פרק ראשון: יום ראשון, ה־1
יומני הסודי ביותר,
נכון בסרטים כשאנשים מאוהבים הם מתנשקים כאילו שהם מנסים להוציא אחד לשני חתיכות מזון שנתקעו להם בין השיניים? גם הכלב שלי שְטִינְקֶר, שמאוהב באחד הצעצועים שלו, עושה את הדבר הזה. או שאולי הוא פשוט לועס את הצעצוע שלו. אין לי מושג. קשה לדעת. בכל מקרה, מעורבים בעניין הרבה מאוד מצמוצי שפתיים והרבה רגשות עזים.
האנשים בסרטים תמיד מצליחים להימנע מהצטברות קצף בקצות הפה. שְטִינְקֶר, לעומת זאת, אינו דוגל במדיניות הזו. יכול להיות שזה בגלל ששחקני הקולנוע רק עושים את עצמם כאילו שאכפת להם האחד מהשני, ואילו האהבה ששְטִינְקֶר חש לצעצוע שלו היא אמיתית.
אני קוראת לצעצוע שלו האִיכְס־הלָעִיס. אף אחד מאיתנו לא יודע בתור מה הוא התחיל את חייו - אולי זה היה דובון, ואולי זוג תחתונים. אבל מסתבר שכל דבר שכלב ביגל אוהב כל־כך הרבה וכל־כך חזק במשך כל־כך הרבה שנים, מקבל צורה שהמוח האנושי אינו מסוגל לזהות. כה חזק הוא כוחו של הריר הכלבי.
לא מזמן, כשרחשי הלעיסה והריר המטפטף וריח הרוק הכלבי נעשו בלתי נסבלים עוד יותר מבדרך־כלל, החלטתי לזרוק את האיכס־הלעיס. לקחתי פח אשפה, נעמדתי בנחרצות מול שְטִינְקֶר, התכופפתי ונגעתי באוזן או ברצועת הגומי או השד־יודע־מה־זה־היה של הצעצוע המחריד הזה.
ושְטִינְקֶר התחרפן! הוא נהפך לגוש זועם, נוהם, נושך ויורק, והצליח להפחיד אותי כל־כך, עד שזינקתי על השידה. (הוא נראה כמו איש־הזאב מהסרט החדש הזה שאני מתה לראות.)
למרבה המזל, אני מקפידה לשמור את החדר שלי בבלגן מקסימלי, כך שהיו לי אינספור חפצים בהישג יד. יידיתי אותם לעברו עד שהוא נסוג. אם החדר שלי היה מסודר, כמו שאמא שלי רוצה, קיים סיכוי סביר בהחלט שהייתי נטרפת על־ידי כלב בִּיגְל רצחני.
נוסף על כלב הביגל הזקן והמסריח שלנו, שְטִינְקֶר, אנחנו מגדלים עכשיו גם את הבת שלו, או כמו שאנחנו מכנים אותה, הכָּלְבַּת שלו, שְטִינְקֶרבֶּל, שבאה לעולם בעקבות הנישואים הלא־רצויים בין שְטִינְקֶר לבין מַרְשְׁמֶלוֹ, הכלבה של אַנְגֶ'לִינָה. (למה אני מספרת לך את זה שוב, יומן? אתה בטח זוכר את כל זה, נכון?)
אז בחזרה לשְטִינְקֶרבֶּל. הבוקר, שְטִינְקֶרבֶּל ברוב טיפשותה דִשדשה לעבר שְטִינְקֶר - שהשקיע את כל־כולו באיכס־הלעיס האהוב שלו. היא נגסה באיכס־הלעיס והתחילה למשוך אותו.
מיד זינקתי על השידה, הרמתי דוב מקרמיקה וכיוונתי אותו היישר אל עבר המלתעות של שְטִינְקֶר. הכנתי את עצמי לרגע שבו הוא יהפוך מכלב שמן לכלב־איש־זאב שמן, אבל הוא לא עשה כלום...
למעשה, הוא אפילו כִּשכֵּש קצת בזנב. (הוא אף פעם לא מכשכש בזנב, כך שהזנב שלו חרק כמו מִפְרקים של איש זקן.) ואז שְטִינְקֶרבֶּל משכה ממנו את האיכס־הלעיס, קפצה על המיטה שלי, והתחילה ללעוס אותו בעצמה. אתה קולט? שְטִינְקֶר נתן לכַּלְבַּת שלו את הדבר שהוא הכי אוהב בעולם. באותו רגע נחתה עלי תובנה חשובה: אני ממש רוצה לשרוף את כיסוי המיטה הזה.
וגם תובנה נוספת - שְטִינְקֶר הרבה יותר טיפש משחשבתי.
אופס. בדיוק נזכרתי שהייתי אמורה להתקשר לאִיזָבֶּלָה ולהזמין אותה לבוא כדי שנלמד מתמטיקה יחד. היא פוחדת שהיא תיכשל ושתיאלץ לתקן את הציון בחופש הגדול.
לא שאני יכולה לעזור לה יותר מדי. אני לא כל־כך טובה במתמטיקה בעצמי. כל התחום הזה נראה לי תמיד קר ונטול רגש.
המורה אומר ששתיים ועוד שלוש הן חמש, אבל אף אחד לא שאל את שתיים הקטנה והמסכנה האם היא בכלל רוצה להתחבר עם שלוש, ועכשיו כששתיים ושלוש שוות חמש, הן אמורות להיות חברות־הכי־טובות־לנצח, או משהו כזה? רק בגלל שאיזה מתמטיקאי קבע שזה ככה? ואני בטוחה שאני לא היחידה שחושבת ששבע זומם משהו.
אני שונאת מתמטיקה.
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
- לשמור רשימת מועדפים משלך
- לקבל המלצות קריאה אישיות
- לדעת על ספרים חדשים ומבצעים
