ט' זה טירוף
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
ט' זה טירוף
מכר
מאות
עותקים
ט' זה טירוף
הוספה למועדפים
מכר
מאות
עותקים

ט' זה טירוף

4 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

קן ברואן

קן ברואן (נולד בשנת 1951) הוא סופר אירי מסוגת הפשע הבדיוני השחור והקשה.

נולד בגולוויי, הוא למד במכללת גורמנסטון במחוז מיט', ולאחר מכן באוניברסיטת טריניטי בדבלין, בה רכש תואר פרופסור במטאפיזיקה. הוא היה עשרים וחמש שנים מורה לאנגלית באפריקה, יפן, דרום מזרח אסיה ודרום אמריקה. מסעותיו היו מסוכנים לעתים, ובין היתר ישב פרק זמן בכלא הברזילאי.
ספריו שראו אור בעברית, כולם בהוצאת סלע ספרים בעריכתו של זיו כהן.

תקציר

ג´ק טיילור שוב צולל לתהומות המוכרים לו היטב, אבל הפעם מאיים לשבור גם את השיאים של עצמו. הוא שוכב עם הנשים הלא נכונות, מסתבך עם הטיפוסים הלא מומלצים ושותה, מסניף ובולע את החומרים הכי מסוכנים.
כמו תמיד, ענני סערה מרחפים מעל ראשו של ג´ק טיילור. הפעם, בספר המורכב והעוצמתי ביותר בסדרה עד כה, הם מביאים דרישות שלום אכזרית מן העבר האמיתי והאפל של אירלנד הקתולית, שחוזר להתנגש בהווה המטורף בדרך שאין ממנה חזרה.

“ט´ זה טירוף” הוא הספר השלישי בסדרת הבלש ג´ק טיילור מאת הסופר האירי המצליח קן ברואן. קדמו לו “מ´ זה מוות” ו-“ר´ זה רצח”, שהפכו לרבי מכר גם בישראל וזכו לשבחי הביקורת.

פרק ראשון

פרק ראשון: פרולוג

 

 
הנערה ירדה על ברכיה וקרצפה את הרצפה. היא הייתה לבושה בסרבל דהוי וחסר צורה. סינר צחור כשלג וללא רבב היה העד האמיתי למשטר הכביסה שתחתיו היא נתונה. במשך שלוש שעות ניסתה להבריק את הרצפה בידיעה שהמשימה לא תושלם עד אשר פניה ישתקפו בה. התינוק שנאלצה למסור היה תלוי כפצע על נשמתה, וצרב את התפילות שניסתה למלמל.
היא נתקפה סחרחורת, רכנה קדימה וניגבה את מצחה בשרוולה. היא שמעה צעדים מתקרבים ונקישת עקבים על רצפת העץ. זו הייתה אחת הנזירות. קולה היה כמו הצלפה של שוט.
"מי אמר לך להפסיק לעבוד, עצלנית מופקרת?"
היא ידעה שמוטב לה לא לענות, לכן רק הרימה את ראשה לרגע כדי לראות מי מהנזירות זו הייתה. חרוזי התפילה השחורים והכבדים הלמו בה במהירות בטרם הספיקה להתכופף, והם חתכו את לחיה ופצעו את העור שבקצה אחת מעיניה. הדם נטף והכתים את הרצפה הנקייה.
הנזירה הרימה שוב את מחרוזת התפילה הקטלנית ואמרה, "תראי מה עשית עכשיו לרצפה, חתיכת זונה עובדת אלילים."
הנערה נשכה את שפתה התחתונה ונאבקה כדי לא לפרוץ בבכי. אם הן רואות אותך בוכה ונשברת, זה רק מקצין את יצר ההתעללות שלהן. היא קראה בעיני רוחה לאלוהים שנטש אותה זה מכבר. לא הייתה לה משפחה שאליה הייתה יכולה לפנות במצוקתה.
הנזירה הלמה בשלישית. זו הייתה מהלומת מוות.

 

 

דצמבר הוא חודש קשה. אם אתם לבד, הוא לועג לכם מכל זווית וכיוון. אתם פותחים ספר ישן ומגלים רשימה של חברים שפעם שלחתם להם כרטיסי ברכה לחג המולד. עכשיו כולם מתים, או שנעלמו. הטלוויזיה מפוצצת בפרסומות לצעצועים לילדים שמעולם לא היו לכם, ואתם כבר יודעים שמאוחר מדי. ברדיו מתנגנות בלדות שפעם הייתה להן משמעות או אפילו תקווה.
אומרים שהבנאדם מבין באמת ולעומק מה הפירוש של להיות לבד כשהוא במטבח, מכין ארוחה ליחיד. הכול יחידני: כוס אחת, מזלג אחד, צלחת אחת וייאוש אחד גדול. כשאתם חיים לבד זמן רב, ההרגלים הכפייתיים מתפתחים מעצמם. ברגע שהארוחה מסתיימת אתם שוטפים את הצלחת. למה? מי לעזאזל יתלונן שהכיור מלא? מלאו את המטבח בערימות של זבל ותראו למי זה יזיז משהו.
אבל אתם לא מסוגלים. הפולחנים הקטנים שפיתחתם הם כל מה שקושר אתכם למין האנושי. החלק הגרוע הוא שאתם מודעים בדיוק למה שאתם עושים.
שאלוהים יעזור לי, עברתי כמה וכמה בתים שונים בשנים האחרונות. הייתה לי דירה על שפת התעלה ואם לא הייתי מאושר בה, הייתי הכי קרוב שאפשר למצב של שביעות רצון. העיפו אותי ממנה ואז עברתי למלון ביילי, אחד המלונות הפרטיים האחרונים שנשארו בגלאוויי. אחר כך, במסגרת חקירה שהוצעה לי, זכיתי לשדרוג ועברתי לבית בהידן ואלי. זה היה בסדר. התאים לי לזמן מה. רצפות אבן, אח פתוחה, מקפיא גדול, שכנים, ספרים על כוננית מעץ - כמו כל אזרח טוב שמכבד את עצמו. גם את זה דפקתי עם השיפוט הלקוי ביותר בקריירה המגוונת שלי. עד היום אני מלקה את עצמי ומרגיש אשם. כשאני לא מאשים את עצמי, יש שורה שלמה של מתים שמטיחים בי האשמות בשנתי. הם מגיחים מתוך האימה הדוממת ומנקבים אותי במבטיהם בעודי מתהפך וגונח בתקווה נואשת להימלט מעולם הסיוטים.
אז אני שותה. תאריך התפוגה שלי חלף מזמן ואני חי על זמן שאול. הייתי אמור למות לפני שנים, ורוב הזמן אני מצטער שזה לא קרה.
בשבועיים הראשונים של דצמבר הייתי יבש. הכנתי את עצמי לקראת הבאות. ידעתי שאין סיכוי שאצא שלם מכל הזוועות בלי לשתות, אז זקפתי לזכותי כמה ימים של התנהגות טובה.
זאת, בסך הכול, סתם עוד אשליה שאלכוהוליסטים נהנים לטפח. השקרים האלה חיוניים לפחות כמו האלכוהול עצמו. אתה מאמץ אותם אל לבך כמו תפילות ומאמין בהם בכל מאודך. בגשם השוטף ובקור העז הם מחממים את עצמותיך הזקנות טוב־טוב.
לאורך המסלול התמכרתי קשות גם לקוקאין, אבל איכשהו הצלחתי להתנזר גם מזה. המחיר היה צמרמורות ורעידות בכל הגוף, ומנה כפולה של עצב, כמובן.
 
חזרתי שוב למלון ביילי. הוא ממוקם ליד לשכת התיירות המקומית, אבל לא פשוט למצוא אותו והוא שורד כנגד כל הסיכויים. מנהלת אותו אלמנה בשנות השמונים לחייה, שמשום מה מחבבת אותי וממשיכה לשמור בשבילי חדר למרות כל הצרות והבושות שאני גורם לה ולעצמי. היא חיה תחת הרושם שעזרתי לה פעם, ואם זה נכון, שכחתי לגמרי איך או אפילו מתי. אני אסיר תודה לה על כך שאינה שופטת אותי. אולי זה בגלל ששנינו שייכים לזן נכחד, בני גלאוויי הוותיקים, ולשנינו לא נשאר הרבה זמן. כשנצא מהתמונה, המלון יוסב לבניין מגורים יוקרתי ואיזה יאפי ידרוך על עצמותינו המאוכזבות.
צוות העובדים שלה מורכב בעיקר מג'נט, אישה זקנה כמוה, המתפקדת כקצינת משמעת, מצפון, חדרנית, מנקה וכוהנת דת. ג'נט חושבת שאני מישהו חשוב מפני שאני קורא כל כך הרבה ספרים. זאת תחושה אירית נושנה שעם הזמן, למרבה הצער, מוליכה שולל פחות ופחות אנשים.
על הקיר שלי היה תלוי לוח שנה. סמל הלב הקדוש היה במרכז והימים היו מסומנים באמרות שפר קצרות שנועדו לרומם את הנפש. קשה לומר שהן רוממו במיוחד את נפשי. ה־18, מסומן באדום, זוהר כמו משואה. יום ההולדת של אבא שלי. זה היום שבו אחזור לשתות.
עצם הידיעה מתי שוב אניף כוסית משקה עזרה לי לעבור הרבה שעות אחרות, בלתי אפשריות. תכננתי את המהלך בקפידה. ארבעה בקבוקי בושמילס, עשרים וארבע פחיות גדולות של גינס ו־29 גרם קוקאין. אני לא מתבדח, אלה רק מנות הפתיחה. בשביל ימי חג המולד הנוראים, חשבתי שזאת תכנית לא רעה.
היום הגיע ואני הסתערתי עליו במרץ. החזקתי מעמד שבוע עד שנהיה לי חושך בעיניים, איבדתי את ההכרה ומצאתי את עצמי שוב בבית החולים. הם לא שמחו לראות אותי וטיפלו בי בחוסר חשק, כי היה להם ברור שאחזור לשתות.
 
באמצע חודש ינואר חזרתי למלון ביילי. ניסיתי להגביל את השתייה ולהימנע מקוקאין, וסבלתי מדכאון עמוק כמו מצולות הגיהינום. ישבתי על קצה המיטה ובראשי התרוצצו כמה שורות מאת המשוררת אן קנדי.
 
הוראות קבורה
 
אולי אתה מכיר את המקום
זה המקום שבו הניחו את
אפרה של מרילין.
בתוך תא שיש חיוור
המשקיף על משפחתנו.
 
לכו תבינו. אני לא הבנתי.

קן ברואן

קן ברואן (נולד בשנת 1951) הוא סופר אירי מסוגת הפשע הבדיוני השחור והקשה.

נולד בגולוויי, הוא למד במכללת גורמנסטון במחוז מיט', ולאחר מכן באוניברסיטת טריניטי בדבלין, בה רכש תואר פרופסור במטאפיזיקה. הוא היה עשרים וחמש שנים מורה לאנגלית באפריקה, יפן, דרום מזרח אסיה ודרום אמריקה. מסעותיו היו מסוכנים לעתים, ובין היתר ישב פרק זמן בכלא הברזילאי.
ספריו שראו אור בעברית, כולם בהוצאת סלע ספרים בעריכתו של זיו כהן.

עוד על הספר

ט' זה טירוף קן ברואן

פרק ראשון: פרולוג

 

 
הנערה ירדה על ברכיה וקרצפה את הרצפה. היא הייתה לבושה בסרבל דהוי וחסר צורה. סינר צחור כשלג וללא רבב היה העד האמיתי למשטר הכביסה שתחתיו היא נתונה. במשך שלוש שעות ניסתה להבריק את הרצפה בידיעה שהמשימה לא תושלם עד אשר פניה ישתקפו בה. התינוק שנאלצה למסור היה תלוי כפצע על נשמתה, וצרב את התפילות שניסתה למלמל.
היא נתקפה סחרחורת, רכנה קדימה וניגבה את מצחה בשרוולה. היא שמעה צעדים מתקרבים ונקישת עקבים על רצפת העץ. זו הייתה אחת הנזירות. קולה היה כמו הצלפה של שוט.
"מי אמר לך להפסיק לעבוד, עצלנית מופקרת?"
היא ידעה שמוטב לה לא לענות, לכן רק הרימה את ראשה לרגע כדי לראות מי מהנזירות זו הייתה. חרוזי התפילה השחורים והכבדים הלמו בה במהירות בטרם הספיקה להתכופף, והם חתכו את לחיה ופצעו את העור שבקצה אחת מעיניה. הדם נטף והכתים את הרצפה הנקייה.
הנזירה הרימה שוב את מחרוזת התפילה הקטלנית ואמרה, "תראי מה עשית עכשיו לרצפה, חתיכת זונה עובדת אלילים."
הנערה נשכה את שפתה התחתונה ונאבקה כדי לא לפרוץ בבכי. אם הן רואות אותך בוכה ונשברת, זה רק מקצין את יצר ההתעללות שלהן. היא קראה בעיני רוחה לאלוהים שנטש אותה זה מכבר. לא הייתה לה משפחה שאליה הייתה יכולה לפנות במצוקתה.
הנזירה הלמה בשלישית. זו הייתה מהלומת מוות.

 

 

דצמבר הוא חודש קשה. אם אתם לבד, הוא לועג לכם מכל זווית וכיוון. אתם פותחים ספר ישן ומגלים רשימה של חברים שפעם שלחתם להם כרטיסי ברכה לחג המולד. עכשיו כולם מתים, או שנעלמו. הטלוויזיה מפוצצת בפרסומות לצעצועים לילדים שמעולם לא היו לכם, ואתם כבר יודעים שמאוחר מדי. ברדיו מתנגנות בלדות שפעם הייתה להן משמעות או אפילו תקווה.
אומרים שהבנאדם מבין באמת ולעומק מה הפירוש של להיות לבד כשהוא במטבח, מכין ארוחה ליחיד. הכול יחידני: כוס אחת, מזלג אחד, צלחת אחת וייאוש אחד גדול. כשאתם חיים לבד זמן רב, ההרגלים הכפייתיים מתפתחים מעצמם. ברגע שהארוחה מסתיימת אתם שוטפים את הצלחת. למה? מי לעזאזל יתלונן שהכיור מלא? מלאו את המטבח בערימות של זבל ותראו למי זה יזיז משהו.
אבל אתם לא מסוגלים. הפולחנים הקטנים שפיתחתם הם כל מה שקושר אתכם למין האנושי. החלק הגרוע הוא שאתם מודעים בדיוק למה שאתם עושים.
שאלוהים יעזור לי, עברתי כמה וכמה בתים שונים בשנים האחרונות. הייתה לי דירה על שפת התעלה ואם לא הייתי מאושר בה, הייתי הכי קרוב שאפשר למצב של שביעות רצון. העיפו אותי ממנה ואז עברתי למלון ביילי, אחד המלונות הפרטיים האחרונים שנשארו בגלאוויי. אחר כך, במסגרת חקירה שהוצעה לי, זכיתי לשדרוג ועברתי לבית בהידן ואלי. זה היה בסדר. התאים לי לזמן מה. רצפות אבן, אח פתוחה, מקפיא גדול, שכנים, ספרים על כוננית מעץ - כמו כל אזרח טוב שמכבד את עצמו. גם את זה דפקתי עם השיפוט הלקוי ביותר בקריירה המגוונת שלי. עד היום אני מלקה את עצמי ומרגיש אשם. כשאני לא מאשים את עצמי, יש שורה שלמה של מתים שמטיחים בי האשמות בשנתי. הם מגיחים מתוך האימה הדוממת ומנקבים אותי במבטיהם בעודי מתהפך וגונח בתקווה נואשת להימלט מעולם הסיוטים.
אז אני שותה. תאריך התפוגה שלי חלף מזמן ואני חי על זמן שאול. הייתי אמור למות לפני שנים, ורוב הזמן אני מצטער שזה לא קרה.
בשבועיים הראשונים של דצמבר הייתי יבש. הכנתי את עצמי לקראת הבאות. ידעתי שאין סיכוי שאצא שלם מכל הזוועות בלי לשתות, אז זקפתי לזכותי כמה ימים של התנהגות טובה.
זאת, בסך הכול, סתם עוד אשליה שאלכוהוליסטים נהנים לטפח. השקרים האלה חיוניים לפחות כמו האלכוהול עצמו. אתה מאמץ אותם אל לבך כמו תפילות ומאמין בהם בכל מאודך. בגשם השוטף ובקור העז הם מחממים את עצמותיך הזקנות טוב־טוב.
לאורך המסלול התמכרתי קשות גם לקוקאין, אבל איכשהו הצלחתי להתנזר גם מזה. המחיר היה צמרמורות ורעידות בכל הגוף, ומנה כפולה של עצב, כמובן.
 
חזרתי שוב למלון ביילי. הוא ממוקם ליד לשכת התיירות המקומית, אבל לא פשוט למצוא אותו והוא שורד כנגד כל הסיכויים. מנהלת אותו אלמנה בשנות השמונים לחייה, שמשום מה מחבבת אותי וממשיכה לשמור בשבילי חדר למרות כל הצרות והבושות שאני גורם לה ולעצמי. היא חיה תחת הרושם שעזרתי לה פעם, ואם זה נכון, שכחתי לגמרי איך או אפילו מתי. אני אסיר תודה לה על כך שאינה שופטת אותי. אולי זה בגלל ששנינו שייכים לזן נכחד, בני גלאוויי הוותיקים, ולשנינו לא נשאר הרבה זמן. כשנצא מהתמונה, המלון יוסב לבניין מגורים יוקרתי ואיזה יאפי ידרוך על עצמותינו המאוכזבות.
צוות העובדים שלה מורכב בעיקר מג'נט, אישה זקנה כמוה, המתפקדת כקצינת משמעת, מצפון, חדרנית, מנקה וכוהנת דת. ג'נט חושבת שאני מישהו חשוב מפני שאני קורא כל כך הרבה ספרים. זאת תחושה אירית נושנה שעם הזמן, למרבה הצער, מוליכה שולל פחות ופחות אנשים.
על הקיר שלי היה תלוי לוח שנה. סמל הלב הקדוש היה במרכז והימים היו מסומנים באמרות שפר קצרות שנועדו לרומם את הנפש. קשה לומר שהן רוממו במיוחד את נפשי. ה־18, מסומן באדום, זוהר כמו משואה. יום ההולדת של אבא שלי. זה היום שבו אחזור לשתות.
עצם הידיעה מתי שוב אניף כוסית משקה עזרה לי לעבור הרבה שעות אחרות, בלתי אפשריות. תכננתי את המהלך בקפידה. ארבעה בקבוקי בושמילס, עשרים וארבע פחיות גדולות של גינס ו־29 גרם קוקאין. אני לא מתבדח, אלה רק מנות הפתיחה. בשביל ימי חג המולד הנוראים, חשבתי שזאת תכנית לא רעה.
היום הגיע ואני הסתערתי עליו במרץ. החזקתי מעמד שבוע עד שנהיה לי חושך בעיניים, איבדתי את ההכרה ומצאתי את עצמי שוב בבית החולים. הם לא שמחו לראות אותי וטיפלו בי בחוסר חשק, כי היה להם ברור שאחזור לשתות.
 
באמצע חודש ינואר חזרתי למלון ביילי. ניסיתי להגביל את השתייה ולהימנע מקוקאין, וסבלתי מדכאון עמוק כמו מצולות הגיהינום. ישבתי על קצה המיטה ובראשי התרוצצו כמה שורות מאת המשוררת אן קנדי.
 
הוראות קבורה
 
אולי אתה מכיר את המקום
זה המקום שבו הניחו את
אפרה של מרילין.
בתוך תא שיש חיוור
המשקיף על משפחתנו.
 
לכו תבינו. אני לא הבנתי.