חתיכת סיפור
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
חתיכת סיפור

חתיכת סיפור

4.3 כוכבים (3 דירוגים)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
ספר קולי
האזנה לדוגמה מהספר

עוד על הספר

דלית אורבך

דלית אורבך (נולדה ב-1964 ברמת גן) היא קופירייטרית וסופרת ישראלית. פרסמה 7 ספרי פרוזה בהוצאות לאור: ידיעות ספרים, כתר, זמורה.

למדה בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. עובדת כיום במשרד פרסום.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/ytkdrdwe
ראיון "ראש בראש"

תקציר

האזנה לדוגמה מהספר

זהו סיפור על אדריכל מצליח שבונה בתים והורס משפחות, ועל מעצב שיער עם שורשים מעורערים ורעב לחיים חדשים. לכאורה – שני סיפורים מנותקים לחלוטין: האחד מתרחש בישראל, השני בבוגטה שבקולומביה.
אולם אט-אט מצטלבים חוטי העלילה המקבילים ומתלפפים זה בזה, עד שעמודי הטווח שלהם קורסים לתוך עצמם בשיא דרמטי ובלתי צפוי.

"חתיכת סיפור" הוא רומן קצבי, צבעוני ורב-המצאה המטיח בעצמה את אפשרויות הבחירה שלנו בגדר ההפרדה של הכביש המהיר.

דלית אורבך כבשה לה זה מכבר את מקומה כאמנית העלילה המקורית, המבריקה והמרתקת. ספריה הקודמים, "קיפודים", "בדידותו של קורא המחשבות", "וזה הסוף" ו-"יותר מדי נינה" היו לרבי מכר.

פרק ראשון

פרק ראשון: פרק 1


 
אני עומד מול האבנים הקדושות ברחבת הכותל המערבי. גברים עצומי עיניים, מרוכזים ומשתוקקים, מתנועעים קדימה ואחורה, כאילו לפני כל אחד מהם עומדת אישה אלוהית, גבה אליהם, ידיה נאחזות בעשבים השוטים המבצבצים מבין האבנים, עגבותיה מורמות אל על, והיא מתפללת שזה ייגמר כבר.
"לך מפה," אני מסנן לעבר פרצוף קמוט של גבר מוקף זקן סבוך ומדובלל, שנראה כמו אתרוג שנשכח שנים בקופסתו. הוא מתקרב אלי בהבעת שידול. "הנחת תפילין, יהודי," הוא ממלמל. "אני לא בעניין, חבר. לך חפש לקוחות נואשים יותר," אני פוטר אותו מעלי. האתרוג נעצר, מהסס, מבין שאני לא קנדידט למסחרה הדתית שלו ומתרחק לכיוון בחור צעיר שורץ תהיות. אני מבין אותו. הוא שומר את האנרגיה שלו לחדורי הספקות העצמיים שמביטים כל בוקר במראה ורואים סימני שאלה. אני מתגלח מול שלושה סימני קריאה.
מטוס עובר את מהירות הקול וחוצה את השמים בקו ישר, כמו מוניטור שמודיע על פטירת האל. טוווווווווו. קבצן עם עיניים שמשדרות מצוקה מקצועית מנסה ללכוד את רכי הלב. הוא עובר לידי ותולה בי את המבט הרטוב שלו. מה כולם נטפלים אלי היום. "לוקיישן לוקיישן לוקיישן," אני זורק לו. מבטו נאטם, ידו נפשטת. אני לוחץ אותה בתיאטרליות ומושך את ידי במהירות. "כל הכבוד. לא יכולת למצוא מקום טוב יותר לנדבות." הוא עוקב אחרי, בודק אם אני הולך להכניס יד לכיס. אני מחייך אליו בנעימות, תוחב יד עמוק בכיס ומגרבץ. הוא מתבונן בי כשאני עושה את זה. אני ממשיך לחייך, מוציא את היד הריקה ממטבעות ונפנה ממנו.
"אכזריות זה עניין סובייקטיבי," אומר נחמיה, השותף שלי במשרד האדריכלים, ללקוחות שמתלוננים בפניו על הציניות שלי שחודרת את חולצות המאה אחוז כותנה שלהם. "חכו תראו את האהבה שלו לפרויקט שלכם. הוא טוטאלי. חכו תראו," הוא מנסה לפייס אותם. והם מתפייסים. מוקסמים מהיהירות שלי. כן. אני אכזרי.
ועכשיו אני בכותל. המקום האחרון עלי אדמות שמתאים לי להיות בו. ודווקא בגלל זה. אין כמו מקום לא־מתאים כדי למצוא חומרי הגחכה. לקבל השראה מטמטום. בתוך הכיעור הזה אני מוצא הרבה יופי.
איכשהו, הפיגורטיביות של האבנים המהוללות מצליחה למצוא בי סדק ולהסתנן ללב האדריכל שלי. הכאוס המסודר, הצבע הנושן, הלגו הזה שהחל כחומה והפך לדבר עצמו, מגדיר בדיוק את מי שאני. חומה שמאחוריה כבר אין כלום. רק היא עצמה. כן. ויש גם את עניין האמונה שצובעת הכול בגוונים חומים-בהירים. אבל אני לא סומך על אמונה, רק על בטון, ברזלים וקירות גבס. זה האלוהים שלי. חומריות פרקטית, תכנון מדוקדק של חללים וצבעים שמשתלבים נהדר בתוכם. אני מאמין גדול בשקר בנוי לתלפיות.
יש לי עניין מקצועי בכותל. זה בדיוק נוגע בפרויקט יוקרתי שאני שקוע בו בימים אלה. עיצוב האגף החדש במוזיאון ישראל. ואם לא היתה מתבטלת לי הפגישה עם פורום מקבלי ההחלטות של המוזיאון, הייתי ברגע זה ממש מחרטט בקול הבס שלי על השילוב בין ישן וחדש ועל תפקידה של האמנות כמגשרת בין הרוחני לחומרי. הבולשיט הרגיל. אני אלוף בנאומים כאלה. יודע ללחוץ בדיוק על הכפתורים הנכונים של אנשים.
"אתה משחק ברגשות שלהם כמו בפלסטלינה," אומר נחמיה בהתפעלות. "אני מעדיף לקרוא לזה מעלית שבת," אני עונה לו בענווה מזויפת והוא צוחק צחוק מתחנף. אין לו מושג למה הכוונה. "אני עוצר בכל קומה רגשית שלהם, פותח להם את הדלת והם נכנסים פנימה, עולים איתי לאט-לאט עד לפנטהאוז הגחמות העיצוביות שלי."
נחמיה צוחק. הוא יודע כמה אני שווה לעסק המשותף שלנו. הוא ומנהל הבנק. שניהם מאמינים אדוקים בכסף ובמעמד. הדריכה והרמיסה, הקנאה, הרשעות וחוסר הרגישות - אלה הם חמשת חומשי התורה שלהם. ושלי. אבל אני אלוהים בפני עצמי. עם כותל משל עצמי. סוגד לגאון האדריכלים הווארד רורק, גיבור "כמעיין המתגבר" של איין ראנד, מאמין בכל לב שאני זה הוא, למעט השיער הג'ינג'י. שלי שחור. ולמעט האידיאולוגיה, שהופכת אותו להרואי כל כך. לי אין. שום מחשבות עומק. משום סוג. אבל אני אוהב את המקצוע שלי בכל זאת. מבחינתי אדריכלות היא שקלול מדויק של נתונים עם קורט מעוף. רגליים על הקרקע עם ראש בעננים. להלן - אני. אני הבניין. אני הקניון החדש. אני הדקורציה. כל אלה פסלים בדמותי. לכן כשקוראים לי אגו-מניאק אני מחייך. מודע. חתיכת בר מזל בן זונה. מאכיל את הצורך של העשירון העליון לנפנף לכל עבר ברכישת החמדה האחרונה שלהם. אני הבינגו שלהם, ואני עונה על הצורך הזה בכישרון רב ובחתימה מסולסלת. בית יפה. מערכת יחסים בין הקירות למדרגות. תמונות תלויות בגובה לא הגיוני, או שנדלירים בשירותים. שיווק נכון של סמלי סטטוס שיושבים על כמיהה למשמעות. אני מספק ללקוחות שלי את המראה הקריסטלית שהם מחפשים. והם נראים בה יפה. הכי יפה שאפשר. ואני? לי מותר הכול. אני אמן. שנוי במחלוקת מצד אחד ובעל שם עולמי מצד שני.
אכזריות השמש מבשרת על שעת צהריים. ואני, במקום להיות אחרי הפרזנטציה, עם אישורים וחתימות, בדרך לחלוקת הוראות לאדריכלי המשנה שלי, עומד כמו טמבל למרגלות הכותל המערבי ובודק איך גבולות הייאוש האנושי נושקים לגדות התקווה הכחלחלה. מה אתם מתפללים, מה? ולמי? מה אתם רוצים שיקרה לכם לכל הרוחות? מה?
אם לפחות היו מודיעים לי, הבני זונות, על ביטול הפגישה, הייתי גם מספיק לסיים את הסקיצות לווילה של אלטמן, ואולי הייתי אפילו מספיק למזמז את השדיים האימתניים של אורית המזכירה שלי. במקום זה אני עומד ברחבה הקדושה, מזיע כמו סוס ומתכנן את הבדיחה שאספר לנחמיה. "היית בכותל? אתה?"
"כן. אני. מה יותר טוב מלבקר קיר שאנשים מכל העולם הפכו לטוטם?" הוא ירים את נחיר שמאל שלו בבוז מוגזם, יאפשר למחוש אף כעור לבצבץ החוצה ויהיה מוקסם מהשותף שלו. היה לי פעם חבר שאמר לי שבשביל בדיחה טובה אני אמכור את אמא שלי. הוא צדק חלקית, כי אני לא מכיר אף אחד שהיה קונה אותה. את אמא שלי. בטח לא עכשיו, כשהיא שרויה במרינדת אלצהיימר סמיכה. אבל הבדיחה היא לא העניין. אני לא מספר בדיחות סתם. מאחוריהן תמיד עומד אינטרס. ובשביל אינטרסים, כן, אני מסוגל למכור את האמת שלי, כי אין לי במחסן מוצר כזה. אני מסוגל למכור את נפשי לשטן, אם צריך. ואפילו הוא כבר מזמן לא חבר שלי. בכלל, לא מאמין בחברויות שלא יושבות על ספת עור משובח בין ה"תן" וה"קח". ככה למדתי וככה אני נוהג. ועד עכשיו, טפו-טפו, לא התאכזבתי. טוב לי. מצוין לי. שרק ימשיך ככה.
שורה של נמלים קולחת מאחד הסדקים שבין האבנים. מה יש להן לאכול שם? פתקים? זה אכיל, הנואשות המילולית הזאת? אולי. מה אני מבין בנמלים. טיפות זיעה נכנסות לי לעיניים ואני מסתכל על הלולבים המתנועעים האלה שדבקים בתפילתם ומשתגע. אקזמפלר. כל כך הרבה מטרונומים אנושיים נעים פה בקצבים שונים, שאין לי מושג איך האלוהים שלהם מצליח לנגן מנגינה אחת.
הלגלוג לא משחרר אותי כפי שציפיתי, ואני עובר הילוך. מתחיל לכעוס. אני מכיר את הכעס המגרגר הזה. מילדות. הוא החבר האמיתי היחיד שלי. הוא זה שדוחף אותי החוצה מהמיטה כל בוקר. כעס חיובי, אני קורא לו. פרודוקטיבי. ועכשיו הוא מטפס עלי במסלול המוכר, כמו חיפושית זבל שמנה, וממלא אותי באנרגיה. "אתה תמיד רותח על משהו, אברי. תמיד משהו מרגיז אותך," אומרת אודליה אשתי ומעקמת את הפה היפה שלה. היא לא מבינה שבלי הכעס הזה אני סמרטוט כמו רוב האנשים. כמוה. איתו אני מורם מעצמי, אולי אפילו מנותק מעצמי. זה מה שהכעס נותן לי. ואני נותן לו בתמורה את היחס של האנשים אלי. את הטינה שלהם, את הפחד ואת אי־האהבה שלהם אותי. בחישוב נכון זאת נראית לי עסקה הוגנת. אין לי צורך באוזן קשבת. אף פעם לא היה לי.
אני מתבונן במתפללים ושם לב שהאדיקות משפלת את הבטן שלהם החוצה. מרטיטה את השומנים, עוזרת להם להתכוונן לאלוהי הרחמים והסליחות. הם כל כך רוצים שדברים טובים יקרו להם, והם חושבים שכאן זה המקום לקנות את הכרטיסים לשורות הראשונות של מופע חייהם. אלוהים יגרום לדברים לקרות להם, והם את שלהם עושים: קדים כמו תרנגולי הודו. קוד-קודה, קוד-קודה.
 
בלי לשים לב אני סודק בראשי את הקיר שחשבתי לבנות באגף החדש במוזיאון ישראל, מוריד שכבות של טיח ואז מבין לאן אני חותר. אוקיי. הלקוחות של המוזיאון יקבלו את הכותל שלהם בתוך האגף. כן, זה מה שאני אעשה. רוצים אמנות קדושה? אני אתן לכם אמנות קדושה. ובין הסדקים אשתול עשבי ניקל בוהקים, אחסוך במלט כדי שיישאר מקום להצבת תמרורי דרך ואפזר מראות קטנות שמגדילות. כך המבקרים יוכלו לראות את עצמם מתרשמים מעצמם. כן, זה מה שאעשה עם האגף החדש.
אודליה אשתי היא גרפיקאית. כלומר, היתה גרפיקאית. עכשיו היא רק אשתי. טורחת לרטש את עצמה ולהזריק לכל קמט מילוי סיליקון, או מה שהם לא דוחפים לה שם. דומה למה שאני עושה עם מבנים ישנים. שומר על ייחוד המקור ומחזק באמצעים מתוחכמים. אני אוהב את זה שהיא מטופחת. והיא אוהבת שאני אוהב את המטופחות שלה. זה הבסיס המשותף לשנינו. האסתטיקה. האהבה לאסתטיות. היא לא מעזה לדבר אלי בבוקר לפני שהיא מצחצחת שיניים. לא מעזה. היא יודעת שדברים כאלה הורסים לי את היום. ויום הרוס מבחינתי זה כמה אלפי דולרים פחות. היא עצמה לא עובדת כבר שנים, או איך שהיא קוראת לזה - "אני מנהלת רשת גדולה לעיצוב שיער". כן, היא קמה בבוקר, מתקשטת ויוצאת לרחוב הראשי של "העיר הגדולה", שם היא רוכשת צבעי שיער מהיבואן הצרפתי, ממיינת כיסאות מסוגים שונים, לפי סוג הקהל ומחירי התספורת. אחראית על כל "הרשת" של אריק זנזורי או איך שקוראים לטיפש הזה. מנהלת. מביאה את השני גרוש שלה הביתה ומרגישה שהיא תורמת.
"אתה כזה חרא, אברי, איך תפסת לך אישה שמוכנה לסבול את הסנוביזם הזה שלך? איך?" נחמיה מגחך גיחוך שומני שמעמיק את הקמט המכוער בין גבותיו. אבל אני מסכים איתו במקרה הזה. לא קל לה איתי. אני לא מסוג הגברים שבאים הביתה עם פרחים ארוזים בנייר ומרוממים את האישה שלהם. לא כעיקרון, זה פשוט לא עולה על דעתי. לא מבין איך אנשים יכולים להתלהב מפרחים שנקטפו, מתו, וכעת גווייתם תקועה בתוך צנצנת, מחכה לזמן שיפורר אותם סופית. זאת אנדרטה למוות, לא לחיים. אבל זה אני. מפוכח. בלי שמץ רומנטיות. ומתוקף הפיכחון ברור לי שאף אחד לא מושלם ולכל אחד יש קפריזות. אז לי יש קצת יותר. אבל לא רע לה איתי. בניתי לה ארמון ותִכשטתי אותה מכף רגל ועד ראש. יציקה של ביטחון. וביטחון זה מחצב אנושי יקר ערך. ובזכותו, אני מניח, היא איתי. אם היא מאושרת? אין לי מושג ואני לא מתעסק בזה. היא ייצוגית, אוהבת, חטובה, נעימת הליכות ואמא מצוינת. מההתמצאות הדלה שלי בפסיכולוגיה, הבנתי שבן אדם מתוסכל לא יכול להעניק לסובבים אותו כאלה מתנות. והיא כן מעניקה. גם לי. היא אוהבת אותי ומקבלת אותי כמעט כמו שאני. וזה מעל ומעבר למה שאני רואה אצל זוגות אחרים. כל פעם שהיא עונדת איזו שרשרת מחורבנת, אני מרגיש שפרעתי את חובי. ולא להיות חייב זו תחושה מאוד נעימה.
הכרנו כשהייתי סטודנט לאדריכלות והייתי צריך ביצועיסטית. והיא, מדויקת מאין כמותה, שִֹרטטה יפה-יפה. הייתי מגיע לדירה השכורה שלה עם סקיצות מגובבות, והיא היתה מסדרת הכול והופכת את ההרהורים שלי לפרקטיקה. אחר כך היינו שוכבים במיטה הזוגית שהיא קיבלה בירושה מההורים חסרי המעוף שלה, והייתי מתענג על הגוף היפה ועל ההיענות הטוטאלית שלה. אם התאהבתי בה? אני חושב שאני לא יכול להתאהב. אין בי את הפניות הזאת. אף פעם לא התפנה בי מקום למישהו אחר. גם זה כנראה אישיותי. אומרים שתנאי הכרחי ליכולת שלך לאהוב הוא אם לאמא שלך היה מקום בלב בשבילך. נו, אז אני פטור. לאמא שלי לא היה מקום לאף אחד ולשום דבר חוץ מלצער שלה על אובדן ההזדמנות לחיות כמו שצריך. והצער הזה התרחב עם כל נשיפה שלה ומילא את הבית הקטן שלנו בפחמן דו־חמצני רעיל. ואם בכל זאת ניסינו, קובי אחי ואני, למשוך בכנף בגדה ולבקש לעצמנו תשומת לב, היינו נמעכים על ידי התסכול המבאיש שלה. אני לא יודע איזו אישה היא היתה לפני ש"זכתה" באבא שלי. אני מניח שמי שבוחרת מראש בגבר דרוס, סוללת לעצמה את כביש חייה האומלל שמסתיים בדרך ללא מוצא. אבא שלי היה איש מת. הטראומה שעבר במלחמת יום כיפור כדררה את מובסותו והפכה אותה לגוש עצבי חסר תועלת שמתגלגל מהסלון לחדר השינה ובחזרה. וככה חיינו כולנו, אחי, אני והם, בתוך דירת שלושה חדרים מרוצפת עוגמת נפש ומחופה שטיחים זולים. הורים קיימים אך לא נוכחים, וילדים שלא היה להם סיכוי לצאת אחרת. אבל אני נאבקתי. הקאתי אותם מתוכי, עד שמכל ההורות שלהם נותרו בזיכרונותי רק הגרגרת הגדולה והזיפית של אבי, שעלתה וירדה עם לגימת הקפה הפושר, ומולה השדיים המצומקים של אמי, שוויתרו מזמן על חושניות. וכנראה הפחד להיות כמותם הצמיח בי יכולות הישרדות גבוהות. בנה לי אישיות שככל שאנשים סביבי למדו להיזהר ממנה, למדתי אני לחבב אותה. אבל אני לא מעוניין להישען יותר מדי על הסברים. ובטח שלא על תירוצים. לכן כל המתפללים האלה מעוררים בי בוז. אשתי תמיד צוחקת כשהיא רואה את המבטים הנגעלים שלי ממצבי חיים לא אסתטיים. מאנשים שמסתובבים עם גבס מבהיק על השברים הנפשיים שלהם. "אפשר לחשוב שאתה לא אנושי, אברי," היא אומרת, אחרי שהיא בודקת שאני במצב רוח טוב. "כולם מחטטים באף ומתביישים בהורים שלהם." בתגובה אני לא מגיב, מה שאומר לה שהייתי שמח אם היתה חוסכת ממני את התובנות שלה. אודליה נסוגה בעלבון מכונף ומיד פותחת את רשימות המלאי של המספרה שהיא "מנהלת". זה מזכיר לה שיש לה אישיות משל עצמה ו"יעדים" להשיג.
 
מוכר בייגלה צורח את מרכולתו לא רחוק ממני, מחדיר שומשום מטוגן לתפילות של האנשים ומזכיר להם בקולו הצורמני שעם כל הכבוד לתחנוניהם לכול־יכול, הם יֵצאו מהרחבה ריקים ורעבים. חכם איש הבייגלה המסריח הזה. כמו שאנשים צריכים לאכול אחרי הלוויה כדי למלא את חלל המוות, ככה הם צריכים למלא את החלל שנוצר מהפקדת חלומותיהם בקיר.
אני מתבונן באצבעות המלוכלכות של מוכר הבייגלה, שבוצעות פיסות עיתון ישן, בוזקות לתוכן זעתר, מקפלות לפתק ומניחות בערימה. כמו הפתקים של הטמבלים האלה. פתקי זעתר לבורא עולם. אישה יפה ניגשת למוכר וקונה לעצמה בייגלה. היא נועצת את שיניה ומותירה חותם של ליפסטיק בבצק הנוקשה. אשתי יותר יפה, אני חושב. אפילו בגילה הגבולי. מה זה גבולי? זה הקצה העליון של גרף הנשיות הפיזית ותחילת הירידה הפרוגסטרונית. כשהיא צוחקת חזק מדי בורחים לה אקורדיוני עור בקצות העיניים, ובפעם האחרונה הבחנתי בשקיקי אשכים בפינות בתי השחי שלה, איפה שהגופייה מתרשלת להחביא. היא כבר לא ילדה ואני מוצא בי סלחנות חלקית לפגמי הזמן שלה. במיוחד כשהיא מתרעמת על בגידת המוצקות ויוצאת למלחמת חורמה במהודקות הבשר. הופכת עולמות כדי להישאר רעננה כמו בתנאי החוזה הראשוניים שלנו, לפני למעלה מעשר שנים. "אם הייתי שם בצד את כל הכספים שאת זורקת על הטיפוח שלך, היינו יכולים לבנות אנדרטה לחיי נצח," אני צוחק. "ואתה בטח גם היית מתכנן אותה," היא עונה לי ופונה לענייניה.
היא לא טיפשה, אודליה. וכשהיא טוענת שאני סוציומט ואנטיפת אני סומך עליה, וגם מודע לחלוטין. אחרי הכול, אני זה שדואג להקיף את עצמי בחברים ששונאים אותי ובידידים שאני מתעב. לא עובר יום בלי איזה דרינק עם חבר או איזה משחק כדורסל בספורטק עם "מכבי האלפיון", כמו שאני קורא להם. כי במעגל החברתי הזה שלנו, הכול זה ביזנס. אין מקום לשיחות נפש, ולטעמי גם אין צורך. לא עם האישה ובטח לא עם החברים. אני משוחח עם עצמי כשאין ברירה. וגם זה בקודים ידועים מראש. רוב הזמן אני יודע מי אני ומה מוביל אותי, וכשקורים דברים, הם ממוינים אוטומטית לדרכי התנהגות קבועות. פשוט. בסופו של דבר אני איש פשוט עם המון רוח וצלצולי פעמון שפיתחתי לצורך פתיחת דלתות ופרנסה.
פקח חניה מתקרב לקיר, ממשש את השמשה הקדמית של הבורא ועוצם עיניים. כמו שאני מכיר את המזל שלי, מחכה לי פתק מאלוהי החניה על השמשה הקדמית של הרכב. לא שאכפת לי. בענייני משפחתיות אכפת לי. במיוחד כשמדובר באמא שלה חסרת הבינה ובאחותה הצעירה, שלקחה ממנה את כל השדיים והפכה אותם למעצמה דו־ראשית. מולם אני לא רק סוציומט אלא גם גס רוח. את אבא שלה, הגבר של המשפחה, הקטנתי עד למידה שבה הוא מבין מי הגבר החדש אבל לא יותר מזה, שלא ימריד את משפחתי החדשה נגדי. המלך מת - יחי הארכיטקט המוכשר. וכולם התרגלו. הוא נותן לי כבוד, ואני בתמורה משאיר אותו מלך ללא סמכויות במשפחתו שלו. הרי לא ייתכנו שני תרנגולים בלול אחד. וכשאני מסתכל עליהם ומשווה אותם להורי, כולם אפסים גמורים. אלא ששלי לפחות היו מודעים לאפסיותם. שלה עוד מסתובבים בתחושה שהם לא. מה שהופך אותם למגוחכים.
אבא שלי נפטר לפני שנים, וכמו שאמרתי, מת הרבה קודם. אבל כשעוד היה חי הוא קרא לעצמו גיבור מלחמה. ואמא שלי שהלכה אחריו עם חצוצרה היתה אומרת, "תדע לך, אברי, שאין לוחמים כאלה כמו אבא שלך, שסיכנו את חייהם כדי להציל אחרים. אתה צריך להיות גאה. גאה, ילד." וכשלא ראה, היתה מקלסת אותו. מפוררת את שאריותיו. להיות גאה בגוש הבשר עטוף העיתונים הזה? גאה באיש השותק שאוכל בכף כל סוג של אוכל? גאה ביצור שמרוקן כל ערב את כוס מברשת השיניים המלוכלכת, ממלא אותה במי ברז ושותה בלגימות של גמל?
לילות ילדותי לוו בקריאות הקרב הנשנקות שלו שבקעו מחדר השינה החמוץ שלהם ובהתפתלויות שעת חצות, שהפילו את שמיכת הפוך שלו לרצפה, ואחריה נפל גם הוא בקרב על השינה השקטה. מעולם לא היתה להם שמיכה שכיסתה על הזוגיות שלהם. מעולם לא היתה להם זוגיות. אמא שלי עבדה במספרה. כן, אני יודע שזה משונה שגם אודליה עובדת במספרה, אבל אין מה להשוות. אודליה לא נוגעת בשיער של לקוחות. גם לא הייתי מרשה לה. היא רק מזיזה ניירות ממקום למקום. אמא שלי דחפה את הידיים שלה לכל קערת צבע, ערבבה והחליקה ונאבקה על כל טיפ של נשים עתירות ממון. כשחזרה הביתה היתה ממרקת את עיטור המופת של אבא שלי, שהיה מונח בקופסת קטיפה על מדף רעוע התלוי על הקיר בסלון, עם חומר ניקוי מיוחד שהביאה מהמספרה, ואחר כך היתה רצה למטבח לרקוח ריבות שאף אחד לא אכל. "כמה פעמים אמרתי לכם לא לזרוק את הקופסה של הגבינה," היתה נובחת עלי ועל אחי. "חסרות לי קופסאות לריבת המשמש." את הריבות שלא אכלנו היתה מביאה לנשים במספרה. אלה היו מודות לה ומשלשלות עוד כמה גרושים לכיס החלוק שלה. עד היום אני לא יכול להסתכל על ריבה משום סוג. מצד שני, ניחוחות של טיפוח וניקיון עושים לי את זה. כשאודליה חוזרת מעבודת הניהול שלה, עדיין עשויה היטב מהבוקר, מדיפה ניחוחות טיפוח שדבקו במכונית שלה, בתיק שלה, בסוודר שלה, אני מוציא אצבע משולשת ומוכיח לעצמי שלא בחרתי אישה כמו אמא שלי. שתיקנתי את המעוות. שאת אשתי אני נושא על כפיים. לפחות כלפי חוץ.
מיד כשעמדתי על דעתי, הצבתי לי מטרה לרכוש לי משפחה אחרת. הכי אחרת. ולימים, רכשתי. אודליה היתה החלום ההוליוודי שלי. דקה, בהירה ומבית טוב שרצפתו עוטרה בשטיחים פרסיים אמיתיים ועוזרת בית תימנייה ששאבה אותם במרץ כזה, שצבעיהם תמיד נותרו עזים וחמים. הם אף פעם לא אכלו פשטידה. זה תמיד היה קיש. וחופשות סקי בצרפת. לא בנהריה. עבדתי קשה כדי להמיס אותה. שרטטתי לה את חיינו המשותפים על נייר השרטוט שלה, והיא בנתה את דגם הקרטון. היא לא הביאה בחשבון שבבית מקרטון אי־אפשר להבעיר אש אמיתית, ואני לא אמרתי לה.
אנשים, כמו צפרדעים, הם סתגלנים. צריך לחמם להם את המים לאט-לאט עד שהם מתבשלים. וגם אז, הם ממשיכים להלך סביבנו, בשרם עשוי ורוחם עוד חושבת שהם בביצה. תכונה אנושית שאי־אפשר להתווכח איתה. וככה בישלתי את אודליה. לאט-לאט ומבלי שתשים לב שהיא מתמסרת לגבר שלא רואה את הדרך, אלא רק את המטרה.
היום, כשהמשפחה שלה מגיעה אלינו הביתה, היא מקבלת את הפרצוף היהיר שלי בלי להניד עפעף. התהפכו היוצרות. אף אחד לא יודע שהגעתי בזחילה, גורר אחרי תבשילי כרוב מאודה ואח גדול שמשתין מפחד. הכישרון שלי העניק לי את תואר האצולה שהם חיפשו. העוני רק הפך את זה לסקסי יותר. הם סיפרו לעצמם שהם מספיק נאורים כדי להעריך איש כמוני. הם לא סיפרו לעצמם שאיש כמוני לא יכול להעריך אנשים כמותם.
לאודליה עצמה אין טענות גלויות כלפי. אני משמש כרגל תותבת לבעיטה שלה בהם. המשפחה שלה יודעת שעל שולחן העץ הענקי שלי הם יאכלו טוב וישתו טוב, והם סומכים על כיסי העמוקים שיעמדו לרשותם אם ייקלעו לצרה. כמו כל בני האדם, גם הם למדו שלכל ארוחה יש מחיר. אני הייתי זה שמימן לחמותי ניתוח פרטי בעיניים, ואני זה שארגן לאחותה ברוכת הדדיים דירה יפה כשאיימו לזרוק אותה לרחוב. אפילו אבא שלה, שירד מנכסיו, ומאז נגזזו מחלפות גבריותו במשפחה, מודה לי יום-יום על עזרתי ומתעב אותי באותם הימים עצמם. את השנאה שלהם אלי אני מרגיש, אך לא מתרגש ממנה. ברור לי שתלות יוצרת שנאה. ואהבה, על אחת כמה וכמה.
 
איש קשיש מוציא מכיסו פיסת נייר ורושם עליה משהו, גוחן על ברכו. המנהג המשונה הזה של לטמון פתקים בכותל - זה כמו להזריע מישהי. לשתול בתוכה רצון ולחכות לעיבורה וללידתו של נס. מוזר איך אנשים זורקים אחריות לתוך חתיכת קיר. "שהוא יתקן לי. שהוא יעבוד בשבילי." אלוהים שאני מכיר, עם כל הכבוד, נותן מקסימום סולם חבלים, וגם אז הוא לא קשור לשום דבר. אתה רוצה - תתקין אותו, תטפס עליו. לא רוצה - תישאר למטה. על סמך מה הדבילים האלה חושבים שיחד עם החבל תשתלשל גם מעלית עם בל-בוי ותעלה אותם עד למעלה? מאיפה היהירות הזאת? תזיעו, חארות. תקרעו את התחת, בני אלף זונות. מה, אני לא עשיתי את זה? מישהו שלח לי מעלית? טיפסתי ברגל, כשראשים של מתחרים שימשו לי קורת דריכה. ואני לא מתבייש בזה. כוס אמק, אני אפילו גאה בזה.
הכול עשיתי לבד. לא היו לי לא אבא ולא אמא שתמכו בי. להפך. הם רק ניסו לגזור לי את החבל. אבי, בעידודה של אמי, מכר סיפורים על חברות בקרב ועל אומץ לב ורעות, סיפורים שסיפר לנו כשהיינו קטנים, עוד לפני שההידרדרות תפסה תאוצה. ואמי קיבלה על עצמה את עול הפרנסה, ובכל פעם שרצתה לקפוץ מהחלון, היא מירקה אותו קודם בנייר עיתון ישן, ואז, כשהזגוגית בהקה מניקיון - חזרה בה. הכול היה בנוי על שקרים שהפכו לאמיתות. אומללות שעברה ריטוש מאסיבי. אבל אני התעקשתי להצליח בקנה מידה כזה שיכסה על עליבותם. ואולי דרכתי על הגופות שאבי הציל. לשם האיזון. והגעתי, ברוך השם, למקום שבו אני עומד היום. בזכותו של אלוהים? וואלה - אולי. אבל בטוח שגם בזכותי.
מה העורב הזקן הזה רושם שם בכזאת קדחתנות על פתק הזעתר שלו? אם היה מפנה את אותו הלהט לטיפוס על הסולם, היה כבר מגיע. אלוהים, איך בראת בני אדם עם חשיבה אימפוטנטית כזאת, איך?
אבל השרבוט החפוז על הפתקים והמסתורין הטעון סביב האקט מהלכים עלי קסם, מודה. פגאניות עושה לי את זה. תמיד עשתה. זה יצרי וראשוני. אלה הם החומרים שמהם בונים בניינים. אני אומר לכם, אין דבר מעורר השראה יותר מלמצוא קצה חוט שנראה על פניו תמים ותחנוני, למשוך אותו ולגלות מאחוריו את כל המפלצות והמיתוסים הקמאיים שמפעילים אותנו משחר ימינו. ואם אני נשמע פומפוזי זה כי א' - קל לי להיות כזה, וב' - זה באמת מרגש אותי. בגלל הסקרנות. ותאוות חיפוש החומרים שלי. והרעב המזוין שפוקח לי את העיניים כל בוקר. והכעס הנוראי שדיברתי עליו קודם. והחיים.
עכשיו אני מחפש לי איזו חתיכת נייר לרשום עליה. לא, לא בקשה לקדוש ברוך הוא. הוראות לעצמי לתכנון הקיר של המוזיאון. איפה היומן המחורבן שלי, לכל הרוחות? שכחתי אותו במשרד. וזאת נקודה לרעת המזכירה הנאמנה שלי, שתמיד אסלח לה, ולו בזכות השדיים הגומיים שלה. היא היתה צריכה להכניס את היומן לתיק שלי. אלה ההוראות שלי והיא יודעת שאני לא אוהב שהן לא מתבצעות. אבל כנראה, בלהט המשגל המרשים של אמש בחדר שלי במשרד, היא שכחה. זה לא תירוץ, אבל זה גם לא סוף העולם. אני לא כזה מנוול. או שכן. בכל אופן, באייפון שלי אני לא רושם כלום. לא אוהב את המכשיר הזה. מאמין רק בניירות. תקראו לזה הצד השמרני שלי. האטימות שלי לעולם החדש. לא אכפת לי וזה גם לא מדויק. כי את החומרים הכי חדישים אני מכניס לעבודות שלי. אני מנוי על כל המגזינים הרלוונטיים, ואין חומר או שילוב חומרים שאני לא יודע על קיומם. אז שמרן-שמרן, אבל עם אספירציות שמפצות על זה. בכל מקרה, אין לי חתיכה של נייר מזורגג לרשום עליה את הרעיונות שלי. אבל יש לי ספר. תמיד יש איתי איזה ספר. שזה, מבחינתי, השילוב המושלם בין חומר ורוח. מילדות אני קורא. מצאתי שזאת הדרך הכי קלה ונוחה לברוח מהכישלון המהדהד שהתרוצץ בבית הורי כמו כלב שמת לצאת החוצה ואף אחד לא מוכן לרדת איתו.
אני מוציא מתיק העור המעוצב שלי את הספר שאני קורא בימים אלה, ועכשיו אני מחפש עט. עטים יש לי למכביר. הנה, עט פרקר שקיבלתי במתנה מלקוח מרוצה. הוא היה מצורף בזמנו לשובר מתנה - חבילת סקי באלפים האיטלקיים. אני פותח את העמוד האחרון של הספר ועל הכריכה הפנימית, בעמוד האחרון, הריק, אני רושם לי את הרעיונות.
מראות קטנות מגדילות. פלסטיקים מקופלים. תמרורים. פתקים. עשבים. אני סוגר את הספר, מבקש סליחה מהסופר הקולומביאני המהולל גבריאל ריברה - שספרו האחרון לא מחמיץ קלישאה אחת - על כך שפלשתי לדפיו עם הרשימות הפרוזאיות שלי, ואני מחזיר את הספר אחר כבוד מפוקפק לתיק. אם הוא יכול לכתוב את הרהוריו הטיפשיים על נייר, גם אני יכול.
העורב הקשיש מתבונן בי ולא מבין למה אני כותב פתק ולא טומן אותו בין האבנים. אני נועץ מבט כעוס בפרצופו והוא נעטף בזקנו ושומט את עיניו לאדמה. אני מסתכל סביבי דרך משקפי השמש שלי, וירקרקות הזכוכית נעימה לי. בדיוק במידה הנכונה. מעמעמת את ברק השמש ולא מעלימה את ניחוח המראות.
 
אני חושב רגע על הפלסטיקים המקופלים שאדחף לסדקים המלאכותיים בקיר המוזיאון שלי. זה משהו שאצטרך לייבא מ"סיצ'ם", החברה החביבה עלי בהונג קונג. בזמנו הם שלחו לי קטלוג עם מאפרות פלסטיק צבעוניות מקופלות כמו נייר. עוד כמה שניות בחום חזק והן מתקפלות לפתקים. אני אצטרך לשלוח להם שבלונה, או שאולי אצלם נייר מקופל ואבקש את זה בכמה גדלים. זה יכול להיות נפלא לכותל מודרני. בעיטת הזמן באשכי המסורת. נורות זעירות הבוקעות מקיפולי הפלסטיק יסגרו את האמירה. אולי איזה מחשב קטן עם מדפסת ליד, כדי שאנשים יוכלו להדפיס לעצמם תפילות תפלות ולטמון בחרכים, כשמהצד השני של הקיר שלי יחכה להם מרבד משאלות מודפסות. קונפטי של תקוות שווא. ואולי בכלל יהיו פתקים מוכנים. כמה סוגי בקשות כבר יכולים להיות לאנשים? אני אקרא לזה פלייליסט. אלוהים, איזה מזל שהגעתי לחור הזה. אפרופו צפרדעים, לפעמים צריך לבוסס בבוץ כדי לשלוף את הנרקיסים עם הפקעת. ככלות הכול, לא בזבזתי זמן יקר. אני מאושר.
 
•••
 
"משרד אדריכלים שטרן את לוי, בוקר טוב. לא, אברי שטרן לא נמצא. מי רוצה? אני מבינה. אהה. אין שום בעיה, יורם, אמסור לו ברגע שיגיע. תודה לך ויום טוב."
לא פשוט להיות המזכירה האישית של אברי. אבל מה פשוט? אין פשוט. החיים לא זימנו לי את הבעל הנכון. וזה, הלא־נכון, דוד גריצרשטיין, חי איתי שנתיים וחצי ופזל הצדה עד שעיניו נתקלו בבלונדינית זוהרת ושם נעצרו. אני לא מאשימה אותו. ככה הוא. אביו היה כזה ואבי אביו היה גם הוא כזה. "את לא יכולה להילחם בגנטיקה," אמא שלי היתה אומרת, ומיד מאשימה את האלרגיה לקרדית האבק שמטביעה את עיניה הצהבהבות.
במשך שנתיים וחצי היינו יושבים כל אחר הצהריים במרפסת, נותנים לרוח לדפדף את אנרגיות היום, ואז הטלפון הנייד שלו היה מצלצל. זה היה אביו, שבשנים האחרונות חלה וביקש אליו את בנו, שאותו נטש. הבעל הלא־נכון לי מעולם לא ענה לו. והאב הנוטש היה מקפיד, כמו שעון, להתקשר. לפעמים ממספר חסום ולפעמים תחת שם של מישהו אחר. אבל תמיד בשעות האלה. ואחרי שפסק הצלצול, הדיו חזרו אלינו ממרפסות השכנים. דוד גריצרשטיין רק כיווץ את אצבעות ידיו כמו רצה לחנוק אותו. יכולתי להרגיש את השנאה העמוקה שיש לו לאביו הבוגדני. ואם הייתי נבונה יותר, הייתי יכולה גם לראות את הכתובת החקוקה על קירות עתידי איתו. אבל לא הייתי נבונה. כל אחד, בסופו של דבר, עושה את השנוא עליו. הבגידה שלו בי לא חזקה יותר מהבגידה שלי בעצמי. ולכן אני לא מאשימה אותו. אלא את אמי, אם אמי ואם אמה.
"משרד אדריכלים, בוקר טוב. לא, אברי בפגישה מחוץ לעיר. אהה... אהה... אני מניחה שלקראת הצהריים. כן. איזו שאלה, ברוך, בטח שהוא זוכר. אפילו קניתי את העוגיות שאתה אוהב. לא, נחמיה לא יהיה, לצערו, הוא בפגישה אחרת. אבל יועץ העירייה לשיפוץ מבנים יהיה. אין בעד מה. שלום-שלום."
אברי הוא המאהב שלי. הוא הלא-נכון האולטימטיבי. הוא הבוס הנוקשה שלי, הבעל של אודליה, זאת הגברת היפה שמגיעה פעם בכמה זמן לבדוק אם בעלה עדיין נראה כפי שהיא מדמיינת, ואבא של עומר, ילד שאינו שלי. שום דבר מאברי אינו שלי. גם הרגעים הגנובים שלי איתו אינם שלי. הם שלו. זאת אשליה. ובעקבות טלטלת בגידתו של דוד גריצרשטיין, אני מקפידה לא לנפות את המוץ מהתבן. להתבונן באמת כמו שהיא. מוץ, תבן, הכול שם. וכשאני מתבוננת בה אני רואה אישה צעירה מדליקה גפרור אחרי גפרור ומנסה לשרוף את פתיל חייה. אני רואה אישה יפה שמנסה בכל כוחה להיות עוד יותר יפה, אטרקטיבית, סקסית, וכל מלכודת דבש אחרת שעולה על הדעת, כשלמעשה היא היחידה שנופלת בה, רגליה נלכדות בְּדִבקה, ובקרוב הדביקות תכסה עליה והיא תמות. גם בזה אברי אינו אשם. אני זאת שתוקעת לידו אֶת אֵת החפירה, מדרבנת אותו לעדור, וכשהקבר מוכן אני נופלת לתוכו. אם אני נשמעת מודעת, זה בגלל שאני מודעת.
חיי המין שלי אף פעם לא היו סוערים. הם נראו סוערים, הם נראו משוחררים, אבל הם לא היו. יחסי עם אברי לא חורגים מהשגרה הזו. הערגה שעוטפת אותי היא כנה ועמוקה, אבל היא לא מכוונת אליו. התשוקה שמרטיבה את גופי לא באה ממגע ידיו, והבכי שלאחר מכן לא מגיע משחרור. אברי הוא כליא הברק של כל אלה.
המנקה, שבדיוק עוברת לידי במסדרון, מחייכת אלי חיוך חמוץ. היא יודעת. היא זאת שבסופו של יום מעבירה אחרינו מגבון לח על הספה הדביקה, מנקה את סימני הגוף, את בגידת הנשמה, מותירה ספה צחה ליום המחרת. אברי כבר יפליג אז לדרכו. נישאר רק אנחנו - אני, המנקה והחיוך החמוץ שלה. היודע. הבז. ערב-ערב היא מגיעה עם תיק הפלסטיק ונעלי הגומי הזולות ומטהרת אותי בתרסיסי אקונומיקה.
 
•••
 
איזה חום. המתפללים עם הבגדים השחורים שלהם, כמו קולטי שמש מחורבנים. בלוטות הזיעה עובדות שעות נוספות להגיר נוזלים מלוחים, דמעות של הגוף. והזבובים. כמה זבובים יש פה, עטים על צואת הנפש שנשפכת על הרצפה. "בגלל זה התחתנתי איתך, אברי. הייתי עושה פיפי במכנסיים מהבדיחות המרושעות שלך. יכולת להיות סטנדאפיסט כמו כלום. ואז הפתעת אותי עם הכעסים שלך," הטיחה בי פעם אודליה, לפני שהבינה שככה זה, ההומור שלי מורעל. הצחוק שלי מכוער. הבדיחות שלי תמיד על חשבון מישהו אחר. הפתעתי אותה? נו באמת. אני אחראי לשקרים שהיא מספרת לעצמה? בולשיט. אני לא מסתיר כלום מאף אחד. "תלכי," אמרתי לה אז. "איטס אה פרי קאנטרי. אני לא אעצור אותך לרגע. לא טוב לך, תלכי." והיא השתתקה כאילו יריתי בה כדור ישר לרקה. "באמת, אודליה, אני לא מוכן שתישארי איתי אם לא טוב לך." והיא הבינה מהר. ומאז כולה מפויסת ורפויה. ויפה. מאוד יפה. לפעמים היא קוראת לי טרוריסט. לפעמים היא אומרת לי שהיא אוהבת אותי ורוב הזמן היא מאוימת ממני ומפורכסת מעצמה.
כן. אני מוקף פחדנים. נחמיה השותף שלי גדול ממני בעשר שנים ומבוגר ממני בחמש מאות. הוא אדריכל לא רע. לא מבריק, אבל יסודי ורציני והחלטי ולא עושה הרבה טעויות. אבא שלו הקים את המשרד ובנה חצי מדינה, ועל חורבותיו השעין נחמיה את כישרונותיו הדלוחים. כשהוא לקח אותי להיות שותף, לפני למעלה מעשור, הייתי אדריכל צעיר, כמעט בלי ניסיון ועם יומרה בנויה למשעי. הוא הימר עלי וניצח, ואני לא אשכח לו את זה. הוא קלט את היהירות שלי ככישרון עז. וחמד אותי. ואני נחמדתי ברצון. הרי הייתי רק אדריכל צעיר עם ערימת ניירות שרטוט שגלגלה עבורי הגרפיקאית שהפכה לאשתי, ועם הורים שהעמידו מגנט אימתני תחת רגלי וניסו למשוך את כוחות הברזל שלי למטה כמו שעשו להם הוריהם. אני די בטוח שאלמלא נחמיה הייתי נדבק לאבא אחר. אבא שאפשר לגרום לו למחוא כפיים אחרי שדקלמת לו שיר בחרוזים קלוקלים מהגן. האבא שתמיד רציתי.
מאז שהצטרפתי לכוחות הבטון והגבס, המשרד שלנו שילש את מספר לקוחותיו. מה אני אומר שילש, ריבע. בזכותי. בזכות השטיקים האלה שאני עושה. פה בניתי נישה מוזרה בין מטבח מודרני לחדר ישיבות ויקטוריאני, במשרד עורכי דין דינמי. מעליה יצקתי תקרת זכוכית כהה משופעת. אני לא מופרע מדי כמו חלק מהאדריכלים, ולא מרובע כמו השאר. צבעוני במידה. מקורי במידה מעוררת התפעלות. פרקטי במינון משובב נפש. ותמיד ערני כדי להרעיף עליהם את אחד ממצבי הרוח הקיצוניים, המוכנים עמי בתיק ליד הספר התורן, למקרה שיזדקקו להוכחה לכמויות המוזה שלי. הגעתי למסקנה שזה יותר יעיל מתיק עבודות.
אודליה אומרת, "מילא אם היית משתמש בחושים שלך כדי להבין בני אדם או כדי לעזור להם, אבל אתה רק מנצל את זה לרעה." אני יכול לשמוע את הכאב שלה. אני לא חירש. במיוחד בלילות אמצע השבוע, כשאני חוזר מפוטם ממגעה של אורית וכל מה שאני רוצה זה לשים את הראש ולהירדם בשקט. לילות שבהם הגב שלי מופנה אליה והכתף שלי לא מפשירה מנשימותיה החמימות. "אז אולי תיפטרי מהבגדים היפים, מהגוונים הבהירים בשיער ומהבית המפואר שלך, כי כולו, מהמסד ועד הטפחות, ספוג חולשות אנוש שהפכו לדולרים," אני לוחש לכרית שלי. ואודליה שומעת דרך הכרית שלה ומבינה שכל עוד היא משתפת פעולה עם הנבזוּת, אין לה מה לבקר אותה. עם המסר הזה היא נרדמת. אני שומע את הנשימות שלה ומבין שהיא לא תלך, כי היא לא יכולה. יש לה כיסא גלגלים בתוך הלב. והיא שונאת את עצמה על זה. שתשנא. זה שלה. אני לא עוצר אותה. אפילו סידרתי לה רמפה רגשית להתגלגל החוצה. והיא נשארת. סליחה, יותר מלפתוח את הדלת, להבטיח דמי מזונות נדיבים ולהושיט לה יד בהידרדרה במורד נישואינו?
והיא נשארת. ואני שמח על כך. כי אני אוהב אותה. כמה שאני יכול לאהוב. אני לא יודע משהו אחר. יש בכלל משהו אחר?
אודליה לא אוהבת את המסרים הליליים האלה. "אחרי מילים כאלה אני קמה בבוקר עם קמטים," היא אמרה לי פעם, ואני צחקתי לה בפרצופה המתוח. "לצערך, יקירתי, זה הפוך," אמרתי וראיתי שהיא חושבת על משמעות ההיפוך ולא מבינה. "הקמטים הם אלה ש..." אמרתי והיא הבינה והבעת עלבון עלתה על פניה היפות והיא נסוגה לתוך נקבוביות עורה ובלעה את דמעותיה כדי ששק הדמעות לא יתנפח ויחמיר את הביקורת. ברור לי שלחיות תחת משטר של אסתטיקה מחמירה זאת מטלה לא פשוטה. בטח לא לאישה שילדה שני ילדים, אחד מהם מת בעריסה והשני, ברוך השם, יפהפה כמו אמא שלו. ואחרי כל זה היא אוהבת אותי. או לפחות תלויה בי מספיק כדי להיות נחמדה אלי ככל יכולתה. ברור שגיל הבלות הנוקש לה בחלון לא מוסיף לביטחונה העצמי. שנינו שומעים אותו נוקש. וכמה שנים היא תסיט עליו את הווילון ותתעלם? בסוף הוא ייכנס. אם לא דרך החלון, דרך הארובה. ואז מה? אני חושב שאם היא היתה מספיק יצירתית, היופי החיצוני שלה היה מתחלף בחשיבות עצמית אחרת וממלא את הציפה הפנימית שלה בפוך צפוף. אבל היא לא. ואני לא יכול לדמיין מצב שבו הייתי בוחר מישהי שהיא כן. אין לי סבלנות לאנשים יצירתיים שהם לא אני.
 
"משרד אדריכלים שטרן את לוי, צהריים טובים."
"היי, בייבי," אני אומר לנייד שלי, "תגידי לנחמיה שהתבטלה לי הפגישה." הייתי יכול לשמוע את האכזבה בקולה של אורית על הטון הלא־אישי שנקטתי אחרי ה"בייבי" המבטיח. אבל לא היה לי לא חשק ולא רצון להרגיל אותה לאינטימיות מזויפת.
"אוקיי, אני אגיד לו." היא אכן מאוכזבת. "עוד משהו?" היא שואלת בתקווה. אני חושב רגע. אולי אשמח אותה בשטות הזאת שאני מבקר בכותל? זה יצחיק אותה. מצד שני, זה סוג של דשן ליחסים שגם ככה צפופים מדי לטעמי. "לא, שום דבר נוסף. את יכולה להזמין לי לצהריים את המנה הקבועה. אני אגיע תוך שעה ומשהו למשרד."
"אין בעיה," היא ממלמלת וסוגרת את הטלפון. פתחתי חוב קטן ואני אסגור אותו בערב. אנשים אוהבים חובות כאלה. זה נותן להם הרגשה של חיבור. שאף אחד לא יעזוב אותם בלי לכסות את החוב. כל עוד יש חוב, יש קשר.
הכותל. מישהו כתב פעם, "יש אנשים עם לב של אבן ויש אבנים עם לב אדם". אולי זה בדיוק העניין. לב האבן שלי לא מצליח להבין, לא לבבות אחרים ובטח לא אבנים פועמות. זה לא שאני לא יודע שאני דורך במקום קדוש. אלא שקשה לי לכבד אנשים שלא מכבדים את עצמם, וככה אני תופס את מבקשי הנסים האלה. תמנפו את הצורך, כמו שהייתי נוהג לומר לסטודנטים שלי. כן, הרציתי באוניברסיטה כמה שנים. רציתי לשפשף את טקטיקת הקסם האישי שלי על אזובי הקיר לפני שאני מרסס את כרישי הנדל"ן ונשות חליפות הארמני. הרקורד של המרצה גם הקנה לי ארשת חשיבות של מנטור, שהתיישבה בדיוק על חוסר הביטחון של מנופחי הארנק, שרק חיכו שמישהו יגיד להם שהם שווים גרוש. לא שאמרתי למישהו שהוא שווה משהו. אבל העבודות שלי מייחצנות את טוב טעמם ואת כוחם הכלכלי. ככה זה עובד. בסיבוב.
 
אני עוצם את העיניים כמו כל המתפללים פה סביבי ומנסה לדמיין את הבחורה שהם לא מדמיינים. מעלה לה את העגבות ומוריד. לופת לה את המותניים ומרפה. מכופף לה את הברכיים ומיישר. וכל הזמן דואג שגרגירי חול ועלעלים ייתקעו בשיער הבלונדיני שלה, וכך, כשהיא תתרומם, האישה הבלתי-נראית שנתקעת מול הכותל, תיחרב לה התסרוקת וחלקי אזוב ועצבת ישבצו את תלתליה כמו כתר הזונה הגדולה מבבל. זה שוב משעשע אותי. כעת אני משכפל את הבחורה הדמיונית הזאת ושותל אותה לפני כל מתפלל. לרגע אני מרוצה. ברגע הבא אני כבר משועמם. מיציתי את הכותל. אני מתכנן לי את הדרך חזרה לתל אביב. חסר לאורית שארוחת הצהריים שלי תתקרר.
למה אני כועס על המתפללים? הם מתנהגים ההפך משיטת ההישרדות שלי. הם צוחקים בפרצוף לאמונה שלי שרק אני יכול לעזור לעצמי. ואני חייב להגן עליה.
בחורה צעירה עם פאה עקומה מתבוננת בי ממרחק הצניעות של המתפללות. אני יודע מה היא רואה. גבר בן ארבעים וקצת, בשערו זורקת שיבה קלה, מרנינה, ראשו מונח על גוף גדול. לא שמן, חלילה, אבל גדול. גבוה. עם כתפיים רחבות ורגליים ארוכות שמסתיימות בנעליים אופנתיות של אמנים. נעלי אמירה שרק מחפשי אמירה מזהים. מין עור מהוה עם שרוכים, וסוליות גסות. חומרים טובים. כשאני מסובב את פני אליה היא רואה את משקפי השמש היוקרתיים שלי שמסתירים עיניים חודרות ואת הגומות הישנות שהעמיקו לשני קווים גבריים שחרוצים משני צדי הפה שלי, ברוס ויליס סטייל. גבר יפה, אומרות הנשים, וגם עקומת הפאה בטח חושבת ככה. אני מדמיין שהיא מפנטזת עלי, כי ככה נעים לי לדמיין. זה לא מזיק. רק צובע את הסיטואציה המטומטמת שאני נמצא בה בעוד איזה שטיק נחמד. כמו שנחמיה אומר לי תמיד, "אתה לא נותן למציאות לבלבל אותך." קלישאה של מבוגרים שחושבים שהם חדי הבחנה. אלא שבמקרה שלי הוא צודק.
אח שלי קובי, שנולד שלוש שנים לפני והיה הראשון שאכל את כל החרא שבישלו ההורים שלנו, לא הצליח לבנות לעצמו מספיק כתלים שיגנו על בית המקדש שלו. הוא מסתובב בעולם עם הפתקים שתקועים לו באוזניים. גבר בעל חלומות לא ממומשים, מה שהופך אותו לאיש מלא חורים, חשוף לאסונות ומפגעים. זה קובי. כולו כמֵה. רק רוצה שיהיה לו. ולא עושה כלום בשביל זה. אודליה אומרת שלא כל אחד יכול להיות בולדוזר כמוני וטוב שכך. אני אומר, שיהיה פיאט ישנה, העיקר שייסע לאנשהו, ושלא יתמוטט מכל דבר כמו מגדל קיסמים. היתה תקופה שתמכתי בו כלכלית. לא מאהבת הנתינה. מחובה. מאחריות. והוא מאוד העריך את התמיכה שלי, אלא שלא מינף אותה לשום מקום. השקעתי בעסק שהוא רצה להקים, ושנה אחר כך הוא קרס. סידרתי לו עבודה כמנהל בנייה באחד הפרויקטים שלי, והוא רק עשה נזקים ותקע לעצמו מסמרים בידיים כל שני וחמישי. עד שבסוף ויתרתי. שיסתדר לבד. אני לא יכול לסחוב גם אותו על הגב שלי, מספיק סחבתי אותו בילדותנו. עם אודליה הוא בקשר טוב. טוב מאוד אפילו.
לפני עשר שנים אמא שלי באה לבכות לי שאין לו מה לאכול, ואני פתחתי לו חשבון במסעדה מפוארת בעיר. שיאכל כמה שירצה. אבל זהו. פה זה נגמר. ולא רק בגלל העניין הזה עם אבא שלי, שסופית סתם את הגולל על סמיכות הדם שלנו. מתישהו אחר כך הוא הפסיק לדבר איתי. וזהו. ומכיוון שהוא היחיד שנותר לי מהמשפחה העלובה שלנו, כי אמא שלי חולת אלצהיימר ואבא שלי קבור כבר הרבה שנים בקריית שאול, בחלקה הצבאית, וקודם היה קבור בכורסה, אז אני לבדי.
קובי היה נבהל תמיד כשאבא היה צועק בלילה. הוא היה נכנס למיטה שלי ונצמד אלי, התינוק. ומשתין. מעולם לא פנה לאמא שלי. מה שאומר שהיא לא העניקה לו את הביטחון לעשות את זה. מתמיה אותי לחשוב שאני הענקתי לו משהו.
אז השגתי לי משפחה משלי, הכוללת את אשתי היפה וילדי היפה לא פחות. על זה המת לא מדברים. לא כי זה סוד. כי אין מה. היה ומת. אפילו לא הספקנו להתרגל אליו. אני לא הספקתי. אודליה עד היום לא מתאוששת מזה. כך שהם, היא והילד - חטיבה אחת, ואני אחרת. בגלל זה צירפתי לחבורה שכללה רק אותי את ההומור השחור ואת אחותו האירוניה, והפכתי אותנו למשפחה משנית. או שהם באו איתי מלכתחילה. אני יכול להגיד בפה מלא שיניים מולבנות בלייזר שאני אדם מאושר. בחיי אלוהים. לא הייתי משנה אפילו אטב משרדי אחד באורח חיי. ואני חושב שלא הרבה אנשים יכולים לומר את זה בלי לקמר את פיהם כלפי מטה. אני יכול. ואני אומר את זה לעצמי כל בוקר, זאת תפילת השחרית שלי. אם לא ראיתם אדם מבסוט מימיכם תסתכלו עלי. אני עושה את זה הרבה מול המראה. זה מרגיע אותי. ואני לא ציני. לא עכשיו, בכל אופן.
במחשבה שנייה, אם הייתי מניח לבדיחה שאני נמצא בה להימשך, אולי זה בדיוק הפתק שהייתי שם בכותל. ואולי באמת אעשה את זה. מה יכול להיות? בן אדם הרי צריך פאנץ' ליין לבדיחות שלו, לא?
אני מחפש שוב בתיק שלי פיסת נייר. איזו קבלה מחניון כלשהו. אבל אין, אורית ניקתה לי את התיק. היא עושה את זה פעם בשבוע. מרוקנת את התכולה על השולחן וממיינת מה חשוב ומה לא. אחרת אני אסתובב לי עם פח זבל מחויט מעור עם ידית טיטניום.
לא. אין שום פיסת נייר. אז אולי אני אשתמש שוב בשירותי הסופר המהולל גבריאל ריברה ואבחר לי מתוך ספרו חתיכת נייר לבן. שם הספר מתאים בול לאירוע. אפילו מתבקש. "אמן". עד כמה שזכור לי, פרק חמש שסיימתי אתמול נגמר באמצע העמוד. נותר חצי עמוד ריק שרק מחכה להיות שימושי לי. תחושת ההווה משתלטת עלי והודפת את התפילות העתידיות שמרחפות סביבי כמו זיהום אוויר. מה יקרה מחר כשארצה להמשיך לקרוא? יש בכלל מחר? הרי הכול קורה כאן ועכשיו. הווה רודף הווה רודף הווה. ואני, שמתכנן בניינים עתידיים, עומד במקום שיש בו רק עבר ועתיד ובועט במהות האדריכלית לכל הרוחות. מה שהיה מת. מה שיהיה לא קיים. אין עמוד הבא. לפחות לא היום. אם יגיע מחר, אקנה ספר חדש. ועם כל הכבוד שיש לי לספרות, אלה רק מילים. דם מחשבות של מאן דהוא בצורת דיו על נייר נטול עץ.

דלית אורבך

דלית אורבך (נולדה ב-1964 ברמת גן) היא קופירייטרית וסופרת ישראלית. פרסמה 7 ספרי פרוזה בהוצאות לאור: ידיעות ספרים, כתר, זמורה.

למדה בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. עובדת כיום במשרד פרסום.
מקור: ויקיפדיה
https://tinyurl.com/ytkdrdwe
ראיון "ראש בראש"

עוד על הספר

חתיכת סיפור דלית אורבך

פרק ראשון: פרק 1


 
אני עומד מול האבנים הקדושות ברחבת הכותל המערבי. גברים עצומי עיניים, מרוכזים ומשתוקקים, מתנועעים קדימה ואחורה, כאילו לפני כל אחד מהם עומדת אישה אלוהית, גבה אליהם, ידיה נאחזות בעשבים השוטים המבצבצים מבין האבנים, עגבותיה מורמות אל על, והיא מתפללת שזה ייגמר כבר.
"לך מפה," אני מסנן לעבר פרצוף קמוט של גבר מוקף זקן סבוך ומדובלל, שנראה כמו אתרוג שנשכח שנים בקופסתו. הוא מתקרב אלי בהבעת שידול. "הנחת תפילין, יהודי," הוא ממלמל. "אני לא בעניין, חבר. לך חפש לקוחות נואשים יותר," אני פוטר אותו מעלי. האתרוג נעצר, מהסס, מבין שאני לא קנדידט למסחרה הדתית שלו ומתרחק לכיוון בחור צעיר שורץ תהיות. אני מבין אותו. הוא שומר את האנרגיה שלו לחדורי הספקות העצמיים שמביטים כל בוקר במראה ורואים סימני שאלה. אני מתגלח מול שלושה סימני קריאה.
מטוס עובר את מהירות הקול וחוצה את השמים בקו ישר, כמו מוניטור שמודיע על פטירת האל. טוווווווווו. קבצן עם עיניים שמשדרות מצוקה מקצועית מנסה ללכוד את רכי הלב. הוא עובר לידי ותולה בי את המבט הרטוב שלו. מה כולם נטפלים אלי היום. "לוקיישן לוקיישן לוקיישן," אני זורק לו. מבטו נאטם, ידו נפשטת. אני לוחץ אותה בתיאטרליות ומושך את ידי במהירות. "כל הכבוד. לא יכולת למצוא מקום טוב יותר לנדבות." הוא עוקב אחרי, בודק אם אני הולך להכניס יד לכיס. אני מחייך אליו בנעימות, תוחב יד עמוק בכיס ומגרבץ. הוא מתבונן בי כשאני עושה את זה. אני ממשיך לחייך, מוציא את היד הריקה ממטבעות ונפנה ממנו.
"אכזריות זה עניין סובייקטיבי," אומר נחמיה, השותף שלי במשרד האדריכלים, ללקוחות שמתלוננים בפניו על הציניות שלי שחודרת את חולצות המאה אחוז כותנה שלהם. "חכו תראו את האהבה שלו לפרויקט שלכם. הוא טוטאלי. חכו תראו," הוא מנסה לפייס אותם. והם מתפייסים. מוקסמים מהיהירות שלי. כן. אני אכזרי.
ועכשיו אני בכותל. המקום האחרון עלי אדמות שמתאים לי להיות בו. ודווקא בגלל זה. אין כמו מקום לא־מתאים כדי למצוא חומרי הגחכה. לקבל השראה מטמטום. בתוך הכיעור הזה אני מוצא הרבה יופי.
איכשהו, הפיגורטיביות של האבנים המהוללות מצליחה למצוא בי סדק ולהסתנן ללב האדריכל שלי. הכאוס המסודר, הצבע הנושן, הלגו הזה שהחל כחומה והפך לדבר עצמו, מגדיר בדיוק את מי שאני. חומה שמאחוריה כבר אין כלום. רק היא עצמה. כן. ויש גם את עניין האמונה שצובעת הכול בגוונים חומים-בהירים. אבל אני לא סומך על אמונה, רק על בטון, ברזלים וקירות גבס. זה האלוהים שלי. חומריות פרקטית, תכנון מדוקדק של חללים וצבעים שמשתלבים נהדר בתוכם. אני מאמין גדול בשקר בנוי לתלפיות.
יש לי עניין מקצועי בכותל. זה בדיוק נוגע בפרויקט יוקרתי שאני שקוע בו בימים אלה. עיצוב האגף החדש במוזיאון ישראל. ואם לא היתה מתבטלת לי הפגישה עם פורום מקבלי ההחלטות של המוזיאון, הייתי ברגע זה ממש מחרטט בקול הבס שלי על השילוב בין ישן וחדש ועל תפקידה של האמנות כמגשרת בין הרוחני לחומרי. הבולשיט הרגיל. אני אלוף בנאומים כאלה. יודע ללחוץ בדיוק על הכפתורים הנכונים של אנשים.
"אתה משחק ברגשות שלהם כמו בפלסטלינה," אומר נחמיה בהתפעלות. "אני מעדיף לקרוא לזה מעלית שבת," אני עונה לו בענווה מזויפת והוא צוחק צחוק מתחנף. אין לו מושג למה הכוונה. "אני עוצר בכל קומה רגשית שלהם, פותח להם את הדלת והם נכנסים פנימה, עולים איתי לאט-לאט עד לפנטהאוז הגחמות העיצוביות שלי."
נחמיה צוחק. הוא יודע כמה אני שווה לעסק המשותף שלנו. הוא ומנהל הבנק. שניהם מאמינים אדוקים בכסף ובמעמד. הדריכה והרמיסה, הקנאה, הרשעות וחוסר הרגישות - אלה הם חמשת חומשי התורה שלהם. ושלי. אבל אני אלוהים בפני עצמי. עם כותל משל עצמי. סוגד לגאון האדריכלים הווארד רורק, גיבור "כמעיין המתגבר" של איין ראנד, מאמין בכל לב שאני זה הוא, למעט השיער הג'ינג'י. שלי שחור. ולמעט האידיאולוגיה, שהופכת אותו להרואי כל כך. לי אין. שום מחשבות עומק. משום סוג. אבל אני אוהב את המקצוע שלי בכל זאת. מבחינתי אדריכלות היא שקלול מדויק של נתונים עם קורט מעוף. רגליים על הקרקע עם ראש בעננים. להלן - אני. אני הבניין. אני הקניון החדש. אני הדקורציה. כל אלה פסלים בדמותי. לכן כשקוראים לי אגו-מניאק אני מחייך. מודע. חתיכת בר מזל בן זונה. מאכיל את הצורך של העשירון העליון לנפנף לכל עבר ברכישת החמדה האחרונה שלהם. אני הבינגו שלהם, ואני עונה על הצורך הזה בכישרון רב ובחתימה מסולסלת. בית יפה. מערכת יחסים בין הקירות למדרגות. תמונות תלויות בגובה לא הגיוני, או שנדלירים בשירותים. שיווק נכון של סמלי סטטוס שיושבים על כמיהה למשמעות. אני מספק ללקוחות שלי את המראה הקריסטלית שהם מחפשים. והם נראים בה יפה. הכי יפה שאפשר. ואני? לי מותר הכול. אני אמן. שנוי במחלוקת מצד אחד ובעל שם עולמי מצד שני.
אכזריות השמש מבשרת על שעת צהריים. ואני, במקום להיות אחרי הפרזנטציה, עם אישורים וחתימות, בדרך לחלוקת הוראות לאדריכלי המשנה שלי, עומד כמו טמבל למרגלות הכותל המערבי ובודק איך גבולות הייאוש האנושי נושקים לגדות התקווה הכחלחלה. מה אתם מתפללים, מה? ולמי? מה אתם רוצים שיקרה לכם לכל הרוחות? מה?
אם לפחות היו מודיעים לי, הבני זונות, על ביטול הפגישה, הייתי גם מספיק לסיים את הסקיצות לווילה של אלטמן, ואולי הייתי אפילו מספיק למזמז את השדיים האימתניים של אורית המזכירה שלי. במקום זה אני עומד ברחבה הקדושה, מזיע כמו סוס ומתכנן את הבדיחה שאספר לנחמיה. "היית בכותל? אתה?"
"כן. אני. מה יותר טוב מלבקר קיר שאנשים מכל העולם הפכו לטוטם?" הוא ירים את נחיר שמאל שלו בבוז מוגזם, יאפשר למחוש אף כעור לבצבץ החוצה ויהיה מוקסם מהשותף שלו. היה לי פעם חבר שאמר לי שבשביל בדיחה טובה אני אמכור את אמא שלי. הוא צדק חלקית, כי אני לא מכיר אף אחד שהיה קונה אותה. את אמא שלי. בטח לא עכשיו, כשהיא שרויה במרינדת אלצהיימר סמיכה. אבל הבדיחה היא לא העניין. אני לא מספר בדיחות סתם. מאחוריהן תמיד עומד אינטרס. ובשביל אינטרסים, כן, אני מסוגל למכור את האמת שלי, כי אין לי במחסן מוצר כזה. אני מסוגל למכור את נפשי לשטן, אם צריך. ואפילו הוא כבר מזמן לא חבר שלי. בכלל, לא מאמין בחברויות שלא יושבות על ספת עור משובח בין ה"תן" וה"קח". ככה למדתי וככה אני נוהג. ועד עכשיו, טפו-טפו, לא התאכזבתי. טוב לי. מצוין לי. שרק ימשיך ככה.
שורה של נמלים קולחת מאחד הסדקים שבין האבנים. מה יש להן לאכול שם? פתקים? זה אכיל, הנואשות המילולית הזאת? אולי. מה אני מבין בנמלים. טיפות זיעה נכנסות לי לעיניים ואני מסתכל על הלולבים המתנועעים האלה שדבקים בתפילתם ומשתגע. אקזמפלר. כל כך הרבה מטרונומים אנושיים נעים פה בקצבים שונים, שאין לי מושג איך האלוהים שלהם מצליח לנגן מנגינה אחת.
הלגלוג לא משחרר אותי כפי שציפיתי, ואני עובר הילוך. מתחיל לכעוס. אני מכיר את הכעס המגרגר הזה. מילדות. הוא החבר האמיתי היחיד שלי. הוא זה שדוחף אותי החוצה מהמיטה כל בוקר. כעס חיובי, אני קורא לו. פרודוקטיבי. ועכשיו הוא מטפס עלי במסלול המוכר, כמו חיפושית זבל שמנה, וממלא אותי באנרגיה. "אתה תמיד רותח על משהו, אברי. תמיד משהו מרגיז אותך," אומרת אודליה אשתי ומעקמת את הפה היפה שלה. היא לא מבינה שבלי הכעס הזה אני סמרטוט כמו רוב האנשים. כמוה. איתו אני מורם מעצמי, אולי אפילו מנותק מעצמי. זה מה שהכעס נותן לי. ואני נותן לו בתמורה את היחס של האנשים אלי. את הטינה שלהם, את הפחד ואת אי־האהבה שלהם אותי. בחישוב נכון זאת נראית לי עסקה הוגנת. אין לי צורך באוזן קשבת. אף פעם לא היה לי.
אני מתבונן במתפללים ושם לב שהאדיקות משפלת את הבטן שלהם החוצה. מרטיטה את השומנים, עוזרת להם להתכוונן לאלוהי הרחמים והסליחות. הם כל כך רוצים שדברים טובים יקרו להם, והם חושבים שכאן זה המקום לקנות את הכרטיסים לשורות הראשונות של מופע חייהם. אלוהים יגרום לדברים לקרות להם, והם את שלהם עושים: קדים כמו תרנגולי הודו. קוד-קודה, קוד-קודה.
 
בלי לשים לב אני סודק בראשי את הקיר שחשבתי לבנות באגף החדש במוזיאון ישראל, מוריד שכבות של טיח ואז מבין לאן אני חותר. אוקיי. הלקוחות של המוזיאון יקבלו את הכותל שלהם בתוך האגף. כן, זה מה שאני אעשה. רוצים אמנות קדושה? אני אתן לכם אמנות קדושה. ובין הסדקים אשתול עשבי ניקל בוהקים, אחסוך במלט כדי שיישאר מקום להצבת תמרורי דרך ואפזר מראות קטנות שמגדילות. כך המבקרים יוכלו לראות את עצמם מתרשמים מעצמם. כן, זה מה שאעשה עם האגף החדש.
אודליה אשתי היא גרפיקאית. כלומר, היתה גרפיקאית. עכשיו היא רק אשתי. טורחת לרטש את עצמה ולהזריק לכל קמט מילוי סיליקון, או מה שהם לא דוחפים לה שם. דומה למה שאני עושה עם מבנים ישנים. שומר על ייחוד המקור ומחזק באמצעים מתוחכמים. אני אוהב את זה שהיא מטופחת. והיא אוהבת שאני אוהב את המטופחות שלה. זה הבסיס המשותף לשנינו. האסתטיקה. האהבה לאסתטיות. היא לא מעזה לדבר אלי בבוקר לפני שהיא מצחצחת שיניים. לא מעזה. היא יודעת שדברים כאלה הורסים לי את היום. ויום הרוס מבחינתי זה כמה אלפי דולרים פחות. היא עצמה לא עובדת כבר שנים, או איך שהיא קוראת לזה - "אני מנהלת רשת גדולה לעיצוב שיער". כן, היא קמה בבוקר, מתקשטת ויוצאת לרחוב הראשי של "העיר הגדולה", שם היא רוכשת צבעי שיער מהיבואן הצרפתי, ממיינת כיסאות מסוגים שונים, לפי סוג הקהל ומחירי התספורת. אחראית על כל "הרשת" של אריק זנזורי או איך שקוראים לטיפש הזה. מנהלת. מביאה את השני גרוש שלה הביתה ומרגישה שהיא תורמת.
"אתה כזה חרא, אברי, איך תפסת לך אישה שמוכנה לסבול את הסנוביזם הזה שלך? איך?" נחמיה מגחך גיחוך שומני שמעמיק את הקמט המכוער בין גבותיו. אבל אני מסכים איתו במקרה הזה. לא קל לה איתי. אני לא מסוג הגברים שבאים הביתה עם פרחים ארוזים בנייר ומרוממים את האישה שלהם. לא כעיקרון, זה פשוט לא עולה על דעתי. לא מבין איך אנשים יכולים להתלהב מפרחים שנקטפו, מתו, וכעת גווייתם תקועה בתוך צנצנת, מחכה לזמן שיפורר אותם סופית. זאת אנדרטה למוות, לא לחיים. אבל זה אני. מפוכח. בלי שמץ רומנטיות. ומתוקף הפיכחון ברור לי שאף אחד לא מושלם ולכל אחד יש קפריזות. אז לי יש קצת יותר. אבל לא רע לה איתי. בניתי לה ארמון ותִכשטתי אותה מכף רגל ועד ראש. יציקה של ביטחון. וביטחון זה מחצב אנושי יקר ערך. ובזכותו, אני מניח, היא איתי. אם היא מאושרת? אין לי מושג ואני לא מתעסק בזה. היא ייצוגית, אוהבת, חטובה, נעימת הליכות ואמא מצוינת. מההתמצאות הדלה שלי בפסיכולוגיה, הבנתי שבן אדם מתוסכל לא יכול להעניק לסובבים אותו כאלה מתנות. והיא כן מעניקה. גם לי. היא אוהבת אותי ומקבלת אותי כמעט כמו שאני. וזה מעל ומעבר למה שאני רואה אצל זוגות אחרים. כל פעם שהיא עונדת איזו שרשרת מחורבנת, אני מרגיש שפרעתי את חובי. ולא להיות חייב זו תחושה מאוד נעימה.
הכרנו כשהייתי סטודנט לאדריכלות והייתי צריך ביצועיסטית. והיא, מדויקת מאין כמותה, שִֹרטטה יפה-יפה. הייתי מגיע לדירה השכורה שלה עם סקיצות מגובבות, והיא היתה מסדרת הכול והופכת את ההרהורים שלי לפרקטיקה. אחר כך היינו שוכבים במיטה הזוגית שהיא קיבלה בירושה מההורים חסרי המעוף שלה, והייתי מתענג על הגוף היפה ועל ההיענות הטוטאלית שלה. אם התאהבתי בה? אני חושב שאני לא יכול להתאהב. אין בי את הפניות הזאת. אף פעם לא התפנה בי מקום למישהו אחר. גם זה כנראה אישיותי. אומרים שתנאי הכרחי ליכולת שלך לאהוב הוא אם לאמא שלך היה מקום בלב בשבילך. נו, אז אני פטור. לאמא שלי לא היה מקום לאף אחד ולשום דבר חוץ מלצער שלה על אובדן ההזדמנות לחיות כמו שצריך. והצער הזה התרחב עם כל נשיפה שלה ומילא את הבית הקטן שלנו בפחמן דו־חמצני רעיל. ואם בכל זאת ניסינו, קובי אחי ואני, למשוך בכנף בגדה ולבקש לעצמנו תשומת לב, היינו נמעכים על ידי התסכול המבאיש שלה. אני לא יודע איזו אישה היא היתה לפני ש"זכתה" באבא שלי. אני מניח שמי שבוחרת מראש בגבר דרוס, סוללת לעצמה את כביש חייה האומלל שמסתיים בדרך ללא מוצא. אבא שלי היה איש מת. הטראומה שעבר במלחמת יום כיפור כדררה את מובסותו והפכה אותה לגוש עצבי חסר תועלת שמתגלגל מהסלון לחדר השינה ובחזרה. וככה חיינו כולנו, אחי, אני והם, בתוך דירת שלושה חדרים מרוצפת עוגמת נפש ומחופה שטיחים זולים. הורים קיימים אך לא נוכחים, וילדים שלא היה להם סיכוי לצאת אחרת. אבל אני נאבקתי. הקאתי אותם מתוכי, עד שמכל ההורות שלהם נותרו בזיכרונותי רק הגרגרת הגדולה והזיפית של אבי, שעלתה וירדה עם לגימת הקפה הפושר, ומולה השדיים המצומקים של אמי, שוויתרו מזמן על חושניות. וכנראה הפחד להיות כמותם הצמיח בי יכולות הישרדות גבוהות. בנה לי אישיות שככל שאנשים סביבי למדו להיזהר ממנה, למדתי אני לחבב אותה. אבל אני לא מעוניין להישען יותר מדי על הסברים. ובטח שלא על תירוצים. לכן כל המתפללים האלה מעוררים בי בוז. אשתי תמיד צוחקת כשהיא רואה את המבטים הנגעלים שלי ממצבי חיים לא אסתטיים. מאנשים שמסתובבים עם גבס מבהיק על השברים הנפשיים שלהם. "אפשר לחשוב שאתה לא אנושי, אברי," היא אומרת, אחרי שהיא בודקת שאני במצב רוח טוב. "כולם מחטטים באף ומתביישים בהורים שלהם." בתגובה אני לא מגיב, מה שאומר לה שהייתי שמח אם היתה חוסכת ממני את התובנות שלה. אודליה נסוגה בעלבון מכונף ומיד פותחת את רשימות המלאי של המספרה שהיא "מנהלת". זה מזכיר לה שיש לה אישיות משל עצמה ו"יעדים" להשיג.
 
מוכר בייגלה צורח את מרכולתו לא רחוק ממני, מחדיר שומשום מטוגן לתפילות של האנשים ומזכיר להם בקולו הצורמני שעם כל הכבוד לתחנוניהם לכול־יכול, הם יֵצאו מהרחבה ריקים ורעבים. חכם איש הבייגלה המסריח הזה. כמו שאנשים צריכים לאכול אחרי הלוויה כדי למלא את חלל המוות, ככה הם צריכים למלא את החלל שנוצר מהפקדת חלומותיהם בקיר.
אני מתבונן באצבעות המלוכלכות של מוכר הבייגלה, שבוצעות פיסות עיתון ישן, בוזקות לתוכן זעתר, מקפלות לפתק ומניחות בערימה. כמו הפתקים של הטמבלים האלה. פתקי זעתר לבורא עולם. אישה יפה ניגשת למוכר וקונה לעצמה בייגלה. היא נועצת את שיניה ומותירה חותם של ליפסטיק בבצק הנוקשה. אשתי יותר יפה, אני חושב. אפילו בגילה הגבולי. מה זה גבולי? זה הקצה העליון של גרף הנשיות הפיזית ותחילת הירידה הפרוגסטרונית. כשהיא צוחקת חזק מדי בורחים לה אקורדיוני עור בקצות העיניים, ובפעם האחרונה הבחנתי בשקיקי אשכים בפינות בתי השחי שלה, איפה שהגופייה מתרשלת להחביא. היא כבר לא ילדה ואני מוצא בי סלחנות חלקית לפגמי הזמן שלה. במיוחד כשהיא מתרעמת על בגידת המוצקות ויוצאת למלחמת חורמה במהודקות הבשר. הופכת עולמות כדי להישאר רעננה כמו בתנאי החוזה הראשוניים שלנו, לפני למעלה מעשר שנים. "אם הייתי שם בצד את כל הכספים שאת זורקת על הטיפוח שלך, היינו יכולים לבנות אנדרטה לחיי נצח," אני צוחק. "ואתה בטח גם היית מתכנן אותה," היא עונה לי ופונה לענייניה.
היא לא טיפשה, אודליה. וכשהיא טוענת שאני סוציומט ואנטיפת אני סומך עליה, וגם מודע לחלוטין. אחרי הכול, אני זה שדואג להקיף את עצמי בחברים ששונאים אותי ובידידים שאני מתעב. לא עובר יום בלי איזה דרינק עם חבר או איזה משחק כדורסל בספורטק עם "מכבי האלפיון", כמו שאני קורא להם. כי במעגל החברתי הזה שלנו, הכול זה ביזנס. אין מקום לשיחות נפש, ולטעמי גם אין צורך. לא עם האישה ובטח לא עם החברים. אני משוחח עם עצמי כשאין ברירה. וגם זה בקודים ידועים מראש. רוב הזמן אני יודע מי אני ומה מוביל אותי, וכשקורים דברים, הם ממוינים אוטומטית לדרכי התנהגות קבועות. פשוט. בסופו של דבר אני איש פשוט עם המון רוח וצלצולי פעמון שפיתחתי לצורך פתיחת דלתות ופרנסה.
פקח חניה מתקרב לקיר, ממשש את השמשה הקדמית של הבורא ועוצם עיניים. כמו שאני מכיר את המזל שלי, מחכה לי פתק מאלוהי החניה על השמשה הקדמית של הרכב. לא שאכפת לי. בענייני משפחתיות אכפת לי. במיוחד כשמדובר באמא שלה חסרת הבינה ובאחותה הצעירה, שלקחה ממנה את כל השדיים והפכה אותם למעצמה דו־ראשית. מולם אני לא רק סוציומט אלא גם גס רוח. את אבא שלה, הגבר של המשפחה, הקטנתי עד למידה שבה הוא מבין מי הגבר החדש אבל לא יותר מזה, שלא ימריד את משפחתי החדשה נגדי. המלך מת - יחי הארכיטקט המוכשר. וכולם התרגלו. הוא נותן לי כבוד, ואני בתמורה משאיר אותו מלך ללא סמכויות במשפחתו שלו. הרי לא ייתכנו שני תרנגולים בלול אחד. וכשאני מסתכל עליהם ומשווה אותם להורי, כולם אפסים גמורים. אלא ששלי לפחות היו מודעים לאפסיותם. שלה עוד מסתובבים בתחושה שהם לא. מה שהופך אותם למגוחכים.
אבא שלי נפטר לפני שנים, וכמו שאמרתי, מת הרבה קודם. אבל כשעוד היה חי הוא קרא לעצמו גיבור מלחמה. ואמא שלי שהלכה אחריו עם חצוצרה היתה אומרת, "תדע לך, אברי, שאין לוחמים כאלה כמו אבא שלך, שסיכנו את חייהם כדי להציל אחרים. אתה צריך להיות גאה. גאה, ילד." וכשלא ראה, היתה מקלסת אותו. מפוררת את שאריותיו. להיות גאה בגוש הבשר עטוף העיתונים הזה? גאה באיש השותק שאוכל בכף כל סוג של אוכל? גאה ביצור שמרוקן כל ערב את כוס מברשת השיניים המלוכלכת, ממלא אותה במי ברז ושותה בלגימות של גמל?
לילות ילדותי לוו בקריאות הקרב הנשנקות שלו שבקעו מחדר השינה החמוץ שלהם ובהתפתלויות שעת חצות, שהפילו את שמיכת הפוך שלו לרצפה, ואחריה נפל גם הוא בקרב על השינה השקטה. מעולם לא היתה להם שמיכה שכיסתה על הזוגיות שלהם. מעולם לא היתה להם זוגיות. אמא שלי עבדה במספרה. כן, אני יודע שזה משונה שגם אודליה עובדת במספרה, אבל אין מה להשוות. אודליה לא נוגעת בשיער של לקוחות. גם לא הייתי מרשה לה. היא רק מזיזה ניירות ממקום למקום. אמא שלי דחפה את הידיים שלה לכל קערת צבע, ערבבה והחליקה ונאבקה על כל טיפ של נשים עתירות ממון. כשחזרה הביתה היתה ממרקת את עיטור המופת של אבא שלי, שהיה מונח בקופסת קטיפה על מדף רעוע התלוי על הקיר בסלון, עם חומר ניקוי מיוחד שהביאה מהמספרה, ואחר כך היתה רצה למטבח לרקוח ריבות שאף אחד לא אכל. "כמה פעמים אמרתי לכם לא לזרוק את הקופסה של הגבינה," היתה נובחת עלי ועל אחי. "חסרות לי קופסאות לריבת המשמש." את הריבות שלא אכלנו היתה מביאה לנשים במספרה. אלה היו מודות לה ומשלשלות עוד כמה גרושים לכיס החלוק שלה. עד היום אני לא יכול להסתכל על ריבה משום סוג. מצד שני, ניחוחות של טיפוח וניקיון עושים לי את זה. כשאודליה חוזרת מעבודת הניהול שלה, עדיין עשויה היטב מהבוקר, מדיפה ניחוחות טיפוח שדבקו במכונית שלה, בתיק שלה, בסוודר שלה, אני מוציא אצבע משולשת ומוכיח לעצמי שלא בחרתי אישה כמו אמא שלי. שתיקנתי את המעוות. שאת אשתי אני נושא על כפיים. לפחות כלפי חוץ.
מיד כשעמדתי על דעתי, הצבתי לי מטרה לרכוש לי משפחה אחרת. הכי אחרת. ולימים, רכשתי. אודליה היתה החלום ההוליוודי שלי. דקה, בהירה ומבית טוב שרצפתו עוטרה בשטיחים פרסיים אמיתיים ועוזרת בית תימנייה ששאבה אותם במרץ כזה, שצבעיהם תמיד נותרו עזים וחמים. הם אף פעם לא אכלו פשטידה. זה תמיד היה קיש. וחופשות סקי בצרפת. לא בנהריה. עבדתי קשה כדי להמיס אותה. שרטטתי לה את חיינו המשותפים על נייר השרטוט שלה, והיא בנתה את דגם הקרטון. היא לא הביאה בחשבון שבבית מקרטון אי־אפשר להבעיר אש אמיתית, ואני לא אמרתי לה.
אנשים, כמו צפרדעים, הם סתגלנים. צריך לחמם להם את המים לאט-לאט עד שהם מתבשלים. וגם אז, הם ממשיכים להלך סביבנו, בשרם עשוי ורוחם עוד חושבת שהם בביצה. תכונה אנושית שאי־אפשר להתווכח איתה. וככה בישלתי את אודליה. לאט-לאט ומבלי שתשים לב שהיא מתמסרת לגבר שלא רואה את הדרך, אלא רק את המטרה.
היום, כשהמשפחה שלה מגיעה אלינו הביתה, היא מקבלת את הפרצוף היהיר שלי בלי להניד עפעף. התהפכו היוצרות. אף אחד לא יודע שהגעתי בזחילה, גורר אחרי תבשילי כרוב מאודה ואח גדול שמשתין מפחד. הכישרון שלי העניק לי את תואר האצולה שהם חיפשו. העוני רק הפך את זה לסקסי יותר. הם סיפרו לעצמם שהם מספיק נאורים כדי להעריך איש כמוני. הם לא סיפרו לעצמם שאיש כמוני לא יכול להעריך אנשים כמותם.
לאודליה עצמה אין טענות גלויות כלפי. אני משמש כרגל תותבת לבעיטה שלה בהם. המשפחה שלה יודעת שעל שולחן העץ הענקי שלי הם יאכלו טוב וישתו טוב, והם סומכים על כיסי העמוקים שיעמדו לרשותם אם ייקלעו לצרה. כמו כל בני האדם, גם הם למדו שלכל ארוחה יש מחיר. אני הייתי זה שמימן לחמותי ניתוח פרטי בעיניים, ואני זה שארגן לאחותה ברוכת הדדיים דירה יפה כשאיימו לזרוק אותה לרחוב. אפילו אבא שלה, שירד מנכסיו, ומאז נגזזו מחלפות גבריותו במשפחה, מודה לי יום-יום על עזרתי ומתעב אותי באותם הימים עצמם. את השנאה שלהם אלי אני מרגיש, אך לא מתרגש ממנה. ברור לי שתלות יוצרת שנאה. ואהבה, על אחת כמה וכמה.
 
איש קשיש מוציא מכיסו פיסת נייר ורושם עליה משהו, גוחן על ברכו. המנהג המשונה הזה של לטמון פתקים בכותל - זה כמו להזריע מישהי. לשתול בתוכה רצון ולחכות לעיבורה וללידתו של נס. מוזר איך אנשים זורקים אחריות לתוך חתיכת קיר. "שהוא יתקן לי. שהוא יעבוד בשבילי." אלוהים שאני מכיר, עם כל הכבוד, נותן מקסימום סולם חבלים, וגם אז הוא לא קשור לשום דבר. אתה רוצה - תתקין אותו, תטפס עליו. לא רוצה - תישאר למטה. על סמך מה הדבילים האלה חושבים שיחד עם החבל תשתלשל גם מעלית עם בל-בוי ותעלה אותם עד למעלה? מאיפה היהירות הזאת? תזיעו, חארות. תקרעו את התחת, בני אלף זונות. מה, אני לא עשיתי את זה? מישהו שלח לי מעלית? טיפסתי ברגל, כשראשים של מתחרים שימשו לי קורת דריכה. ואני לא מתבייש בזה. כוס אמק, אני אפילו גאה בזה.
הכול עשיתי לבד. לא היו לי לא אבא ולא אמא שתמכו בי. להפך. הם רק ניסו לגזור לי את החבל. אבי, בעידודה של אמי, מכר סיפורים על חברות בקרב ועל אומץ לב ורעות, סיפורים שסיפר לנו כשהיינו קטנים, עוד לפני שההידרדרות תפסה תאוצה. ואמי קיבלה על עצמה את עול הפרנסה, ובכל פעם שרצתה לקפוץ מהחלון, היא מירקה אותו קודם בנייר עיתון ישן, ואז, כשהזגוגית בהקה מניקיון - חזרה בה. הכול היה בנוי על שקרים שהפכו לאמיתות. אומללות שעברה ריטוש מאסיבי. אבל אני התעקשתי להצליח בקנה מידה כזה שיכסה על עליבותם. ואולי דרכתי על הגופות שאבי הציל. לשם האיזון. והגעתי, ברוך השם, למקום שבו אני עומד היום. בזכותו של אלוהים? וואלה - אולי. אבל בטוח שגם בזכותי.
מה העורב הזקן הזה רושם שם בכזאת קדחתנות על פתק הזעתר שלו? אם היה מפנה את אותו הלהט לטיפוס על הסולם, היה כבר מגיע. אלוהים, איך בראת בני אדם עם חשיבה אימפוטנטית כזאת, איך?
אבל השרבוט החפוז על הפתקים והמסתורין הטעון סביב האקט מהלכים עלי קסם, מודה. פגאניות עושה לי את זה. תמיד עשתה. זה יצרי וראשוני. אלה הם החומרים שמהם בונים בניינים. אני אומר לכם, אין דבר מעורר השראה יותר מלמצוא קצה חוט שנראה על פניו תמים ותחנוני, למשוך אותו ולגלות מאחוריו את כל המפלצות והמיתוסים הקמאיים שמפעילים אותנו משחר ימינו. ואם אני נשמע פומפוזי זה כי א' - קל לי להיות כזה, וב' - זה באמת מרגש אותי. בגלל הסקרנות. ותאוות חיפוש החומרים שלי. והרעב המזוין שפוקח לי את העיניים כל בוקר. והכעס הנוראי שדיברתי עליו קודם. והחיים.
עכשיו אני מחפש לי איזו חתיכת נייר לרשום עליה. לא, לא בקשה לקדוש ברוך הוא. הוראות לעצמי לתכנון הקיר של המוזיאון. איפה היומן המחורבן שלי, לכל הרוחות? שכחתי אותו במשרד. וזאת נקודה לרעת המזכירה הנאמנה שלי, שתמיד אסלח לה, ולו בזכות השדיים הגומיים שלה. היא היתה צריכה להכניס את היומן לתיק שלי. אלה ההוראות שלי והיא יודעת שאני לא אוהב שהן לא מתבצעות. אבל כנראה, בלהט המשגל המרשים של אמש בחדר שלי במשרד, היא שכחה. זה לא תירוץ, אבל זה גם לא סוף העולם. אני לא כזה מנוול. או שכן. בכל אופן, באייפון שלי אני לא רושם כלום. לא אוהב את המכשיר הזה. מאמין רק בניירות. תקראו לזה הצד השמרני שלי. האטימות שלי לעולם החדש. לא אכפת לי וזה גם לא מדויק. כי את החומרים הכי חדישים אני מכניס לעבודות שלי. אני מנוי על כל המגזינים הרלוונטיים, ואין חומר או שילוב חומרים שאני לא יודע על קיומם. אז שמרן-שמרן, אבל עם אספירציות שמפצות על זה. בכל מקרה, אין לי חתיכה של נייר מזורגג לרשום עליה את הרעיונות שלי. אבל יש לי ספר. תמיד יש איתי איזה ספר. שזה, מבחינתי, השילוב המושלם בין חומר ורוח. מילדות אני קורא. מצאתי שזאת הדרך הכי קלה ונוחה לברוח מהכישלון המהדהד שהתרוצץ בבית הורי כמו כלב שמת לצאת החוצה ואף אחד לא מוכן לרדת איתו.
אני מוציא מתיק העור המעוצב שלי את הספר שאני קורא בימים אלה, ועכשיו אני מחפש עט. עטים יש לי למכביר. הנה, עט פרקר שקיבלתי במתנה מלקוח מרוצה. הוא היה מצורף בזמנו לשובר מתנה - חבילת סקי באלפים האיטלקיים. אני פותח את העמוד האחרון של הספר ועל הכריכה הפנימית, בעמוד האחרון, הריק, אני רושם לי את הרעיונות.
מראות קטנות מגדילות. פלסטיקים מקופלים. תמרורים. פתקים. עשבים. אני סוגר את הספר, מבקש סליחה מהסופר הקולומביאני המהולל גבריאל ריברה - שספרו האחרון לא מחמיץ קלישאה אחת - על כך שפלשתי לדפיו עם הרשימות הפרוזאיות שלי, ואני מחזיר את הספר אחר כבוד מפוקפק לתיק. אם הוא יכול לכתוב את הרהוריו הטיפשיים על נייר, גם אני יכול.
העורב הקשיש מתבונן בי ולא מבין למה אני כותב פתק ולא טומן אותו בין האבנים. אני נועץ מבט כעוס בפרצופו והוא נעטף בזקנו ושומט את עיניו לאדמה. אני מסתכל סביבי דרך משקפי השמש שלי, וירקרקות הזכוכית נעימה לי. בדיוק במידה הנכונה. מעמעמת את ברק השמש ולא מעלימה את ניחוח המראות.
 
אני חושב רגע על הפלסטיקים המקופלים שאדחף לסדקים המלאכותיים בקיר המוזיאון שלי. זה משהו שאצטרך לייבא מ"סיצ'ם", החברה החביבה עלי בהונג קונג. בזמנו הם שלחו לי קטלוג עם מאפרות פלסטיק צבעוניות מקופלות כמו נייר. עוד כמה שניות בחום חזק והן מתקפלות לפתקים. אני אצטרך לשלוח להם שבלונה, או שאולי אצלם נייר מקופל ואבקש את זה בכמה גדלים. זה יכול להיות נפלא לכותל מודרני. בעיטת הזמן באשכי המסורת. נורות זעירות הבוקעות מקיפולי הפלסטיק יסגרו את האמירה. אולי איזה מחשב קטן עם מדפסת ליד, כדי שאנשים יוכלו להדפיס לעצמם תפילות תפלות ולטמון בחרכים, כשמהצד השני של הקיר שלי יחכה להם מרבד משאלות מודפסות. קונפטי של תקוות שווא. ואולי בכלל יהיו פתקים מוכנים. כמה סוגי בקשות כבר יכולים להיות לאנשים? אני אקרא לזה פלייליסט. אלוהים, איזה מזל שהגעתי לחור הזה. אפרופו צפרדעים, לפעמים צריך לבוסס בבוץ כדי לשלוף את הנרקיסים עם הפקעת. ככלות הכול, לא בזבזתי זמן יקר. אני מאושר.
 
•••
 
"משרד אדריכלים שטרן את לוי, בוקר טוב. לא, אברי שטרן לא נמצא. מי רוצה? אני מבינה. אהה. אין שום בעיה, יורם, אמסור לו ברגע שיגיע. תודה לך ויום טוב."
לא פשוט להיות המזכירה האישית של אברי. אבל מה פשוט? אין פשוט. החיים לא זימנו לי את הבעל הנכון. וזה, הלא־נכון, דוד גריצרשטיין, חי איתי שנתיים וחצי ופזל הצדה עד שעיניו נתקלו בבלונדינית זוהרת ושם נעצרו. אני לא מאשימה אותו. ככה הוא. אביו היה כזה ואבי אביו היה גם הוא כזה. "את לא יכולה להילחם בגנטיקה," אמא שלי היתה אומרת, ומיד מאשימה את האלרגיה לקרדית האבק שמטביעה את עיניה הצהבהבות.
במשך שנתיים וחצי היינו יושבים כל אחר הצהריים במרפסת, נותנים לרוח לדפדף את אנרגיות היום, ואז הטלפון הנייד שלו היה מצלצל. זה היה אביו, שבשנים האחרונות חלה וביקש אליו את בנו, שאותו נטש. הבעל הלא־נכון לי מעולם לא ענה לו. והאב הנוטש היה מקפיד, כמו שעון, להתקשר. לפעמים ממספר חסום ולפעמים תחת שם של מישהו אחר. אבל תמיד בשעות האלה. ואחרי שפסק הצלצול, הדיו חזרו אלינו ממרפסות השכנים. דוד גריצרשטיין רק כיווץ את אצבעות ידיו כמו רצה לחנוק אותו. יכולתי להרגיש את השנאה העמוקה שיש לו לאביו הבוגדני. ואם הייתי נבונה יותר, הייתי יכולה גם לראות את הכתובת החקוקה על קירות עתידי איתו. אבל לא הייתי נבונה. כל אחד, בסופו של דבר, עושה את השנוא עליו. הבגידה שלו בי לא חזקה יותר מהבגידה שלי בעצמי. ולכן אני לא מאשימה אותו. אלא את אמי, אם אמי ואם אמה.
"משרד אדריכלים, בוקר טוב. לא, אברי בפגישה מחוץ לעיר. אהה... אהה... אני מניחה שלקראת הצהריים. כן. איזו שאלה, ברוך, בטח שהוא זוכר. אפילו קניתי את העוגיות שאתה אוהב. לא, נחמיה לא יהיה, לצערו, הוא בפגישה אחרת. אבל יועץ העירייה לשיפוץ מבנים יהיה. אין בעד מה. שלום-שלום."
אברי הוא המאהב שלי. הוא הלא-נכון האולטימטיבי. הוא הבוס הנוקשה שלי, הבעל של אודליה, זאת הגברת היפה שמגיעה פעם בכמה זמן לבדוק אם בעלה עדיין נראה כפי שהיא מדמיינת, ואבא של עומר, ילד שאינו שלי. שום דבר מאברי אינו שלי. גם הרגעים הגנובים שלי איתו אינם שלי. הם שלו. זאת אשליה. ובעקבות טלטלת בגידתו של דוד גריצרשטיין, אני מקפידה לא לנפות את המוץ מהתבן. להתבונן באמת כמו שהיא. מוץ, תבן, הכול שם. וכשאני מתבוננת בה אני רואה אישה צעירה מדליקה גפרור אחרי גפרור ומנסה לשרוף את פתיל חייה. אני רואה אישה יפה שמנסה בכל כוחה להיות עוד יותר יפה, אטרקטיבית, סקסית, וכל מלכודת דבש אחרת שעולה על הדעת, כשלמעשה היא היחידה שנופלת בה, רגליה נלכדות בְּדִבקה, ובקרוב הדביקות תכסה עליה והיא תמות. גם בזה אברי אינו אשם. אני זאת שתוקעת לידו אֶת אֵת החפירה, מדרבנת אותו לעדור, וכשהקבר מוכן אני נופלת לתוכו. אם אני נשמעת מודעת, זה בגלל שאני מודעת.
חיי המין שלי אף פעם לא היו סוערים. הם נראו סוערים, הם נראו משוחררים, אבל הם לא היו. יחסי עם אברי לא חורגים מהשגרה הזו. הערגה שעוטפת אותי היא כנה ועמוקה, אבל היא לא מכוונת אליו. התשוקה שמרטיבה את גופי לא באה ממגע ידיו, והבכי שלאחר מכן לא מגיע משחרור. אברי הוא כליא הברק של כל אלה.
המנקה, שבדיוק עוברת לידי במסדרון, מחייכת אלי חיוך חמוץ. היא יודעת. היא זאת שבסופו של יום מעבירה אחרינו מגבון לח על הספה הדביקה, מנקה את סימני הגוף, את בגידת הנשמה, מותירה ספה צחה ליום המחרת. אברי כבר יפליג אז לדרכו. נישאר רק אנחנו - אני, המנקה והחיוך החמוץ שלה. היודע. הבז. ערב-ערב היא מגיעה עם תיק הפלסטיק ונעלי הגומי הזולות ומטהרת אותי בתרסיסי אקונומיקה.
 
•••
 
איזה חום. המתפללים עם הבגדים השחורים שלהם, כמו קולטי שמש מחורבנים. בלוטות הזיעה עובדות שעות נוספות להגיר נוזלים מלוחים, דמעות של הגוף. והזבובים. כמה זבובים יש פה, עטים על צואת הנפש שנשפכת על הרצפה. "בגלל זה התחתנתי איתך, אברי. הייתי עושה פיפי במכנסיים מהבדיחות המרושעות שלך. יכולת להיות סטנדאפיסט כמו כלום. ואז הפתעת אותי עם הכעסים שלך," הטיחה בי פעם אודליה, לפני שהבינה שככה זה, ההומור שלי מורעל. הצחוק שלי מכוער. הבדיחות שלי תמיד על חשבון מישהו אחר. הפתעתי אותה? נו באמת. אני אחראי לשקרים שהיא מספרת לעצמה? בולשיט. אני לא מסתיר כלום מאף אחד. "תלכי," אמרתי לה אז. "איטס אה פרי קאנטרי. אני לא אעצור אותך לרגע. לא טוב לך, תלכי." והיא השתתקה כאילו יריתי בה כדור ישר לרקה. "באמת, אודליה, אני לא מוכן שתישארי איתי אם לא טוב לך." והיא הבינה מהר. ומאז כולה מפויסת ורפויה. ויפה. מאוד יפה. לפעמים היא קוראת לי טרוריסט. לפעמים היא אומרת לי שהיא אוהבת אותי ורוב הזמן היא מאוימת ממני ומפורכסת מעצמה.
כן. אני מוקף פחדנים. נחמיה השותף שלי גדול ממני בעשר שנים ומבוגר ממני בחמש מאות. הוא אדריכל לא רע. לא מבריק, אבל יסודי ורציני והחלטי ולא עושה הרבה טעויות. אבא שלו הקים את המשרד ובנה חצי מדינה, ועל חורבותיו השעין נחמיה את כישרונותיו הדלוחים. כשהוא לקח אותי להיות שותף, לפני למעלה מעשור, הייתי אדריכל צעיר, כמעט בלי ניסיון ועם יומרה בנויה למשעי. הוא הימר עלי וניצח, ואני לא אשכח לו את זה. הוא קלט את היהירות שלי ככישרון עז. וחמד אותי. ואני נחמדתי ברצון. הרי הייתי רק אדריכל צעיר עם ערימת ניירות שרטוט שגלגלה עבורי הגרפיקאית שהפכה לאשתי, ועם הורים שהעמידו מגנט אימתני תחת רגלי וניסו למשוך את כוחות הברזל שלי למטה כמו שעשו להם הוריהם. אני די בטוח שאלמלא נחמיה הייתי נדבק לאבא אחר. אבא שאפשר לגרום לו למחוא כפיים אחרי שדקלמת לו שיר בחרוזים קלוקלים מהגן. האבא שתמיד רציתי.
מאז שהצטרפתי לכוחות הבטון והגבס, המשרד שלנו שילש את מספר לקוחותיו. מה אני אומר שילש, ריבע. בזכותי. בזכות השטיקים האלה שאני עושה. פה בניתי נישה מוזרה בין מטבח מודרני לחדר ישיבות ויקטוריאני, במשרד עורכי דין דינמי. מעליה יצקתי תקרת זכוכית כהה משופעת. אני לא מופרע מדי כמו חלק מהאדריכלים, ולא מרובע כמו השאר. צבעוני במידה. מקורי במידה מעוררת התפעלות. פרקטי במינון משובב נפש. ותמיד ערני כדי להרעיף עליהם את אחד ממצבי הרוח הקיצוניים, המוכנים עמי בתיק ליד הספר התורן, למקרה שיזדקקו להוכחה לכמויות המוזה שלי. הגעתי למסקנה שזה יותר יעיל מתיק עבודות.
אודליה אומרת, "מילא אם היית משתמש בחושים שלך כדי להבין בני אדם או כדי לעזור להם, אבל אתה רק מנצל את זה לרעה." אני יכול לשמוע את הכאב שלה. אני לא חירש. במיוחד בלילות אמצע השבוע, כשאני חוזר מפוטם ממגעה של אורית וכל מה שאני רוצה זה לשים את הראש ולהירדם בשקט. לילות שבהם הגב שלי מופנה אליה והכתף שלי לא מפשירה מנשימותיה החמימות. "אז אולי תיפטרי מהבגדים היפים, מהגוונים הבהירים בשיער ומהבית המפואר שלך, כי כולו, מהמסד ועד הטפחות, ספוג חולשות אנוש שהפכו לדולרים," אני לוחש לכרית שלי. ואודליה שומעת דרך הכרית שלה ומבינה שכל עוד היא משתפת פעולה עם הנבזוּת, אין לה מה לבקר אותה. עם המסר הזה היא נרדמת. אני שומע את הנשימות שלה ומבין שהיא לא תלך, כי היא לא יכולה. יש לה כיסא גלגלים בתוך הלב. והיא שונאת את עצמה על זה. שתשנא. זה שלה. אני לא עוצר אותה. אפילו סידרתי לה רמפה רגשית להתגלגל החוצה. והיא נשארת. סליחה, יותר מלפתוח את הדלת, להבטיח דמי מזונות נדיבים ולהושיט לה יד בהידרדרה במורד נישואינו?
והיא נשארת. ואני שמח על כך. כי אני אוהב אותה. כמה שאני יכול לאהוב. אני לא יודע משהו אחר. יש בכלל משהו אחר?
אודליה לא אוהבת את המסרים הליליים האלה. "אחרי מילים כאלה אני קמה בבוקר עם קמטים," היא אמרה לי פעם, ואני צחקתי לה בפרצופה המתוח. "לצערך, יקירתי, זה הפוך," אמרתי וראיתי שהיא חושבת על משמעות ההיפוך ולא מבינה. "הקמטים הם אלה ש..." אמרתי והיא הבינה והבעת עלבון עלתה על פניה היפות והיא נסוגה לתוך נקבוביות עורה ובלעה את דמעותיה כדי ששק הדמעות לא יתנפח ויחמיר את הביקורת. ברור לי שלחיות תחת משטר של אסתטיקה מחמירה זאת מטלה לא פשוטה. בטח לא לאישה שילדה שני ילדים, אחד מהם מת בעריסה והשני, ברוך השם, יפהפה כמו אמא שלו. ואחרי כל זה היא אוהבת אותי. או לפחות תלויה בי מספיק כדי להיות נחמדה אלי ככל יכולתה. ברור שגיל הבלות הנוקש לה בחלון לא מוסיף לביטחונה העצמי. שנינו שומעים אותו נוקש. וכמה שנים היא תסיט עליו את הווילון ותתעלם? בסוף הוא ייכנס. אם לא דרך החלון, דרך הארובה. ואז מה? אני חושב שאם היא היתה מספיק יצירתית, היופי החיצוני שלה היה מתחלף בחשיבות עצמית אחרת וממלא את הציפה הפנימית שלה בפוך צפוף. אבל היא לא. ואני לא יכול לדמיין מצב שבו הייתי בוחר מישהי שהיא כן. אין לי סבלנות לאנשים יצירתיים שהם לא אני.
 
"משרד אדריכלים שטרן את לוי, צהריים טובים."
"היי, בייבי," אני אומר לנייד שלי, "תגידי לנחמיה שהתבטלה לי הפגישה." הייתי יכול לשמוע את האכזבה בקולה של אורית על הטון הלא־אישי שנקטתי אחרי ה"בייבי" המבטיח. אבל לא היה לי לא חשק ולא רצון להרגיל אותה לאינטימיות מזויפת.
"אוקיי, אני אגיד לו." היא אכן מאוכזבת. "עוד משהו?" היא שואלת בתקווה. אני חושב רגע. אולי אשמח אותה בשטות הזאת שאני מבקר בכותל? זה יצחיק אותה. מצד שני, זה סוג של דשן ליחסים שגם ככה צפופים מדי לטעמי. "לא, שום דבר נוסף. את יכולה להזמין לי לצהריים את המנה הקבועה. אני אגיע תוך שעה ומשהו למשרד."
"אין בעיה," היא ממלמלת וסוגרת את הטלפון. פתחתי חוב קטן ואני אסגור אותו בערב. אנשים אוהבים חובות כאלה. זה נותן להם הרגשה של חיבור. שאף אחד לא יעזוב אותם בלי לכסות את החוב. כל עוד יש חוב, יש קשר.
הכותל. מישהו כתב פעם, "יש אנשים עם לב של אבן ויש אבנים עם לב אדם". אולי זה בדיוק העניין. לב האבן שלי לא מצליח להבין, לא לבבות אחרים ובטח לא אבנים פועמות. זה לא שאני לא יודע שאני דורך במקום קדוש. אלא שקשה לי לכבד אנשים שלא מכבדים את עצמם, וככה אני תופס את מבקשי הנסים האלה. תמנפו את הצורך, כמו שהייתי נוהג לומר לסטודנטים שלי. כן, הרציתי באוניברסיטה כמה שנים. רציתי לשפשף את טקטיקת הקסם האישי שלי על אזובי הקיר לפני שאני מרסס את כרישי הנדל"ן ונשות חליפות הארמני. הרקורד של המרצה גם הקנה לי ארשת חשיבות של מנטור, שהתיישבה בדיוק על חוסר הביטחון של מנופחי הארנק, שרק חיכו שמישהו יגיד להם שהם שווים גרוש. לא שאמרתי למישהו שהוא שווה משהו. אבל העבודות שלי מייחצנות את טוב טעמם ואת כוחם הכלכלי. ככה זה עובד. בסיבוב.
 
אני עוצם את העיניים כמו כל המתפללים פה סביבי ומנסה לדמיין את הבחורה שהם לא מדמיינים. מעלה לה את העגבות ומוריד. לופת לה את המותניים ומרפה. מכופף לה את הברכיים ומיישר. וכל הזמן דואג שגרגירי חול ועלעלים ייתקעו בשיער הבלונדיני שלה, וכך, כשהיא תתרומם, האישה הבלתי-נראית שנתקעת מול הכותל, תיחרב לה התסרוקת וחלקי אזוב ועצבת ישבצו את תלתליה כמו כתר הזונה הגדולה מבבל. זה שוב משעשע אותי. כעת אני משכפל את הבחורה הדמיונית הזאת ושותל אותה לפני כל מתפלל. לרגע אני מרוצה. ברגע הבא אני כבר משועמם. מיציתי את הכותל. אני מתכנן לי את הדרך חזרה לתל אביב. חסר לאורית שארוחת הצהריים שלי תתקרר.
למה אני כועס על המתפללים? הם מתנהגים ההפך משיטת ההישרדות שלי. הם צוחקים בפרצוף לאמונה שלי שרק אני יכול לעזור לעצמי. ואני חייב להגן עליה.
בחורה צעירה עם פאה עקומה מתבוננת בי ממרחק הצניעות של המתפללות. אני יודע מה היא רואה. גבר בן ארבעים וקצת, בשערו זורקת שיבה קלה, מרנינה, ראשו מונח על גוף גדול. לא שמן, חלילה, אבל גדול. גבוה. עם כתפיים רחבות ורגליים ארוכות שמסתיימות בנעליים אופנתיות של אמנים. נעלי אמירה שרק מחפשי אמירה מזהים. מין עור מהוה עם שרוכים, וסוליות גסות. חומרים טובים. כשאני מסובב את פני אליה היא רואה את משקפי השמש היוקרתיים שלי שמסתירים עיניים חודרות ואת הגומות הישנות שהעמיקו לשני קווים גבריים שחרוצים משני צדי הפה שלי, ברוס ויליס סטייל. גבר יפה, אומרות הנשים, וגם עקומת הפאה בטח חושבת ככה. אני מדמיין שהיא מפנטזת עלי, כי ככה נעים לי לדמיין. זה לא מזיק. רק צובע את הסיטואציה המטומטמת שאני נמצא בה בעוד איזה שטיק נחמד. כמו שנחמיה אומר לי תמיד, "אתה לא נותן למציאות לבלבל אותך." קלישאה של מבוגרים שחושבים שהם חדי הבחנה. אלא שבמקרה שלי הוא צודק.
אח שלי קובי, שנולד שלוש שנים לפני והיה הראשון שאכל את כל החרא שבישלו ההורים שלנו, לא הצליח לבנות לעצמו מספיק כתלים שיגנו על בית המקדש שלו. הוא מסתובב בעולם עם הפתקים שתקועים לו באוזניים. גבר בעל חלומות לא ממומשים, מה שהופך אותו לאיש מלא חורים, חשוף לאסונות ומפגעים. זה קובי. כולו כמֵה. רק רוצה שיהיה לו. ולא עושה כלום בשביל זה. אודליה אומרת שלא כל אחד יכול להיות בולדוזר כמוני וטוב שכך. אני אומר, שיהיה פיאט ישנה, העיקר שייסע לאנשהו, ושלא יתמוטט מכל דבר כמו מגדל קיסמים. היתה תקופה שתמכתי בו כלכלית. לא מאהבת הנתינה. מחובה. מאחריות. והוא מאוד העריך את התמיכה שלי, אלא שלא מינף אותה לשום מקום. השקעתי בעסק שהוא רצה להקים, ושנה אחר כך הוא קרס. סידרתי לו עבודה כמנהל בנייה באחד הפרויקטים שלי, והוא רק עשה נזקים ותקע לעצמו מסמרים בידיים כל שני וחמישי. עד שבסוף ויתרתי. שיסתדר לבד. אני לא יכול לסחוב גם אותו על הגב שלי, מספיק סחבתי אותו בילדותנו. עם אודליה הוא בקשר טוב. טוב מאוד אפילו.
לפני עשר שנים אמא שלי באה לבכות לי שאין לו מה לאכול, ואני פתחתי לו חשבון במסעדה מפוארת בעיר. שיאכל כמה שירצה. אבל זהו. פה זה נגמר. ולא רק בגלל העניין הזה עם אבא שלי, שסופית סתם את הגולל על סמיכות הדם שלנו. מתישהו אחר כך הוא הפסיק לדבר איתי. וזהו. ומכיוון שהוא היחיד שנותר לי מהמשפחה העלובה שלנו, כי אמא שלי חולת אלצהיימר ואבא שלי קבור כבר הרבה שנים בקריית שאול, בחלקה הצבאית, וקודם היה קבור בכורסה, אז אני לבדי.
קובי היה נבהל תמיד כשאבא היה צועק בלילה. הוא היה נכנס למיטה שלי ונצמד אלי, התינוק. ומשתין. מעולם לא פנה לאמא שלי. מה שאומר שהיא לא העניקה לו את הביטחון לעשות את זה. מתמיה אותי לחשוב שאני הענקתי לו משהו.
אז השגתי לי משפחה משלי, הכוללת את אשתי היפה וילדי היפה לא פחות. על זה המת לא מדברים. לא כי זה סוד. כי אין מה. היה ומת. אפילו לא הספקנו להתרגל אליו. אני לא הספקתי. אודליה עד היום לא מתאוששת מזה. כך שהם, היא והילד - חטיבה אחת, ואני אחרת. בגלל זה צירפתי לחבורה שכללה רק אותי את ההומור השחור ואת אחותו האירוניה, והפכתי אותנו למשפחה משנית. או שהם באו איתי מלכתחילה. אני יכול להגיד בפה מלא שיניים מולבנות בלייזר שאני אדם מאושר. בחיי אלוהים. לא הייתי משנה אפילו אטב משרדי אחד באורח חיי. ואני חושב שלא הרבה אנשים יכולים לומר את זה בלי לקמר את פיהם כלפי מטה. אני יכול. ואני אומר את זה לעצמי כל בוקר, זאת תפילת השחרית שלי. אם לא ראיתם אדם מבסוט מימיכם תסתכלו עלי. אני עושה את זה הרבה מול המראה. זה מרגיע אותי. ואני לא ציני. לא עכשיו, בכל אופן.
במחשבה שנייה, אם הייתי מניח לבדיחה שאני נמצא בה להימשך, אולי זה בדיוק הפתק שהייתי שם בכותל. ואולי באמת אעשה את זה. מה יכול להיות? בן אדם הרי צריך פאנץ' ליין לבדיחות שלו, לא?
אני מחפש שוב בתיק שלי פיסת נייר. איזו קבלה מחניון כלשהו. אבל אין, אורית ניקתה לי את התיק. היא עושה את זה פעם בשבוע. מרוקנת את התכולה על השולחן וממיינת מה חשוב ומה לא. אחרת אני אסתובב לי עם פח זבל מחויט מעור עם ידית טיטניום.
לא. אין שום פיסת נייר. אז אולי אני אשתמש שוב בשירותי הסופר המהולל גבריאל ריברה ואבחר לי מתוך ספרו חתיכת נייר לבן. שם הספר מתאים בול לאירוע. אפילו מתבקש. "אמן". עד כמה שזכור לי, פרק חמש שסיימתי אתמול נגמר באמצע העמוד. נותר חצי עמוד ריק שרק מחכה להיות שימושי לי. תחושת ההווה משתלטת עלי והודפת את התפילות העתידיות שמרחפות סביבי כמו זיהום אוויר. מה יקרה מחר כשארצה להמשיך לקרוא? יש בכלל מחר? הרי הכול קורה כאן ועכשיו. הווה רודף הווה רודף הווה. ואני, שמתכנן בניינים עתידיים, עומד במקום שיש בו רק עבר ועתיד ובועט במהות האדריכלית לכל הרוחות. מה שהיה מת. מה שיהיה לא קיים. אין עמוד הבא. לפחות לא היום. אם יגיע מחר, אקנה ספר חדש. ועם כל הכבוד שיש לי לספרות, אלה רק מילים. דם מחשבות של מאן דהוא בצורת דיו על נייר נטול עץ.