חרב פיפיות

פרק ראשון: חרב פיפיות

הבלש המושחת עצר את מכוניתו סמוך למדרכה ופתח את החלון. אישה בשיער מחומצן, חצאית קצרצרה ומגפיים גבוהים ניתקה עצמה מחבורת הנשים שעמדה על המדרכה, ובאיטיות פסעה לעברו, מניעה את גופה מצד לצד באופן מופגן.
הוא הִטָּה גופו אליה, מביט בה בחיוך.
"מה אפשר לעשות בשבילךָ, מותק?" שאלה, לועסת מסטיק באיטיות מכוונת.
"את עסוקה?" החזיר ברמיזה, מפריח ענן עשן סיגריה לתוך פרצופה.
"בשבילך, אני תמיד פנויה, מותק," השיבה בטון מתקתק.
 
מחניק באולם. הסצנה הזאת לא עושה לי טוב. מוזר, אני מזדהה עם הצד שלה ולא עם הצד שלו. כנראה גם אני סוג של זונה, הרהרתי בעצב. האישה שישבה לצדי הייתה מרותקת למסך הענק, ונראה שמצאה עניין רב בסרט המטופש. זו הפגישה השלישית שלנו. קבענו שבסוף הסרט נלך לדירתה. אחרי חמש שנים של ליווי אינטנסיבי, שבהן פגשתי עשרות נשים, אני עייף ושחוק. האם הגיע הזמן לפרוש? תהיתי, מפנה ראשי אל האישה שהמשיכה להביט במסך. היא לא נראתה מתוחה לקראת השלב הבא בתהליך האישי שלה.
 
הספה שאליה כיוונה אותי עם כניסתנו לדירתה נראית חדשה. לא מרבים לשבת עליה. הסלון אינו המקום המרכזי בבית הזה, הרהרתי.
"אפשר להציע לך לשתות?" שאלה, מחייכת במבוכה.
"תודה, אשמח למים קרים," השבתי, מחזיר לה חיוך מעודד.
"אולי תרצה יין טוב?"
"תצטרפי אלַי?"
"כן, בשמחה. אני מיד חוזרת."
היא חזרה ובידיה בקבוק יין אדום ושתי כוסות, והניחה אותם על שולחן נמוך. בדרכה להביא את היין הספיקה גם להחליף בגדים. המכנסיים והחולצה שלבשה קודם הוחלפו בקימונו פרחוני, שבקושי רב עטף את גופה. היא אישה נאה, אך לא מטופחת מספיק. אילו השילה מעליה כמה קילוגרמים מיותרים ומסרה עצמה לידיהן של קוסמטיקאית ושל ספרית, הייתה מציגה הופעה שונה ומרשימה יותר. אבדוק עם דוֹרִין אם נושא הטיפוח האישי כבר עלה בשיחותיהן.
פתחתי את הבקבוק ומזגתי לכוסות.
היא התיישבה לצדי ונטלה כוס אחת.
"את בסדר?" שאלתי ברוך, מפנה ראשי אליה.
היא הנהנה.
"לחיים טובים," בירכתי, מגיש את הכוס להקשה.
"תודה," לחשה, מביטה בי בחיוך. היא נקשה בכוסי ולגמה ארוכות.
"הדירה שלך יפה ומטופחת," החמאתי.
"תודה, אני משתדלת. אני לא מארחת הרבה, כך ש... הבלגן נשאר בחדר השינה, אבל..."
"נעים כאן," קטעתי, מרגיע אותה.
היא חייכה.
"את עייפה?"
"לא, אני בסדר, ואתה?"
"כן, אני עייף. אפשר לשים ראש?" הצבעתי על ירכיה.
היא הנהנה, ממשיכה לחייך.
חיוך יכול להיות דבר מושך ומקסים. אך לפני מגע מיני, הוא עלול לדחות. חיוך בזמן לא מתאים עלול ליצור תחושה שהאדם מנותק או שהוא פועל כדי לרַצות.
סובבתי את גופי והנחתי ראשי על ירכיה. החיוך נותר קפוא על פניה. היא הושיטה יד והחלה ללטף את ראשי בתנועות רכות אך מֶכָנִיּוֹת.
"אני מרגיש שלא נוח לך. אולי תרצי רק להניח יד?"
היא הנידה בראשה לשלילה, ידה החלה לגלוש לצווארי.
"עכשיו אני מרגיש אותך."
היא הנהנה, שומרת על החיוך שהגן עליה מפני המבוכה שחשה.
"אפשר?" הצבעתי על שלט הטלוויזיה שהיה מונח על השולחן.
"כן, בטח," השיבה בלחישה.
עברתי על הערוצים ובחרתי בערוץ "החיים הטובים".
"גם אני אוהבת את הערוץ הזה," העירה, ממשיכה ללטף את ראשי.
צפינו בשתיקה, ראשי על ירכיה והיא מלטפת אותי. ידי החלה ללטף באיטיות את ירכה. לרגע קל היא קפאה וליטופה פסק, אך מיד השתחררה והמשיכה ללטף את ראשי, גולשת באיטיות לחזי ואַחַר שבה למעלה.
היא פועלת בדיוק כפי שהנחיתי אותה. "אני הולך להציג לך תמונה, ואחר כך תספרי לי איך את מרגישה," הכנתי אותה בפגישתנו האחרונה בבית הקפה. "אנחנו זוג שיושב על הספה לאחר יום עבודה ארוך וצופה בטלוויזיה, כשאני מניח את הראש על הירכיים שלך, ואת מלטפת אותי. תמונה פשוטה, נכון?"
"כן, זה בסדר," השיבה בחיוך נבוך.
"התמונה כמובן ריקה מפרטים, כמו מה את לובשת, איך את מלטפת אותי או איך אני מגיב לליטוף שלך. את כל זה נשאיר פתוח. איך את מרגישה עם זה?"
"בסדר, זה בסדר," עודדה את עצמה ואותי גם יחד.
 
נראה שכעת חשה נוח והרשתה לעצמה ללטף אותי בשתי ידיה, האחת על ראשי והאחרת על חזי.
למרות העובדה שאני הגבר הראשון שהיא מלטפת ונוגעת בו בשלושים וארבע שנות חייה, היא הייתה פעילה ונינוחה למדי.
ידיה החלו להדק את גופי לגופה. זה רגע רגיש. אהיה פסיבי יותר ואניח לה להוביל. כאשר אישה, בתהליך ליווי, מגלה פעלתנות, יש לאפשר לה להכתיב את הקצב.
בעוד רגע נפסיק, הרהרתי. הקצב חייב להיות מתון ומבוקר. לעתים נכון לקטוע את המגע דווקא כאשר הַמְּלֻוָּה מוכנה ורוצה עוד. כך דוחפים אותה להתקדם ומותירים מתח מיני חיובי לפגישות הבאות.
"זה נעים מאוד," אמרתי, מנתק עינַי מהטלוויזיה ומביט בה.
"גם לי נעים," השיבה, מחזירה מבט רך, ממשיכה להדק את גופי אליה.
"אנחנו חייבים לסיים, אני..."
"כבר?" קטעה, מאוכזבת.
"כן. נמשיך בתחילת השבוע הבא. זה בסדר?" שאלתי ברוך, מתרומם ומיישר את תנוחת ישיבתי.
"כן, כן, בסדר," התעשתה, מסדרת שערה.
"את פוגשת מחר את דוֹרִין?"
היא הנהנה. "כן, היא מצפה לדיווח על הפגישה שלנו," השיבה בחיוך, הפעם ללא כל מבוכה.
"אני מחכה לפגישה הבאה שלנו," החזרתי, נושק לְלֶחְיָהּ.
"תודה, גם אני," השיבה וליוותה אותי לדלת.
 
צלצול הטלפון העיר אותי משנתי. אם לא אירע אסון, וקרוב לוודאי שלא, רק אדם אחד מעז להתקשר אלַי עוד לפני שהשמש זורחת. דוֹרִין.
"שוב נפלת מהמיטה?" שאלתי בקול מנומנם.
"אני לא נופלת לבד, וכבר מזמן אין מי שידחף אותי מהמיטה," החזירה, נושפת עשן סיגריה לתוך האפרכסת.
"דוֹרִין, סיגריה על הבוקר? את חונקת אותי," רטנתי, מביט בשעון שעל השידה. 6:20 בבוקר.
"נו, איך הסתדרתם אתמול?"
"היא מגיבה טוב, ונראה שנוח לה עם הקצב," השבתי, נפטר משאריות השינה.
"מנותקת?"
"דוֹרִין, היא לא מפסיקה לחייך," השבתי באנחה. "עבדת פעם עם גבר שחייך כל הזמן?"
היא פלטה צחוק צרוד. "כן, פגשתי גם כאלה. כמה פגישות נשארו לכם?"
"בין ארבע לשש."
"יהיה נכון לפגוש אותה בתדירות גבוהה יותר?"
"את שואלת אם היא בשלה להיפגש יותר מפעמיים בשבוע?"
"אני מנסה להבין מתי תוכל לסיים איתה. יש גברת צעירה שמחכה לך."
היא שמעה את האנחה הכבדה שנמלטה מפי. "מה קרה, ילד? למה אתה נאנח?" שאלה בדאגה בקולה הצרוד מעישון.
אני בן ארבעים וארבע. כבר שמונה שנים שהיא קוראת לי ילד.
"אני עייף, דוֹרִין, חמש שנים זה הרבה זמן. אני חי בבדידות, וזה קשה. יש לי מגע וקשר אינטימי עם הרבה נשים, ואין אף אישה בחיי. הזמן לא ממש פועל לטובתי."
"קרה משהו אתמול? חווית משהו לא טוב?"
"לא, זה לא קשור לאתמול, זה..."
"ראית שוב סרט עם זונות?"
"לא... זה לא רק זה. אני לא מבין איך הצלחת להחזיק מעמד שתים־עשרה שנים, אני..." קטעתי, מתקשה להשלים את המשפט.
"בוא נדבר בצורה מסודרת. אני מסיימת בחמש, בוא לשתות איתי משהו. אתה לא נשמע טוב, ילד."
שחררתי אנחה ארוכה. "בסדר. יש לי שתי פגישות אחר הצהריים, אגיע בסביבות שש."
הדלקתי את הרדיו במטבח והרתחתי מים לקפה.
דוֹרִין, החברה היחידה שיש לי, חברה וגם מנחה. שמונה שנים עברו מאז פגשתי אותה. בכל התקופה הזאת לא נכנסה לכאן שום אישה, חוץ ממַרְתָה המנקה, שמסייעת גם בניקיון הבית של דוֹרִין ובניקיון הקליניקה.
אחרי פגישת ליווי, אני זקוק לחצי יום של מנוחה, שאותו אני מקדיש על פי רוב לאימון בחדר הכושר. מין אתנחתא פיזית ומנטלית, המפרידה בין פעילות הלילה לפעילות היום. כעת אין לי כוח וחשק להזיע. אצא לשתות קפה ואשב בשקט עם עצמי. בשלוש וחצי אני פוגש מטופל.
חיי המקצועיים נחלקים לשניים, בחלק אחד אני פסיכותרפיסט, ובחלק האחר, מלווה אינטימי ומיני. לדוֹרִין ולי יש כלל ברור, שני החלקים לא מתנגשים. איני מלווה אישה שמגיעה אלַי לסיוע פסיכותרפי, ואיני מטפל באישה שאני מלווה אינטימית ומינית. פגישות פסיכותרפיה אני עורך בקליניקה משעות הבוקר ועד אחר הצהריים. הליווי המיני והאינטימי נעשה רק בערבים. קל יותר להיפתח ולהיחשף בשעות הערב. ההגנות על עולם הנפש מצטמצמות בלילה. בערב, המפגש נחווה כדיסקרטי יותר ונוח יותר לליווי מיני. ההפניות לליווי מגיעות מדוֹרִין. אחרי שתים־עשרה שנים שבהן פעלה כסרוגייט וכפסיכותרפיסטית, היא פרשה מפעילותה כמלווה מינית והתרכזה בתחום הסיוע הנפשי בלבד. בגיל שישים וחמש האישה הזאת עברה הכול וחוותה הכול, והניסיון העשיר שרכשה, בשילוב עם אישיותה הנדירה, הפכו אותה לדמות חשובה ומשפיעה בעולם הטיפול.
 
הקדמתי ברבע שעה. הקליניקה חיכתה לי נקייה ומצוחצחת כתמיד. לדוֹרִין ולי יש סידור עבודה נוח: אני מתחיל בשעה עגולה, והיא מתחילה חצי שעה אחרַי, וכך המטופלים שלנו לא נתקלים אלה באלה.
מַרְתָה, שמנקה את הקליניקה כבר עשרים שנה, יודעת היטב איך להצדיק את השכר הגבוה שהיא מקבלת. דוֹרִין לא מתירה לי להשתתף בהוצאות האחזקה. "בוא לעבוד, ילד, ואל תתעסק בשטויות," היא מזכירה לי כל עת שאני מעלה את עניין השכירות והחשבונות השוטפים. הקליניקה שלנו מכילה שני חדרי טיפול, חדר מנוחה עם מקלחת צמודה, לובי מרווח ומטבח מצויד.
הפגישה הראשונה הייתה עם גבר בן ארבעים ושתיים. אשתו טענה, בכעס, שהוא לא זקוק לאינטימיות ולמין. מחשב וטלוויזיה בהחלט מספקים אותו, אמרה. הוא לא התגונן. "נכון," אישר, "אחרי שתים־עשרה שעות במשרד מול מחשב, אני צריך את השקט שלי, ואין לי כוח וחשק לסקס."
יהיה קשה לשכנע אותו שללא יחסים אינטימיים ומיניים תקינים, זוגיותו תיפגע וילדיו יתקשו להתפתח במישור הרגשי. הוא לא הבין מה הקשר.
בפגישה השנייה הייתי צריך לשכנע אישה בת שלושים ושמונה להתגייס לסייע לבעלה להיגמל משפיכה מוקדמת בת עשר שנים, שהייתה, לפי דבריה, "סתם תקלה." היא ציפתה שבשיחותַי עמו אסייע לו לתפקד והתקשתה לקבל שרק עמדתה והתנהלותה המינית מולו ישפרו את מצבו ויעזרו לטפל ב"תקלה".
אני מוצא שעיקר עבודתי מתמקד בשכנוע ובגיוס אנשים לעשות ולהיות למען עצמם ולמען משפחתם. זו מלחמה עיקשת ומתישה, שאינה מבטיחה הצלחות גדולות.
 
בסוף יום הפגישות נסעתי לדוֹרִין. הנסיעה מהקליניקה לביתה אורכת שתי דקות בלבד.
החניתי בחצר הבית הגדול והמטופח. כסף יש לה, זוגיות אין לה. כבר שנים שאין לה בן זוג. האחרון ברח כי גילה שהייתה סרוגייט מיני. מבעלה נפרדה לפני כשלושים ושלוש שנים. לטענתה, גילתה לאחר שנתיים של חיים משותפים וילד בן שנה, שהגבר שנישאה לו אינו מתאים לעולמה. רק כשהיא מצטרפת אלַי לכמה כוסיות קוניאק, היא מעזה לספר שוב ושוב איך תפסה את בעלה עם האומנת הבריטית שלהם, ואיך זרקה מהבית את ה־"kurva anyád", בן זונה בהונגרית, כשהוא בתחתוניו בלבד. בנה היחיד בן שלושים וארבע ולומד כבר כמה שנים ארכיטקטורה במילאנו. "הוא רק לומד," היא אומרת בכאב. "יש לו אמא שמממנת את החיים שלו, כולל את הזונות שלו, אז למה שיפסיק ללמוד?"
מדי פעם היא אוספת גבר מאחד הפאבים. "בשביל חביתה אחת לא צריך לקנות לול שלם," היא מגנה על אורח חייה. היא בודדה. היא גם משלמת על בחירותיה.
אני נזכר איך פגשתי אותה. לפני שמונה שנים ישבתי, אחרי יום ארוך של פגישות, לבד עם עצמי בבית קפה. בשולחן לצדי ישבה גברת כבת חמישים פלוס. שיער מאפיר קצר, נקייה מאיפור, לאוזניה עגילים מוזהבים, לבושה אלגנטי. היא הגניבה אלַי מבטים, ואני מצאתי את עצמי מגניב אליה מבטים בחזרה, במחשבה שאני מכיר אותה, אך לא הצלחתי להיזכר היכן פגשתי אותה. אחרי סדרה של מבטים הדדיים היא פנתה אלַי. "אני רואה שאתה מתבונן בי," אמרה בקול נעים.
"סליחה, לא התכוונתי... אני..." גמגמתי במבוכה.
"זה בסדר, זה בסדר. אני מודה שגם אני התבוננתי בך," הרגיעה.
"עד היום חשבתי שרק אני משתמש במילה 'להתבונן'," החזרתי, מחייך.
"נו, הנה, גילית שאתה לא היחיד," אמרה משועשעת.
"כן, נכון," המהמתי, מרוצה שלא גרמתי לתקרית.
"נו, ומה מצאת?" שאלה, זוקפת גבותיה.
שתקתי לרגע, מנסה למצוא את הניסוח המתאים. "את אישה עצובה," השבתי לבסוף.
"אהה," הנהנה, "ומה עוד?"
"את לבד," הוספתי.
היא שתקה, מתבוננת בי, מחכה שאמשיך.
"יש לך כלב."
היא הביטה בשרוול הז'קט שלבשה, שעליו היו פזורות שערות זהובות בודדות. "איך אתה יודע שזה כלב ולא חתול?" תמהה.
"יש ארבעה סוגים של אנשים: אנשי החתולים, אנשי הכלבים, אנשי הכלבים והחתולים, ואלה שלא סובלים חתולים וגם לא כלבים."
היא פרצה בצחוק שהדגיש את הצרידות בקולה.
"ולמה קבעת שאני שייכת לאנשי הכלבים?"
"את הטיפוס שדורש תקשורת וקשב. אוי לו לחתול אם תקראי לו, והוא לא יבוא או שלא יעשה את מה שאת מבקשת ממנו. אז... מה שנשאר זה רק כלב," סיכמתי.
חשבתי שהיא תצחק או תחייך, אך היא הרצינה פנים.
"מה עוד?"
"את קוראת אנשים, ולכן את מרגישה בודדה," חתמתי.
היא הביטה בי באריכות. "עכשיו דיברת עלַי או עליך?" שאלה לבסוף, מחייכת.
"על שנינו," השבתי, מגחך לעצמי.
היא שתקה לרגע. "מה אתה עושה חוץ מלשבת בבתי קפה ולקרוא אנשים?"
"אני פסיכותרפיסט, אני מטפל באנשים."
"מעניין, מעניין מאוד," מלמלה. "אז... המחלה הזאת להתבונן באנשים היא חלק מהאישיות שלך? זה מה שדחף אותך למקצוע הזה?"
לשאלה הזאת לא ציפיתי. "מחלה?"
"אהה," השיבה, מהנהנת, "התכונה הזאת היא מחלה, מחלה שאי־אפשר להבריא ממנה, ו... הסימפטום העיקרי שלה הוא בדידות."
גם לתשובה הזאת לא ציפיתי. האישה הזאת חושבת כמוני ומבטאת תחושות כמוני. גם אני מכנה את התכונה המוזרה הזאת "מחלה".
"מה עוד אתה רואה?"
"יש לך בעיה קשה של שייכות. את לא שייכת לשום מקום."
התשובה הזאת הפתיעה אותה. "ו... מתוך איזו גישה טיפולית אתה פועל?"
שתקתי לרגע. מה אומר לה? היא ממילא לא תבין, הרהרתי, משועשע. "בעיקר מתוך הגישה של לַרְס לֶרֶר," השבתי לבסוף...