מ' זה מוות
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מ' זה מוות
מכר
אלפי
עותקים
מ' זה מוות
הוספה למועדפים
מכר
אלפי
עותקים

מ' זה מוות

3.2 כוכבים (13 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

קן ברואן

קן ברואן (נולד בשנת 1951) הוא סופר אירי מסוגת הפשע הבדיוני השחור והקשה.

נולד בגולוויי, הוא למד במכללת גורמנסטון במחוז מיט', ולאחר מכן באוניברסיטת טריניטי בדבלין, בה רכש תואר פרופסור במטאפיזיקה. הוא היה עשרים וחמש שנים מורה לאנגלית באפריקה, יפן, דרום מזרח אסיה ודרום אמריקה. מסעותיו היו מסוכנים לעתים, ובין היתר ישב פרק זמן בכלא הברזילאי.
ספריו שראו אור בעברית, כולם בהוצאת סלע ספרים בעריכתו של זיו כהן.

תקציר

ג'ק טיילור לא מרגיש הכי טוב בעולם. קבלו תיקון, הוא מרגיש זוועה. אחרי שנבעט בבושת פנים משורות המשטרה האירית, ג'ק מוצא עצמו תקוע בגאלווי, בוהה בעולם מבעד לתחתית המעושנת של כוס הבירה שלו. זכרונות מן העבר פוצעים את נשמתו ומחשבות על העתיד רק מחמירות את המצב.

לפתע נכנסת לבר אישה מהממת, ששמעה על כשרונו של ג'ק למצוא דברים, ובפיה בקשה מוזרה. מכאן העלילה נכנסת לסחרור גורלי שג'ק ואתם לא תוכלו, וגם לא תרצו, לשכוח לעולם.

מ' זה מוות זכה בפרס "פרמיוס בריגדה 21" היוקרתי כספר המתורגם הטוב ביותר של השנה וזיכה את קן ברואן בפרס "שיימוס" האמריקאי. הספר היה לרב מכר עולמי וקיבע את מעמדו של קן ברואן כאחד מסופרי המתח המקוריים והמסעירים ביותר הפועלים כיום.

לונדון בולווארד, בליץ, והשועלה, ספריו הקודמים של קן ברואן שראו אור בעברית בהוצאת סלע ספרים, הפכו לרבי מכר בישראל.

"מורכבות הגיבור בספרו של קן בראון - בלש פרטי עם בעיית שתייה - הופכת אותו לדמות מרתקת שזוכה לתיאור מעניין וקפדני בסגנונו המאומן של המחבר"
רותה קופפר, הארץ

פרק ראשון

פרק ראשון:

 

מעט בלתי אפשרי להיזרק מה־*Garda Siochana. אתה ממש צריך לעבוד קשה כדי שזה יקרה. אם אתה לא הופך למטרד או לביזיון ציבורי, הם מוכנים לבלוע ממך כמעט הכול.
[* באירית: שומר השלום, כינוייה של משטרת הרפובליקה של אירלנד. ובשפת העם: השומרים.]
אני הייתי הרבה זמן על הכוונת. קיבלתי אינספור
אזהרות
התראות
הזדמנויות אחרונות
המתקת עונשים
ועדיין לא חזרתי למוטב.
ליתר דיוק, לא הפסקתי לשתות.
שלא תבינו אותי לא נכון. בין השומרים והשתייה מתקיימת מערכת יחסים עתיקת יומין וכמעט מלאת אהבה. שומר שנגמל משתייה זוכה ליחס חשדני, אם לא לבוז מוחלט, בתוך המשטרה ומחוצה לה.
המדריך שלי בבסיס האימונים היה אומר, "כולנו אוהבים כוס בירה."
וזכה למלמולי הסכמה מהקהל.
ואז הוא היה מוסיף, "והציבור הרחב אוהב את זה שאנחנו אוהבים כוס בירה."
איזה יופי.
"אבל מה שהם לא אוהבים זה שומרים שיכורים."
הוא ליקק את ההברקה שלו מהשפתיים כאילו הייתה, איך לומר, קצף על כוס בירה.
עשר שנים לאחר מכן מצאתי את עצמי אחרי האזהרה השלישית. זומנתי לפגישה עם מפקד, שהציע שאפנה לעזרה.
"הזמנים השתנו, ילד. היום יש תכניות טיפול, מרכזים של 12 צעדים, כל מיני סוגים של עזרה. תקופה קצרה במתקן גמילה של הכנסייה כבר לא נחשבת לבושה. תתחכך שם באנשי כמורה ופוליטיקאים."
רציתי לשאול אם זה אמור לעודד אותי, אבל העדפתי לשתוק ובכל זאת הלכתי. אחרי השחרור נשארתי יבש כמה זמן, אבל בהדרגה חזרתי לשתות.
 
נדיר ששומר משובץ למשמרות ליד הבית, אבל מישהו הרגיש משום מה שעיר הולדתי תעשה לי טוב. בערב קר ומר של פברואר, כשבחוץ חשוך כמו המוות, נשלחתי למשימה, להפעיל מלכודת לנהגים שטסים במהירות מופרזת בפרברי העיר. הסמל התורן הדגיש, "אני רוצה תוצאות, בלי יוצא מן הכלל."
השותף שלי היה בחור ממחוז רוסקומון ששמו קלנסי. הוא לקח דברים בקלות והתעלם מהרגלי השתייה שלי. היה לי תרמוס של קפה חסין אש עם קצת חיזוק של ברנדי. הכול זרם חלק.
יותר מדי חלק.
הייתה משמרת חלשה ואיטית. השמועה על המיקום שלנו פשטה איכשהו, ובאורח חשוד הנהגים לא חרגו מהמהירות המותרת. קלנסי נאנח ואמר, "הם עלו עלינו".
"בטוח."
ואז מרצדס אחת זינקה על פנינו. מד המהירות כמעט התפוצץ. קלנסי צעק, "שאני אמות!"
המכונית הייתה במצב היכון, אני ישבתי ליד ההגה ויצאנו לדרך. קלנסי במושב לידי ביקש, כמעט התחנן, "ג'ק, תאט, אני חושב שכדאי שנשכח מהחבר'ה האלה."
"למה?"
"לוחית הרישוי... אתה רואה את הלוחית?"
"כן, אז מה."
"זה רכב ממשלתי."
"זה בעיקר חתיכת סקנדל."
הסירנה שלנו ייללה וייללה, אבל המרצדס הואילה לעצור רק אחרי עשר דקות שנמשכו כמו הנצח. קלנסי תפס בזרועי כשפתחתי את הדלת וביקש, "קצת ריסון ושיקול דעת, ג'ק."
"כן, בטח."
נקשתי על חלון הנהג. הוא פתח אותו באיטיות מופגנת ושאל בחיוך לעגני, "איפה השריפה?"
"צא החוצה."
עוד לפני שהייתה לו הזדמנות להגיב, מישהו רכן מאחור ואמר, "מה קורה פה?"
זיהיתי אותו. אישיות בכירה ממשרד האוצר. אמרתי, "הנהג שלך נוהג כמו מטורף."
הוא שאל, "יש לך מושג עם מי אתה מדבר?"
"כן, עם המניאק שזיין את האחיות הסיעודיות."
קלנסי ניסה להציל את המצב ולחש, "אלוהים, ג'ק, תפסיק."
הבכיר יצא מהרכב. הוורידים במצחו איימו להתפקע והוא צעק, "חתיכת אפס חצוף ומושתן, זה הסוף שלך. יש לך מושג מה הולך לקרות?"
עניתי, "אני יודע בדיוק מה הולך לקרות."
ותקעתי לו אגרוף בפנים.
 

קן ברואן

קן ברואן (נולד בשנת 1951) הוא סופר אירי מסוגת הפשע הבדיוני השחור והקשה.

נולד בגולוויי, הוא למד במכללת גורמנסטון במחוז מיט', ולאחר מכן באוניברסיטת טריניטי בדבלין, בה רכש תואר פרופסור במטאפיזיקה. הוא היה עשרים וחמש שנים מורה לאנגלית באפריקה, יפן, דרום מזרח אסיה ודרום אמריקה. מסעותיו היו מסוכנים לעתים, ובין היתר ישב פרק זמן בכלא הברזילאי.
ספריו שראו אור בעברית, כולם בהוצאת סלע ספרים בעריכתו של זיו כהן.

עוד על הספר

מ' זה מוות קן ברואן

פרק ראשון:

 

מעט בלתי אפשרי להיזרק מה־*Garda Siochana. אתה ממש צריך לעבוד קשה כדי שזה יקרה. אם אתה לא הופך למטרד או לביזיון ציבורי, הם מוכנים לבלוע ממך כמעט הכול.
[* באירית: שומר השלום, כינוייה של משטרת הרפובליקה של אירלנד. ובשפת העם: השומרים.]
אני הייתי הרבה זמן על הכוונת. קיבלתי אינספור
אזהרות
התראות
הזדמנויות אחרונות
המתקת עונשים
ועדיין לא חזרתי למוטב.
ליתר דיוק, לא הפסקתי לשתות.
שלא תבינו אותי לא נכון. בין השומרים והשתייה מתקיימת מערכת יחסים עתיקת יומין וכמעט מלאת אהבה. שומר שנגמל משתייה זוכה ליחס חשדני, אם לא לבוז מוחלט, בתוך המשטרה ומחוצה לה.
המדריך שלי בבסיס האימונים היה אומר, "כולנו אוהבים כוס בירה."
וזכה למלמולי הסכמה מהקהל.
ואז הוא היה מוסיף, "והציבור הרחב אוהב את זה שאנחנו אוהבים כוס בירה."
איזה יופי.
"אבל מה שהם לא אוהבים זה שומרים שיכורים."
הוא ליקק את ההברקה שלו מהשפתיים כאילו הייתה, איך לומר, קצף על כוס בירה.
עשר שנים לאחר מכן מצאתי את עצמי אחרי האזהרה השלישית. זומנתי לפגישה עם מפקד, שהציע שאפנה לעזרה.
"הזמנים השתנו, ילד. היום יש תכניות טיפול, מרכזים של 12 צעדים, כל מיני סוגים של עזרה. תקופה קצרה במתקן גמילה של הכנסייה כבר לא נחשבת לבושה. תתחכך שם באנשי כמורה ופוליטיקאים."
רציתי לשאול אם זה אמור לעודד אותי, אבל העדפתי לשתוק ובכל זאת הלכתי. אחרי השחרור נשארתי יבש כמה זמן, אבל בהדרגה חזרתי לשתות.
 
נדיר ששומר משובץ למשמרות ליד הבית, אבל מישהו הרגיש משום מה שעיר הולדתי תעשה לי טוב. בערב קר ומר של פברואר, כשבחוץ חשוך כמו המוות, נשלחתי למשימה, להפעיל מלכודת לנהגים שטסים במהירות מופרזת בפרברי העיר. הסמל התורן הדגיש, "אני רוצה תוצאות, בלי יוצא מן הכלל."
השותף שלי היה בחור ממחוז רוסקומון ששמו קלנסי. הוא לקח דברים בקלות והתעלם מהרגלי השתייה שלי. היה לי תרמוס של קפה חסין אש עם קצת חיזוק של ברנדי. הכול זרם חלק.
יותר מדי חלק.
הייתה משמרת חלשה ואיטית. השמועה על המיקום שלנו פשטה איכשהו, ובאורח חשוד הנהגים לא חרגו מהמהירות המותרת. קלנסי נאנח ואמר, "הם עלו עלינו".
"בטוח."
ואז מרצדס אחת זינקה על פנינו. מד המהירות כמעט התפוצץ. קלנסי צעק, "שאני אמות!"
המכונית הייתה במצב היכון, אני ישבתי ליד ההגה ויצאנו לדרך. קלנסי במושב לידי ביקש, כמעט התחנן, "ג'ק, תאט, אני חושב שכדאי שנשכח מהחבר'ה האלה."
"למה?"
"לוחית הרישוי... אתה רואה את הלוחית?"
"כן, אז מה."
"זה רכב ממשלתי."
"זה בעיקר חתיכת סקנדל."
הסירנה שלנו ייללה וייללה, אבל המרצדס הואילה לעצור רק אחרי עשר דקות שנמשכו כמו הנצח. קלנסי תפס בזרועי כשפתחתי את הדלת וביקש, "קצת ריסון ושיקול דעת, ג'ק."
"כן, בטח."
נקשתי על חלון הנהג. הוא פתח אותו באיטיות מופגנת ושאל בחיוך לעגני, "איפה השריפה?"
"צא החוצה."
עוד לפני שהייתה לו הזדמנות להגיב, מישהו רכן מאחור ואמר, "מה קורה פה?"
זיהיתי אותו. אישיות בכירה ממשרד האוצר. אמרתי, "הנהג שלך נוהג כמו מטורף."
הוא שאל, "יש לך מושג עם מי אתה מדבר?"
"כן, עם המניאק שזיין את האחיות הסיעודיות."
קלנסי ניסה להציל את המצב ולחש, "אלוהים, ג'ק, תפסיק."
הבכיר יצא מהרכב. הוורידים במצחו איימו להתפקע והוא צעק, "חתיכת אפס חצוף ומושתן, זה הסוף שלך. יש לך מושג מה הולך לקרות?"
עניתי, "אני יודע בדיוק מה הולך לקרות."
ותקעתי לו אגרוף בפנים.