לא עוד ספר על שואה

פרק ראשון: בין שתי מלחמות עולם

נולדתי בעיר ראדום שבמרכז פולין בשנת 1932, בין שתי מלחמות העולם, שנה אחת לפני שעלה היטלר לשלטון בגרמניה. מאחר שעליית הנאצים לשלטון וייסודו של הרייך השלישי בן אלף השנים טבעו את חותמם על חיי, כמו על חייהם של מיליוני בני אדם אחרים, השתדלתי מאז נחלצתי מן התופת הנאצית להבין את שורשיהם ואת התפתחותם.
אי אפשר להבין את עלייתו של היטלר לשלטון בלי להבין את המצב באירופה ובייחוד בגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה. מלחמת העולם הראשונה זעזעה את הסדר הישן: באירופה התפרקו אימפריות וקמו מדינות חדשות. גרמניה, שהייתה בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 מהמתקדמות בעולם בכלכלה, במדע ובטכנולוגיה, והייתה דומיננטית באירופה, הובסה במלחמת העולם הראשונה. תבוסתה הייתה מבישה והמיטה עליה את חוזה ורסאי, הסכם כניעה דרקוני. נלקחו ממנה חלקי ארץ והוטלו עליה פיצויים גבוהים ביותר בגין נזקי המלחמה, וכל זה כשהמשק הגרמני הרוס. הטרגדיה של גרמניה הייתה הסתירה שבין עוצמתה לנֵכותה הפוליטית בזירה הבין-לאומית. לגרמנים קשה היה להשלים עם מציאות זו, וכך התפתחה האגדה שהתבוסה הייתה תוצאה של בגידה, של נעיצת סכין בגבה של האומה הגרמנית.
רפובליקת ויימאר, המשטר הדמוקרטי שקם בגרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה, התקשתה לתפקד במצב של אינפלציה דוהרת ואבטלה. התרופפות המשטר הדמוקרטי נבעה מתהליך ממושך של דה-לגיטימציה ושל שבירה הדרגתית של נורמות חברתיות מקובלות, ומהתפתחותן של תנועות אנטי-דמוקרטיות עקב אכזבה מעקרונות הליברליזם והדמוקרטיה. החלה התפוררות של השלטון התקין, ורבו התככים והשערוריות הפוליטיות.
אחרי מלחמת העולם הראשונה קמו באירופה שתי תנועות אידאולוגיות המוניות, שהבטיחו לתקן סדרי עולם מהבחינות החברתית, הכלכלית והפוליטית: הקומוניזם והפשיזם. שתי התנועות הלהיבו המונים והיו כמעין דתות חדשות. מיליוני אנשים האמינו שבאה תקופה חדשה לעולם; אך כגודל הציפיות – גודל האכזבות.
המהפכה הקומוניסטית ברוסיה הובילה למשטר הדמים של סטלין ולפשיזם בגרמניה, למשטרו של היטלר, למלחמת העולם השנייה ולסבל והרס ומוות של מיליונים רבים.
הפשיזם, כתנועה וכהשקפת עולם, פָסל את הרציונליזם, את הנאורות ואת האינדיבידואליזם, שמקורם במאה ה-18, והתקומם נגדם. המשטרים הפשיסטיים שקמו אחרי מלחמת העולם הראשונה התאפיינו בלאומנות, במיליטריזם, באנטי-קומוניזם, בדיקטטורה ובהערצת המנהיג. הם שללו את הערכים ההומניים האוניברסליים של העולם הדמוקרטי.
התנועה הפשיסטית הצטיירה בזמנה בעינֵי הציבור באיטליה ובגרמניה כפי שהוצגה על ידי מנהיגיה: תנועה עממית, שמדברת אל העם ופועלת למען העם, למען שיפור מצבו הכלכלי והחזרתה של האומה למקום הראוי לה במשפחת העמים. הפשיזם, בהיותו שיטה אידאולוגית טוטליטרית, הכיר באידאולוגיה רשמית אחת, במפלגה אחת ובמנהיג אחד. משטר זה היה מושתת על מונופול, על כוחה של התקשורת ועל כלכלה ריכוזית; על הקרבת הפרט למען הכלל; משטר המסתייע בטרור למיגור כל התנגדות שהיא.
הדגם של הקמת מפלגות טוטליטריות ומשטרים טוטליטריים הוא תופעה חדשה, ולמעשה כל המפלגות הקומוניסטיות והפשיסטיות, ובהן המפלגה הנאצית, הלכו בעקבות המפלגה הקומוניסטית שהקים לנין בתחילת המאה ה-20.
 
למפלגות ולמשטרים הטוטליטריים כמה מאפיינים:
• אידאולוגיה פונדמנטליסטית חילונית.
• כפיית האידאולוגיה על החברה כולה ומאבק בכל גילוי של פלורליזם באמצעות הפעלה של טרור, הקמת מחנות ריכוז, הוצאות להורג ומעשי רצח.
• קיומה של מהפכה מתמדת, שלילה מלאה של זכויות אדם ושל מחשבות האופייניות לדמוקרטיה ליברלית, חיפוש מתמיד אחר אויבים פנימיים וחיצוניים, דמוניזציה והוקעה שלהם – בבחינת מי שלא אתנו הוא אויבנו.
התנועות הקומוניסטיות והפשיסטיות היו תנועות לגיטימיות אחרי מלחמת העולם הראשונה ונתמכו על ידי ציבורים רחבים ביותר, כולל חוגים אינטלקטואליים רבים.
מניחים שהיטלר וסטלין מייצגים שתי דיקטטורות: אחת של השמאל אחת של הימין, אבל, בל נשכח ששני המשטרים פעלו בשיטות דומות כדי לבסס את שלטונם.
שתי השיטות שללו את הזכות האנושית לחירות ולחופש ואת התרבות המערבית הליברלית של המאה ה-19, שאותה רצו להשמיד.
בצמיחתן של התנועות הפשיסטיות יש לראות גם תגובה למהפכה הקומוניסטית, חלק מן העימות בין הקפיטליזם לקומוניזם. עליית כוחן של המפלגות הקומוניסטיות עוררה פחד שמא ישתלט הקומוניזם על מדינות נוספות באירופה, ופחד זה הוליד שיתוף פעולה בין הבורגנות, הצבא והמפלגות הפשיסטיות. עימות זה הביא להקמתם של שני משטרי אימים, טרור ופשע, המשטרים של היטלר וסטלין. למרבה הצער, במאבק הזה שילמנו אנו, היהודים, מחיר יקר.
אי-היכולת להשלים עם המפלה במלחמת העולם הראשונה, המשבר הכלכלי, האינפלציה הדוהרת והאבטלה ההמונית, התערערות החיים הפרלמנטריים, עליית כוחה של המפלגה הקומוניסטית בגרמניה (המפלגה הגדולה ביותר באירופה פרט לברית המועצות) ושמיטת הקרקע תחת רגליו של מעמד הביניים – כל אלה הולידו כמיהה למנהיג חזק. על רקע זה יש לראות את עליית כוחה של המפלגה הנציונל-סוציאליסטית, הנאצית – מפלגתו של אדולף היטלר – שהבטיחה לעם הגרמני שיקום, שגשוג ומקום מכובד וראוי במשפחת העמים.
היטלר ומפלגתו אימצו לעצמם את האנטישמיות הישנה ואת תורת הגזע. הנאציזם בגרמניה שילב את עיקרי הפשיזם האנטישמיות הישנה עם תורת הגזע.
תורת הגזע הייתה מקובלת בחוגי מדע מסויימים בעולם כתוצאה ממחקרים אנתרופולוגיים וביולוגיים. תורתו של דרווין פותחה לגישה דרוויניסטית-חברתית, שפירושה תחרות בין בני-האדם - להשרדות, כורח ביולוגי שלחלשים אין בו זכות קיום. הדרוויניזם החברתי הביא לזלזול בערכי ההומניזם וחברה צודקת ומוסרית, ובמקומם העלה את מלחמת הקיום כחלק מחוקי הטבע לא רק בתוך החברה עצמה, אלא במאבקים בין גזעים. הגזענים שאימצו לעצמםן תורה זו האמינו בעליונותו של האדם הלבן על הגזעים האחרים. לראיה, עמי אירופה ובראשם אנגליה וצרפת, אבל גם הולנד, בלגיה, ספרד ופורטוגל, שלטו בעולם כולו כנציגי הגזע הלבן.
במאבק הנצחי בין חברות וגזעים ינצח הגזע העליון הארי, שלו הבכורה בתוך הגזע הלבן. בניו יהיו הכובשים והשליטים וישמידו גזעים נחותים. העמים הסלבים הנחותים חייבים לפנות מקום לארים הזקוקים למרחב מחיה. היהודים, הכושים והצוענים נחשבו לתת-אדם.
מן התיאוריה של תורת הגזע התפתחה התנועה האאוגנית שדגלה בהשבחת הגזע באמצעים גנטיים.
גם הגזע הארי, הם טענו, זקוק לשיפור מתמיד, וזה יעשה על ידי השמדת פרטים נחותים וריבוי מתוכנן של פרטים מוצלחים.
ביולי 1933 קיבלה גרמניה הנאצית את חוק העיקור. חוק זה חייב עיקור של כל הלוקים בשכלם ובנפשם ובמחלת הנפילה, לצד כל הסובלים מעיוורון ומחירשות גנטיים. ברחבי גרמניה הוקמו בתי דין מיוחדים, והרופאים בארץ זו חויבו לדווח על כל אדם החולה במחלה גנטית. אחד מאבות חוק זה, ארנסט רודין, הרחיק לכת ועיקר גם את כל מי שהתנגדו מטעמים מצפוניים למשטר. איך אפשר להתנגד למשטר הנאצי? שאל את עצמו. הרי אדם בריא בנפשו חייב לעמוד על הברכה שבו. מי שמתנגד למשטר חייב להיות אפוא סכיזופרן. ואם הוא סכיזופרן הרי הוא לוקה גם בפגם גנטי, והוא עלול להנחיל אותו לדורות הבאים ולהחליש את הגזע הארי. לפיכך אין מנוס מלעקר אותו... על פי הערכות שונות, עד פרוץ מלחמת העולם השנייה עוקרו בגרמניה קרוב ל-400 אלף איש מתוקפו של חוק זה.
ב-1935 התקבל בגרמניה "החוק להגנת הבריאות הגנטית של העם הגרמני", שהתנה נישואים בבדיקה רפואית מקפת ואסר על הלוקים במחלות מין ועל הסובלים מהפרעות גנטיות להינשא. פרידריך השני מלך פרוסיה זיווג נשים מובחרות לחייליו המצטיינים כדי ליצור עילית חדשה. ראש האס-אס היינריך הימלר אימץ את הרעיון. התכנית שהגה – "מעיין החיים" (לבנס ברונן) – דיברה על מתן סיוע כלכלי למשפחות מרובות ילדים של חברי האס-אס ועל הפעלה של מוסדות מיוחדים שיטפלו בנשים שהרו לחברי ארגון זה.
שיאה של מדיניות ההשבחה הנאצית היה באימוץ העיקרון של השמדת הפרטים הבלתי כשירים באוכלוסייה: חולי נפש, חולים חשוכי מרפא ושאר בעלי פגמים ומומים.
מעטים יודעים כי תורת הגזע פגעה תחילה בגרמנים עצמם. בראשית שנת 1939 הורה היטלר לרופאו האישי קרל ברנדט להפוך את "המתת החסד" למדיניות רשמית. עם פרוץ המלחמה – על פי הוראתו המפורשת של היטלר, ששאף לעם אדונים חסון ושופע בריאות, חף מכל "יסודות מנוונים" – החל מבצע סודי ביותר שנשא את שם הצופן אקציון T-4: כל בתי החולים והמוסדות הפסיכיאטריים בגרמניה נאלצו לדווח על חולי הנפש, ועל הסובלים ממחלת הנפילה, משיתוק, מעגבת וממחלות נוספות. הרצח נעשה גם בתאי גזים שהוסוו ונראו כמקלחות (שיטה שתחזור על עצמה בקנה מידה גדול יותר עם ההשמדה המתועשת של היהודים). באוגוסט 1941, לאחר שהושמדו כ-70 אלף בני אדם, הופסק המבצע, בשל התנגדותם של אנשי כנסייה. אך ההכרזה על סיומו הייתה רק למראית עין. ברחבי גרמניה הוקמו שישה מתקנים גדולים להכחדת גרמנים, ובהם הומתו, בעיקר בגז, כ-300 אלף גרמנים חולי רוח, "יסודות אנטי-חברתיים" ואחרים. כך טוהר הגזע הארי עצמו מיחידים "שאינם ראויים לחיות".
האנטישמיות עטה על תורת הגזע כמוצאת שלל רב. האנטישמיות הישנה התבססה בעיקר על יסודות דתיים, חברתיים, כלכליים, תרבותיים ולאומיים. עם כל הגורמים האלה מסוגל היה היהודי להתמודד, בדרכים שונות ובהן התנצרות והתבוללות. האנטישמיות החדשה – הגזענית, הביולוגית – לא הסתפקה בהעברת יהודים על דתם. על פי תורת הגזע הנאצית, גם כאשר היהודי הוא דור רביעי למתנצרים, ואין זה משנה אם הוא יהודי דתי שמקיים מצוות או אתאיסט, מתנצר או מתבולל, הוא נשאר יהודי, משום שמוצאו הגזעי אינו ניתן לשינוי.
האנטישמיות ההיסטורית והגזענות נשזרו זו בזו והגיעו לשיאם בנאציזם. הנאציזם הציג את היהודים כמי ששולטים בעולם בעזרת ממונם, או כמי שרוצים לכבוש את העולם, ולראיה מנהיגי התנועות הקומוניסטיות ברוסיה. היהודי תואר כתת-אדם, טפיל המזהם את הגזע הארי ועל כן אין לו זכות קיום וחובה להשמידו.
לפני עלייתו של היטלר לשלטון הייתה האנטישמיות בארצות כמו צרפת ופולין ארסית יותר משהייתה בגרמניה. אין קשר ברור בין הפשיזם לאנטישמיות. התנועה הפשיסטית האיטלקית קיבלה יהודים לשורותיה, וגם ביישוב בארץ באותה התקופה הזדהו תנועות רדיקליות עם הפשיזם. במדינות פשיסטיות כמו ספרד ניצלו היהודים, וספרד שימשה לעתים מקלט ליהודים מארצות אחרות. באיטליה, בעלת הברית הקרובה ביותר לגרמניה שהושפעה ממנה רבות, ניצלו כ-80% מהיהודים. רק בגרמניה של היטלר קיבלה שנאת היהודים את ביטויה הקיצוני הרשמי והרצחני.
ההשמדה הפיזית הטוטלית של היהודים לא הייתה מחויבת המציאות במשטר הנאצי; רק רצונם של היטלר ושל כמה מן הסובבים אותו הביאו בסופו של דבר להשמדה.
בשיחות שניהל היטלר עם הרמן רשניג, ראש הסנט של העיר דנציג, נאמר: אלמלא היה היהודי קיים היינו צריכים להמציא אותו. אנו זקוקים לאויב ממשי שנראה לעין (היהודי כאמצעי לליכוד האומה הגרמנית על יסוד גזעי) ובד בבד להילחם ביהדות העולמית הן בברית המועצות, מנהיגת הקומוניזם, הן בארצות הקפיטליסטיות הנשלטות גם הן על ידי יהודים, ובשני המקרים עוינות את גרמניה וחוסמות את שאיפותיה להתפשט ולהגדיל את מרחב המחיה.
בכל זאת נשאלת שאלה: האם לצורך השגת מטרות אלה היה צורך בהשמדת מיליוני יהודים? הייתי בוחר לראות את דבריו אלה של היטלר כרציונליזציה של שנאתו הקנאית והמטורפת ליהודים; שאם לא כן קשה להבין את היצרים ואת הדבקות שבהם פעלה מכונת ההשמדה.
היטלר היה נואם מלהיב המונים, בעל כושר ארגון ותכסיסן מעולה. הוא הבין שכדי להצליח צריך ליצור תנועה המונית, וכי דרושות לשם כך שיטות תעמולה מתוחכמות וססמאות קליטות, כמו הלאומיות הכלל-גרמנית, האנטישמיות והאנטי קומוניזם, ולצדן הפעלה של אלימות ושל טרור.
היטלר וחבר עוזריו-מרעיו פנו לרגשות הבסיסיים באמצעות מסרים ברורים וחד-משמעיים. העם, ההמון, זקוק למיתוסים, לססמאות ולסמלים, והתעמולה הנאצית סיפקה אותם בהעלותה את המיתוסים הקדומים של העם הגרמני – וסמלים כמו צלב קרס, דגל חדש, מצעדי ראווה ודמוניזציה של היהודים.
באורח חידתי האיש הזה, שחום עור, בעל השפם המצחיק והקול הצרחני, שנאם בגרמנית אוסטרית הצורמת את האוזן, וחבר מרעיו, גרינג השמן והגנדרן, וגבלס קצר הקומה, השחרחר והצולע – באורח חידתי הצליחו האנשים האלה להציג את עצמם כנציגי הגזע הארי "הטהור", הבלונדי, גבה הקומה ובעל העיניים הכחולות.
היטלר הצליח להפנט את העם הגרמני, אחד העמים הנאורים ביותר, בעל נכסי תרבות עמוקים ושורשיים, העם שהוציא מקרבו פילוסופים גדולים וחלוצי מדע ואמנות, ובהם קנט, גתה ובטהובן, עם שהיה פאר ההומניזם האירופי הקלסי. העם הזה בחר בהיטלר להיות ראש ממשלה בבחירות חופשיות ודמוקרטיות, ולאחר שהוא עלה לשלטון הוא אכף על העם הגרמני משטר של עריצות, דיקטטורה ודיכוי.
 
המשטר הנאצי השתלט על המוני העם וסחף אותם אחריו. כמו במקרים אחרים בהיסטוריה הצליחו אלמנטים ברבריים להשתלט על חברה מתקדמת ותרבותית ולהרסה, במידה רבה של הצלחה, ולהוציא מתוכה את הזוועה הגדולה ביותר בתולדות המין האנושי.
 
בעלייתו של היטלר לשלטון בן 12 שנים אפשר לראות תאונה קשה בהיסטוריה האנושית, וגם טרגדיה של העם הגרמני. בעלייתו לשלטון הביא למלחמת עולם שנייה, וזו המיטה הרס על אירופה ועל גרמניה עצמה: לחורבן ערי גרמניה ולמותם של מיליוני גרמנים בחזית, בשבי ובהפצצות מן האוויר; לרעב, למחסור ולסבל לאוכלוסייה האזרחית; לכיבוש חלק מגרמניה בידי הצבא הרוסי, כיבוש שלווה במעשי הרג ואונס המוניים והביא לחלוקתה של גרמניה לשתי מדינות.
 
במלחמת העולם השנייה מצאו את מותם כ-50 מיליון נפש, והושמדו ללא כל עוול בכפם שישה מיליון יהודי אירופה, שליש מן העם היהודי כולו בעת ההיא. האשמת היהודים עצמם במר גורלם אינה אלא אכזריות ורוע לב. האמרה "כצאן לטבח", אמרה נלוזה ומזלזלת.
העם היהודי היה במלכוד שאין ממנו מוצא, ובמצב זה ניצל את כל הדרכים והאפשרויות שהיו בידו לשרוד. כבר בראשית המלחמה ברחו כ-300 אלף יהודי פולין משטח הכיבוש הגרמני לשטחה של רוסיה, כ-40 אלף ברחו לרומניה ולהונגריה, יהודי דנמרק ברחו לשוודיה ויהודי צרפת ניסו לברוח לספרד.
בהמשך המלחמה הסתתרו בין הפולנים, ביער ובקרב הפרטיזנים. אחרים חשבו שלעבוד עבור הגרמנים ולהיות מועילים ופרודוקטיביים זאת הדרך להינצל.
לגרמנים הייתה העוצמה והיכולת וגם מידת העורמה להשמיד את היהודים, והם עשו זאת ביעילות רבה. היטלר ופמלייתו הצליחו להחזיק ברסן השלטון כשנתיים אחרי המפלה בסטלינגרד ואחרי שני חורפים בקור הרוסי, כשהיה ברור לכל שהמלחמה אבודה. האם העם הגרמני הנאור יושב על אדמתו התמרד או נתן להוביל את עצמו להרג, לטבח, לחורבן, כצאן לטבח – הם ולא אנחנו.