מ' זה מוות

פרק ראשון:

מעט בלתי אפשרי להיזרק מה־*Garda Siochana. אתה ממש צריך לעבוד קשה כדי שזה יקרה. אם אתה לא הופך למטרד או לביזיון ציבורי, הם מוכנים לבלוע ממך כמעט הכול.
[* באירית: שומר השלום, כינוייה של משטרת הרפובליקה של אירלנד. ובשפת העם: השומרים.]
אני הייתי הרבה זמן על הכוונת. קיבלתי אינספור
אזהרות
התראות
הזדמנויות אחרונות
המתקת עונשים
ועדיין לא חזרתי למוטב.
ליתר דיוק, לא הפסקתי לשתות.
שלא תבינו אותי לא נכון. בין השומרים והשתייה מתקיימת מערכת יחסים עתיקת יומין וכמעט מלאת אהבה. שומר שנגמל משתייה זוכה ליחס חשדני, אם לא לבוז מוחלט, בתוך המשטרה ומחוצה לה.
המדריך שלי בבסיס האימונים היה אומר, "כולנו אוהבים כוס בירה."
וזכה למלמולי הסכמה מהקהל.
ואז הוא היה מוסיף, "והציבור הרחב אוהב את זה שאנחנו אוהבים כוס בירה."
איזה יופי.
"אבל מה שהם לא אוהבים זה שומרים שיכורים."
הוא ליקק את ההברקה שלו מהשפתיים כאילו הייתה, איך לומר, קצף על כוס בירה.
עשר שנים לאחר מכן מצאתי את עצמי אחרי האזהרה השלישית. זומנתי לפגישה עם מפקד, שהציע שאפנה לעזרה.
"הזמנים השתנו, ילד. היום יש תכניות טיפול, מרכזים של 12 צעדים, כל מיני סוגים של עזרה. תקופה קצרה במתקן גמילה של הכנסייה כבר לא נחשבת לבושה. תתחכך שם באנשי כמורה ופוליטיקאים."
רציתי לשאול אם זה אמור לעודד אותי, אבל העדפתי לשתוק ובכל זאת הלכתי. אחרי השחרור נשארתי יבש כמה זמן, אבל בהדרגה חזרתי לשתות.
 
נדיר ששומר משובץ למשמרות ליד הבית, אבל מישהו הרגיש משום מה שעיר הולדתי תעשה לי טוב. בערב קר ומר של פברואר, כשבחוץ חשוך כמו המוות, נשלחתי למשימה, להפעיל מלכודת לנהגים שטסים במהירות מופרזת בפרברי העיר. הסמל התורן הדגיש, "אני רוצה תוצאות, בלי יוצא מן הכלל."
השותף שלי היה בחור ממחוז רוסקומון ששמו קלנסי. הוא לקח דברים בקלות והתעלם מהרגלי השתייה שלי. היה לי תרמוס של קפה חסין אש עם קצת חיזוק של ברנדי. הכול זרם חלק.
יותר מדי חלק.
הייתה משמרת חלשה ואיטית. השמועה על המיקום שלנו פשטה איכשהו, ובאורח חשוד הנהגים לא חרגו מהמהירות המותרת. קלנסי נאנח ואמר, "הם עלו עלינו".
"בטוח."
ואז מרצדס אחת זינקה על פנינו. מד המהירות כמעט התפוצץ. קלנסי צעק, "שאני אמות!"
המכונית הייתה במצב היכון, אני ישבתי ליד ההגה ויצאנו לדרך. קלנסי במושב לידי ביקש, כמעט התחנן, "ג'ק, תאט, אני חושב שכדאי שנשכח מהחבר'ה האלה."
"למה?"
"לוחית הרישוי... אתה רואה את הלוחית?"
"כן, אז מה."
"זה רכב ממשלתי."
"זה בעיקר חתיכת סקנדל."
הסירנה שלנו ייללה וייללה, אבל המרצדס הואילה לעצור רק אחרי עשר דקות שנמשכו כמו הנצח. קלנסי תפס בזרועי כשפתחתי את הדלת וביקש, "קצת ריסון ושיקול דעת, ג'ק."
"כן, בטח."
נקשתי על חלון הנהג. הוא פתח אותו באיטיות מופגנת ושאל בחיוך לעגני, "איפה השריפה?"
"צא החוצה."
עוד לפני שהייתה לו הזדמנות להגיב, מישהו רכן מאחור ואמר, "מה קורה פה?"
זיהיתי אותו. אישיות בכירה ממשרד האוצר. אמרתי, "הנהג שלך נוהג כמו מטורף."
הוא שאל, "יש לך מושג עם מי אתה מדבר?"
"כן, עם המניאק שזיין את האחיות הסיעודיות."
קלנסי ניסה להציל את המצב ולחש, "אלוהים, ג'ק, תפסיק."
הבכיר יצא מהרכב. הוורידים במצחו איימו להתפקע והוא צעק, "חתיכת אפס חצוף ומושתן, זה הסוף שלך. יש לך מושג מה הולך לקרות?"
עניתי, "אני יודע בדיוק מה הולך לקרות."
ותקעתי לו אגרוף בפנים.