להיות מנטש

פרק ראשון: פרק 1

אבל האם מידות טובות יעזרו לי לשלם במכולת?
הווארד ג'ונאס, מייסד ומנכ"ל תאגיד התקשורת האמריקני IDT
 
ב־23 ביולי 1970 דחפתי עגלת נקניקיות ארעית לקרן רחוב בברונקס ונעצרתי בפתחו של בית החולים "ואן אטן" ומול בר שנקרא "טנדר טראפ".*
[*. נלקח ברשות המחבר מתוך On a Roll: From Hot Dog Buns to High-Tech Billions, מאת הווארד ג'ונאס (ניו יורק, Viking, 1998).]
חבל שצעירים רבים כל כך אינם עובדים. במקום לעבוד הם חיים על חשבון הוריהם, לומדים, מבלים וצורכים בלי אבחנה, וכל זה תוך שהם מוצאים זמן להעביר ביקורת על כל מה שקורה סביבם. כולנו נולדים אנוכיים, באופן טבעי, ורק על ידי התגברות על הקשיים שהחיים מציבים לפנינו אנחנו בונים את האופי שלנו ויכולים לחוש אמפתיה לקשיים של הזולת. עבודה לפרנסתנו מאלצת אותנו ללמוד לשתף פעולה ולנהוג יפה באנשים. בעבר, לפני שנים, כמעט כל הצעירים נאלצו לעבוד בחווה המשפחתית, בעסק המשפחתי או בעבודה אחרת בשביל לתרום את חלקם להישרדות המשפחה. האופי של בני הדור הקודם נבנה מתחושת האחריות הזאת, שקיננה בהם מגיל צעיר.
ומה בונה את האופי של בני הנוער של היום? צפייה בטלוויזיה? השתייכות לכנופיה? השתייכות לנבחרת הגולף של התיכון?
האופי שלי נבנה בדוכן לממכר נקניקיות.
בימי ראשון בבוקר הבר שמעבר לכביש היה במצב נורא. זוג מבוגר היה מגיע מוקדם בבוקר במכונית דודג' חבוטה כדי לנקות את המקום. זה היווה בעיה רצינית בשבילי. היה לי הסכם עם המוזגים הרגילים שעבדו במקום, שהם מספקים לי קרח במהלך השבוע, וקרח היה החומר הקסום שהניע את עסקַי.
הסוד במכירת נקניקיות הוא מכירה של מספר כפול של פחיות שתייה. על כל פחית שתייה שמכרתי בעשרים וחמישה סנט, הרווחתי חמישה־עשר סנט, ואילו על כל נקניקייה שמכרתי באותו סכום, הרווחתי רק עשרה סנטים. ככל שהיום היה חם יותר אני הרווחתי יותר, ובניו יורק הקיץ יכול להיות לוהט למדי. אם זוג הזקנים יסרב לתת לי קרח בחינם, רווחי יצנחו. אז צעדתי אל תוך הבר ביום א' הראשון שלי, מוכן לנהל משא ומתן, אבל כשהזקנה הרימה את מבטה מהמטאטא שבידה היא רק חייכה ואמרה, "הו, אתה הבחור הנחמד עם עגלת הנקניקיות. ודאי שתוכל לקחת קרח; אתה יכול לקחת מה שאתה רוצה."
אחרי זה נהיינו חברים. הצעתי לה ולבעלה נקניקיות בחינם, אבל הדיאטה שלהם אסרה עליהם לאכול מלח. התחלתי למכור גם פרחים (למבקרים בבית החולים), כך שמדי יום א', כשזוג הזקנים היה מגיע, הייתי חוצה את הכביש כדי לקחת קרח ומביא לזקנה את הוורד היפה ביותר שהיה לי.
ואז, ביום א' אחד, עסק הנקניקיות, השתייה והפרחים הפורח שלי התמוטט. מוכר אחר, עם דוכן ענק וממונע, הגיע למקום עם בנו בן העשרים וארבע, ולקח את מקומי. הבן הודיע לי שיש לי חמש־עשרה דקות להתפנות מהמקום, אחרת הוא יבוא ויבעט לי במה־שמו. אחר כך הוא שלף אולר ואמר שיהרוג אותי אם אנסה להיאבק בו.
ובכן, מחד גיסא בהחלט לא רציתי למות, אבל מאידך גיסא לא התכוונתי לוותר על מקומי.
חציתי את הכביש אל ה"טנדר טראפ" וביקשתי מהזקנה להתקשר למשטרה אם היא תראה שמשהו קורה לי, אבל כשחזרתי לדוכן שלי הזקנה יצאה אחרי והתחילה לצרוח ככרוכיה. היא אמרה לאב ולבנו שזה המקום שלי, ושכדאי מאוד שהם יסתלקו אם הם לא רוצים להסתבך.
האב צעק בחזרה שהוא יעמוד עם העגלה שלו איפה שבא לו, וכינה את הזקנה בשם איום ונורא. זה גרם לה להסתובב ולהיכנס בחזרה לבר.
כמה דקות אחר כך עצרו בחריקה שלוש מכוניות קדילק גדולות (אחת ורודה ושתיים לבנות) מול הדוכנים שלנו. שבעה גברים עצומים בגודלם יצאו מהמכוניות, ואחד מהם פנה אל האב בצעקה, "מי העליב את אמא שלי?" פתאום איבד הבן את אומץ לבו.
"ג'וני," הוא התחנן, "אני נשבע לך, לא ידעתי שזו אמא שלך."
בנה של הזקנה חבט באגרופו בצעיר ושניים מחבריו ניסו לרסנו.
"תירגע, ג'וני. לא כדאי לך להרוג אותו."
כשג'וני נרגע לבסוף, הוא אמר למתחרים שלי שאם הם יתקרבו עם הדוכן שלהם למקום שלי שוב, זה יהיה יומם האחרון בעסקי מכירת הנקניקיות. אחר כך הוא הוציא אלת בייסבול ממכוניתו וניפץ את העגלה שלהם בשמונה או תשע חבטות, רק כדי לוודא שהם קלטו את המסר. אחרי האירוע הזה לא ראיתי אותם, או כל מתחרה אחר, לעולם.
כשהאב ובנו הסתלקו, ג'וני וחבריו הזמינו נקניקיות כאילו לא אכלו במשך כמה ימים. הנחתי שאני מזמין אותם לנקניקיות האלה, כתגמול על השירותים שהם סיפקו, אבל ג'וני לא רק התעקש לשלם, אלא גם השאיר לי תשר של עשרים דולר. כשסירבתי הוא אמר לי שזה בשביל הפרחים, וש"כל חבר של אמי הוא גם חבר שלי, ואני לא לוקח כסף מחברים..."
התחברותי עם הזקנה היתה כנראה הצעד העסקי הטוב ביותר שעשיתי מימַי בשלב הזה של הקריירה הפורחת שלי. אבל למה בדיוק התחברתי איתה? בחלקו, כדי לוודא שאקבל אספקה סדירה של קרח. אבל מעבר לזה, חשתי אמפתיה כלפיה וכלפי בעלה. בעודי יושב לצד דוכן הנקניקיות שלי ומביט בהם יוצאים מהמכונית החבוטה שלהם כדי לנקות בר מטונף אחרי ההשתוללות של שבת בערב, יכולתי לראות את עצמי במקומם. הם לא היו עשירים, וברור שהיה להם קשה לקום מוקדם בבוקר, במיוחד בגילם, כדי לנקות בר. אבל הם היו עצמאיים. הם עבדו קשה ועשו את מרב יכולתם, ואני הערצתי אותם על כך וחשתי כבוד כלפיהם. אפילו בהיותי בן ארבע־עשרה הבנתי שדברים לא תמיד קורים על פי התכנון שלנו. יש מחלות, בעיות בעסקים, פשיטות רגל, מלחמה, כלא. לעולם אין לדעת.
המזל הוא חלק חשוב בחיים. הבנתי שגם אני יכול למצוא את עצמי במצבם בעוד חמישים שנה. המודעות הכפולה הזאת - לכך שיש לשפוט אנשים על כמה הם עושים עם מה שניתן להם, ולא רק על כמה הם הצליחו להשיג; וכן לכך שבנסיבות קצת אחרות, הייתי יכול למצוא את עצמי במקומם של רוב האנשים בעולם - הטביעה בי תחושה עמוקה של ענוותנות.
הצלחה בעסקים, אני מאמין, היא תוצאה של כמה מרכיבים שמופיעים יחד, שברובם איננו יכולים לשלוט. כישרון ומזל, למשל, הם מתת אל. מי היה יכול לדעת שג'וני יבוא להצלתי בקדילק הוורודה שלו? אבל הבשורות הטובות הן שמידות אופי טובות, שהן לכל הפחות חיוניות (אם לא יותר מזה) להקמה ולניהול של חברה גדולה, ניתן לפתח. התמדה, אומץ, סבלנות, אמפתיה, נאמנות, כנות, יושרה, אדיבות, נדיבות, היכולת לשתף פעולה עם אחרים - את כל אלה ניתן לטפח. בסופו של דבר רובנו, ככל שאנו מתבגרים ועובדים בשוק היצרני, מתפתחים ונהפכים, מכורח המציאות, לאנשים הגונים. אבל ברור שיהיה זה יתרון עצום לבנות מידות אופי טובות וללמוד את הערכים הללו בשלב מוקדם.
אבל מבין כל תכונות האופי הטובות האלה, אם ברצונך להצליח בעסקים בגדול, הכי חשוב לפתח את הענווה. ענווה, תכונת האופי הטובה הזאת שהצילה את דוכן הנקניקיות שלי, משרתת אותי באותה מידה בתפקידי כמנכ"ל של חברת טלקומוניקציה ששווה מיליארדים. העובדה שלמדתי ענווה בשנות העשרה של חיי ללא ספק עזרה לי להרוויח ולחסוך מיליוני דולרים. וככה זה קרה...
בקולג' ניהלתי עסק של מכירה דרך הדואר, מהמובילים בארץ. באותה העת, הרבה סוחרים שסחרו בדואר הרוויחו כסף רב ממכירה של דוגמיות קטנות של בשמים ידועים ומוכרים. הבנתי שהנשים שמזמינות דוגמאות עוד לא התחייבו למותג אחד, וידעתי גם, בזכות עסקי האחרים, שאנשים תמיד רוצים מוצרים אישיים שעוצבו והופקו במיוחד בשבילם. ואז חשבתי על רעיון שנראה לי ממש מבריק: בושם שיוכן לפי אישיותך. נשים ימלאו שאלות בנוגע לגילן, משקלן, הצבעים המועדפים עליהן, חלומותיהן, תחביביהן, השכלתן, אופי לבושן וכו', ואנחנו נשלח להן בדואר את הריח המושלם עבורן בתוך כמה שבועות.
אפילו המצאתי יצרן בשמים איטלקי - ג'וזפה לה־ורדה - שבפרסומות שלנו הראינו אותו מפקח על תהליך הערבוב של כל אחד מהריחות. הייתי כל כך מאוהב ברעיון שלי, ובגאונות של הקו הפרסומי, עד שבקושי יכולתי לחשוב על דברים אחרים. עוד מעט אסתי לאודר, צ'רלס רבלון ונינה ריצ'י יהיו קטנים לידי.
לרוב, עם החדרתו של מוצר חדש לשוק, נהגתי לפרסם מודעה ניסיונית בעיתון קטן לפני שהזמנתי סחורה או פרסמתי מודעת קנייה גדולה. אבל הפעם הייתי כל כך בטוח בעצמי, וכבר כל כך השתוקקתי לפתוח בהשתלטות שלי על תעשיית הקוסמטיקה, שהתעלמתי מכל כללי הזהירות. שכרתי כימאי ריחות מומחה שייצור עשרות בשמים של ג'וזפה לה־ורדה, כדי שכאשר ההזמנות יתחילו לשטוף אותנו יהיו לי בשמים מוכנים במלאי. מילאתי את המחסן שלי בארגזים על גבי ארגזים של סוגי הבשמים השונים. הוצאתי 10,000 דולר על מודעת עמוד ב"נשיונל אינקוויירר" והתרווחתי בכיסאי, ממתין להפיכתי לעשיר מעבר לכל דמיון.
אבל אפילו דמיוני הפרוע ביותר לא היה יכול להעריך את מספר המכתבים שיגיעו ויחפשו את ג'וזפה לה־ורדה. אחד. אישה אחת, ירוקת עיניים בת שלושים ושלוש, חובבת בדמינטון מאיווה, מילאה את השאלון והזמינה בושם אישי. אחת! ג'וזפה לה־ורדה עלה לי יותר מ־25,000 דולר!
מה שג'וזפה והווארד הצעיר עדיין לא ידעו היה שאישה בוחרת בושם בשביל להיות לורן האטון, אל מקפירסון או קוקו שאנל, ולא כדי להיות היא עצמה - ספרנית מלאה בגיל העמידה עם תואר מאיזו מכללה עלומה או משהו דומה. איך יכולתי להיות כל כך טיפש? איזו יהירות! איזו פזיזות! טעיתי, ובגדול!
בסופו של דבר למדתי את הלקח, ואף פעם לא יצאתי שוב במסע פרסום בלי לבחון אותו תחילה. החוק הזה הוחל על כל עסק שהייתי שותף לו מאז. פעמים רבות גיליתי שדברים שחשבתי שהם הימורים בטוחים לא היו בטוחים כל כך. כשאנשים מרגישים שהולך להם והם צודקים, הרבה פעמים הם חשים צורך לשים כסף על התחושות שלהם. רואים את זה בלאס וגאס כשמישהו מהמר הכול על שחור, או כשאיזה עובד שקט מפסיד חסכונות של שלושים שנה בהשקעה מסוכנת. נטילת סיכונים מהסוג הזה היא יהירות לשמה. תמיד יש דרך לבחון תחילה, לאסוף מידע, לחוש את המתחרים ובאופן כללי, למדר את הסיכון. רבים מהאנשים המצליחים ביותר בעולם העסקים נראים כאילו הם מהמרים גדולים, אבל אני מבטיח לכם שהם אף פעם לא עושים צעדים שלא נבדקו היטב.
האם מי מבין הגנרלים הגדולים של ההיסטוריה - רוברט א' לי, אלכסנדר הגדול, חניבעל - נכנס לקרב ופשוט "הלך על זה"? בלי לשלוח תחילה מרגלים שיעריכו את יכולות האויב? אין סיכוי. באחרונה הפך ספרו של סן טסו, אמנות המלחמה, לספר פופולרי (כדי להציגו לראווה על המדפים) בקרב המנהלים הבכירים בעולם העסקי. הקיסרים המודרניים האלה, כפי שהם רואים את עצמם, הם נוטלי סיכונים אמיצים ונטולי פחד, הנלחמים בחבורה של פקידים פחדנים. או לפחות כך היו רוצים שתחשבו עליהם. המסר שהם מעבירים כשהם מניחים את הספר על המדף הוא "תיזהרו ממני, אני חיית פרא."
אילו באמת היו מקדישים זמן לקריאת הספר, היו מגלים כי עצתו העיקרית של סן טסו היא לשלוח מרגלים ולאסוף מידע. בעסקים פירוש הדבר להיות כל הזמן עם האצבע על הדופק, להתעדכן תמיד במה שהמתחרים עושים ולבדוק גם את הדבר הבטוח ביותר, גם אם זה אומר לפגוע במרכיב ההפתעה בשוק. כל זה נובע מתחושת ענווה גדולה מאוד. איש עסקים צריך לדעת שהוא עלול לשגות, שהוא אדם שעלול לעשות טעויות, ואכן יטעה. רק אדם עניו ניחן במשמעת הפנימית להימנע מאסון בכך שהוא עוצר בזמן תהליכים שהוא מזהה כטעויות, גם אם יש הפסד בצדם. ורק אדם בעל ענווה יישמע באמת, שנה אחר שנה, לשלושת החוקים החשובים ביותר של עולם העסקים: לבדוק, לבדוק, לבדוק.
ענווה היא גם התכונה החשובה ביותר למי שרוצה לעורר השראה באנשים שעובדים אצלו, על מנת שייתנו את כל הלב, הנשמה והיצירתיות שלהם לעסק שלו. אנשים רבים שבמקומות עבודה אחרים היו מוצאים את עצמם נדחקים למשרות נמוכות, קיבלו הכרה ב־IDT בזכות חזונם וטיפסו לדרגות גבוהות בארגון. תרומותיהם היו חיוניות להצלחתנו.
בכל פעם שאני שומע מישהו ב־IDT אומר שהוא עובד אצל הווארד ג'ונאס, זה נשמע לי כמו ציפורניים ששורטות לוח. הוא עובד עם הווארד ג'ונאס. אני מצדי אף פעם לא אומר על עובדי IDT שהם עובדים אצלי, וזו לא איזו העמדת פנים של צניעות. כך אני באמת מרגיש. אנחנו כולנו חלק מצוות אחד. אני זקוק לאנשים שעובדים ב־IDT בדיוק כפי שהם זקוקים לי.
עיתונאים אוהבים לקרוא לי "אחד החדשנים הבולטים של תעשיית התקשורת". האמת היא שרבים מה"חידושים" הטובים ביותר שלי נבעו מהצעות שקיבלתי מאחרים. אני כמֵהַ לרעיונות חדשים ואוהב להיות מוקף באנשים יצירתיים. וחשוב מזה, אני מנסה לא לשפוט מהר מדי מי יכול ללמד אותי משהו ומי לא. גיליתי שאפשר ללמוד מכל אחד. עד שלא תוכלו להביט באדם, כל אדם, ולראות אותו כשווה, לא תוכלו לדעת אם יש לו משהו מרגש להציע לכם או לא.
פועל בניין לשעבר מנהל היום יותר ממאתיים טכנאים מנוסים מאוד ב־IDT. אחד ממפקחי התמיכה הטכנית שלנו, איש משמרת לילה, מצא דרך להחליף מערכת של מחשב מרכזי מקוון ששווה מיליוני דולרים בכמה מחשבים אישיים קטנים, דבר שחסך לנו מיליונים. אם אתה עניו - כלומר אינך חושב שרק לך יש מה לתת - תוכל להשתמש בתבונה של האנשים שסביבך. ברור שלא כל הצעה היא הצעה מוצלחת, אבל מנגד, אם באופן קבוע אתה לא פתוח לשמוע רעיונות של אנשים אחרים, אין לך בכלל סיכוי להרוויח מהטובים.
ענווה היא גם אחת משיטות הקבלה לעבודה המוצלחות ביותר שלי. כל עסק שגדל צריך להתגבר על המשוכה של למשוך אליו אנשים טובים ולשמור עליהם. כש־IDT היתה רק סטארט־אפ, הבנתי שיש שתי קבוצות של אנשים מעולים שיכולים לרצות להצטרף לצוות שלי. הראשונים היו אלה שפשוט בחרו בקריירה הלא נכונה. לא קשה לדמיין אדם צעיר בוחר במקצוע לא מתאים, כפי שלא קשה לדמיין איש צעיר מתחתן עם האישה הלא נכונה. אחרי הכול, למי יש איזשהו ניסיון בפעם הראשונה שהוא מחליט אחת מההחלטות הרות הגורל הללו? אדם יכול בקלות למצוא את עצמו במקום עבודה לא מתגמל, שבו לא מכירים בפוטנציאל שלו, לא מעריכים אותו ולא עושים בו שימוש ראוי.
העובדה שאדם מוכשר ואנרגטי בוחר בקריירה לא נכונה לא אומרת עליו שום דבר רע כאדם. כמו עשב שוטה עקשני שבוקע דרך שכבת מלט כדי להגיע לאור השמש, כך גם הפוטנציאל הלא מנוצל של אותו אדם ייחשף וייראה על ידי אלה שיהיו ענווים מספיק בשביל לראות. תראו לי דוור שבזמנו החופשי מארגן, מאמן ומנהל קבוצת ספורט של ילדים, לדוגמה, ואני אראה לכם מישהו שהיה יכול לנהל צוות גדול, אלמלא היה עסוק בחלוקת הדואר.
הקבוצה השנייה של אנשים נהדרים שגייסתי היו כאלה שבחרו בתחום הנכון, התחילו להצליח, אבל אז התרסקו ונשרפו. בגדול. למעשה, ככל שהכישלון היה קשה יותר, כך הייתי בטוח יותר שמצאתי את האדם הנכון למשימה. כי בדרך כלל אלה המשימות הגדולות ביותר, שמושקעים בהן הכי הרבה כישרון ואנרגיה, שמייצרות את הכישלונות המרהיבים ביותר כשמשהו משתבש ברגע הקריטי. אני קורא לזה תיאוריית הכישלון המרהיב.
בעסקים, כישרון אינו מבטיח הצלחה. לפעמים פשוט צריך מזל. יזמות דורשת מאדם לצעוד בטריטוריות לא ממופות. לכן ברור שיהיו רגעים שבריריים במהלך המסע הזה, שבהם אם החבל ייקרע באופן בלתי־צפוי, הלך עליך. כשזה קורה בשלב מוקדם בקריירה של אדם (ובגלל חוסר הניסיון והתעוזה שיש בגיל צעיר, זה בדיוק השלב שסביר שבו יתרחש כישלון), זה עלול להיות הרסני ולהפוך אדם שידע לכוון גבוה לאדם הרוס ומדוכא.
איזה רגע נהדר זה לגייס מישהו לעבודה! אתה יכול להשיג אותו בזול, והוא יודה לך לעד (ויהיה נאמן לך) על שבחרת בו כשהוא היה במצב ירוד. בנוסף לא קיבלת לצוות שלך סתם מישהו, אלא אדם בעל חזון ויכולת יוצאי דופן; אדם שיודע לחשוב ולעבוד באופן עצמאי; אדם שמסוגל לחבר ולהוציא אל הפועל מרכיבים שונים של תוכנית; אדם שמכיר את ההרגשה של לנסוק מעל הרובד היומיומי.
אבל הוא התרסק ונשרף, אתם מוחים? אז מה, אני עונה. מי לא נכשל אף פעם בחייו? רק מי שמעולם לא ניסה לעשות דברים ממש קשים. אדם יהיר עם אגו מנופח ישמיץ כישלון מרהיב כדי שיוכל להמשיך לחשוב שהצלחתו שלו מוכיחה את גדולתו המוּלדת. אדם עניו ששומע סיפור של כישלון מרהיב מבין באיזו קלות התפקידים היו יכולים להיות הפוכים.
לי התמזל המזל יותר מאשר להם, או שאולי הייתי קצת יותר זהיר. כך או כך, אילו התעלמתי מכישלונותי המרהיבים בשביל להמשיך להאמין באשליה שהַצלחתי היא תוצאה של איזו עליונות מולדת - דבר כזה היה עולה לי בכמה מעמיתי המוערכים ביותר, ובהם מנהל התפעול והמוח שמאחורי הכול, האווי באלטר.
על מנת להביא לחברה את הצוות הנכון, מנכ"ל חייב להיות מודע לחסרונותיו שלו. החלק הטוב ביותר בעבודה עם אחרים הוא שביכולתם לפצות על המגרעות שלך ולחזק את המקומות שבהם אתה חלש. הסיבה היחידה להצלחתה של IDT היא שאני עובד עם צוות של אנשים המשלימים זה את זה ומפצים זה על חסרונותיו של זה. האם אני מתבייש להודות שאני זקוק לאנשים נוספים שיעזרו לי לנהל את IDT? ממש לא. אני יודע שאני לא מושלם. אילו הייתי מושלם, לא הייתי אנושי.
אבל חברה יכולה לשאוף לשלמות. אם היא סובלת מחוסר חיוניות - שתגייס אריות צעירים ותשלח אותם לחופשי. אם חסרים לה אנשים חושבים - שתשכנע כמה גאונים שאיתה הם יוכלו להשפיע, וכך תיצור מאגר מוחות. אם חסרים לה מעמד וקשרים - אולי כדאי לצרף לחברה איש קונגרס לשעבר. בתוך הקשר של ארגון גדול תמיד תוכלו לפתור כל בעיה שמעכבת אתכם, אבל רק אם תהיו ענווים מספיק להודות שאינכם כול־יכולים. ההיסטוריה ראתה בנפילתם של מנהיגים רבים שהקיפו את עצמם בחנפנים מתרפסים. עובדים חלשים יכולים לגרום למנכ"ל יהיר להרגיש חזק, אבל בטווח הארוך הם לא יעזרו לחברה שלו לנסוק אל ההצלחה.
כשאתם מבינים שרק כחוט השערה מפריד בין הצלחותיה של החברה לבין כישלונותיה המרהיבים, וכשאתם מבינים כי העובדה שאתם למעלה עכשיו בשום אופן לא מבטיחה לכם שלא תמצאו את עצמכם למטה בעתיד, בוודאי תרצו לעזור לאנשים שמזלם לא שפר עליהם כמוכם. אילו המצב היה הפוך, הייתם רוצים שהם יעזרו לכם. האירוניה היא שנדיבות, שמקורה בענווה, יכולה להיות בעלת השפעה מועילה להפליא על השורה התחתונה.
כשהייתי בתיכון התחלתי לתרום חלק גדול מהכנסותי לצדקה. בתקופה ההיא התחלתי להתעניין בשורשים היהודיים שלי, וגיליתי שהחכמים היהודים מציעים לאדם לתת לצדקה של בין עשרה לעשרים אחוז מהכנסותיו אחרי תשלום מסים. עשרים אחוז זה המקסימום, מפני שיותר מזה עלול לסכן את היציבות הכלכלית של הנותן, דבר שלא יפעל לטובת החברה ככלל. לכן החלטתי לנסות לתת בסביבות עשרים אחוז מהכנסתי לצדקה מדי שנה. קשה אפילו להתחיל להסביר עד כמה ההחלטה הזאת פעלה לטובתי.
ראשית, התרומות שלי לצדקה משפרות את הדימוי העצמי שלי בצורה שאין דומה לה. תארו לכם כמה אתם מרגישים עשירים כשאתם יכולים לשבת ולחשוב על הנזקקים האמיתיים שיש בעולם, להחליט לאילו מהם אתם הכי רוצים לעזור, ואז לשלוח להם המחאה שמקלה על סבלם. מניסיוני אני יכול לומר לכם שזה יגרום לכם להרגיש כמו מיליונרים. אדם פשוט לא יכול להרגיש עני כשהוא נותן כסף. צדקה גם הופכת כל פריט מותרות ש"חסר" לכם לבלתי־חשוב ביותר. זה נכון באותה מידה לגבי מי שחי מהיד לפה ולגבי מי שחי חיי מותרות.
נתינת כסף לנזקקים גם מאזנת אותך ומכוונת אותך לכיוון הנכון. במקום להרגיש קנאה ואומללות משום שאתם תמיד עסוקים במחשבות על אנשים שיש להם יותר כסף, כישרון או הישגים מכם, אתם חשים אסירי תודה ומרוצים, כי אתם עסוקים באלה שיש להם פחות. אבל חשוב מכול, תחושת הסיפוק העצומה שמתלווה לתמיכה בארגוני צדקה מניעה אנשים שנותנים לעבוד קשה, להצליח ולהרוויח יותר, כדי שיוכלו לתת יותר.
כשחושבים על זה, האם לא נראה לכם ריקני לנתב את כל הכוחות היצירתיים שלכם לקניית לקסוס חדשה? בעיני זה מטורף. אם צבירת רכוש היא באמת המטרה של כל העבודה הקשה, אולי מוטב להישאר בבית ולקרוא איזה ספר טוב. מצד שני, האנשים שבאים לעבודה כל בוקר על מנת להשיג משהו אצילי, או כדי להרוויח כסף הנחוץ על מנת לתמוך במטרה אצילית, בסופו של דבר מרוממים את כל קיומם. העבודה הופכת אז ממשימה מונוטונית ואפרורית לביטוי רוחני ומרומם, ואפילו עילאי, של האידיאלים הגבוהים ביותר שלכם. אתם לא עובדים רק בשביל לספק את התשוקות האנוכיות הפרטיות שלכם, אלא כדי לעזור לאחרים ולהפוך את העולם למקום טוב יותר.
ודבר אחד אחרון. כשאתם בקשר עם ארגוני צדקה, תפגשו אנשים נהדרים שיכולים להפוך לחברים הכי טובים שלכם. ולא רק זה. בין האנשים שתכירו יהיו אנשים עשירים מאוד, חשובים ובעלי השפעה. האנשים האלה, שאי־אפשר להתקרב אליהם בכלל כשפונים אליהם במסגרת העסקית, ישמחו לדבר איתכם בישיבת מועצת המנהלים. מי יודע - אולי אחד מאלה ייתן לכם את ההון ההתחלתי שאתם זקוקים לו כדי להגשים את חלומכם. זה בדיוק מה שקרה לי. אני ממש לא אומר שכדאי לכם להיות מעורבים בארגונים כאלה כדי ליצור קשרים עסקיים. הסיבה היחידה להתנדב ולעזור לארגון צדקה כזה או אחר היא אם אתם באמת מאמינים במטרה שלו ומעוניינים לקדם אותה. אבל אם המערכת היא כזו שבה הקשרים שאתם יוצרים בשעה שאתם עושים את הדבר הנכון הם גם אלה שעוזרים לכם בעולם העסקים... נו, אז מי אני שאתלונן?