר יותר. החזקתי היטב במושכות. התאמתי את תנועת גופי לדהרה של אש, והתרוממתי על האוכף בקלילות כמו שהגר לימדה אותי.
הסתכלתי קדימה, ועיני קלטו במניפת מבט את הרעמה החומה־בהירה של אש מתנופפת קלות, את ראשה השלוח לפנים, את הדרך הלבנה הנמתחת לאופק, את השמים התכולים שכמה עננים אפרפרים נתלו בהם בהיסוס, כאילו הסתיו שלח אותם רק כדי לצאת ידי חובה.
הסוסות דהרו בקצב אחיד והפרסות שלהן הלמו חזק יחד. הלב שלי הלם בקצב אחר, אולי בקצב לבבה של הגר.
הסוסות האינדיאניות הגבירו מהירות. הידקתי את רגלי לצידי גופה של אש ונצמדתי לאוכף. אף פעם לא רכבנו מהר כל כך. כעת הדרך טסה מול עיני, והאופק התרחק והשתנה. גגות קטנים וצפופים הופיעו מתחת לעננים הבודדים, ולפניהם קרוב יותר עץ יחיד שנראה קטן מרחוק. כיוונתי את עצמי אליו. לא הסתכלתי לצדדים. בזווית העין ראיתי את ראשה של רוח ואת הבל פיה. הטיתי מעט את גופי לפנים, כמו שהגר לימדה אותי. קדימה! מהר קדימה! תולעת זיעה זחלה במורד גבי. אחזתי חזק במושכות. ראיתי את הדרך נבלעת תחתי, שמעתי את הפרסות בוטשות בה והרחתי את האבק שהעלו; אגלי זיעה המליחו את שפתי.
ואז הרגשתי שאני לבד בעולם, לבד בדרך הזאת המתקצרת והולכת, לבד עם אש המקרבת אותי עוד ועוד אל עץ הגויאבה שהשתלט עכשיו על האופק. עץ הגויאבה שסימן את סוף המסלול. התעופפתי לבד עם אש, היא ואני כגוף אחד, פרסותיה בקושי נוגעות בקרקע, ראשי מדגדג את השמים. העץ התקרב במהירות מסחררת, ושנינו ריחפנו.
ואז משכתי חזק במושכות. אש הגיבה מיד ובלמה את דהרתה המהירה, האטה ונעצרה ממש מול העץ. הענפים הצליפו על פני.
"הגעתי ראשון!" צעקתי.
דממה מוזרה ענתה להד קולי. הסתכלתי הצידה. רוח והגר לא היו לידי. כעת, כששָׁקְטה הלמות הפרסות שמעתי את הלב שלי דופק בכוח. ממאמץ. מבהלה. איפה הגר? סובבתי את אש וראיתי את רוח עומדת במרחק מה הלאה באמצע השביל. האוכף שעל גבה היה ריק. חיפשתי בעיני את הגר, אך לשווא.
"גלעד!" שמעתי פתאום את קולה, חלוש ומשונה. דהרתי בחזרה בעקבות הקול.
"אני פה," אמרה בדיוק כשהבחנתי בה שרועה לצד הדרך, מוסתרת בשיחי תפוחי־אדמה.
החלקתי מהר מגבה של אש וזינקתי אל הגר. התכופפתי אליה.
"מה קרה לך? החלטת להתאבד?" קראתי.
היא נשאה אלי מבט כועס. "מה קרה לך? רכבת כמו משוגע, בכלל לא שמת לב שנפלתי!"
"אבל איך נפלת?" עדיין הייתי מבולבל מהתחושה המשכרת של הריחוף, מהבלימה הפתאומית.
"רוח נבהלה ממשהו. לא הספקתי לראות ממה. היא נעצרה והתרוממה, והעיפה אותי מהגב."
"אל תזוזי, אני ארכב לקרוא למישהו."
"אל תקרא לאף אחד. לא קרה לי כלום."
"את בטוחה?"
"כן, מזל שלא נפלתי על הדרך."
באמת מזל, חשבתי, האדמה היתה בוצית ורכה מההשקיה.
"את בטוחה שלא שברת משהו?" שאלתי ליתר ביטחון.
"כן, לפני שנתיים שברתי יד, אני יודעת מה זה כאבים של שבר."
הסתכלתי בה והיא אמרה, "תפסיק להיות כזה מודאג, רק תן לי יד. תעזור לי לקום."
נעמדתי, נתתי לה שתי ידיים, ולאט לאט משכתי אותה לישיבה.
"נו, איך את מרגישה?"
"בסדר. קצת כואב לי בצד אבל זה הכל."
כעת אחזתי בזרועותיה ומשכתי אותה כלפי מעלה עד שהתרוממה ונעמדה. רגע עמדנו קרובים זה לזה. היא חייכה אלי, ואז ריפרפה בשפתיה על שפתי ונחלצה מאחיזתי.
"זהו, אני בסדר, לא קרה לי כלום."
היא שיפשפה את צד גופה הימני והרימה קצת את החולצה להסתכל. עורה השזוף נגלה לעיני. בקיץ ראיתי אותה הרבה פעמים בבגד ים ביקיני, אבל עכשיו התבלבלתי למול חלקת גופה החשופה.
"כמה שפשופים, זה הכל," סיכמה והורידה את החולצה.
"כן, כמה שפשופים," חזרתי אחריה כהד אף על פי שמרוב מבוכה לא ראיתי אותם.
הגר טפחה על מכנסיה שהיו מכוסים בעפר. עזרתי לה וניקיתי בטפיחות חלק מהבוץ שדבק בהם מאחור. הסוסה שעמדה לידנו הניפה את זנבה וכשהורידה אותו הוא הצליף לי בישבן.
"היא חושבת שאני מרביץ לך," אמרתי להגר.
הגר צחקה. "כבר אמרתי לך שסוסים הם לא כאלה חכמים."
התחלנו ללכת לעבר עץ הגויאבות. בפעם הקודמת שרכבנו לכאן קטפנו את שלוש הגויאבות האדומות האחרונות שנשארו עליו, אבל הן היו מלאות תולעים. כעת קשרנו את הסוסות לגזע העץ. התיישבנו למרגלותיו ונשענו עליו. הגר אמרה שהיא צמאה, וקמתי להביא את בקבוק המים שקשרתי לאוכף של אש. תמיד אנחנו צמאים אחרי רכיבה. גם הסוסות, אבל כבר למדתי שקודם צריך להניח להן להתקרר ולהירגע, ורק אחרי עשרים דקות לתת להן לשתות.
הגר לקחה את הבקבוק שהושטתי לה ולגמה ממנו בשקיקה. הסתכלתי בצווארה הנמתח לאחור, בעיניה שנעצמו למחצה ובשערה שהיה לח מזיעה. אחרי ששתתה לרוויה נאנחה בהנאה והעבירה לי את הבקבוק. כשקירבתי את הפייה לשפתי טעמתי בה את טעם שפתיה.

למחרת לא רכבנו. נתנו מנוחה לסוסות ולעצמנו. במקום זה הלכנו למטע הפקאנים, מקום המחבוא האהוב עלינו.
בפעם הראשונה שחמקנו לשם שנינו, בחופש סוכות, החום עדיין היה בעיצומו, ונמשכנו אל הצל של עצי האגוז הענקיים. הגר הובילה אותי לשם, כמו לכל מקום אחר ברחבי המושב שבו היא נולדה ואילו אני הייתי דייר חדש בו. פסענו יד ביד בשביל הכורכר המאובק. השמש תקפה אותנו בקרניים לוהטות. השביל הלבן החזיר את האור החזק כמו פס שלג בשמש, אבל הגר דרכה עליו ברגליים יחפות, כאילו הוא מדרכה קרירה לאחר השקיה. הרגשתי מגושם בצעדי הסנדלים שלי. כמו דוב שיצא לטייל עם איילה. כשחזרנו מאוחר יותר למושב ראיתי את סימני צעדינו בחול. שלה אצבעות ועקב מטושטשים מעט, כאילו ריחפה מעל השביל ורק נשענה עליו קלות בכפותיה, ואילו שלי טבועים באבקת הכורכר הקמחית, מפוספסים בדוגמת סוליות הסנדלים.
הגר נעצרה מול השורה הראשונה של עצי האגוז, התכופפה מתחת לענפיו המשתוחחים נמוך של אחד מהם ונכנסה למטע. ואני אחריה. הזדקפתי מהעבר השני ומצאתי את עצמי ביער אפלולי. גזעים עבים, ענפים גדולים מתפרשים לצדדים; עץ נוגע בעץ, ובין השורות שבילים רחבים.
"יו, איזה מקום," אמרתי בקול שקט.
"פה אתה יכול להוריד את הסנדלים, לא יהיה לך חם ברגליים," אמרה הגר. לא הקניטה אותי. פשוט קבעה עובדה. באמת החום הקופח נשאר בחוץ, ובפנים היה מוצל וקריר.
הנחתי את הסנדלים ליד גזע עץ ופסעתי בעקבות הגר על מצע העלים המרקיבים, הלחים. איזו תחושה מוזרה בכפות הרגליים; עד עכשיו עוד לא התרגלתי ללכת יחף כמו ילדי המושב. נכון, חלפו חמישה חודשים מאז שהורי מכרו את הדירה שלנו בפתח־תקווה ועברנו לגור כאן בבית הקטן ששיפצנו, אבל קשה לשנות הרגלים.

הגר מאמנת אותי ביחפנות, חשבתי כעת כשנכנסנו שוב למטע הפקאנים. עלי העצים הענקיים הצהיבו מאז שבאנו לכאן לראשונה, אבל עדיין לא נשרו, והסתירו את אור השמש. פתאום נדקרה כף רגלי השמאלית מזרד חד או מאבן קטנה ופלטתי צעקת כאב. הגר נעצרה והסתובבה אלי. נתקלתי בה ותפסתי בזרועותיה כדי לא ליפול. היא איבדה את שיווי המשקל ונאחזה בי, ופתאום היינו חבוקים. הלב שלי דפק במהירות. הרחתי את השיער שלה, החלק הארוך. רציתי ללטף אותו, אבל לא העזתי. אף פעם לא התחבקנו ככה, כל כך קרוב. רק התנשקנו כמה פעמים נשיקות קטנות. בהיסוס הידקתי את זרועותי סביב גופה הדק והגמיש, והיא הניחה את כפות ידיה על גבי. התפללתי להישאר ככה לעולמים. כמו גיבורי אגדה קסומה: יער עבות בארץ רחוקה, הנסיך מצא את הנסיכה וכעת לא יניח לה ללכת.
"אני אוהב אותך," לחשתי. זאת הפעם השנייה שאזרתי אומץ להגיד לה את זה. הפעם הראשונה היתה כשרכבנו שנינו בפעם הראשונה, היא על רוח, אני על אש. הכל קרה אז בפעם הראשונה. אחרי כמה שיעורי רכיבה אצל הגר רכבתי בפעם הראשונה לבד. אחר כך, כשעצרנו בפרדס לתת מנוחה לסוסות, התנשקתי בפעם הראשונה עם הגר. בפעם הראשונה בכלל. נשיקה בטעם חמוץ־מתוק של פלחי הקלמנטינה הראשונה בעונה, שאכלנו לפני כן.
כעת השעינה הגר את ראשה על כתפי ואמרה חרש, "גם אני אוהבת אותך."
איזה פלא, חשבתי בהכרת תודה. ידעתי איך זה כשהנס לא מתרחש. לפני שנה אהבתי את תמר, אבל היא אהבה מישהו אחר. זכרתי את תחושת האכזבה המרה שצרבה את ליבי כשראיתי אותה עם נער אחר, מביטה בו בהערצה בעיניה הכחולות שאף פעם לא התעכבו עלי. אותי כלל לא ראתה. בשבילה הייתי רק טיפה בים הפרצופים בבית־הספר, אבל בעיני היא היתה האחת והיחידה. הֶאֱפִילה בזוהר שלה על כל הבנות האחרות.
כמה טוב שהמזל שלי השתנה, חשבתי, כמה טוב שהורי החליטו ביום בהיר אחד "לשנות את החיים מקצה לקצה" ולהיות חקלאים. אומנם בהתחלה כעסתי והתמרדתי, בשום אופן לא הייתי מוכן לעזוב את פתח־תקווה, את בית־הספר, את החברים שלי; לוותר על הסיכוי לגרום לתמר להבחין בי. בטח שלא רציתי לעבור לגור במושב שהשם שלו מזכיר שם של גן ילדים: מושב גן שרה. בליבי קיוויתי שההורים שלי יתעוררו מהחלום שלהם ויבינו שהם מבוגרים מדי למהפך כזה בחיים. איזה סיכוי יש לאבא שלי, פקיד בכיר בבנק, ולאמא שלי, עובדת סוציאלית מסורה, להפוך פתאום לחקלאים? נשמע מגוחך לגמרי.
"על מה אתה חושב?" שאלה הגר והתרחקה מעט לאחור. תמיד כשאני שותק זמן מה היא שואלת אותי על מה אני חושב.
"סתם, לא משהו מיוחד."
"נו גלעד, אל תהיה כזה, על מה אתה חושב?" הפצירה ותלתה בי מבט מצפה.
"על הירח ועל הכוכבים."
"מה בקשר אליהם?"
"שאם השמש בקושי מצליחה להכניס לפה קצת אור, אז להם אין שום סיכוי."
"נבוא לפה בלילה ונבדוק את זה," אמרה בהחלטיות. צחקתי, כי היה לי ברור שבלילה נחזור לפה. הגר היא אחת שאומרת ועושה.
פתאום נזכרתי שהבטחתי לאבא שלי לעזור לו בקטיף. אנחנו מגדלים צמחי עדעד, והעונה התחילה. אימצתי את עיני לראות את לוחית השעון. שלוש ורבע.
"אני מאחר," אמרתי להגר, והתחלתי לרוץ בשביל המוצל. הזזתי את הענפים ויצאתי לדרך הכורכר. "אני צריך להיות בבית בשלוש וחצי!" קראתי.
הגר הגיחה אחרי מבין העצים. "אתה רץ יחף!" אמרה בצחוק.
"מה?" המשכתי לרוץ.
היא הדביקה אותי ורצה לצידי. "אתה רץ יחף בכורכר!" קראה.
"הסנדלים שלי!" נזכרתי.
"אתה כבר לא צריך אותם," צחקה.
"בטח שאני צריך אותם. אוך!" ייללתי כשדרכתי על מצבור אבנים קטנות. "זה כואב!"

עוד על הספר

נושאים

אהבה גנובה ליאורה כרמלי

פרק ראשון


עץ הגויאבה שבסוף המסלול
רכבנו זה אחר זה בשביל הצר. אני והגר. הסוסות האינדיאניות המנומרות בצבעי חום־לבן פסעו בנחת, צייתניות וסבלניות. הרגשתי את תנועת גופה של אֵשׁ, הסוסה שעליה רכבתי. מדי פעם ליטפתי את הרעמה שלה. עברו חודשיים מאז רכבתי עליה לראשונה, אבל עדיין התרגשתי בכל פעם שהנחתי עליה את האוכף ויצאתי לרכב.
כמו שהתרגשתי בכל פעם שראיתי את הגר.
תמיד רכבנו יחד והיתה לי התרגשות כפולה.
הגר רכבה לפנַי על רוח. היא ישבה על האוכף כאילו נולדה בשמורה אינדיאנית בהרי הרוקי. גבה זקוף, תנועת גופה משתלבת להפליא עם תנועת הסוסה, שערה החלק מתבדר ברוח.
השביל הצר והמוצל המתפתל בין פרדסים התרחב בהדרגה, עד שיצאנו לדרך כורכר רחבה, שמשני צדדיה משתרעים שדות תפוחי־אדמה. מפעמים קודמות שהגענו לכאן ידעתי, שהדרך מתמשכת כך למרחק רב.
הגר נפנתה לאחור ורמזה לי במנוד ראש להתקרב אליה. הטיתי את המושכות מעט שמאלה. אש הגיבה מיד, ובתוך רגע יישרה קו עם רוח.
כעת רכבנו הגר ואני זה לצד זה. ידעתי מה יהיה השלב הבא, ונדרכתי.
"יאללה!" קראה הגר, ושנינו טפחנו בעקבינו על צלעות הסוסות, שכמו חיכו לרגע הזה, ומיד הרימו פרסות והחלו לדהור. מהר יותר, מהר יותר. החזקתי היטב במושכות. התאמתי את תנועת גופי לדהרה של אש, והתרוממתי על האוכף בקלילות כמו שהגר לימדה אותי.
הסתכלתי קדימה, ועיני קלטו במניפת מבט את הרעמה החומה־בהירה של אש מתנופפת קלות, את ראשה השלוח לפנים, את הדרך הלבנה הנמתחת לאופק, את השמים התכולים שכמה עננים אפרפרים נתלו בהם בהיסוס, כאילו הסתיו שלח אותם רק כדי לצאת ידי חובה.
הסוסות דהרו בקצב אחיד והפרסות שלהן הלמו חזק יחד. הלב שלי הלם בקצב אחר, אולי בקצב לבבה של הגר.
הסוסות האינדיאניות הגבירו מהירות. הידקתי את רגלי לצידי גופה של אש ונצמדתי לאוכף. אף פעם לא רכבנו מהר כל כך. כעת הדרך טסה מול עיני, והאופק התרחק והשתנה. גגות קטנים וצפופים הופיעו מתחת לעננים הבודדים, ולפניהם קרוב יותר עץ יחיד שנראה קטן מרחוק. כיוונתי את עצמי אליו. לא הסתכלתי לצדדים. בזווית העין ראיתי את ראשה של רוח ואת הבל פיה. הטיתי מעט את גופי לפנים, כמו שהגר לימדה אותי. קדימה! מהר קדימה! תולעת זיעה זחלה במורד גבי. אחזתי חזק במושכות. ראיתי את הדרך נבלעת תחתי, שמעתי את הפרסות בוטשות בה והרחתי את האבק שהעלו; אגלי זיעה המליחו את שפתי.
ואז הרגשתי שאני לבד בעולם, לבד בדרך הזאת המתקצרת והולכת, לבד עם אש המקרבת אותי עוד ועוד אל עץ הגויאבה שהשתלט עכשיו על האופק. עץ הגויאבה שסימן את סוף המסלול. התעופפתי לבד עם אש, היא ואני כגוף אחד, פרסותיה בקושי נוגעות בקרקע, ראשי מדגדג את השמים. העץ התקרב במהירות מסחררת, ושנינו ריחפנו.
ואז משכתי חזק במושכות. אש הגיבה מיד ובלמה את דהרתה המהירה, האטה ונעצרה ממש מול העץ. הענפים הצליפו על פני.
"הגעתי ראשון!" צעקתי.
דממה מוזרה ענתה להד קולי. הסתכלתי הצידה. רוח והגר לא היו לידי. כעת, כששָׁקְטה הלמות הפרסות שמעתי את הלב שלי דופק בכוח. ממאמץ. מבהלה. איפה הגר? סובבתי את אש וראיתי את רוח עומדת במרחק מה הלאה באמצע השביל. האוכף שעל גבה היה ריק. חיפשתי בעיני את הגר, אך לשווא.
"גלעד!" שמעתי פתאום את קולה, חלוש ומשונה. דהרתי בחזרה בעקבות הקול.
"אני פה," אמרה בדיוק כשהבחנתי בה שרועה לצד הדרך, מוסתרת בשיחי תפוחי־אדמה.
החלקתי מהר מגבה של אש וזינקתי אל הגר. התכופפתי אליה.
"מה קרה לך? החלטת להתאבד?" קראתי.
היא נשאה אלי מבט כועס. "מה קרה לך? רכבת כמו משוגע, בכלל לא שמת לב שנפלתי!"
"אבל איך נפלת?" עדיין הייתי מבולבל מהתחושה המשכרת של הריחוף, מהבלימה הפתאומית.
"רוח נבהלה ממשהו. לא הספקתי לראות ממה. היא נעצרה והתרוממה, והעיפה אותי מהגב."
"אל תזוזי, אני ארכב לקרוא למישהו."
"אל תקרא לאף אחד. לא קרה לי כלום."
"את בטוחה?"
"כן, מזל שלא נפלתי על הדרך."
באמת מזל, חשבתי, האדמה היתה בוצית ורכה מההשקיה.
"את בטוחה שלא שברת משהו?" שאלתי ליתר ביטחון.
"כן, לפני שנתיים שברתי יד, אני יודעת מה זה כאבים של שבר."
הסתכלתי בה והיא אמרה, "תפסיק להיות כזה מודאג, רק תן לי יד. תעזור לי לקום."
נעמדתי, נתתי לה שתי ידיים, ולאט לאט משכתי אותה לישיבה.
"נו, איך את מרגישה?"
"בסדר. קצת כואב לי בצד אבל זה הכל."
כעת אחזתי בזרועותיה ומשכתי אותה כלפי מעלה עד שהתרוממה ונעמדה. רגע עמדנו קרובים זה לזה. היא חייכה אלי, ואז ריפרפה בשפתיה על שפתי ונחלצה מאחיזתי.
"זהו, אני בסדר, לא קרה לי כלום."
היא שיפשפה את צד גופה הימני והרימה קצת את החולצה להסתכל. עורה השזוף נגלה לעיני. בקיץ ראיתי אותה הרבה פעמים בבגד ים ביקיני, אבל עכשיו התבלבלתי למול חלקת גופה החשופה.
"כמה שפשופים, זה הכל," סיכמה והורידה את החולצה.
"כן, כמה שפשופים," חזרתי אחריה כהד אף על פי שמרוב מבוכה לא ראיתי אותם.
הגר טפחה על מכנסיה שהיו מכוסים בעפר. עזרתי לה וניקיתי בטפיחות חלק מהבוץ שדבק בהם מאחור. הסוסה שעמדה לידנו הניפה את זנבה וכשהורידה אותו הוא הצליף לי בישבן.
"היא חושבת שאני מרביץ לך," אמרתי להגר.
הגר צחקה. "כבר אמרתי לך שסוסים הם לא כאלה חכמים."
התחלנו ללכת לעבר עץ הגויאבות. בפעם הקודמת שרכבנו לכאן קטפנו את שלוש הגויאבות האדומות האחרונות שנשארו עליו, אבל הן היו מלאות תולעים. כעת קשרנו את הסוסות לגזע העץ. התיישבנו למרגלותיו ונשענו עליו. הגר אמרה שהיא צמאה, וקמתי להביא את בקבוק המים שקשרתי לאוכף של אש. תמיד אנחנו צמאים אחרי רכיבה. גם הסוסות, אבל כבר למדתי שקודם צריך להניח להן להתקרר ולהירגע, ורק אחרי עשרים דקות לתת להן לשתות.
הגר לקחה את הבקבוק שהושטתי לה ולגמה ממנו בשקיקה. הסתכלתי בצווארה הנמתח לאחור, בעיניה שנעצמו למחצה ובשערה שהיה לח מזיעה. אחרי ששתתה לרוויה נאנחה בהנאה והעבירה לי את הבקבוק. כשקירבתי את הפייה לשפתי טעמתי בה את טעם שפתיה.

למחרת לא רכבנו. נתנו מנוחה לסוסות ולעצמנו. במקום זה הלכנו למטע הפקאנים, מקום המחבוא האהוב עלינו.
בפעם הראשונה שחמקנו לשם שנינו, בחופש סוכות, החום עדיין היה בעיצומו, ונמשכנו אל הצל של עצי האגוז הענקיים. הגר הובילה אותי לשם, כמו לכל מקום אחר ברחבי המושב שבו היא נולדה ואילו אני הייתי דייר חדש בו. פסענו יד ביד בשביל הכורכר המאובק. השמש תקפה אותנו בקרניים לוהטות. השביל הלבן החזיר את האור החזק כמו פס שלג בשמש, אבל הגר דרכה עליו ברגליים יחפות, כאילו הוא מדרכה קרירה לאחר השקיה. הרגשתי מגושם בצעדי הסנדלים שלי. כמו דוב שיצא לטייל עם איילה. כשחזרנו מאוחר יותר למושב ראיתי את סימני צעדינו בחול. שלה אצבעות ועקב מטושטשים מעט, כאילו ריחפה מעל השביל ורק נשענה עליו קלות בכפותיה, ואילו שלי טבועים באבקת הכורכר הקמחית, מפוספסים בדוגמת סוליות הסנדלים.
הגר נעצרה מול השורה הראשונה של עצי האגוז, התכופפה מתחת לענפיו המשתוחחים נמוך של אחד מהם ונכנסה למטע. ואני אחריה. הזדקפתי מהעבר השני ומצאתי את עצמי ביער אפלולי. גזעים עבים, ענפים גדולים מתפרשים לצדדים; עץ נוגע בעץ, ובין השורות שבילים רחבים.
"יו, איזה מקום," אמרתי בקול שקט.
"פה אתה יכול להוריד את הסנדלים, לא יהיה לך חם ברגליים," אמרה הגר. לא הקניטה אותי. פשוט קבעה עובדה. באמת החום הקופח נשאר בחוץ, ובפנים היה מוצל וקריר.
הנחתי את הסנדלים ליד גזע עץ ופסעתי בעקבות הגר על מצע העלים המרקיבים, הלחים. איזו תחושה מוזרה בכפות הרגליים; עד עכשיו עוד לא התרגלתי ללכת יחף כמו ילדי המושב. נכון, חלפו חמישה חודשים מאז שהורי מכרו את הדירה שלנו בפתח־תקווה ועברנו לגור כאן בבית הקטן ששיפצנו, אבל קשה לשנות הרגלים.

הגר מאמנת אותי ביחפנות, חשבתי כעת כשנכנסנו שוב למטע הפקאנים. עלי העצים הענקיים הצהיבו מאז שבאנו לכאן לראשונה, אבל עדיין לא נשרו, והסתירו את אור השמש. פתאום נדקרה כף רגלי השמאלית מזרד חד או מאבן קטנה ופלטתי צעקת כאב. הגר נעצרה והסתובבה אלי. נתקלתי בה ותפסתי בזרועותיה כדי לא ליפול. היא איבדה את שיווי המשקל ונאחזה בי, ופתאום היינו חבוקים. הלב שלי דפק במהירות. הרחתי את השיער שלה, החלק הארוך. רציתי ללטף אותו, אבל לא העזתי. אף פעם לא התחבקנו ככה, כל כך קרוב. רק התנשקנו כמה פעמים נשיקות קטנות. בהיסוס הידקתי את זרועותי סביב גופה הדק והגמיש, והיא הניחה את כפות ידיה על גבי. התפללתי להישאר ככה לעולמים. כמו גיבורי אגדה קסומה: יער עבות בארץ רחוקה, הנסיך מצא את הנסיכה וכעת לא יניח לה ללכת.
"אני אוהב אותך," לחשתי. זאת הפעם השנייה שאזרתי אומץ להגיד לה את זה. הפעם הראשונה היתה כשרכבנו שנינו בפעם הראשונה, היא על רוח, אני על אש. הכל קרה אז בפעם הראשונה. אחרי כמה שיעורי רכיבה אצל הגר רכבתי בפעם הראשונה לבד. אחר כך, כשעצרנו בפרדס לתת מנוחה לסוסות, התנשקתי בפעם הראשונה עם הגר. בפעם הראשונה בכלל. נשיקה בטעם חמוץ־מתוק של פלחי הקלמנטינה הראשונה בעונה, שאכלנו לפני כן.
כעת השעינה הגר את ראשה על כתפי ואמרה חרש, "גם אני אוהבת אותך."
איזה פלא, חשבתי בהכרת תודה. ידעתי איך זה כשהנס לא מתרחש. לפני שנה אהבתי את תמר, אבל היא אהבה מישהו אחר. זכרתי את תחושת האכזבה המרה שצרבה את ליבי כשראיתי אותה עם נער אחר, מביטה בו בהערצה בעיניה הכחולות שאף פעם לא התעכבו עלי. אותי כלל לא ראתה. בשבילה הייתי רק טיפה בים הפרצופים בבית־הספר, אבל בעיני היא היתה האחת והיחידה. הֶאֱפִילה בזוהר שלה על כל הבנות האחרות.
כמה טוב שהמזל שלי השתנה, חשבתי, כמה טוב שהורי החליטו ביום בהיר אחד "לשנות את החיים מקצה לקצה" ולהיות חקלאים. אומנם בהתחלה כעסתי והתמרדתי, בשום אופן לא הייתי מוכן לעזוב את פתח־תקווה, את בית־הספר, את החברים שלי; לוותר על הסיכוי לגרום לתמר להבחין בי. בטח שלא רציתי לעבור לגור במושב שהשם שלו מזכיר שם של גן ילדים: מושב גן שרה. בליבי קיוויתי שההורים שלי יתעוררו מהחלום שלהם ויבינו שהם מבוגרים מדי למהפך כזה בחיים. איזה סיכוי יש לאבא שלי, פקיד בכיר בבנק, ולאמא שלי, עובדת סוציאלית מסורה, להפוך פתאום לחקלאים? נשמע מגוחך לגמרי.
"על מה אתה חושב?" שאלה הגר והתרחקה מעט לאחור. תמיד כשאני שותק זמן מה היא שואלת אותי על מה אני חושב.
"סתם, לא משהו מיוחד."
"נו גלעד, אל תהיה כזה, על מה אתה חושב?" הפצירה ותלתה בי מבט מצפה.
"על הירח ועל הכוכבים."
"מה בקשר אליהם?"
"שאם השמש בקושי מצליחה להכניס לפה קצת אור, אז להם אין שום סיכוי."
"נבוא לפה בלילה ונבדוק את זה," אמרה בהחלטיות. צחקתי, כי היה לי ברור שבלילה נחזור לפה. הגר היא אחת שאומרת ועושה.
פתאום נזכרתי שהבטחתי לאבא שלי לעזור לו בקטיף. אנחנו מגדלים צמחי עדעד, והעונה התחילה. אימצתי את עיני לראות את לוחית השעון. שלוש ורבע.
"אני מאחר," אמרתי להגר, והתחלתי לרוץ בשביל המוצל. הזזתי את הענפים ויצאתי לדרך הכורכר. "אני צריך להיות בבית בשלוש וחצי!" קראתי.
הגר הגיחה אחרי מבין העצים. "אתה רץ יחף!" אמרה בצחוק.
"מה?" המשכתי לרוץ.
היא הדביקה אותי ורצה לצידי. "אתה רץ יחף בכורכר!" קראה.
"הסנדלים שלי!" נזכרתי.
"אתה כבר לא צריך אותם," צחקה.
"בטח שאני צריך אותם. אוך!" ייללתי כשדרכתי על מצבור אבנים קטנות. "זה כואב!"