השרביט של איינטרוך

פרק ראשון: 1
שקיעה על הגג

 המלכה לא הייתה שביעת-רצון מהנסיך שכרע ברך לפניה, ובהינף אצבעותיה דרשה לסלק אותו מההיכל. הכסילות כבר לא הפליאה אותה כמו בעבר, רק התישה בכל פעם מחדש. בזבוז אווילי של זמן טוב. הכרוז המלכותי הקיש פעמיים על רצפת השיש הלבנה בשרביטו הארוך. כל הפיות המתלחששים חדלו ושקט השתרר בהיכל המלכותי. כל העיניים ננעצו בכרוז, וחזרו לנסיך.
"הוציאו את הנסיך מהארמון!" קרא, וקולו הדהד בין עמודי ההיכל יחד עם קול הקשותיו.
שני שומרים שעמדו עד כה לאורך הקיר צעדו עתה בזריזות.
"היו ציפיות, הוד מעלתך, שדווקא הנסיך הוירטוני ימצא חן בעיני המלכה," הכרוז המלכותי לחש באוזני המלכה לאחר שחזר למקומו.
"לעולם אל תצפה לדבר, איינטרוּך. אני לא אוהבת לאכזב אותך."
"כן, מלכתי."
השומרים ביקשו להרים את הנסיך מהרצפה, אך הוא סירב. גופו היה קמוץ ופניו הארוכים שקועים בקפלי גלימתו הזהובה. השומרים התעקשו והתאמצו להרימו בכוח. הנסיך אז חשף את פניו בתנועה פתאומית לאחור. מישהו צריך לשלם על העלבון, על ההשפלה שספג מול כולם. הוא ניער את הגלימה לידיהם של השומרים ופרץ קדימה, רץ לכיוון המלכה, שברי משפטים ניתזים מפיו ובידו פגיון מושחז שהוציא מתוך חולצת המשי שלבש.
כס המלכות ניצב על במה מוגבהת, תשע מדרגות מעל רצפת ההיכל. לאיש אסור היה לעלות בהן או להניח עליהן את רגליו ללא אישור המלכה. והנסיך כבר היה קרוב.
המלכה התרוממה מכורסתה, והתייצבה זקופה מולו, ידיה לצדי גופה, שמוטות בתוך השרוולים הרחבים, ופניה שלווים.
הנסיך דילג על המדרגות שתיים-שתיים. היד האוחזת בפגיון כבר הושטה לפנים, צמאה לדם של כבוד.
איינטרוך לא זז ממקומו. מהמקום שבו עמד הניף את השרביט וערף את ראשו של הנסיך באבחה אחת. הראש התרומם באוויר ונפל בין האורחים. הגוף עצר באחת, קרס על המדרגה השישית והתדרדר לאחור, עד שנעצר למטה.
שלולית דם נקוותה מצווארו של הנסיך, ועיניו הכבויות הציצו אי-שם למרחב.
משרתת צעירה פרצה מתוך הקהל הצדדי, מתחננת ללא מילים שהכרוז ירשה לה לנקות את שרביטו. איינטרוך פסע לאט במורד המדרגות והעמיד את השרביט סמוך לראשה. המשרתת הוציאה מטפחת נקייה והחלה מבריקה את המתכת הארוכה.
על הזלזול במלכה ופגיעה בכתר, כעת ישוב הנסיך לארצו ללא כבוד. הגוף יחזור לאדמת אבותיו, אבל הראש יישאר כאן; יושלך היום או מחר מחלון הארמון לסלעים המשוננים בתחתית המצוק, לקול צהלת העורבים.
"איינטרוך, אתה חושב שהשמנתי?" שאלה המלכה, בעוד שהשומרים גוררים את גופתו של הנסיך ונערות-סמרטוטים מצחצחות את רצפת השיש והמדרגות. בידיה הסתירה קופסה קטנה שבה נהגה לשמור מעט מהתרופה שנקבעה עבורה. היא הרימה מעט מהאבקה על קצה הציפורן, ושאפה אותה אל נחיריה.
נערות-הסמרטוטים פעלו קרוב מאוד למלכה, ואיינטרוך נדרך לכל אפשרות. "מלכתי," הרכין איינטרוך מעט את ראשו, "היית ונשארת היפה בנשות ארל. ואני לא רואה שהשמנ... מלכתי, פנייך!" איינטרוך מיהר לעמוד בין המלכה לחלל ההיכל, מסתיר את מעשיה מן ההמון. במטפחת עדינה ניגב את שפתיה ואת קצה אפה. כשהמלכה נותרה ללא דופי, שב למקומו.
שני עמודי אבן ניצבו משני עברי הכורסאות המלכותיות. סופר כי בבסיסם טמנה המלכה הראשונה את הוריו של בעלה הבוגדני. מאז אותה שושלת קצרה, המלכות בממלכת ארל לא הותירו מורשת שהשפיעה על ספרי ההיסטוריה, עד שהמלכה ניאלס התיישבה על כס המלכות.
לאחר שבעלה, המלך, נמצא מת במיטתם, מינתה המלכה את אחד משומריה לתפקיד הכרוז המלכותי ונפטרה ביעילות מכל אויביה; בתוך ומחוץ לארמון – ביניהם גם הכרוז הקודם, שהיה חביבו הארור של המלך.
"עד מתי תמשיך המלכה להחיות תיקווה בלבם של נסיכים צעירים ונמהרים? הרי היא יודעת שלא תמצא ביניהם אחד הראוי לה." איינטרוך הקיש שלוש פעמים בשרביט. כל הנוכחים ידעו שעליהם לעזוב את ההיכל המלכותי, גם השומרים והמשרתים.
המלכה הניחה את כתר הנוצות והזהב על כס המלך הריק ונשמה לרווחה. היא השתרעה בתוך הכורסה והוציאה מתחת לחולצתה שרשרת, עליה הייתה תלויה קשית כסף קטנה. נמאס לה לחפש בעל ראוי. היא הכניסה את קצה הקשית לאפה ושאפה פעם נוספת מהתרופה הוורודה, שאיפה ארוכה יותר. "אוי, יקירי..." עיניה נעצמו בנחת וראשה נטה לאחור. היא נשמה לאט ועמוק. זרמי חום נעימים חלפו בגופה. "תשכב איתי?" שאלה מתוך הרגל.
איינטרוך נעמד מול הכורסה המלכותית. המלכה פישקה את רגליה כרוחב גופו, הפשילה את שמלתה וחשפה את ירכיה, ממתינה שיכנס. הוא הביט עליה מתנשמת. הוריד את מכנסי הכרוז, קיפל אותם בקפידה והניח על גב הכורסה. כך עשה גם לחולצה, לכובע, לגרביים ולגופייה. הידיעה כי הוא שותף לכל סודותיה הגבירה את משיכתה אליו. ידיים מוכרות אחזו בשוקיה והרימו את זוג רגליה הלבנות, עד שהרגישה אותו מגיע. רגליה נכרכו סביב מותניו, מושכות אותו לתוכה עוד ועוד. היא פערה את עיניה – המלכה אהבה לראות את הכרוז שלה מעליה.
פעמון המגדל צלצל, ואיינטרוך נאלץ לצאת לפני שגמר. המלכה נהמה במורת רוח.
הם התנקו זו בזה ולבשו את בגדיהם ברשמיות.
כשהשניים היו לבושים כהלכה, הבריש איינטרוך רבב דמיוני מכתפיה של המלכה, לקח לידיו את השרביט והקיש בהיכל צליל רועם. אלו מצוות הארמון שתפקידם חייב נוכחות, נכנסו ראשונים. בסופו של דבר שב ההיכל והתמלא.
"מה קרה, מי הגיע?" זעף איינטרוך מול לֶאדְבֵר, רב-המשרתים.
"מלכתי... אדוני, מחזר נוסף הופיע בשער הארמון. הוא מבקש לראותך," אמר, והשתחווה.
"עוד אחד?" התייפחה המלכה. "מה יש להם, איינטרוך? מדוע הם אינם מניחים לי? מדוע אני לא יכולה להזדקן בשקט?... אוי, מה הסיכוי שהנסיך הזה לא יהיה צעיר מטומטם? והמלכים, כולם, סמרטוטים זקנים אחד אחד... כן? שכחת משהו?"
גם איינטרוך תהה מדוע רב-המשרתים נותר לעמוד כפוף במקומו.
"הוד מעלתך. האורח, מלכתי. המחזר, הוא לא... הוא לא בדיוק... אני מתכוון לומר, שזה הפעם דווקא לא..."
"מה הוא מלמל שם, איינטרוך? שהשמיים ייקחו את נשמתך העלובה. דבר, בנאדם!"
"רב משרתים," אמר איינטרוך באיפוק – אחרי הכול, לאדבר לא היה אשם בתחושה הכבדה שחש באשכיו. "אם לשונך מפריעה לך לדבר מול המלכה, אוכל בקלות להסירה. ויש טבחיות בארמון שישמחו לקבל עזרה עם הדליים. עכשיו, דבר. מאיפה הנסיך שהגיע עכשיו?"
רב-המשרתים בלע רוק; עווית קהה חלפה על פניו. הוא גמגם, "המחזר הוא לא נסיך, הוד מעלתך. הוא... הוא אדם פשוט," ורכן להשתחוות פעם נוספת.
"איינטרוך, מה הוא אמר?" שאלה המלכה.
"הוא אמר, מלכתי, שהמחזר שבא לבקש את ידך הוא דוכס."
"לא. סלח לי, אדוני, אבל המחזר... הוא לא דוכס."
"אבל אמרת שהוא איש פשוט. אז מה הוא, מרקיז?... לא מרקיז? רוזן."
"לא רוזן," המשיך רב-המשרתים בהתנצלות.
"שאני אמות," אמרה המלכה. "הגיע ברון לבקש את ידי." היא צחקה. אפילו באיינטרוך הרעיון העלה גיחוך.
לאדבר הרים מעט את עיניו. "כנראה לא הסברתי את עצמי. מה שהתכוונתי לומר הוא, שהמחזר שהגיע לארמון הוא... אדם פשוט, הוד מעלתך. איכר, לפי בגדיו."
"איכר?" פניה של המלכה כבר לא היו משועשעים. "חוצפה כזו לא נשמעה מעולם."
"מעולם, הוד מלכותך," הסכים עמה איינטרוך ובחן את המולת ההפתעה שהחלה להתפשט בהיכל. הוא הקיש פעם אחת בשרביט על רצפת השיש, וההיכל דמם. "מעולם לא נשמעה חוצפה כזאת בהיכל המלכותי!"
כל הנוכחים נשאו מבטם מעלה ונדו בראשיהם חרש בהסכמה. איינטרוך חייך בשביעות רצון.
"הוד מעלתך, תרצי שיביאו קנקן מים עם פלחי לימון?"
"כן, יקירי, למה לא," השיבה המלכה. "איזו חוצפה." איכר לא יכול להיות מחזר! והחצוף הזה חוצה עכשיו את שערי הארמון בבגדים המסריחים שלו, עובר את השומרים ומחייך אליהם רק כי הם לא יכולים לגעת בו. מבקש לראות את המלכה... איזו חוצפה יש לאנשים בימינו.
"גברתי, עלייך לקבל את הבקשה ולראותו, לכל הפחות. כך החוק קובע. ובמעמד של מחזר מן המניין... אם המלכה תרצה, נתלה אותו מאוחר יותר בכיכר הראשית, כדי ששאר חבריו האיכרים יראו ויסיקו את מסקנותיהם להבא."
"איך זה שעדיין לא שינינו את החוק הזה?"
"למיטב זיכרוני, כדי לשנות חוק מתוך דיני חיזורים ונישואין, על גורלה של שושלת המלוכה להיות מוכרע במעשיו של צאצא יחיד", ציטט איינטרוך מספר-החוקים הראשון.
"מה זה אומר, לאיסנדה? החכמים בימי קדם באמת ציפו שמישהו יצליח להבין את הטקסטים שלהם?"
"זה אומר שמלכתי תצטרך להרוג את חמה הזקן, או להמתין למותו הטבעי, כדי שתוכל לשנות את החוקים כרצונה."
המלכה פלטה נחרת צחוק קטנה. "אני אומרת לך, איינטרוך, רק גברים שלא נגעו בגוף של אישה יותר מדי זמן מתנסחים בצורה סתומה כזאת... אוי, העולם כבר לא מה שהיה פעם."
"כן, מלכתי."
"אני צריכה להיות קיסרית... רב משרתים, מדוע, אתה, עדיין, כאן?"
"הוד מעלתך, אני... מה מלכתי רוצה שאני אעשה עם המחזר שהגיע?"
"עם המחזר?" תהתה המלכה. "שנכניס אותו עכשיו?" שאלה את איינטרוך בלחש.
הכרוז כיווץ את גביניו במחשבה מהירה. "זה דווקא יכול להיות משעשע. אבל אני רואה שהמלכה כבר איבדה את סבלנותה להיום, אז ייתכן שיהיה עדיף להמתין עם התלייה למחר. מה שהייתי ממליץ עכשיו למלכה הוא להכין את אמבט הגג ולעלות לטבילה. עוד מעט תתחיל השקיעה, ואני יודע כמה המלכה אוהבת לגמור מול שמש דועכת."
המלכה ניגבה דמעה. "אני אוהבת כשאתה דואג לי."
"המלכה תקבל את המחזר מחר," אמר הכרוז לרב-המשרתים. "שכן אותו בחדר ראוי למעמדו. בבוקר, שיתנקה ויהיה מוכן להופיע בפני המלכה. אני רוצה שהוא ירחץ את עצמו טוב לפני שהוא מגיע לכאן, לאדבר. ועוד דבר, אני רוצה שלושה שומרים צמודים אליו כל הזמן. הוא לא עושה את הצרכים שלו בלי שמירה. ברור? אתה צריך שאני אחזור על זה?"
"לא, אדוני. שלושה צמודים אליו כל הזמן."
"ואני לא רוצה שהוא ישתין לי בארמון, לאדבר. אתה שומע?" אמרה המלכה ממקומה והפנתה אצבע מאיימת.
רב-המשרתים השתחווה עמוקות. "כן, הוד מעלתך. המחזר יעשה את צרכיו מחוץ לארמון. הכול יעשה כפי שציוותה."
המלכה הרימה את עיניה לתקרת ההיכל ונשמה. מעל ראשה נאבקו הכוחות הקדומים בשלל כלי נשק צבעוניים. היא מעולם לא מצאה חן בציורי הפרסקו חסרי הגבולות הללו.
כשהרגישה שהיא מתרגזת ממחשבות על הצייר האלמוני, היא הפנתה את מבטה לאיינטרוך, ושאלה, "סיימנו להיום את חובותינו לממלכה?"
איינטרוך הביט ברב-המשרתים.
לאדבר הרים את ראשו ונחפז להנהן.
"כן, הוד מעלתך, הנסיך היה אחרון. יש בין הנוכחים כמה זניחים שלא נקבעו בסדר היום, ואפשר לדחות אותם להזדמנות אחרת. בשעות הערב שמורה לך סעודה עם נציגי הגילדה, אבל עד אז..."
"נו, אז תעשה את הקטע שלך עם השרביט ונעלה לגג. אם אני זוכרת נכון, גם אתה עדיין לא גמרת."
איינטרוך הכה ברצפת ההיכל שלוש פעמים. המלכה התרוממה וכל הקהל השתחווה. לא כולם יזכו לקבל את רצונם היום.
המלכה התקדמה, מניחה את ידה על זרועו המושטת של איינטרוך. השומרים בהיכל הזדרזו להסתדר בשתי שורות ויצרו מעבר רחב ובטוח בין הנוכחים. המלכה פסעה ברוך לצד הליכתו הדרוכה של איינטרוך ולא הרעיפה כל מבט על הפרצופים שלידם חלפה בדרכה. הם התקדמו בשתיקה, עד שהיו מחוץ להיכל.
כדי להרטיט את ליבה של המלכה, הוצב האמבט הגדול על גג המגדל השלישי, הגבוה בממלכה. ולבה רטט – גבהים מאז ומתמיד הפחידו אותה.
כשבגרה מעט, ניאלס הקטנה למדה לכבוש את פחדיה, ואף למצוא בהם כוח. כך הצליחה להתנקם בגבר שגרר אותה לעליית-הגג הגבוהה באסם. כך הצליחה ליהנות מאמבט על גג המגדל השלישי.
לאחר שאיינטרוך סיפק את המלכה כרצונה, דאג לעצמו. ואז הכול הפך להיות נעים יותר; פרט למעט הנמלים שהתרוצצו סביבם והחלו לשחק בתוך דעתה של המלכה. איינטרוך בעט אותן באצבעותיו אחת-אחת, ישר למטה. הוא היה האדם היחיד שאי-פעם סירב למלכה ונשאר בחיים.
מאז שנחטף מאדמת אבותיו ונמכר לעבדות, אדישות קרה אפיינה את איינטרוך יותר מכל. אדישות, עוצמה ויופי. ובניגוד למה שחשבו עליו בארמון, הוא לא נהנה לגרום סבל לאחרים. עם זאת, הרושם שדבק בו פעל לטובתו, והוא לא טרח לשנות את דעתו של איש.
"איינטרוך, אתה חושב שאני יפה?" שאלה המלכה ונשפה רוח על שתי נמלים שהחלו להתרוצץ על המראה שלה. רגלה הימנית הייתה אחוזה בין ידיו, השנייה צפה במים. בידיה החזיקה בשפת האמבט, והמתינה שאחת מאצבעותיה תתייבש.
"אני חושב שמלכתי היא היפה בנשות ארל."
"הממלכה שלנו קטנה, איינטרוך... ורוב האנשים בה מטונפים. במיוחד הנשים... אני יודעת, יקירי, שהיית עם הרבה בנות. אבל אני שואלת, האם לדעתך אני יפה?"
איינטרוך הרים אליה את עיניו, חיוך מתחכם על פניו. "את יפה מאוד. ואני חושב שאם מלכתי לא הייתה יודעת שהיא היפה בנשים, היא לא באמת הייתה מצליחה לסובב את כל שליטי האזור, כמו שהיא עושה. אם הנכדים של קרין לא היו מפרקים את האימפריה הגדולה, אני מאמין בכל לבי שהיום כבר היית קיסרית."
"איזה חלום מתוק... אבל חלומות בצד. אלריך, איינטרוך. אלריך היא הבעיה.."
"אלריך? לא יכול להיות שהקוסם עצמו הוא הבעיה?"
"הקוסם הוא לא הבעיה, הוא רק אדם אחד באלריך. המסדר הקוסמיני כולו הוא מטרד. צריך להפסיק להעלים עין מהכוח הגובר של הקרדינלים בקרב ראשי הממלכות. ובתוך העמים. זה כבר הופך למגיפה... אמונה היא דבר מסוכן, איינטרוך. אף פעם אין לה גבולות ברורים. לפחות לא כאלה שאפשר להגן עליהם מפניה."
קו השמש טיפס לאט במעלה המגדל, עד שהערב ירד גם על הגג. שפת האמבט המוזהבת נצנצה לאורם של אחד-עשר נרות נמוכים. אדריכל-המים יצא באותה העת ממגוריו וחיפש את איינטרוך. כששמע שהמלכה והכרוז נמצאים על הגג, שלח אליהם כמה מנערי-המים הצעירים יותר, כדי להוסיף מים חמים לאמבט. עם רוח הערב הקרירה של ראש המגדל, המלכה תשמח.
"היי, אל תשפריץ עליי!"
"אני מצטער, הוד מעלתך," אמר איינטרוך בכוונה מלאה, "התכוונתי לקחת את רגלך השנייה."
הירח השני החל לעלות בקו האופק, מזכיר לאיינטרוך את הזמן. הוא הסתכל על השרביט העומד בצד ואמר, "עוד מעט יופיעו הכוכבים. אני חושב שכדאי שנצא ואלווה אותך לחדרך. מתוכננת לך הערב סעודה עם ראשי גילדת ממון דאי."
"כן, אני זוכרת... אוי, אני שונאת אותם." המלכה לקחה את המראה הקטנה לידה וטבלה את קצה אצבעה באבקה הוורודה. "מאז שהם בחרו לצודד בארצות הקוסם, הם הפכו לבלתי נסבלים... אני לא מאמינה שאני צריכה להפסיק את מה שאתה עושה לי בשביל מכונסי העיניים האלה."
"הם כאן כדי לייעץ בענייני האוצר, והם באו מרחוק. אז לא כדאי לאלץ אותם להמתין. אם המלכה תרצה, אמשיך ללוש את כפות רגליה אחרי הסעודה."
"הממון דאי שלנו יהיה נוכח?"
"כמובן."
"בסדר... אני רוצה שגם אתה תצטרף, איינטרוך. אזדקק לעיניים שלך שם."
"אהיה היכן שתרצי אותי, הוד מעלתך."
"מה אתה חושב שכדאי שאלבש?"