המעברים המאושרים
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
המעברים המאושרים
הוספה למועדפים

המעברים המאושרים

5 כוכבים (דירוג אחד)
ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2014
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 278 עמ' מודפסים

דוד טרבאי

דוד טרבאי (נולד בבודפשט, הונגריה, ב-11 בפברואר 1977) הוא סופר, מתרגם ומוזיקאי ישראלי. טרבאי כותב בעברית ובהונגרית וספריו זכו להצלחה בו-זמנית בהונגריה ובישראל.

טרבאי כותב הן בעברית והן בהונגרית, וכן מתרגם משפה לשפה (גם את ספריו שלו). בנוסף, פרסם ביקורות מוזיקה וספרות במספר עיתונים, ביניהם עיתון 77, ידיעות אחרונות וטיים אאוט תל אביב. יצירותיו הספרותיות זכו לשבחים. ב-2005 זכה בפרס נשיא המדינה לספרות על ספרו "סטלקר".

תקציר

אישה צעירה נמצאת חסרת הכרה בשדה מוקשים, חודשים לפני פינוי רמת הגולן. זמן קצר לאחר מכן מגדל פרחים מקומי נמצא ירוי. סיבת המוות: התאבדות. הבלש מיטלמן יוצא לגולן לחקירה שאמורה להיות קצרה וחסרת עניין. אבל הפרשה מסתבכת ורסיסיה מתפזרים לכל עבר.

"המעברים המאושרים" מתרחש ב-2026 ומציג סיפורים מצטלבים וגיבורים רבים; מעצבת שמסתירה סוד מעברה, חוקרת טבע הגרה על אי מלאכותי, בתו של מגדל הפרחים המת ומכוון פסנתרים שמאבד את שמיעתו.
הקשרים ביניהם מתפענחים לאיטם ולבלש מיטלמן נותר זמן קצוב לפתור את הפרשה.

בכתיבה מדויקת ועשירה משייט הרומן בבטחה בין רגשות כמוסים לסופת רעמים. השפעת התנודות הסמויות של העולם על הגיבורים מתגלה ככל שהעלילה נפרשת והעבר שב ונוגס בחייהם.

זהו הרומן הרביעי של טרבאי, מחבר "סטלקר" ו"הקיסרים החולמים" וחתן פרס נשיא המדינה לספרות. לטרבאי זווית הסתכלות ייחודית וצלולה על עתיד אפשרי ועל מרקמם השברירי של החיים במקום הזה - ואולי בכל מקום שהוא.

משבחי הביקורת לדוד טרבאי:
"טרבאי מטיל את הקורא למסע הזוי וסיזיפי... מסע פילוסופי... תענוג מאתגר ומומלץ במיוחד."
מעריב
"עם הזמן גם אתם תגיעו אליו ותגלו את עולמו המופלא של טרבאי."
נועה מנהיים

פרק ראשון

פרק ראשון: 1. שטח מת

 


רמת הגולן, יום רביעי, 8 באוקטובר 2025

 
היא התעלפה באמצע שדה המוקשים.
גשם התחיל לרדת, המים נקוו בערוצים צרים באדמה הגבשושית וזרמו מטה בקצב איטי, יציב, עוקפים בדרכם סלעים ובולי עץ חלולים שנגדעו לפני שנים. לא מבול, אפילו לא גשם זלעפות, בסך הכול גשם מתון ומדוד של שעת בין ערביים. במרחק כמה מאות מטרים ממנה נשמעו קולות כחכוח של מנוע מאחורי שורת עצי האיקליפטוס. באור האפלולי שהסתנן מבעד לענני הגשם מנמיכי השוט הפכו העצים מצֶבֶר עצמים חיים לשרטוט מעומעם של קווי מתאר. אוטובוס יצא מן האפלה ובתנועה זהירה גלש בשביל העפר הקצר לכיוון הכביש, החליף הילוכים ונעלם מן העין.
איש לא הטריד את עצמו לבדוק אם עלו כולם על האוטובוס. הצוות היה מורכב מאנשים בני שבע אומות שדיברו בסך הכול עשרים ושתיים שפות. רובם היו בשנות הארבעים והחמישים לחייהם, מאחוריהם עשרות נסיעות, שעות אין ספור הרחק מן הבית. בסוף, ידעו, כולם יסתדרו. מה טבעי יותר מאשר לצפות ממודד קרקע לקרוא את תוואי השטח, להתמצא במרחב, לנווט ולמצוא את דרכו לחוף מבטחים.
האמֶר חבוט של צה"ל חנה בשולי הכביש. בצדו השני של המגרש עמד רכב הפיקוד שדלתותיו היו מכוסות עד חציין בבוץ שהתיזו גלגליו הגדולים. הטנדר, פורד ישן שפעם היה לבן, נשאר במקומו עוד שעה קלה. מפקד הצוות והמהנדס הראשי עמדו משני צדי השולחן המתקפל באוהל שהיה ממוקם בין שני עצי איקליפטוס ועליו צלחת לוויין קטנה. הם רכנו על מפות וצגי מחשב. שני החיילים בהאמר ישבו בלא מעש, מאזינים לרחש מכשירי הקשר, מדי פעם פולטים מילה או שתיים, עין אחת פקוחה על האוהל שרק לפני ימים אחדים עזרו לכוח האו"ם להקימו. בעוד יומיים־שלושה יעזרו לפרק אותו ויקימו אותו מחדש מרחק שניים או שלושה קילומטרים צפונה משם.
האוטובוס נסע לחיפה. הכבישים היו חלקים מהגשם, אבל לא עמוסים. ככל שירדו מהרמה התחזק הגשם. הנהג לא הדליק את הרדיו, הוא חישב שהסיכוי שהמוזיקה תקלע לטעמם ולוּ של שליש מהנוסעים קלוש, והעדיף לא לנסות כלל. המודדים שקעו בכיסאותיהם הנוחים, באוויר הממוזג. אחדים שלפו מהתרמיל פרי חתוך לפרוסות שוות או כריך קטן ארוז בשקית חד־פעמית, אחרים דפדפו במכשירי הטלפון, פניהם מוארות באור לבן בוהק. לא היה להם מה לעשות בחוץ, בגשם, חבל היה לטרוח. הם עבדו מספיק שנים בשטח כדי לרכוש כמה תובנות פשוטות לגבי הטבע.
בחיפה ירד גשם עז, משבי רוח תכופים הצליפו בכרמל. המודדים ירדו מהאוטובוס בטור מסודר ועשו את דרכם אל פתח המלון, עוקפים בזהירות אופנועים חונים ושלוליות. איש לא יצא בערב, האורות בחדריהם כבו לפני השעה עשר. פקיד הקבלה מנה בקפדנות את כל השבים וסימן בדף המעקב בנגיעות קלות את תמונותיהם של חברי הקבוצה שעדיין לא חזרו.
באותו הזמן עזב הפורד הלבן את אתר המדידה, ושתי דקות אחר כך התניע גם ההאמר ובו שני החיילים. על צג המעקב שלהם סימנה נקודה לבנה קטנה את מיקומו של הטנדר העמוס בציוד.
*
הערב, כמדי יום רביעי, היה תורו של מגדל הפרחים לצאת לסיור. הוא היה מחושב, יסודי, והאנשים ביישוב, לפחות אלה שטרם התפנו, סמכו עליו. הוא התקין רפלקטור על הטרקטורון של קצין הביטחון ועלה על הרכב. הוא התניע את הרכב בקולות חרחור ויצא מהיישוב.
מגדל הפרחים השלים סיבוב שמירה ראשון בצדה החיצוני של הגדר ופנה אל עבר חוות הסוסים הסמוכה. מהמישור שהשתרע בין המושב לבין החווה הביט מעלה אל שדה המוקשים וסרק את השטח עם הרפלקטור. ינשוף נעץ בו מבט מעץ האלון הבודד, עכבר, אולי קיפוד, רשרש באחד השיחים. הרפלקטור עבר באיטיות על פני השטח, עד שאורו הוחזר לפתע. מגדל הפרחים זיהה דמות אדם, אישה שמוטלת ללא ניע, לבושה אפוד זוהר. הוא הכיר את השטח היטב, גם בעיניים עצומות יכול היה לנווט אל האדם השרוע באמצע שדה המוקשים: לא פעם עזר להחזיר משם סוסים שברחו, חפצים שנסחפו ברוח, או גוויות של חזירי בר שהסורים או הטורקים ירו בהם מתוך שעשוע, ובין כה וכה הוא ריקד עם המוות מספיק פעמים כדי לא לפחד מכמה מוקשים ישנים.
כשנשא אותה בזרועותיו הרגיש עד כמה גופה קל. נשימותיה היו סדירות. לא מדובר במשהו חמור, הרגיע את עצמו. אין דימום, אין שבר. מעיל חורף עבה שמר על חום גופה, אבל מכנסיה היו ספוגים בבוץ, רגליה היטלטלו חסרות אונים. הוא לא השלים את מסלול הסיור, לא הזעיק אמבולנס וגם לא צלצל למשטרה. שום דבר טוב לא יצמח מזה, חשב. במקום הנידח, המבודד הזה, למד מזמן להסתדר לבד, בלי להזדקק לעזרתם ובלי למשוך את תשומת לבם. אם בכל זאת יזדקק לעזרה, חשב כשחזר אל היישוב ונעל את השער, יקרא לנערה הארגנטינית, השומרת החדשה. הוא שמע שהיא חובשת מנוסה, והיא תוכל להושיט לו עזרה.
הבית היה מוסק, כל החפצים והרהיטים עמדו במקומם הקבוע. בצאתו השאיר את מנורת הקריאה שליד הספה דלוקה, והאור שהפיצה היה רך ומרגיע. בסלון עמד ריח של תבשיל בשר שנהג לבשל לעצמו, נתחי צוואר ברוטב בצל ועגבניות, עם שעועית שהושרתה היטב מבעוד מועד, עליה יצק כוס יין אדום. הוא תמך באישה ביד אחת ואת השנייה הושיט לעבר מעיל החורף הישן שלו, שהיה תלוי על הקולב בכניסה לבית. הוא התכוון להשכיב אותה על הספה עד שתתאושש, אבל לרגע אחד, בעוד אחיזתו נשמטת ממעילה הרטוב, איבד את שיווי משקלו והיא ניעורה ופקחה את עיניה. בתנועה אינסטינקטיבית נאחזה בו, ואז התייצבה והסיטה את שערה הרטוב מפניה. צלקת קטנה ישנה התגלתה מעל עינה הימנית.
מגדל הפרחים עזר לה להתיישב על הספה. מאחר שהתעוררה פטרה אותו מן ההתחבטות כיצד לחלץ אותה מבגדיה הרטובים. אישוניה המורחבים נצצו כמו אבנים יקרות בפניה החיוורות. היא לא הייתה נבוכה, ניכר שכבר נקלעה למצבים דומים בעבר. היא מתחה את איבריה ומיששה את עצמה קלות כמוודאת שהכול במקום.
מגדל הפרחים לא שאל אותה דבר. היא פשטה את האפוד הזוהר וריפדה את הספה במעיל החורף הישן שהושיט לה. בלי מילים נטל את המעיל הרטוב שלה ופרש אותו על כיסא מול האח. אחר כך ניגש לארון הקיר בחדר השינה, הוציא מגבת גדולה וגם מצעים שכבר כובסו פעמים אין ספור והניח אותם על השולחן בסלון, ולאחר התלבטות סב על עקביו והגיש לה ממרחק בטוח מכנסי טרנינג נקיים ושתי חולצות טי לבנות. היא נטלה את הבגדים, הוא הראה לה את דלת האמבטיה והעמיד קומקום על הכיריים.
בזמן ששהתה באמבטיה צלצל הטלפון.
"סיימת את הסיור? נתקלת במשהו יוצא דופן?"
"היא אצלי," הרגיע את קצין הביטחון.
"תיארתי לי. צלצלו מחיפה לדווח שאחד המודדים לא חזר."
"אתה יכול להודיע להם שהכול בסדר. מחר היא תחזור לקבוצה."
היא נרדמה בתוך דקות בלי שהחליפו מילה. הוא הכין לה צלחת מהתבשיל ופרוסה עבה של לחם שעורים למקרה שתתעורר בלילה רעבה, ויצא אל המרפסת עם כוס ובקבוק יין ביד. מגדל הפרחים הביט באפלה ולגם לגימות קצרות, עד חצות סיים מחצית מהבקבוק. הוא ישב בכיסא הנוח הישן במרפסת המקורה, מכוסה בשמיכה עבה, אחת לכמה זמן גלגל לעצמו סיגריה ועישן בנחת. מדי פעם שמע את משק הכנפיים של הבז הנודד שבנה את קנו בחורש האלון, מנסה את כוחו לעוף.
השמים היו בהירים, ענני הגשם התפזרו, הכוכבים זהרו באור צלול, ממוקד.
צפוי לילה קר מאוד, רצה לומר.
היא נשמה נשימות איטיות, קצובות. בשנתה נראו פניה חלקות וסמוקות יותר, צעירות יותר. הוא כיסה אותה בשמיכה שהתעטף בה בחוץ, כך שחלקה הפנימי, החם, יחמם גם אותה. אחרי התלבטות הניח בעדינות את ידו על מצחה. היה לה חום קל שלא היה בו כדי להדאיג.
הוא כיבה את מנורת הקריאה.

דוד טרבאי

דוד טרבאי (נולד בבודפשט, הונגריה, ב-11 בפברואר 1977) הוא סופר, מתרגם ומוזיקאי ישראלי. טרבאי כותב בעברית ובהונגרית וספריו זכו להצלחה בו-זמנית בהונגריה ובישראל.

טרבאי כותב הן בעברית והן בהונגרית, וכן מתרגם משפה לשפה (גם את ספריו שלו). בנוסף, פרסם ביקורות מוזיקה וספרות במספר עיתונים, ביניהם עיתון 77, ידיעות אחרונות וטיים אאוט תל אביב. יצירותיו הספרותיות זכו לשבחים. ב-2005 זכה בפרס נשיא המדינה לספרות על ספרו "סטלקר".

עוד על הספר

  • הוצאה: כתר
  • תאריך הוצאה: ספטמבר 2014
  • קטגוריה: פרוזה מקור
  • מספר עמודים: 278 עמ' מודפסים
המעברים המאושרים דוד טרבאי

פרק ראשון: 1. שטח מת

 


רמת הגולן, יום רביעי, 8 באוקטובר 2025

 
היא התעלפה באמצע שדה המוקשים.
גשם התחיל לרדת, המים נקוו בערוצים צרים באדמה הגבשושית וזרמו מטה בקצב איטי, יציב, עוקפים בדרכם סלעים ובולי עץ חלולים שנגדעו לפני שנים. לא מבול, אפילו לא גשם זלעפות, בסך הכול גשם מתון ומדוד של שעת בין ערביים. במרחק כמה מאות מטרים ממנה נשמעו קולות כחכוח של מנוע מאחורי שורת עצי האיקליפטוס. באור האפלולי שהסתנן מבעד לענני הגשם מנמיכי השוט הפכו העצים מצֶבֶר עצמים חיים לשרטוט מעומעם של קווי מתאר. אוטובוס יצא מן האפלה ובתנועה זהירה גלש בשביל העפר הקצר לכיוון הכביש, החליף הילוכים ונעלם מן העין.
איש לא הטריד את עצמו לבדוק אם עלו כולם על האוטובוס. הצוות היה מורכב מאנשים בני שבע אומות שדיברו בסך הכול עשרים ושתיים שפות. רובם היו בשנות הארבעים והחמישים לחייהם, מאחוריהם עשרות נסיעות, שעות אין ספור הרחק מן הבית. בסוף, ידעו, כולם יסתדרו. מה טבעי יותר מאשר לצפות ממודד קרקע לקרוא את תוואי השטח, להתמצא במרחב, לנווט ולמצוא את דרכו לחוף מבטחים.
האמֶר חבוט של צה"ל חנה בשולי הכביש. בצדו השני של המגרש עמד רכב הפיקוד שדלתותיו היו מכוסות עד חציין בבוץ שהתיזו גלגליו הגדולים. הטנדר, פורד ישן שפעם היה לבן, נשאר במקומו עוד שעה קלה. מפקד הצוות והמהנדס הראשי עמדו משני צדי השולחן המתקפל באוהל שהיה ממוקם בין שני עצי איקליפטוס ועליו צלחת לוויין קטנה. הם רכנו על מפות וצגי מחשב. שני החיילים בהאמר ישבו בלא מעש, מאזינים לרחש מכשירי הקשר, מדי פעם פולטים מילה או שתיים, עין אחת פקוחה על האוהל שרק לפני ימים אחדים עזרו לכוח האו"ם להקימו. בעוד יומיים־שלושה יעזרו לפרק אותו ויקימו אותו מחדש מרחק שניים או שלושה קילומטרים צפונה משם.
האוטובוס נסע לחיפה. הכבישים היו חלקים מהגשם, אבל לא עמוסים. ככל שירדו מהרמה התחזק הגשם. הנהג לא הדליק את הרדיו, הוא חישב שהסיכוי שהמוזיקה תקלע לטעמם ולוּ של שליש מהנוסעים קלוש, והעדיף לא לנסות כלל. המודדים שקעו בכיסאותיהם הנוחים, באוויר הממוזג. אחדים שלפו מהתרמיל פרי חתוך לפרוסות שוות או כריך קטן ארוז בשקית חד־פעמית, אחרים דפדפו במכשירי הטלפון, פניהם מוארות באור לבן בוהק. לא היה להם מה לעשות בחוץ, בגשם, חבל היה לטרוח. הם עבדו מספיק שנים בשטח כדי לרכוש כמה תובנות פשוטות לגבי הטבע.
בחיפה ירד גשם עז, משבי רוח תכופים הצליפו בכרמל. המודדים ירדו מהאוטובוס בטור מסודר ועשו את דרכם אל פתח המלון, עוקפים בזהירות אופנועים חונים ושלוליות. איש לא יצא בערב, האורות בחדריהם כבו לפני השעה עשר. פקיד הקבלה מנה בקפדנות את כל השבים וסימן בדף המעקב בנגיעות קלות את תמונותיהם של חברי הקבוצה שעדיין לא חזרו.
באותו הזמן עזב הפורד הלבן את אתר המדידה, ושתי דקות אחר כך התניע גם ההאמר ובו שני החיילים. על צג המעקב שלהם סימנה נקודה לבנה קטנה את מיקומו של הטנדר העמוס בציוד.
*
הערב, כמדי יום רביעי, היה תורו של מגדל הפרחים לצאת לסיור. הוא היה מחושב, יסודי, והאנשים ביישוב, לפחות אלה שטרם התפנו, סמכו עליו. הוא התקין רפלקטור על הטרקטורון של קצין הביטחון ועלה על הרכב. הוא התניע את הרכב בקולות חרחור ויצא מהיישוב.
מגדל הפרחים השלים סיבוב שמירה ראשון בצדה החיצוני של הגדר ופנה אל עבר חוות הסוסים הסמוכה. מהמישור שהשתרע בין המושב לבין החווה הביט מעלה אל שדה המוקשים וסרק את השטח עם הרפלקטור. ינשוף נעץ בו מבט מעץ האלון הבודד, עכבר, אולי קיפוד, רשרש באחד השיחים. הרפלקטור עבר באיטיות על פני השטח, עד שאורו הוחזר לפתע. מגדל הפרחים זיהה דמות אדם, אישה שמוטלת ללא ניע, לבושה אפוד זוהר. הוא הכיר את השטח היטב, גם בעיניים עצומות יכול היה לנווט אל האדם השרוע באמצע שדה המוקשים: לא פעם עזר להחזיר משם סוסים שברחו, חפצים שנסחפו ברוח, או גוויות של חזירי בר שהסורים או הטורקים ירו בהם מתוך שעשוע, ובין כה וכה הוא ריקד עם המוות מספיק פעמים כדי לא לפחד מכמה מוקשים ישנים.
כשנשא אותה בזרועותיו הרגיש עד כמה גופה קל. נשימותיה היו סדירות. לא מדובר במשהו חמור, הרגיע את עצמו. אין דימום, אין שבר. מעיל חורף עבה שמר על חום גופה, אבל מכנסיה היו ספוגים בבוץ, רגליה היטלטלו חסרות אונים. הוא לא השלים את מסלול הסיור, לא הזעיק אמבולנס וגם לא צלצל למשטרה. שום דבר טוב לא יצמח מזה, חשב. במקום הנידח, המבודד הזה, למד מזמן להסתדר לבד, בלי להזדקק לעזרתם ובלי למשוך את תשומת לבם. אם בכל זאת יזדקק לעזרה, חשב כשחזר אל היישוב ונעל את השער, יקרא לנערה הארגנטינית, השומרת החדשה. הוא שמע שהיא חובשת מנוסה, והיא תוכל להושיט לו עזרה.
הבית היה מוסק, כל החפצים והרהיטים עמדו במקומם הקבוע. בצאתו השאיר את מנורת הקריאה שליד הספה דלוקה, והאור שהפיצה היה רך ומרגיע. בסלון עמד ריח של תבשיל בשר שנהג לבשל לעצמו, נתחי צוואר ברוטב בצל ועגבניות, עם שעועית שהושרתה היטב מבעוד מועד, עליה יצק כוס יין אדום. הוא תמך באישה ביד אחת ואת השנייה הושיט לעבר מעיל החורף הישן שלו, שהיה תלוי על הקולב בכניסה לבית. הוא התכוון להשכיב אותה על הספה עד שתתאושש, אבל לרגע אחד, בעוד אחיזתו נשמטת ממעילה הרטוב, איבד את שיווי משקלו והיא ניעורה ופקחה את עיניה. בתנועה אינסטינקטיבית נאחזה בו, ואז התייצבה והסיטה את שערה הרטוב מפניה. צלקת קטנה ישנה התגלתה מעל עינה הימנית.
מגדל הפרחים עזר לה להתיישב על הספה. מאחר שהתעוררה פטרה אותו מן ההתחבטות כיצד לחלץ אותה מבגדיה הרטובים. אישוניה המורחבים נצצו כמו אבנים יקרות בפניה החיוורות. היא לא הייתה נבוכה, ניכר שכבר נקלעה למצבים דומים בעבר. היא מתחה את איבריה ומיששה את עצמה קלות כמוודאת שהכול במקום.
מגדל הפרחים לא שאל אותה דבר. היא פשטה את האפוד הזוהר וריפדה את הספה במעיל החורף הישן שהושיט לה. בלי מילים נטל את המעיל הרטוב שלה ופרש אותו על כיסא מול האח. אחר כך ניגש לארון הקיר בחדר השינה, הוציא מגבת גדולה וגם מצעים שכבר כובסו פעמים אין ספור והניח אותם על השולחן בסלון, ולאחר התלבטות סב על עקביו והגיש לה ממרחק בטוח מכנסי טרנינג נקיים ושתי חולצות טי לבנות. היא נטלה את הבגדים, הוא הראה לה את דלת האמבטיה והעמיד קומקום על הכיריים.
בזמן ששהתה באמבטיה צלצל הטלפון.
"סיימת את הסיור? נתקלת במשהו יוצא דופן?"
"היא אצלי," הרגיע את קצין הביטחון.
"תיארתי לי. צלצלו מחיפה לדווח שאחד המודדים לא חזר."
"אתה יכול להודיע להם שהכול בסדר. מחר היא תחזור לקבוצה."
היא נרדמה בתוך דקות בלי שהחליפו מילה. הוא הכין לה צלחת מהתבשיל ופרוסה עבה של לחם שעורים למקרה שתתעורר בלילה רעבה, ויצא אל המרפסת עם כוס ובקבוק יין ביד. מגדל הפרחים הביט באפלה ולגם לגימות קצרות, עד חצות סיים מחצית מהבקבוק. הוא ישב בכיסא הנוח הישן במרפסת המקורה, מכוסה בשמיכה עבה, אחת לכמה זמן גלגל לעצמו סיגריה ועישן בנחת. מדי פעם שמע את משק הכנפיים של הבז הנודד שבנה את קנו בחורש האלון, מנסה את כוחו לעוף.
השמים היו בהירים, ענני הגשם התפזרו, הכוכבים זהרו באור צלול, ממוקד.
צפוי לילה קר מאוד, רצה לומר.
היא נשמה נשימות איטיות, קצובות. בשנתה נראו פניה חלקות וסמוקות יותר, צעירות יותר. הוא כיסה אותה בשמיכה שהתעטף בה בחוץ, כך שחלקה הפנימי, החם, יחמם גם אותה. אחרי התלבטות הניח בעדינות את ידו על מצחה. היה לה חום קל שלא היה בו כדי להדאיג.
הוא כיבה את מנורת הקריאה.