הגנב הנדיב
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
הגנב הנדיב

הגנב הנדיב

3.8 כוכבים (5 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס

עוד על הספר

יורם קניוק

יורם קניוק (2 במאי 1930 – 8 ביוני 2013) היה סופר, צייר ופובליציסט ישראלי.

על אף שמבחינת גילו שייך קניוק לדור הפלמ"ח, הרי שמבחינה ספרותית נהוג לזהותו עם ספרות דור המדינה שראשיתה בשנות ה-60 של המאה ה-20, השנים שבהן החלה יצירתו לפרוח. ספריו על-פי רוב כתובים בטכניקה של זרם התודעה. לעתים קרובות כתיבתו נעה בין הממשי להזוי, בין המיתוס לבין החוויה. לצד זאת, ניתן לזהות בכתיבתו ערבוב מתמיד בין רומנים בדיוניים ובין כתיבה ביוגרפית ואוטוביוגרפית. בראשית דרכו הספרותית פרסם קניוק סיפורים קצרים, וב-1963 הוציא את ספרו הראשון בעברית, קובץ הסיפורים "היורד למעלה" (ספר זה פורסם עוד קודם לכן באנגלית).
את כתיבתו של קניוק ניתן לחלק לשלוש סוגות עיקריות: רומנים בדיוניים ארוכים, נובלות וסיפורים קצרים, וכתיבה ביוגרפית ואוטוביוגרפית. עם זאת, אין החלוקה ברורה, בעיקר בגלל סגנון כתיבתו של קניוק ששובר בהתמדה את ההבחנה בין דמיון ומציאות. ספריו של קניוק, שזכו בפרסי ספרות רבים, תורגמו לעשרים שפות. בעבר עסק קניוק גם בכתיבת מאמרים פובליציסטיים.
ראיון "ראש בראש"

תקציר

בשנת 1950 תל-אביב היתה עיר עם בתים לבנים וחולות וים. אבל היו בה גם מעברות שבהן שוכנו העולים שהגיעו לארץ בהמוניהם אחרי מלחמת העולם השנייה. הסופר יורם קניוק התבסס על מעשה שהיה: זהו סיפור על רובין הוד הישראלי ושהחליט לעשות מעשה! העלילה מותחת ומלאה הרפתקאות ותככים ולכן לא נספר אותה כאן. נאמר רק, כמו שאומר יורם קניוק בפתח הדבר שלו לספר, ש"לפעמים אדם אחד - אם הוא רוצה ואם הוא נחוש ואם הוא מאמין ואם הוא מוכן להסתכן - יוכל להציל הרבה אנשים חסרי אונים" .

פרק ראשון

בשבע וחצי בערב, ביום העשרים ושלושה בנובמבר 1950, עדיין יושב היה נפתלי במבורגר במשרדו בקומה השנייה של בנק הלמן בע"מ. הכול הלכו כבר לביתם, הבנק היה ריק מאדם. נפתלי סיים את רשימותיו, לבש את מעילו האפור, חבש את מגבעתו רחבת השוליים שקודקודה מחודד ומעוך, שלא הלמה את חליפתו המהוגנת ועניבתו הסרוגה, ניגב בזהירות אופיינית כמה גרגירי אבק שנצטברו על מכתבתו ויצא למסדרון. על הדלת שננעלה מעצמה מאחוריו היתה קבועה לוחית מוכספת ועליה חרוט:

נ. במבורגר
יועץ השקעות, ניירות ערך
ומטבע חוץ

נפתלי פסע במתינות אל גרם המדרגות, נעצר והציץ בשעונו כמי שמצפה למישהו. סמול, השומר הכורדי של הבנק, הגיח מימין כשפנס גדול בידו. למראה נפתלי הוא חייך ושאל: "שוב אתה נשאר עד מאוחר מר במבורגר?"
"כן," ענה נפתלי בקצרה.
"באמת אל תכעס עלי, אבל תמיד אתה שוכח לנעול גם את המנעול השני. אני חוזר בעוד חצי שעה."
"כבר לא אהיה פה," אמר נפתלי.
"אז להתראות מחר, מר במבורגר."
נפתלי חיכה כחצי דקה ואז ירד לאולם הגדול, שהיה שרוי באפלה אשר רק נורות בודדות האירו בה קווים וקווקווים בוזקים. הוא הציץ לעבר הדלפקים והקופות שצלליותיהם האפלות היו קפואות ודוממות, וירד לקומת הקרקע.
שערו של נפתלי, שהיה מסורק למשעי כתמיד, היה רטוב מזיעה מתחת למגבעת. פניו המסוגפים היו מתוחים והליכתו היתה בטוחה ומהוססת בעת ובעונה אחת.
הוא נכנס למחסן כמעט ריק, ניגש אל מכתבה ישנה מכוסה ביריעת ברזנט, הושיט את ידו אל מאחורי המכתבה והוציא משם תרמיל צבאי שהיה מקופל ומוצנע היטב. הוא יישר אותו ופנה לעבר כספת גדולה, סובב במיומנות מאופקת את החוגה ימינה, שמאלה, ימינה ושוב שמאלה, עד שהדלת נפתחה בחריקה קלה. ואז, אט־אט במתינות ובבִטחה, נטל חבילות גדולות של שטרי כסף עטופים בנייר דק והטמינן בתוך התרמיל. כשכילה את מלאכתו הוציא נפתלי פנקס קטן מכיס מעילו וכתב את המילים הבאות: 23 בנובמבר, 1950. לקחתי סך 500,000 ל"י (חמש־מאות אלף לירות ישראליות) בשטרות של חמש, עשרים וחמישים. נפתלי ב.
נפתלי הטמין את הפנקס בכיסו, העמיס את התרמיל על כתפו ועלה במדרגות. את שער הבנק נעל בזהירות. הוא נראה כאדם הנהנה לבצע דברים בצורה מושלמת.
הערב היה צונן וריח קפה צִיקוֹריָה (תחליף לקפה המופק משורש העולש שהשתמשו בתקופת הצֶנע) מעורב בניחוח הים עמד באוויר. מכונית חלפה ברחוב הזנוח ולרגע האירה את חזית הבנק, ובחצר, במה שנקרא היה מגרש החנייה, היו ניצבים אופניו. נפתלי קשר את התרמיל על הסבל האחורי, הוציא מכיס מעילו שני אטבי כביסה והידק בעזרתם את שולי מכנסיו. אחר כך עלה על אופניו והחל לרכוב.
בדרכו צפונה חלף על פני רוכבי אופניים, מכוניות אחדות ואוטובוסים. אחרי המבצר הטורקי הישן ברחוב בן יהודה הוא פנה לעבר סמטה חמקנית וחולית, סטה שוב לעבר משעול קטן ששוליו כבר נגעו בגבעות של שפת הים, והגיע סמוך לבית קטן עם רעפים אדומים, מוקף אורנים, אזדרכת ובוגנוויליה. אור של פנס רחוב קטן הבעיר את פרחיה הסגולים של הבוגנוויליה.
מהוסס אבל מאושש הציץ נפתלי בשעון. כל רגע הלוא תוכנן בקפידה ואף בעצב מסוים. ואכן, סוף־סוף הגיחה מן החצר מכונית ההִילמָן הקטנה, פנתה ימינה ונעלמה במשעול בדרכה לרחוב בן יהודה.
יועץ ההשקעות חייך חיוך הססני וזז מן העץ. הוא השעין את האופניים על גזע הברוש קטום הצמרת, נטל את התרמיל, פתח את דלת המטבח במפתח שהיה מונח מתחת לעציץ גרניום, ונכנס. כלב זאב ענקי התנפל עליו וליקק אותו בשמחה. נפתלי ליטף את ראשו של הכלב, נעץ מבטו בזנב המכשכש בהתלהבות שנראתה לו ברגע זה מוגזמת, וציווה: "שב, גיבור!" והכלב התיישב בדריכות נרגשת, חוטמו מצדד אנֶה ואנָה. הוא הוציא את הצרורות מן התרמיל והטמין אותם במקומות המחבוא שבחר ימים רבים קודם לכן, יצא מן הבית, נעל את הדלת, הניח את המפתח במקומו ורכב לעבר הגבעות שעל שפת הים.
בתוך בור חפור אך מכוסה אבנים ואדמה, שעכשיו הזיזם מפתחו, הוא הטמין את התרמיל, חזר ומילא את הבור באדמה ובאבנים, ניער את בגדיו ומעילו, חלץ את נעליו והוציא מהן חול שחדר לתוכן, נעל אותן, ניגב את ידיו בממחטה, עלה שוב על אופניו ורכב לביתו.
לאורה של מנורת השולחן בדירתו נראה נפתלי שלֵו ועצוב. זה עתה, כך ידע, הוא עשה את הצעד הראשון בדרך שאין ממנה חזרה. חמש־מאות אלף הלירות כבר אינן ניתנות להחזרה, ומעתה ואילך עליו לדאוג שהכול ייעשה ויתנהל בסדר הנכון. עדיין היה לבוש בחליפתו האפורה ובעניבתו המהודקת, שייך ולא שייך בעת ובעונה אחת לשאר הדברים סביבו — הפטיפון, העציץ הבודד מתחת לחלון, הצ'לו, השידה המיושנת בעלת הקווים הישרים והנקיים, המכתבה העתיקה דמוית הקונכייה, שהיו בה המון מגירות סתרים קטנות. דירתו של נפתלי במבורגר ולבושו הפשוט והצנוע העידו על סוד הצלחתו של האיש בן השלושים ושש, שפניו סגופים, פיו מכוּוץ, תמֵהָ מעט, כאילו הוא תוהה על שאיש לא שאל אותו שאלה מסוימת, אחת, מיוחדת, אשר התשובה לה מצפה בו כל חייו.
מי שהכיר את נפתלי ודאי היה מתפלא לראותו מוציא בקבוק יין־רוזה מן המקרר, חולץ ממנו את הפקק כמעט בפראות ובטקסיות כה זרה לאופיו, מוזג ממנו לתוך גביע זכוכית זך ודק דפנות.
הפטיפון השמיע עתה קונצרט לאבוב מאת מוצרט. מארג הצלילים נעם לאוזניו של נפתלי. הוא התקרב אל מכשיר הטלפון בצעדים מדודים כשהוא מציץ שוב בשעונו כמכוון את צעדיו על פי תוכנית קבועה וסדורה, שנהגתה לפני זמן רב. כשראה שהשעה שמונה וחצי בדיוק, הושיט את ידו לעבר הטלפון והמתין. ידו השנייה אחזה בכוס היין.
ברגעים אלה, כפי שנפתלי ידע בבירור, שב מנהל הבנק מר הרמן הלמן לביתו ומנסה להחנות את מכונית ההילמן הקטנה שלו לקול צעקותיה של אשתו הִילדה, שמנופפת בידיה בניסיון נואש להציל את העציצים שלה שאחדים מהם נשברים בכל פעם שהוא מתמרן את מכוניתו אל המוסך. נפתלי לא ידע אם הִילדה "שָכְלה עוד עציץ", כלשונה, או שמא נחסך דמו של שיח ורדים חדש. הוא חשב עכשיו גם על הִילדה עצמה, בלי קשר לידיה המנופפות לעבר בעלה, הִילדה המטפחת את עציציה בִּמקום הילדים שמעולם לא הצליחה ללדת; הִילדה שעדיין רואה את הארץ הזאת כאיזו פלשתינה פראית מלאת תנים וגמלים ויהודים מזיעים מדי, ארץ מדברית שכולה מדבר שממה.
כן, אמר נפתלי בליבו, עכשיו הם נכנסים הביתה, הִילדה ממלאה את הקומקום במים ומבעירה מתחתיו את האש. הרמן קורא מאֲזנִים מן הבנק או משירי הֶלדֶרְלִין, המשורר הגרמני האהוב עליו. גיבור בוודאי מלקק את ידו השלוחה של אדונו... ועכשיו יצלצל הטלפון שלהם ויפתיע אותם בשעה כה בלתי רגילה.
שלושה וחצי חודשים תיכנן נפתלי את הרגע הזה. שוב ושוב הוא שמע באוזני רוחו את הצלצול הטורדני והמייגע שהיה מנסר עכשיו בחלל דירתם של הרמן והִילדה. והִילדה, אשר שמעה את הצלצול (שעה שנפתלי בביתו גמע מן היין ועיווה את פניו בהעוויה קלה של עונג מהול בגועל), אכן רצה אל המטבח לענות, ממש כפי ששיער, ואחרי ששמעה את קולו של נפתלי אמרה לו משהו והניחה את ידה על האפרכסת ופנתה לבעלה.
"זה נפתלי. מוזר, לא?"
"למה מוזר, הִילדה?"
"אתמול הוא נעלם לנו בלי לומר שלום. אתה בעצמך יודע. חוץ מזה, הוא מטלפן תמיד ביום רביעי בקשר לקונצרט של יום חמישי והיום יום ראשון..."
"אז מה, לא לענות?" ליגלג הרמן הלמן מתוך הספר שקרא. הוא נטל את השפופרת ואמר כפי שהוא אומר תמיד: "הלמן מדבר."
נפתלי שקע בכורסתו, יין־רוזֶה בידו, מכין את עצמו לומר את דבריו באדיבות ובנימה עסקית ששניהם רגילים לה משיחותיהם היום־יומיות בענייני הבנק. הוא רצה שהרמן ישמע את הדברים לפני שיעכל אותם, שיאזין לפני שיבין. הוא ביקש (כמו שעשה אמש, כשעזב אותו בלא לומר שלום) להכין את הקרקע למהלומה שעוד מעט ינחית עליהם. שלושה וחצי חודשים הגה נפתלי במוחו את הדברים שהוא התכונן לומר עתה, שינן לעצמו את המילים ואת מה שלא נאמר בין המילים, תירגל את טון הדיבור ואת נימת קולו.
נפתלי שקע בכורסתו, יין־רוזֶה בידו, מכין את עצמו לומר את דבריו באדיבות ובנימה עסקית ששניהם רגילים לה משיחותיהם היום־יומיות בענייני הבנק. הוא רצה שהרמן ישמע את הדברים לפני שיעכל אותם, שיאזין לפני שיבין. הוא ביקש (כמו שעשה אמש, כשעזב אותו בלא לומר שלום) להכין את הקרקע למהלומה שעוד מעט ינחית עליהם. שלושה וחצי חודשים הגה נפתלי במוחו את הדברים שהוא התכונן לומר עתה, שינן לעצמו את המילים ואת מה שלא נאמר בין המילים, תירגל את טון הדיבור ואת נימת קולו.
הוא אמר: "לקחתי היום חמש־מאות אלף לירות מן הקופה, הרמן. כן, לקחתי, הרמן. הכסף שאני מדבר עליו מוחבא. הוא לא בבנק."
הרמן הלמן לא אמר דבר. הוא רק הביט סביבו וראה ריקנות מבהילה וקירות זרים. אני חולם, הוא חשב, ואילולא התבייש היה צובט את עצמו.
בנק הלמן בע"מ היה מן המכובדים בבנקים בישראל. הוא נוסד ב־1936, השנה שבה יצאו את גרמניה הרמן הלמן, אשתו הִילדה ונפתלי (או קורט, כפי שנקרא אז) במבורגר. בעולם העסקים הכירו והוקירו את אופן ניהולו הנועז אך הזהיר, הדייקני והבלתי שגרתי של מר הלמן, ועכשיו שומעות אוזניו של הבנקאי המוכשר על גניבת חמש־מאות אלף לירות מהבנק שלו, ששוֹויין אז היה מליון וחצי דולרים, ומוחו אינו קולט. הוא רצה לומר — יצאת מדעתך, נפתלי! על גניבות כאלה, אם ישנן בכלל גניבות כאלה, לא מספרים בטלפון. אבל באותו רגע הוא עדיין לא תפשׂ, לפחות לא במונחים ריאליים, שהכסף כבר לא נמצא בבנק. ואז באו אותן מילים כמעט מגוחכות של נפתלי:
"אהיה אצלך בעוד שעה ואסביר הכול. לא, לא יצאתי מדעתי, הרמן, אסביר הכול..."
שתיקה.
"והרמן..."
"כן קוּרט..."
"תזמין משטרה!"
ואז השתררה דממה.
מר הלמן נותר עומד עם השפופרת המֵתה בידו, ובפעם ראשונה זה שלושים שנה הוא לא הכיר את האשה שעמדה לידו. בזהירות מוזרה, כמעט מוּקיוֹנית, הוא הניח את השפופרת על כנה והתיישב (הוא לא ידע ממתי עמד), בהה אל הזרה שראה בחדר, ואז הניח את ראשו על ברכיו בתנוחה שלא היתה בלתי מפוארת, ומרוב שהתאפק מלצעוק את הצעקה שחשש לצעוק, החל לצחוק.
צחוקו של בעלה נראה להִילדה כמו עוד ניסיון, מפתיע אך מיותר, להתאקלם בארץ סיוטיה. סיוטים שלגבי דידה היו כל הדברים שהיא עצמה לא הבינה אותם. היא חשבה על הגבעות שעל יד הים, היא חשבה על משׂוכות הצבר, על נפתלי האומר משהו נורא להרמן והיא לא יודעת מהו. היא זכרה את עלייתם ארצה, את דודתה רֶנָטֶה לבית קוֹלשטֵיין שאמרה: "מה פתאום פלשתינה, שם שועלים ותנים פראיים..." היא נזכרה — וצחוקו של בעלה לא חדל והיא כבר לא היתה בטוחה אם הוא צוחק או בוכה — בליפט שלהם המלא רהיטים וכל כבודתם, יום לפני העלייה ארצה, ונפתלי עומד שם עם הארגזים שלו, לבוש חליפת צמר צהובה, ודודהּ ודודתה באים להיפרד בהשתוממות, בכעס, ודודה ענוד בכל אותות ההצטיינות שקיבל מן הקַייזֶר במלחמה הקודמת. כיצד בזו לה הדוד והדודה. מה פתאום הם בורחים מפני הליצן־הצייר הזה מווינה... הוא הלוא ייעלם תוך כמה חודשים... והיא חשבה על דודהּ שהלך לדרכו האחרונה עטור בכל אותות ההצטיינות ההם ואינו תופס מה קרה; והוא נכלם, גאה מדי, ודורש בנימוס מסור לממונים שקרתה פה טעות, הלוא הוא הֶר קולשטיין...
הצחוק (או הבכי) של הרמן אישר את תחושתה של הִילדה שהעולם לא חזר לתיקנו, דבר שהלוא ידעה תמיד. והיא נחפזה לארון והוציאה בקבוק ברנדי ומזגה כוסית.


 

יורם קניוק

יורם קניוק (2 במאי 1930 – 8 ביוני 2013) היה סופר, צייר ופובליציסט ישראלי.

על אף שמבחינת גילו שייך קניוק לדור הפלמ"ח, הרי שמבחינה ספרותית נהוג לזהותו עם ספרות דור המדינה שראשיתה בשנות ה-60 של המאה ה-20, השנים שבהן החלה יצירתו לפרוח. ספריו על-פי רוב כתובים בטכניקה של זרם התודעה. לעתים קרובות כתיבתו נעה בין הממשי להזוי, בין המיתוס לבין החוויה. לצד זאת, ניתן לזהות בכתיבתו ערבוב מתמיד בין רומנים בדיוניים ובין כתיבה ביוגרפית ואוטוביוגרפית. בראשית דרכו הספרותית פרסם קניוק סיפורים קצרים, וב-1963 הוציא את ספרו הראשון בעברית, קובץ הסיפורים "היורד למעלה" (ספר זה פורסם עוד קודם לכן באנגלית).
את כתיבתו של קניוק ניתן לחלק לשלוש סוגות עיקריות: רומנים בדיוניים ארוכים, נובלות וסיפורים קצרים, וכתיבה ביוגרפית ואוטוביוגרפית. עם זאת, אין החלוקה ברורה, בעיקר בגלל סגנון כתיבתו של קניוק ששובר בהתמדה את ההבחנה בין דמיון ומציאות. ספריו של קניוק, שזכו בפרסי ספרות רבים, תורגמו לעשרים שפות. בעבר עסק קניוק גם בכתיבת מאמרים פובליציסטיים.
ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

הגנב הנדיב יורם קניוק

בשבע וחצי בערב, ביום העשרים ושלושה בנובמבר 1950, עדיין יושב היה נפתלי במבורגר במשרדו בקומה השנייה של בנק הלמן בע"מ. הכול הלכו כבר לביתם, הבנק היה ריק מאדם. נפתלי סיים את רשימותיו, לבש את מעילו האפור, חבש את מגבעתו רחבת השוליים שקודקודה מחודד ומעוך, שלא הלמה את חליפתו המהוגנת ועניבתו הסרוגה, ניגב בזהירות אופיינית כמה גרגירי אבק שנצטברו על מכתבתו ויצא למסדרון. על הדלת שננעלה מעצמה מאחוריו היתה קבועה לוחית מוכספת ועליה חרוט:

נ. במבורגר
יועץ השקעות, ניירות ערך
ומטבע חוץ

נפתלי פסע במתינות אל גרם המדרגות, נעצר והציץ בשעונו כמי שמצפה למישהו. סמול, השומר הכורדי של הבנק, הגיח מימין כשפנס גדול בידו. למראה נפתלי הוא חייך ושאל: "שוב אתה נשאר עד מאוחר מר במבורגר?"
"כן," ענה נפתלי בקצרה.
"באמת אל תכעס עלי, אבל תמיד אתה שוכח לנעול גם את המנעול השני. אני חוזר בעוד חצי שעה."
"כבר לא אהיה פה," אמר נפתלי.
"אז להתראות מחר, מר במבורגר."
נפתלי חיכה כחצי דקה ואז ירד לאולם הגדול, שהיה שרוי באפלה אשר רק נורות בודדות האירו בה קווים וקווקווים בוזקים. הוא הציץ לעבר הדלפקים והקופות שצלליותיהם האפלות היו קפואות ודוממות, וירד לקומת הקרקע.
שערו של נפתלי, שהיה מסורק למשעי כתמיד, היה רטוב מזיעה מתחת למגבעת. פניו המסוגפים היו מתוחים והליכתו היתה בטוחה ומהוססת בעת ובעונה אחת.
הוא נכנס למחסן כמעט ריק, ניגש אל מכתבה ישנה מכוסה ביריעת ברזנט, הושיט את ידו אל מאחורי המכתבה והוציא משם תרמיל צבאי שהיה מקופל ומוצנע היטב. הוא יישר אותו ופנה לעבר כספת גדולה, סובב במיומנות מאופקת את החוגה ימינה, שמאלה, ימינה ושוב שמאלה, עד שהדלת נפתחה בחריקה קלה. ואז, אט־אט במתינות ובבִטחה, נטל חבילות גדולות של שטרי כסף עטופים בנייר דק והטמינן בתוך התרמיל. כשכילה את מלאכתו הוציא נפתלי פנקס קטן מכיס מעילו וכתב את המילים הבאות: 23 בנובמבר, 1950. לקחתי סך 500,000 ל"י (חמש־מאות אלף לירות ישראליות) בשטרות של חמש, עשרים וחמישים. נפתלי ב.
נפתלי הטמין את הפנקס בכיסו, העמיס את התרמיל על כתפו ועלה במדרגות. את שער הבנק נעל בזהירות. הוא נראה כאדם הנהנה לבצע דברים בצורה מושלמת.
הערב היה צונן וריח קפה צִיקוֹריָה (תחליף לקפה המופק משורש העולש שהשתמשו בתקופת הצֶנע) מעורב בניחוח הים עמד באוויר. מכונית חלפה ברחוב הזנוח ולרגע האירה את חזית הבנק, ובחצר, במה שנקרא היה מגרש החנייה, היו ניצבים אופניו. נפתלי קשר את התרמיל על הסבל האחורי, הוציא מכיס מעילו שני אטבי כביסה והידק בעזרתם את שולי מכנסיו. אחר כך עלה על אופניו והחל לרכוב.
בדרכו צפונה חלף על פני רוכבי אופניים, מכוניות אחדות ואוטובוסים. אחרי המבצר הטורקי הישן ברחוב בן יהודה הוא פנה לעבר סמטה חמקנית וחולית, סטה שוב לעבר משעול קטן ששוליו כבר נגעו בגבעות של שפת הים, והגיע סמוך לבית קטן עם רעפים אדומים, מוקף אורנים, אזדרכת ובוגנוויליה. אור של פנס רחוב קטן הבעיר את פרחיה הסגולים של הבוגנוויליה.
מהוסס אבל מאושש הציץ נפתלי בשעון. כל רגע הלוא תוכנן בקפידה ואף בעצב מסוים. ואכן, סוף־סוף הגיחה מן החצר מכונית ההִילמָן הקטנה, פנתה ימינה ונעלמה במשעול בדרכה לרחוב בן יהודה.
יועץ ההשקעות חייך חיוך הססני וזז מן העץ. הוא השעין את האופניים על גזע הברוש קטום הצמרת, נטל את התרמיל, פתח את דלת המטבח במפתח שהיה מונח מתחת לעציץ גרניום, ונכנס. כלב זאב ענקי התנפל עליו וליקק אותו בשמחה. נפתלי ליטף את ראשו של הכלב, נעץ מבטו בזנב המכשכש בהתלהבות שנראתה לו ברגע זה מוגזמת, וציווה: "שב, גיבור!" והכלב התיישב בדריכות נרגשת, חוטמו מצדד אנֶה ואנָה. הוא הוציא את הצרורות מן התרמיל והטמין אותם במקומות המחבוא שבחר ימים רבים קודם לכן, יצא מן הבית, נעל את הדלת, הניח את המפתח במקומו ורכב לעבר הגבעות שעל שפת הים.
בתוך בור חפור אך מכוסה אבנים ואדמה, שעכשיו הזיזם מפתחו, הוא הטמין את התרמיל, חזר ומילא את הבור באדמה ובאבנים, ניער את בגדיו ומעילו, חלץ את נעליו והוציא מהן חול שחדר לתוכן, נעל אותן, ניגב את ידיו בממחטה, עלה שוב על אופניו ורכב לביתו.
לאורה של מנורת השולחן בדירתו נראה נפתלי שלֵו ועצוב. זה עתה, כך ידע, הוא עשה את הצעד הראשון בדרך שאין ממנה חזרה. חמש־מאות אלף הלירות כבר אינן ניתנות להחזרה, ומעתה ואילך עליו לדאוג שהכול ייעשה ויתנהל בסדר הנכון. עדיין היה לבוש בחליפתו האפורה ובעניבתו המהודקת, שייך ולא שייך בעת ובעונה אחת לשאר הדברים סביבו — הפטיפון, העציץ הבודד מתחת לחלון, הצ'לו, השידה המיושנת בעלת הקווים הישרים והנקיים, המכתבה העתיקה דמוית הקונכייה, שהיו בה המון מגירות סתרים קטנות. דירתו של נפתלי במבורגר ולבושו הפשוט והצנוע העידו על סוד הצלחתו של האיש בן השלושים ושש, שפניו סגופים, פיו מכוּוץ, תמֵהָ מעט, כאילו הוא תוהה על שאיש לא שאל אותו שאלה מסוימת, אחת, מיוחדת, אשר התשובה לה מצפה בו כל חייו.
מי שהכיר את נפתלי ודאי היה מתפלא לראותו מוציא בקבוק יין־רוזה מן המקרר, חולץ ממנו את הפקק כמעט בפראות ובטקסיות כה זרה לאופיו, מוזג ממנו לתוך גביע זכוכית זך ודק דפנות.
הפטיפון השמיע עתה קונצרט לאבוב מאת מוצרט. מארג הצלילים נעם לאוזניו של נפתלי. הוא התקרב אל מכשיר הטלפון בצעדים מדודים כשהוא מציץ שוב בשעונו כמכוון את צעדיו על פי תוכנית קבועה וסדורה, שנהגתה לפני זמן רב. כשראה שהשעה שמונה וחצי בדיוק, הושיט את ידו לעבר הטלפון והמתין. ידו השנייה אחזה בכוס היין.
ברגעים אלה, כפי שנפתלי ידע בבירור, שב מנהל הבנק מר הרמן הלמן לביתו ומנסה להחנות את מכונית ההילמן הקטנה שלו לקול צעקותיה של אשתו הִילדה, שמנופפת בידיה בניסיון נואש להציל את העציצים שלה שאחדים מהם נשברים בכל פעם שהוא מתמרן את מכוניתו אל המוסך. נפתלי לא ידע אם הִילדה "שָכְלה עוד עציץ", כלשונה, או שמא נחסך דמו של שיח ורדים חדש. הוא חשב עכשיו גם על הִילדה עצמה, בלי קשר לידיה המנופפות לעבר בעלה, הִילדה המטפחת את עציציה בִּמקום הילדים שמעולם לא הצליחה ללדת; הִילדה שעדיין רואה את הארץ הזאת כאיזו פלשתינה פראית מלאת תנים וגמלים ויהודים מזיעים מדי, ארץ מדברית שכולה מדבר שממה.
כן, אמר נפתלי בליבו, עכשיו הם נכנסים הביתה, הִילדה ממלאה את הקומקום במים ומבעירה מתחתיו את האש. הרמן קורא מאֲזנִים מן הבנק או משירי הֶלדֶרְלִין, המשורר הגרמני האהוב עליו. גיבור בוודאי מלקק את ידו השלוחה של אדונו... ועכשיו יצלצל הטלפון שלהם ויפתיע אותם בשעה כה בלתי רגילה.
שלושה וחצי חודשים תיכנן נפתלי את הרגע הזה. שוב ושוב הוא שמע באוזני רוחו את הצלצול הטורדני והמייגע שהיה מנסר עכשיו בחלל דירתם של הרמן והִילדה. והִילדה, אשר שמעה את הצלצול (שעה שנפתלי בביתו גמע מן היין ועיווה את פניו בהעוויה קלה של עונג מהול בגועל), אכן רצה אל המטבח לענות, ממש כפי ששיער, ואחרי ששמעה את קולו של נפתלי אמרה לו משהו והניחה את ידה על האפרכסת ופנתה לבעלה.
"זה נפתלי. מוזר, לא?"
"למה מוזר, הִילדה?"
"אתמול הוא נעלם לנו בלי לומר שלום. אתה בעצמך יודע. חוץ מזה, הוא מטלפן תמיד ביום רביעי בקשר לקונצרט של יום חמישי והיום יום ראשון..."
"אז מה, לא לענות?" ליגלג הרמן הלמן מתוך הספר שקרא. הוא נטל את השפופרת ואמר כפי שהוא אומר תמיד: "הלמן מדבר."
נפתלי שקע בכורסתו, יין־רוזֶה בידו, מכין את עצמו לומר את דבריו באדיבות ובנימה עסקית ששניהם רגילים לה משיחותיהם היום־יומיות בענייני הבנק. הוא רצה שהרמן ישמע את הדברים לפני שיעכל אותם, שיאזין לפני שיבין. הוא ביקש (כמו שעשה אמש, כשעזב אותו בלא לומר שלום) להכין את הקרקע למהלומה שעוד מעט ינחית עליהם. שלושה וחצי חודשים הגה נפתלי במוחו את הדברים שהוא התכונן לומר עתה, שינן לעצמו את המילים ואת מה שלא נאמר בין המילים, תירגל את טון הדיבור ואת נימת קולו.
נפתלי שקע בכורסתו, יין־רוזֶה בידו, מכין את עצמו לומר את דבריו באדיבות ובנימה עסקית ששניהם רגילים לה משיחותיהם היום־יומיות בענייני הבנק. הוא רצה שהרמן ישמע את הדברים לפני שיעכל אותם, שיאזין לפני שיבין. הוא ביקש (כמו שעשה אמש, כשעזב אותו בלא לומר שלום) להכין את הקרקע למהלומה שעוד מעט ינחית עליהם. שלושה וחצי חודשים הגה נפתלי במוחו את הדברים שהוא התכונן לומר עתה, שינן לעצמו את המילים ואת מה שלא נאמר בין המילים, תירגל את טון הדיבור ואת נימת קולו.
הוא אמר: "לקחתי היום חמש־מאות אלף לירות מן הקופה, הרמן. כן, לקחתי, הרמן. הכסף שאני מדבר עליו מוחבא. הוא לא בבנק."
הרמן הלמן לא אמר דבר. הוא רק הביט סביבו וראה ריקנות מבהילה וקירות זרים. אני חולם, הוא חשב, ואילולא התבייש היה צובט את עצמו.
בנק הלמן בע"מ היה מן המכובדים בבנקים בישראל. הוא נוסד ב־1936, השנה שבה יצאו את גרמניה הרמן הלמן, אשתו הִילדה ונפתלי (או קורט, כפי שנקרא אז) במבורגר. בעולם העסקים הכירו והוקירו את אופן ניהולו הנועז אך הזהיר, הדייקני והבלתי שגרתי של מר הלמן, ועכשיו שומעות אוזניו של הבנקאי המוכשר על גניבת חמש־מאות אלף לירות מהבנק שלו, ששוֹויין אז היה מליון וחצי דולרים, ומוחו אינו קולט. הוא רצה לומר — יצאת מדעתך, נפתלי! על גניבות כאלה, אם ישנן בכלל גניבות כאלה, לא מספרים בטלפון. אבל באותו רגע הוא עדיין לא תפשׂ, לפחות לא במונחים ריאליים, שהכסף כבר לא נמצא בבנק. ואז באו אותן מילים כמעט מגוחכות של נפתלי:
"אהיה אצלך בעוד שעה ואסביר הכול. לא, לא יצאתי מדעתי, הרמן, אסביר הכול..."
שתיקה.
"והרמן..."
"כן קוּרט..."
"תזמין משטרה!"
ואז השתררה דממה.
מר הלמן נותר עומד עם השפופרת המֵתה בידו, ובפעם ראשונה זה שלושים שנה הוא לא הכיר את האשה שעמדה לידו. בזהירות מוזרה, כמעט מוּקיוֹנית, הוא הניח את השפופרת על כנה והתיישב (הוא לא ידע ממתי עמד), בהה אל הזרה שראה בחדר, ואז הניח את ראשו על ברכיו בתנוחה שלא היתה בלתי מפוארת, ומרוב שהתאפק מלצעוק את הצעקה שחשש לצעוק, החל לצחוק.
צחוקו של בעלה נראה להִילדה כמו עוד ניסיון, מפתיע אך מיותר, להתאקלם בארץ סיוטיה. סיוטים שלגבי דידה היו כל הדברים שהיא עצמה לא הבינה אותם. היא חשבה על הגבעות שעל יד הים, היא חשבה על משׂוכות הצבר, על נפתלי האומר משהו נורא להרמן והיא לא יודעת מהו. היא זכרה את עלייתם ארצה, את דודתה רֶנָטֶה לבית קוֹלשטֵיין שאמרה: "מה פתאום פלשתינה, שם שועלים ותנים פראיים..." היא נזכרה — וצחוקו של בעלה לא חדל והיא כבר לא היתה בטוחה אם הוא צוחק או בוכה — בליפט שלהם המלא רהיטים וכל כבודתם, יום לפני העלייה ארצה, ונפתלי עומד שם עם הארגזים שלו, לבוש חליפת צמר צהובה, ודודהּ ודודתה באים להיפרד בהשתוממות, בכעס, ודודה ענוד בכל אותות ההצטיינות שקיבל מן הקַייזֶר במלחמה הקודמת. כיצד בזו לה הדוד והדודה. מה פתאום הם בורחים מפני הליצן־הצייר הזה מווינה... הוא הלוא ייעלם תוך כמה חודשים... והיא חשבה על דודהּ שהלך לדרכו האחרונה עטור בכל אותות ההצטיינות ההם ואינו תופס מה קרה; והוא נכלם, גאה מדי, ודורש בנימוס מסור לממונים שקרתה פה טעות, הלוא הוא הֶר קולשטיין...
הצחוק (או הבכי) של הרמן אישר את תחושתה של הִילדה שהעולם לא חזר לתיקנו, דבר שהלוא ידעה תמיד. והיא נחפזה לארון והוציאה בקבוק ברנדי ומזגה כוסית.