הפכים נפגשים

פרק ראשון: כן ולא בנשימה אחת – על האוקסימורון

עצם המושג אוקסימורון הוא אוקסימורון. ביוונית עתיקה OXUS משמעו חד, ומורוס משמעו קהה, כלומר אוקסימורון משמעו חד־קהה או קהות חדה. בהשאלה נוכל להרחיב: חריף־קהה, חכם־שוטה או חריפות קהה, חכמה פתיה, כסילות חכמה וכיו"ב. שתי מלים מנוגדות מוצמדות יחד, תואר השם מוצמד לשם: מת חי; שתיקה רועמת, חשיכה נראית וכדומה (ור' Hughes, 1983).

מילון אוקספורד לשפה האנגלית מגדיר את האוקסימורון כביטוי ריטורי באמצעותו מושגים סותרים, לא מתאימים או זרים מתחברים כדי לחדד אמירה או הבעה; ביטוי שהוא בשכבתו החיצונית או במשמעותו הפשטנית סותר את עצמו או אבסורדי, אך יש בו חוד, נקודת־מבט, התכוונות. כשנפוליון בונפרטה אומר: "בשדה הקרב של האהבה, הבריחה היא ניצחון", האוקסימורון: בריחה היא ניצחון, כשנפוליון משתמש בו לגבי האהבה יש בו אמירה מפורשת, תפישה שלו את האהבה וסבכיה וסכנותיה. כשהסופר סינקלר לואיס כותב: "יכול אתה לאהוב את האנושיות בלי לרחוש אהבה לאדם כלשהו", יש כאן אמירה קשה ופוקחת עיניים, כידון שלוח אל מדברי גבוהה גבוהה על אהבת האנושיות וכיו"ב.
הוראס סמית כותב: "התכונה העיקבית היחידה בבני האדם עליה אדבר — היא אי־העיקביות". לכאורה אוקסימורון הבנוי על צירוף של הפכים עיקביות — אי־עיקביות, אמירה אבסורדית, אך אם נוטים להבונן בו נראה כי נפתחת ממנו הבנה פסיכולוגית, ראיית האדם המתואר שאי־העקביות היא תכונתו העיקרית. כך ההפכים הם בצירוף המילולי, המהות גלומה דווקא בעצם הצירוף הזה.
הסופר תומאס הארדי כותב: "נפלא להאזין לשתיקתו של אדם". הביטוי להאזין לשתיקה אוקסימורוני, אך בשום פנים אינו צירוף אבסורדי של האזנה לשתיקה, אלא יש והשתיקה מדברת (שוב אוקסימורון) יותר מהדיבור, עשוייה להיות מבע לרגשות העמוקים מהמבע המילולי, לשיח המבקש להירקם בין נשמות ללא המלים העלולות לגמד ולפגום וכיו"ב. ולא בכדי אמר הפילוסוף תומאס קארלייל, אף הוא בביטוי אוקסימורוני, הדממה דוברת יותר ממלים".

הבנה פסיכולוגית נמצא במשפט האוקסימורוני של הסופר ויקטור הוגו שכתב: "מלאנכוליה היא ההנאה שבלהיות עצוב", הצירוף האוקסימורוני של הנאה ועצב הוא יותר מאשר הפגשת ניגודים בהאירו הבטים נפשיים של החוויה המלאנכולית שבמעטפת העצב עשוי להיות אף חיבוק וכאב".
עזריאל אוכמני (אוכמני, 1976) מגדיר אוקסימורון כ"קביעה או תיאור על ידי דבר והיפוכו. ההישג האמנותי של האוקסימורון הוא במזיגת השניים, הסותרים לכאורה זה את זה, לאחדות אורגאנית מפתיעה בחידושה". פרידריך ניטשה ב"כה אמר זרתוסטרא" כותב: "נתון חפצתי ופזר, אם ישובו החכמים לשמוח על איוולתם, ועניים ישובו לשמוח על עושרם".
דוגמאות רבות לאוקסימורונים נמצא בשירה המודרנית — "פתאומית לעד"; "הד אילמות"; "עוגמים ברננה".
"ברומיאו ויוליה" של שקספיר נמצא שימוש רב באוקסימורון. הוא הירבה להשתמש באוקסימורונים כדי להביע רגשות מעורבים הן במחזותיו והן בסוניטות שלו. הבה נתבונן בכמה מהם:
"רומיאו ויוליה" (מערכה א', תמונה א')
אבוי, שנאה רוחשת אהבה!
קלות כבדה וריקנות מלאה!
הו, תוהו מאוכלס צורות — תפארת!
הו, אש קרה! עשן צלול! נוצת־עופרת!
בריאות חולה! שינה שבהקיץ,
שאין בה שום דבר ממה שיש בה!
אך באהבה — האהבה איננה.
(תרגם: רפאל אליעז)
 
"רומיאו ויוליה" (מערכה שניה תמונה ב')
"כי עצב הפרידה כל כך מתוק הוא"
(תרגם: רפאל אליעז)
 
"רומיאו ויוליה" (מערכה שלישית תמונה ב')
הו לב־נחש עטור פרחי תפארת!
עריץ הדור נאה! שטן בדמות מלאך!
עורב עוטה נוצת יונה צחורה!
זאב צמא־טרף בעורו של כבש!
גוש נאלם, יפה צורה ותואר!
קדוש טמא! חדל־אישים אציל!
 
*
 
המלט (מערכה ג', תמונה ד')
משפע רחמים עלי להתאכזר
(תרגם: אברהם שלונסקי)

אם נבקש להדגים מיונים אחדים של האוקסימורונים על פי דרכי היווצרותם נוכל לציין את ההבטים הבאים:
1. צירוף של שם תואר ושם עצם היוצר ניגודיות:
חדשות ישנות; סוד גלוי; קלאסיקה חדשה; אומדן מדוייק; וודאות מסופקת; בלתי צפוי צפוי; שינוי קבוע; הפתעה צפויה; אמת בדויה...
2. צירוף של שם עצם ופועל:
החשיכה שורקת; רואים את הקולות; לצוף לתחתית.
3. אוקסימורונים שנוצרו על ידי שגיאות או רשלנות בדיבור:
העתק מקורי; היסטוריה חדשה; הפתעה צפויה; דיקטטור דמוקרטי; איפור טבעי; לטפס למטה; תוספת מלאכותית טבעית; מכנסיים קצרים ארוכים; זרים אינטימיים; שוטה חכם וכדומה.
4. אוקסימורונים משתגרים בלשון עד שהם הופכים למושגים בלשון וחדלים להיחשב כאוקסימורונים:
מציאות וירטואלית; חמוץ־מתוק; משתנה קבוע; מת חי; גבולות לא מוגבלים; אופציה מחייבת; התנדבות מחייבת.
5. אוקסימורונים שאומצו בלשון לא בהיבט הפרדוקס אלא כחלק מהמסר הלשוני:
מהפכה מאורגנת; במקרה בכוונה; סוג גלוי; קומדיה טראגית; שגיאה מחושבת; תמצית מפורטת; אומדן מדוייק; שינוי קבוע; פשטות מורכבת; כמעט תמיד; כמעט לעולם לא, וכדומה.
6. אוקסימורונים ההופכים לקלישאות:
בדיחה רצינית; נסיגה קדימה; מהפכה שקטה; לוחמי חירות; צבא שלום; אמת יחסית; מהירות איטית; המון בודד וכדומה.
7. יצירת פרובוקציה מחשבתית על ידי האוקסימורונים, על ידי הניגודיות הפנימית שבתוכם. הסתירות ולעתים הפרדוקסים, שבהם יוצרים האוקסימורונים פרובוקציות, מוציאים את האדם משלוות השיגרה והמקובלות, מושכים את תשומת ליבו, מאתגרים את חשיבתו, מכריחים אותו לחשוב, לפתח חשיבה מופשטת ששוב אינה מסתפקת בחשיבה הקונקרטית, להיות מעורב ולהתבונן בראייה נונקונפורמיסטית, היינו להיעשות נונקונפורמיסט בעצמו.
בהיות האוקסימורונים מיזוג של הפכים וניגודים נבקש להציג בהמשך שורה של אימרות, הגדרות והארות העומדות על ריבוי הפנים של האוקסימורון וטיבו כמפגש ניגודים:
• שני דיסונאנסים מולידים הרמוניה מוסיקאלית. (היינריך היינה)
• כל דיבור מעלה על דעתנו את ההוראה שכנגדו. (גיתה)
• הסתירה היא שורש כל תנועה וכל חיים; רק במידה שיש סתירה בדבר יש בו תנועה, שאיפה ופעולה. (עמנואל קאנט)
• אין השלמות שלמה בלי אי שלמות ואין הטוב בלי רע. (לייבניץ)
• החושך רב יותר מתחת לנברשת. (פתגם הודי)
• הוורד והחוחים, השמחה והצער מחוברים יחדיו. (סעדי)
• העמק הוא המגלה ביותר את ההרים. (פתגם)
• נשמתנו מלאה אלפי ניגודים פנימיים. (אפלטון)
• שום דבר אינו מתקדם שלא בעזרת הפכים: המשיכה והדחייה; התבונה והמרץ; האהבה והשנאה; כולם חיוניים לאדם. (וויליאם בלייק)
• כל רושם יגדל על ידי היפוכו. (ברנדין די סן־פייר)
• כל ערך קיים הגורם לנו הנאה מורכב מניגודים. (היינריך היינה)
 
פרדוקס
גם לפרדוקס אופי אוקסימורוני והוא בלתי נפרד מן הכתיבה האוקסימורונית. המושג פרדוקס נבנה משתי מלים יווניות עתיקות para שפירושה מעבר ו־doxa שפירושה דעה. כלומר, הצירוף משמעו מעבר לדעה. ומה היא הדעה? האם הדעה המקובלת המוסכמת? ואכן בביטוי הקונבנציונאלי השתמשו במושג פרדוקס כמשהו השובר דעה מקובלת, מוסכמות, הצגה "נכונה", "הגיונית". בחלוף השנים ובעיקר בדורות האחרונים הפרדוקס אכן שובר שיגרת לשון, אך איננו שקרי אלא אמת שנראית ככוזבת, שאיננה ניתנת להוכחה ומכאן ביסודה היא נונקונפורמיסטית.

הפרדוקס מתקבל על ידי חיבורן של מלים הנראות סותרות זו את זו. מילון אוקספורד לשפה האנגלית מוסיף לסתירה למוסכם או לשכל הישר כי הפרדוקס הוא אמירה לא סבירה לכאורה (ודוק — לא סבירה לכאורה). להלן כמה צירופים כאלה: מתיקות מרה; צחוק מר; נאמנות בוגדנית; כנות כוזבת; שתיקה מחרישת אוזניים; גמד ענק; אדיבות אכזרית; בטלה עמלנית; לחישה קולנית; מת חי; פחות הוא יותר; רצח חוקי; אויב אהוב; חזיר כשר; שקרן ישר; עמימות בהירה; בשר צמחוני; ידוען אלמוני; צניעות מתהדרת; מאמין כופר ועוד ועוד.
עזריאל אוכמני (אוכמני, 1978) הכותב על הפרדוקס הספרותי מגדיר אותו: "אימרה שנונה ומפתיעה, שהיא בסתירה חריפה למוסכמות, ולכאורה גם להיגיון... המיבנה היסודי של הפרדוקס: שני חיוויים סותרים זה את זה וקביעת מחבר ביניהם ("הדרך הארוכה היא הקצרה ביותר"). הפרדוקס לטוש־סיגנון, חושפני, מכוון נגד הפליסטריות, המוסר הבורגני החסוד... עשו בו שימוש כבר הרטוריקנים הרומיים - - - כצורה ספרותית היה הפרדוקס נפוץ בעיקר בסוף המאה התשע־עשרה ובראשית המאה העשרים (אוסקאר וויילד, ג. צ'סטרטון; ברנארד שאו). השירה המודרנית שקליטתה את העולם היא קליטה אירונית החזירה לפרדוקס, ככלי המשמש את האירוניה את חשיבותו הפיוטית:
 
דווקא בשמיים הולכת הרוח
בדרך הכבושה ביותר.
(נתן זך)
 
בשער הגדול שנפתח לך לרווחה,
מעשה שסתום חוסם דרכי.
(יהודה עמיחי)
 
אולם לא נצא ידי חובת דיוננו מבלי להזכיר את הפרדוקסים הקלאסיים המכניסים אותנו לדרך אין מוצא: ולא בכדי כבר סנקה הדגיש כי "הפרדוקס היא תשוקתה של המחשבה, כל פילוסוף המבקש להימנע מן הפרדוקס כמוהו כאוהב המבקש למנוע את עצמו מן החשק".
הבה נתבונן מעט בכמה מן הפרדוקסים הקלאסיים:
• כשאתה אומר: "אני משקר" ואכן זה אמת, אתה אומר שקר, הן אתה אומר ששקר בפיך ואמירתך זאת אמת, מסתבר שאתה משקר. (אוקלידס)
• אפימנידס אמר כי כל אנשי כרתים שקרנים הם והוא עצמו איש כרתים, כלומר הוא שיקר וכל הכרתים הם דוברי אמת. אך אם כך, גם הוא דובר אמת ואז הכרתים הם שקרנים וכך חוזר חלילה. (סנקה)
• אם לא אבד לך דבר הרי הוא ישנו לך, ומאחר שלא אבדו לך קרניים מסתבר שיש לך קרניים. (אוקלידס)
• האם אין פרדוקסים באמנויות רבות? האם יש לך פרדוקס גדול מאשר לחתוך בסכין חד את עינו של אדם כדי להחזיר לו את ראייתו? אם ייאמר דבר זה למי שאין לו ידיעה ברפואה, הלה יצחק לאומר. אם כך למה נתמה על שיש גם בפילוסופיה אמיתות הנראות כפרדוקסים בעיני חסרי הדעת. (אפיקטטוס)
וממרחקי הקלאסיקה אל ההארה החדשה כאשר הסופר והמחזאי ארתור שניצלר כותב כי "בלב כל אפוריזם, חדש שבחדשים, ואפילו בפרדוקס, פועמת אמת ישנה נושנה".
ואילו שלום עליכם מחזירנו אל המשפט האוקסימורוני על אופיו הפרדוקסלי: "אילמלא חושש הייתי להוציא פרדוקס מפי, הייתי אומר, כי באין יצר הטוב לנגדו לא היה יצר הרע מוצא לעצמו שום עבודה בין החיים"...
 
מקום הפכים שם תנועה — על העולם האוקסימורוני
המשורר יעקב כהן כתב: "מקום הפכים שם תנועה, ומקום תנועה שם חיים". ואכן העולם האוקסימורוני הוא עולם של הפכים מחוברים, של ניגודים צמודים ולכן איננו סטאטי. הוא יוצר תנועה מתמדת, תנועה של חשיבה, של סקרנות, של ניסיון לפיענוח, של היקלעות בין קטבים מנוגדים, של מעורבות אקטיבית, הן אינטלקטואלית והן נפשית וריגושית, במציאת הפשר, בתגובה להתייצבות מול האבסורד או הפרדוקס, בגיוס של האסוציאציות, בשותפות לנגיעה בעולם שאף הוא כולו תישלובת של ניגודים וסוד.
אלבר קאמי כתב כי "עולם זה כשלעצמו אינו הגיוני, וזה כל מה שאפשר לומר, אך מה שאבסורדי הוא העימות שבין העולם הבלתי ראציונאלי הזה לבין הכמיהה הפראית לבהירות, שקריאתה מהדהדת בלב אנוש". אי־ההיגיון הוא המציב את החידה, הכמיהה לבהירות היא המעוררת את תהליך הפיענוח, ההתנסות בתהליך היא התנועה והמעורבות היא החיים עצמם. ואכן, לא בכדי הדגיש המחזאי פרידריך דירנמאט כי "האבסורד הוא המומנט הפיוטי והאכזרי שבקיומנו". והנה שוב לפנינו השילוב האוקסימורוני של פיוטי ואכזרי כאשר הדברים מכוונים אל האבסורד שבקיום שדווקא משום שאינו תחום ומוגדר, מפורש וחד משמעי, אלא הוא צירוף של ניגודים, מרחב של התמודדות, סערה שבמעורבות ופיענוח, יש בו העוצמה של שירה בהיותך אתה היוצר של החיים והאכזריות שבחוסר השלווה, בטלטלה הבלתי פוסקת, בסערת המאבק ליצור משמעות.

המחזאי הרולד פינטר מטעים כי "אין גבולות קבועים בין הממשי ללא ממשי, בין האמיתי לכוזב. דבר מסויים לא מן ההכרח שיהיה אמיתי או כוזב, יכול הוא להיות גם אמיתי וגם כוזב בעת ובעונה אחת". ואכן, זה אחד ממאפייניו של העולם האוקסימורוני שעוקר את הגבולות בין הממשי והלא ממשי ודווקא על ידי חיבור שניהם יוצר בריאה חדשה שלה ריבוי פנים, חידתיות ותנועה בלתי פוסקת של יצירה.
כבר הפילוסוף הקלאסי הרקליטוס הדגיש כי "כל שהולך ומתפרד הולך ומתאחד, ומתוך הניגודים מתהווה האחדות היותר יפה, והכל בא מתוך הקרב. הנה בדברים אלה מצטייר התהליך של פרידה ואיחוד, של ניגודים שמתוכם צומחת אחדות חדשה, לא קונבנציונאלית, לא סטיריאוטיפית, אחדות שנקנית במאבק בלתי פוסק ובמעורבות ביצירתה.
דגש חזק על הניגודיות הזאת נמצא בדבריו של הסופר הצרפתי גוסטאב פלובר שכתב: "אני רוצה שתהייה מרירות מצוייה בכל מקום, סאטירת־בוז בעיצומם של שירי תהילה. היאוש צריך שיהא מעורב בהתלהבות, ריח עצי לימון בריח הפגרים". הנה לפנינו הביטוי העז לקיום אהדדי של הניגודים, שהוא מקור היצירה בכל תחומי החיים. ולא בכדי כתב הסופר ארתור קסטלר על הכרחיותה של יצירתיות זאת במדע כשהוא נותן לכך ביטוי אוקסימורוני: "ניתן לתאר יצירתיות במדע כפעולה של חיבור שתיים ועוד שתיים שתוצאתה תהייה חמש".
ובהקשר נוסף מזכיר היוצר הקלאסי אובידיוס את צמיחת היופי המופלא מתוך הניגודים. לדבריו: "קוצים דוקרנים נושאים לעתים קרובות שושנים יפהפיות".
יתרה מזו אין ההייחסות לעולם האוקסימורוני רק בהבטים של קליטה, פיענוח או מעורבות אלא אף עשייה, אקטיביות, כדבריו של הסופר פראנץ קאפקא: "יש דברים שאדם יכול להשיגם רק אם יעשה את המנוגד להם. על האדם לעזוב את ארצו כדי למצוא את ביתו שאבד".
השבירה האוקסימורונית של המוסכם, החד־משמעי, הבטוח, המרגיע, המעניק שלווה אינה קלה. לעתים יש בה הרגשה של התמרדות שתוצאותיה מכאיבות או מפחידות ולא בכדי כתב הסופר הצרפתי אלבר קאמי: "אבסורד טראגי צפון בסתירה שבין תשוקתו של האדם לחירות בלתי מוגבלת, לבין הכרתו הבלתי נמנעת שחירות זאת נתונה לו רק כחירות של הרס ושלילת החיים". ומכאן נדרשת מידה לא מעטה של תעוזה בצירוף של ההפכים, בזניחת הביטחון של החד משמעיות, תעוזה המתבססת על ההכרה הפילוסופית שאין אמיתות שלמות וחד משמעיות, וכבר הדגיש הפילוסוף אלפרד נורת ווייטהד כי "אין אמיתות שלמות, כל האמיתות הן אמיתיות למחצה".
ואולי, את הצירוף האוקסימורוני העז ביותר נמצא אצל הסופר ההומוריסטן שלום עליכם אשר שם בפי גיבור ספרו "מוטיל בן פייסי החזן" את האמירה המצמררת של היתום הקטן "אשרי יתום אני". אמירה זאת היא אולי ההגדרה המרוכזת ביותר, הנכאבת והאופטימית בעת ובעונה אחת ולכן גם האמיתית ביותר. כבר נאמר כי בין השחוק והבכי מפריד רק צעד אחד וצעד זה הוא ההומור, שאף ביסודות מהותו קיימת התפיסה האוקסימורונית. ואכן ההומור הוא מצד אחד מעורב, אמפאתי, מקבל, אוהב ומצד שני שומר על מרחק, על פרספקטיבה, נועז לשבור ולפרק, להיות נונקונפורמיסטי ולחיות את הניגודים כשהוא פועל מבפנים ומבחוץ בעת ובעונה אחת.
דווקא ריבוי הפנים של האוקסימורון מסלק את הרדידות של התפישה הפשטנית והסטיריאוטיפית של העולם, הופך אותו עמוק יותר מורכב יותר וחידתי יותר ומכאן גם קשה יותר לפיענוח ומלאכת הפיענוח הזאת בידי כל אחד מאיתנו. ודומה כי ניתן לשאול לעניינינו את דבריו של ש"י עגנון שכתב: "אני עושה את סיפורי לדלתות ותולה עליהם מנעולים, ויבואו המבקרים ויפתחו אותם".
 
הלוגיקה שבאי הלוגיקה

הן האוקסימורונים כשלעצמם והן המשפטים האוקסימורוניים נראים אי־לוגיים, סותרים את עצמם, מקבצי הפכים תמוהים, אך כל זאת בראייה שטחית בלבד. אם נעמיק להתבונן בהם נגלה כי לעתים קרובות הם מגלים את ריבוי הפנים של החיים והמציאות; הם פוקחים את עינינו להכיר שהדברים אינם חד משמעיים, כי לעתים קרובות הדברים סבוכים ואחוזים זה בזה; הם חושפים את האשליה של האמירה הבטוחה והמוחלטת, את שולי הכאב שבכל שמחה, את חוט השיערה המפריד בין טוב ורע, את המסיכות המסתירות פנים והעיקר הם עוקרים אותנו משלוותנו, מחדדים את ערנותנו ומוסיפים לנו מימד של פיכחות.
האם שורות הפתיחה של צ'ארלס דיקנס לספרו "סיפור של שתי ערים" אינן נותנות לנו את התמונה האמיתית, קורעת האשליות, של עולמנו האוקסימורוני.
היה זה הטוב שבזמנים, היה זה הרע שבזמנים
היה זה עידן החוכמה, היה זה עידן הפתיות,
היתה זאת תקופת האמונה, היתה זאת תקופת הכפירה
היתה זאת עונת האור, היתה זאת עונת האפלה,
היה זה אביב התקווה, היה זה חורף היאוש
הכל היה לפנינו, שום דבר לא היה לפנינו
כולנו הלכנו היישר לשמיים
כולנו הלכנו היישר בכיוון האחר.
מכאן דומה כי הכותרת, האוקסימורונית כשלעצמה, הקידמה היא בת אי ההיגיון, היא המצהירה על הלוגיקה שבאי הלוגיקה וראוי משפטו האוקסימורוני של ג'ורג' ברנארד שאו להישמע: "האדם ההגיוני משתדל לסגל את עצמו לעולם, האדם הבלתי הגיוני משתדל לסגל את העולם לעצמו, יוצא, איפוא, כי הקידמה תלוייה באדם הבלתי הגיוני". כל ניסיון לנקוט בחיינו בדרך ההגיונית בלבד תמוטט אותנו בסופו של דבר (ודומה כי ראוי בהקשר זה להזכיר את ספרו של מאכס פריש — "הומו פאבר", שגיבורו מחליט לעצב את כל חייו ולנהוג אך ורק על פי ההיגיון ובא אי־ההיגיון וטרף את כל קלפיו ובסיום חייו הוא מצווה להשמיד את כל כתביו שניסו לבסס את החיים על פי ההיגיון וההסתברות]. ומתחברים לכך אף דברי ויטה סקוויל־יוסט: "אחרי שנים רבות של ניסיון עצוב הגעתי למסקנה שאינך יכול להגיע למסקנה". משפט אוקסימורוני כשלעצמו המסיק שאינך יכול להסיק.
דווקא הביטחון בחד־משמעותיותם של הדברים ובהיותך מבין את הדברים ושולט בהם, הוא המטעים את הבילבול המוחלט וכדברי וולטר פ. מונדייל — "אם אתה בטוח שאתה מבין כל מה שמתרחש, אתה באמת מבולבל ללא תקנה".
הפסיכולוג קארל יונג כתב כי "חוכמתך יכולה לעשות הכל מלבד להחכימך". משפט אוקסימורוני זה אינו מדבר על חוכמה כהגדלת ידע, כיכולת אינטלקטואלית, אלא כחוכמת חיים שהיא לעתים חוכמת האי־חוכמה, חוכמת הרגש, חוכמת הלב, האינטואיציה, ההעזה לוותר על ההגיוני והברור, להכיר בשילוב של ההפכים, לגעת במיכלול ההבטים האוקסימורוניים של החיים.
ובהקשר זה אהובים עלי דבריו של סופר הילדים, הצייר והמאייר מוריס סנדק, שאף הם אוקסימורונים, שכתב: "הכרח שיהיה משהו נוסף בחיים מאשר שיהייה לנו הכל". האוקסימורון של משהו מעל לכל, הוא הנותן את הטעם, אף כי הגיונית אינו הגיוני, הן אין יותר מהכל, ו"יותר" אוקסימורוני זה הוא הנכסף.
 
הגברת הפיכחון
הן האוקסימורונים כשלעצמם והן המשפטים האוקסימורוניים מגבירים את הפיכחון, קורעים את האשליות ומעמיקים את ההבנה. כך, למשל, לדברי השחקנית פרל ביילי: "כמה מהכישלונות הגדולים ביותר שהיו לי היו הצלחות". החיבור בין כישלונות והצלחות הוא אוקסימורוני, אך בחיבור הפכים זה הארה של הבטים רבים: כישלון יוצר [הפילוסוף מרטין בובר דיבר על הכישלון היוצר, כישלון ממנו תצמח אמת חדשה, עשייה חדשה, דחף חדש ליצירה, הבנה חדשה של המציאות, או, כדבריו של המחנך יוהאן היינריך פסטאלוצי, עצם הכישלון הוא הצלחה, עצם ההתנסות, עצם השקעת הכוחות, עצם הרצון לחולל שינוי, גם אם לא צלח, הוא ההצלחה הגדולה, הוא הלקח החשוב, הוא ההיתנסות היוצרת].

הפיכחון הזה מלווה במסרים פסיכולוגיים שאינם פרי הקביעה, לעתים הבוטחת, לעתים החונקת, של האמירה הפסיכולוגית המלומדת, אלא דווקא דרך הביטוי האוקסימוריני רב הפנים ומשלב ההפכים, יש לאדם אפשרות לא מוגבלת ולא מתוחמת להיכנס לתוך הדו־שיח שלו עם עצמו.
חשיבות מרובה להפקעת הייחודיות המתנשאת שבמקומה באה הראייה כפולת הפנים של היותך ייחודי, עולם שלם ומיוחד, אך בה באותה שעה שכל אחד מאיתנו ייחודי וזכותו ואף חובתו לממש את ייחודו. ואכן, כדברי האנתרופולוגית מארגריט מיד "זכור תמיד שאתה ייחודי לחלוטין, ממש כמו כל אחד". אוקסימורון — ייחודי לחלוטין — כמו כל אחד, אך דווקא בסתירה לכאורה שבו מצוי המסר הפסיכולוגי שאתה עשוי לקרוא בו.
תובנות פסיכולוגיות עשויות לצמוח מתוך המשפטים האקסימורוניים השונים. נתבונן בכמה מהם:
ס.פ. ראמוז כותב — "הבודד הוא בעת ובעונה אחת האדם הבודד ביותר והפחות בודד בעולם", הצירוף האוקסימורוני בודד ביותר והפחות בודד הוא חיבור הפכים. אך האם עולמנו הנפשי איננו צירוף של הפכים? האם אין פן שלילי ופן חיובי בבדידות — מכאב תחושת הניתוק וחוסר הקשר מזה ועד המימוש העצמי בבדידות, שמחות הלב, השיח הפנימי, מקור היצירה?
המשורר האנגלי וויליאם בלייק כותב: "קל יותר לסלוח לאוייב מאשר לסלוח לחבר. לכאורה מיזוג הפכים, אך האם אין בגידתו של חבר, העוול שהוא עושה לך אינו כואב יותר, מר יותר, פוצע יותר מאשר מעשיו של אוייב ומכאן הקושי הגדול יותר לסלוח לו?
הפילוסוף פרידריך ניטשה כותב: "אין הכרת טובה, אלא צורה נוחה יותר של נקמה" צירוף אוקסימורוני של הכרת טובה — נקמה, אך האם אין בהכרת טובה לעתים גמר חשבון, לעתים התנשאות בכוח הכרת הטובה, לעתים ניסיון לגמד בעוצמתה את המעשה עליו אתה מכיר טובה? האם מחוץ למראית העין או למשמע האוזן לא מסתתרים מוטיבים של פגיעה, כעס על הצורך להכיר טובה, מס שפתיים וכיו"ב?
אוסקאר וויילד כותב: "המתח נורא, אני מקווה שיימשך". הצירוף האוקסימורוני של נורא ורוצה שיימשך, האם אין בו ביטוי שעל אף הקושי והמחיר של המתח הוא טעם החיים, הוא השומר את העירנות הוא הדוחף לעשייה וליצירה?
משפט אוקסימורוני רב תובנות הוא משפטו של ג'ורג' ברנארד שאו "שתי טרגדיות בחיים, האחת חוסר היכולת להשיג את תשוקות ליבך והשנייה כן להשיג אותן", ואל משפט זה ניתן לצרף את המשפט האוקסימורוני של אוסקאר וויילד — "כשהאלוהים רוצה להעניש אותנו הוא נענה לתפילותינו". האם הגשמת המישאלות אין בה המיזוג של סיפוק על רצונך ותפילותיך שנענו ובה בשעה העצירה, ההסתפקות, הפסקת החתירה, חידלון היצירה היעדר המניע להמשך של מאמץ ושאיפה קדימה?
אלכסנדר צייס כותב: "זיכרון הוא הדבר בעזרתו אתה שוכח". הצירוף האוקסימורוני של זיכרון ככלי לשיכחה, הוא עמוק פסיכולוגית ומרחב הבטים לו מהזיכרון הנוסטאלגי, המתרפק, הדבק בטוב שהיה, ועד הזיכרון המוחק, המצנזר, הדוחק את שאין רצון או שכואב להעלות אותו. ואכן לזיכרון ריבוי פנים והוא בידינו בריבוי תיפקודיו.
קארל יונג כתב: "אנו מגרשים את הזמן מפנינו ואנחנו שואפים שיחזור". הצירוף האוקסימורוני גירוש־החזרה, אכן מעלה מצד אחד את דחיקת הזמן שלנו, את הריצה קדימה, את רדיפת ההשגים והסתירה מגרשת הזמן למחר ומצד שני את הגעגוע שלנו לזמן, את כאבנו בחלוף הזמן ואת התרפקותנו עליו, את רצוננו בהחזרתו.
ואולי המשפט הנוקב של קארל יונג ייטיב מכל להאיר את התמונה: "הראה לי אדם שפוי ואני ארפא אותו למענך". הצירוף האוקסימורוני לרפא שפיות פותח עולם שלם, החל בריבוי פניה של אי־השפיות, המשך בדלותה שיעמומה של השפיות, דרך ההכרה שכולנו לא שפויים והשפוי הוא יוצא הדופן, ועד שכרה של אי־השפיות.
 
מסר פילוסופי־אידיולוגי
לעתים מן הצירופים האוקסימורונים ובעיקר מן המשפטים האוקסימורונים מתפרץ מסר פילוסופי, עולה אמירה אידיולוגית, העולם חדל להיות שטוח באמירות החד־משמעיות והופך להיות מעוגל ורב פנים.
הסופר הצרפתי אלבר קאמי אמר: "אהבתי לארצי כל כך גדולה מכדי להיפך ללאומני". לכאורה אהבה גדולה לעמך ולארצך — המכונה אף לאומיות — עלולה להפוך אותך ללאומני, ולאומנות יש בה סממנים של גזענות, תוקפנות, קיצוניות אותן דוחה קאמי מכל וכל.
מסר אידיולוגי פוליטי בעל אופי כללי נוכל למצוא בדבריו של ההוגה והמסאי וולטר ליפמן שכתב: "הממשלה החשובה ביותר היא זאת המושלת פחות ביותר". לכאורה ממשלה לא מושלת אוקסימורון המוליך לאבסורד ולמעשה דווקא צירוף הניגודים מעיד על אידיולוגיה של התרחקות מעריצות וכפייה, הגברת מידת החירות האזרחית, ההכוונה והאחריות והניהול ולא השליטה, הסמכות וההשתלטות.

ממשפטים אוקסימורונים רבים עולה הביקורת על הפוליטיקה, על שיטות הממשל, על השקרים המוסכמים שבשיח הפוליטי. דומה כי דווקא ריבוי הפנים האוקסימורונים, מימזג ההפכים שבו, הפרדוקסים, האבסורדים, הם הביטוי ההולם ביותר לפוליטיקה ולממשל.
די אם נצא מן המשפט האוקסימורוני של ג'ורג' אורוול: "מלחמה היא שלום, חירות היא עבדות, בורות היא כוח", ותצטייר התמונה במלוא הסתירות שבה. ולא בכדי מדגיש הפתגם הגרמני: "הרוצה למשול חייב לשמוע ולהיות חרש, לראות ולהיות עיוור". הצירופים האוקסימורונים לשמוע ולהיות חרש, לראות ולהיות עיוור, מעלים את מהלכי הממשל והפוליטיקה: השמיעה הזהירה, הערנות הגדולה והבוחנת־כל עם החירשות, ההתעלמות ממה שכדאי להתעלם ממנו, הראייה הבולשת והקולטת כל פרט וכל ניע וכל התארגנות והעיוורון ממה שכדאי מטעמים אינטרסנטיים להתעלם ממנו.
ומכאן אל המשפט האוקסימורוני המר שאמר הארי הרשפילד: "בפוליטיקה טופחים לך על הגב כדי שידעו איפה לתקוע את הסכין". הצירוף האוקסימורוני של טפיחת גב שהיא, לכאורה, חיובית משבחת ומעודדת עם תקיעת הסכין בגב התוקפנית והרצחנית.
ואשר לדרכים העקלקלות של הפוליטיקה מיטיב להביע זאת המשפט האוקסימורוני הקצר של גרי בראון — "אנו הולכים לפנות שמאלה וימינה באותו זמן", או אמירתו של מי שהיה שר האוצר בממשלת ישראל שמחה ארליך: "אני לא אומר את מה שאני מתכוון — ואני לא מתכוון למה שאני אומר".
הבט אחר, שדווקא הביטוי האוקסימורוני מחדד אותו, שלא תמיד אנו קולטים את מהותו ולרוב נאחזים רק בחלק החיובי לכאורה שבו, הוא ביטויו של ה.ל. מנקן: "הממשלה הרעה ביותר היא זאת המוסרית ביותר". השילוב של הרעה ביותר והמוסרית ביותר לכאורה תמוה, אך הוא חד ונוקב. אילו רעות נעשו בשם המוסר הקיצוני, כמה רדיפות נערכו להגנתו, כמה הגבלות הוטלו, כמה גזירות נגזרו וכמה עוול קיים בזכות מוסריות קיצונית כזאת.
 
משפטים אוקסימורונים
משפטים רבים בשיח היומיומי, הפוליטי, המקצועי והספרותי מכילים אוקסימורונים או הם כשלעצמם בעלי אופי אוקסימורוני. כך, למשל, הסופר הפולני סטניסלב לק מבקש לתאר פלוני שמידת בורותו היא עצומה, שאין הוא יודע דבר בשום תחום ובשום נושא, והוא כותב עליו: "אפילו בורותו היא אנציקלופדית", כלומר ממש אנציקלופדיה של אי־ידיעה. בחר בסדר א"ב ערך כל שהוא ותגלה שהבורות חוגגת.

המשפטים האוקסימורונים חובקים את כל תחומי החיים והעולם, מבליעים ביקורת מוחצת דווקא על ידי ההפגשה של האסוציאציה החיובית עם האמירה השלילית. כך, למשל, בעיתון הסאטירי "דבר אחר" מופיע המשפט "על שלושה דברים העולם עומד וכך הוא נראה". חציו הראשון של המשפט על שלושה דברים פותח את האסוציאציות לאמירות החיוביות המעלות יסודות חיים כמו "תורה, עבודה, גמילות חסדים" ובא סיומו של המשפט ומנפץ את הנזכר ומצביע על נלעגותו של העולם.
המשפטים האוקסימורונים יוצרים להם מילונים אוקסימורונים שלהם. כך עושה הסאטיריקן אפרים קישון: "לפארטאץ מילון משלו: זה יהיה בסדר — פירושו אסון; סמוך — הדבר בלתי אפשרי; תיכף — שעתיים; יום־יומיים — שנה; אחרי החגים — לעולם לא".
הצירוף האוקסימורוני החד והפוצע אי־החיים, מאיר במשפט האוקסימורוני בעוצמה אדירה את אומללותו של אדם שאינו יכול להפוך חייו לחיים שהיה רוצה לחיות. הן כך כותב הפילוסוף והמחנך הרדיקאלי האמריקאי פול גודמאן: "מה שאני רוצה אינני יכול, מה שאני משתוקק לו נאסר עלי, מה שמוטל עלי אינני רוצה, מה שאני חייב לא אעשה, אי־חיים אני מנהל".
הביטוי האוקסימורוני לחיות אחר כך [חיים עכשיו לא אחר כך] מחזיר אותנו אל אי־חיים עליו כותב הסאטיריקן האנגלי ג'ונתן סוויפט "לאמיתו של דבר מעטים הם האנשים החיים בהווה; רובם מתכוונים לחיות אחר־כך"...
כזה הוא אף משפטו האוקסימורוני של הפילוסוף האמריקאי, הנרי דיוויד תורו שכתב: "הוי, אלי, להגיע אל רגע המוות רק כדי לגלות שלא חיית כלל פעם".
בניסוח אוקסימורוני רב משמעות מעלה שחקנית הקולנוע מרילין מונרו תחושת אי־חיים שלה כשהיא אומרת: "הייתי בלוח השנה, אבל מעולם לא הייתי בזמן".
לכאורה, מה לך עז יותר מאשר הפכים מוחלטים וחתוכים כמו חיובי ושלילי, אך האוקסימורונים והמשפטים האוקסימורונים רואים גם את הפוטנציאל החיובי בתוך השלילי, מבטלים את ההחלטיות הממיתה, מצביעים על אפשרות של צמיחה.

הקולנוען הגדול, ממייסדי אימפריית הקולנוע "מטרו־גולדווין־מאייר", סמואל גולדווין אמר: "זה מצב בלתי אפשרי, אבל יש בו אפשרויות". הבלתי אפשרי שוב אינו קיים, ליהפך. הוא מאתגר, הוא מעורר לבחינה, לעשייה, הוא מרחיק את היאוש ופותח דרך להתנסות וליצירה.
הסופר הצרפתי רומן רולן במשפטו האוקסימורוני משלב את הניגודים טרגדיה־הידד, מיילד מתוך טרגיות הקיום את הקריאה החיובית — "הידד": החיים מה הם? טרגדיה אחת, הידד!" וברוח דומה כותב הסופר האמריקאי ברנארד מלמוד: "החיים הם טרגדיה מלאת שמחה".
 
מבנים אוקסימורונים
למשפטים האוקסימורונים יש מיגוון של מיבנים אשר בעצם המיבנה המיוחד שלהם נמצאת התרומה הממשית לביטויים האוקסימורוני ולמסר של הדברים. מבנה מאד נפוץ הוא מבנה משפט בן שני אגפים שלכאורה מכפילים את עצמם וכשאתה נלכד באשליית ההכפלה באגף השני של המשפט אתה נוכח כי בו נהפכת המשמעות, הדברים נמשכים לכיוון אחר, המסר משתנה לחלוטין. ג'ון פ. קנדי כותב: "הבה לא נקיים לעולם משא ומתן מתוך פחד, הבה לא נפחד לעולם לקיים משא ומתן". הפחד מתפקד כאן בשני האגפים, אך משמעות תיפקודו שונה ובכך משתנה המסר.

והנה כמה דוגמאות נוספות:
"האם אתה משנה את דעתך או דעתך משנה אותך"?
"אנו שונאים אנשים מסויימים מפני שאיננו מכירים אותם, ולא נכיר אותם מפני שאנו שונאים אותם". (צ'ארלס למב)
"כשאני שרוי בצער אני נכסף אל השימחה וכשאני מלא שימחה אני מפחד מפני הצער". (הלל צייטלין)
"במקום בו נישואים ללא אהבה שם אהבה ללא נישואים. (בנג'מין פרנקלין)
הלקח היחיד של הניסיון הוא שלניסיון אין כל לקח. (אנדרה מורואה)
החולי הוא זיקנה מקרית, אך הזיקנה היא חולי טבעי. (עמנואל הרומי)
בדומה לכל התיירים הגדולים, ראיתי יותר משאני זוכר, ואני זוכר יותר מאשר ראיתי". (בנימין דיזרעאלי)
"באירופה גברים ונשים מזדווגים מפני שהם אוהבים זה את זה, באיי הדרום הם אוהבים זה את זה מפני שהזדווגו". (פול גוגן)
• "הירא פן יסבול, כבר סובל את אשר ירא מפניו". (מונטין)
• עושר בניכר — מולדת; עוני במולדת — ניכר". (פתגם ערבי)
• "העניים מבקשים בשר לקיבתם והעשירים — קיבה לבשרם". (תומאס פולר)
• "יש לך די זמן לחשוב על העתיד כאשר אין לך עתיד לחשוב עליו. (ג'ורג ברנארד שאו)
מבנה דומה נמצא במשפטים האוקסימורונים אשר משווים בין שני אגפי המשפט ומתוך השוואה זו עולה המסר המנוגד, הנונקונפורמיסטי, למשל:
• "מוסר האומה דומה לשיניים שלה — ככל שהן רקובות יותר כך זה כואב יותר כשאתה נוגע בהן". (אוסקאר וויילד)
• "המדע בלי דת נכה רגליים והדת בלי מדע עיוורת". (פיליפ פראנק)
מבנה דומה ועם זאת שונה נמצא במשפטים האוקסימורונים הבנויים אף הם משני אגפים כאשר האגף השני במשפט מבקש להבליט ולהעצים את היפוך התיפקוד ההולם את האגף הראשון, את שיבושו, את שימושו לרעה וכיו"ב. למשל:
• "הדוגמה המוזרה ביותר של מוסיקה שמטרתה מחוץ לה הוא שיר הערש; מטרת שיר הערש היא להרדים את התינוק, כלומר שלא יהיה שומע יותר כלום". (ו.ה. אודן)
• "דיפלומט הוא אדם ישר הנשלח לחוץ לארץ כדי להפיח כזבים למען מולדתו".
• "היא היתה סופראנו מן הסוג שבדרך כלל משתמשים בו בלוויות כדי לעורר צער". (ג'ורג' אד)
• "הפייסן מאמין שאם ימשיך לזרוק אומצות בשר לנמר, בסופו של דבר יהפוך הנמר לצמחוני". (היווד ברון)
משפטים אוקסימורונים לא מעטים בנויים על לקיחת ניב מקובל, פתגם נפוץ, ציטטה מוכרת ושבירתם, או הובלתם למקום שונה, או הרחבת משמעותם, או היפוך מבעם. למשל:
• "אני חושב שאני חושב, מכאן שאני חושב שאני קיים". (אמברוז בירס) [וזכור משפטו של הפילוסוף דיקארט "אני חושב משמע אני קיים"]
• "אה, ימי נעורינו, ימי העבר הטובים, עת היינו כה אומללים!" (אלכסנדר דיומא) [ההתרפקות במבעה השגור על ימי העבר הטובים והשבירה: עת היינו כה אומללים"]
• "אני מת מעבר לאמצעי". (אוסקאר ווילד) [הניב המקובל חי מעבר לאמצעים]
• "כלל הזהב הוא שאין כללי זהב". (ג'ורג' ברנארד שאו) [הציפייה היא לפירוט כללי הזהב והפיכחון האוקסימורוני הוא שאין כללי זהב]
• "ה'אני מאמין' שלי — אינני מאמין". (יהודה עמיחי) [אתה מצפה לניסוח "אני מאמין" על פי הנוסח המקובל ומקבל את הסטירה האוקסימורונית — "אינני מאמין"]
• הייה ריאליסטי — חתור לבלתי אפשרי. (פאולו קואלו) [הביטוי השגור "הייה ריאליסט" דוחף אותך אל האפשרי ובא האגף השני ומפריך את הדברים "חתור לבלתי אפשרי"]
• הייה ריאליסטי, צפה לנס. (אושו)
• "אנו למדים מן ההיסטוריה שאי־אפשר ללמוד ממנה דבר. (הגל) [אתה מצפה לפירוש המשפט הנפוץ "ללמוד מן ההיסטוריה" על החיובי, התרבותי והמדיני שניתן ללמוד ממנה ובא האגף השני של המשפט — ש"אי אפשר ללמוד ממנה דבר"]