יונים מהשאול
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉

עוד על הספר

  • שם במקור: Pigeons from hell
  • תרגום: דוד ישראל ארונשטם
  • הוצאה: קתרזיס
  • תאריך הוצאה: יוני 2024
  • קטגוריה: מתח ופעולה, פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 95 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 30 דק'

תקציר

יונים מהשאול משליך את הקורא אל תוך סיפור אפל ומצמרר שבו אמונות תפלות ופחד נשזרים יחד בתוך אחוזה ישנה ונטושה. כשהחושך יורד, שני מטיילים מחפשים מקלט בבית המתפורר של משפחת בלסנוויל, ובלי לדעת פותחים את השער להיסטוריה האפלה ולאמת המצמררת אשר חבויה בין קירותיו.

במסדרונות המוצלים ובחדרים המאובקים, קול המיית היונים הוא רק פתיח מרשע לאימה המתקרבת. כל לילה מביא עימו זוועות חדשות, וכל קול מהדהד את העבר המדמם של האחוזה. המטיילים מבינים במהרה שהם אינם לבד כאשר המוות קם מקברו, וקללה עתיקה מסרבת לתת למשפחת בלסנוויל מנוחה.

העזו להיכנס לעולם שבו הפחד שוכן והרשע מתפרץ, וגלו מדוע יונים מהשאול נותר יצירת מופת של ספרות האימה, וממשיך לכבוש את הקוראים ברחבי העולם בזכות אווירה עשירה ומתח בלתי פוסק. עברו דרך השערים המתפוררים של אחוזת בלסנוויל, אם תעזו, כי כששוקעת השמש, היונים אינן היחידות שקוראות מהחשכה. המתים הולכים, והם רעבים לנקמה.

רוברט א. הווארד, הידוע בתור מחברה של סדרת הספרים על אודות ״קונאן הברברי״, עסק רבות בספרות האימה העל טבעית. יחד עם חבריו, ה. פ. לאבקרפט וקלארק אשטון סמית׳, הוא תרם רבות לפיתוח ז׳אנר האימה המודרני. ״יונים מהשאול״ ראה אור לראשונה בשנת 1938 ומאז זכה למעמד של קלאסיקה. זהו סיפור האימה הראשון של הווארד אשר רואה אור בעברית.

פרק ראשון

חלק ראשון | השריקה בחשכה

גְרִיזְוֶל התעורר בפתאומיות, עצביו מעקצצים מסכנה קרבה. הוא הביט סביבו בפראות, ולא הצליח להיזכר היכן הוא ומה הוא עושה שם. אור הירח הסתנן מבעד החלונות המאובקים, והחדר הרחב והריק, עם תקרתו הגבוהה והאח שפערה את חשכתה לעברו, נראה זר ומסתורי. ואז, בזמן שהשתחרר לאיטו מאחיזת השינה, נזכר היכן הוא וכיצד הגיע לשם. הוא הביט הצידה לעבר בן לווייתו הישן לידו על הרצפה. ג'ון ברנר היה לא יותר מצורה עמומה בתוך החשכה שאור הירח האפיר בקושי.

גריזוול ניסה להיזכר מה העיר אותו. בבית לא נשמע קול, ובחוץ נשמעה רק קריאה מקוננת של ינשוף, הרחק ביער האורנים. הינה, הוא לכד את הזיכרון החמקמק. הוא נזכר בחלום, סיוט כה רווי באימה, שהוא נבהל והתעורר. הזיכרונות חזרו בבת אחת, משרטטים בבירור את החיזיון המזוויע.

האם היה זה חלום? כמובן, אך הוא התערבב באופן כה מוזר עם אירועים ממשיים שהתרחשו לא מזמן, כך שהיה קשה לדעת היכן נגמרה המציאות והיכן החל הדמיון.

בחלום הוא חווה שוב את השעות האחרונות שקדמו להירדמותו, על כל פרטיהן. החלום החל בפתאומיות ברגע שהוא וג'ון ברנר ראו בפעם הראשונה את הבית שבו הם נמצאים כעת. הם נסעו, קופצים ומיטלטלים, על גבי מהמורות הדרך הישנה שעברה בינות האורנים. הוא וג'ון ברנר נדדו הרחק מביתם שבניו אינגלנד בחיפושם אחר הנופש המיוחל. הם שמו לב לבית העתיק עם האכסדרות המגודרות במעקה, המגיח מתוך סבך של עשבים שוטים ושיחים, בזמן שהשמש שקעה מאחוריו. מראהו הצית את דמיונם: שחור, עזוב וקודר על רקע השקיעה האדומה, בין סורגי האורנים השחורים.

הם היו עייפים מיום שלם של טלטלות וקפיצות מאוסות על גבי שבילי היער. הבית העתיק והנטוש העלה בדמיונם את השפע שוודאי אפיין אותו בתקופה שלפני מלחמת האזרחים, ונמוג מאז. הם השאירו את הרכב לצד הדרך המבוקעת, ובזמן שהלכו בפיתולי שביל הלבנים המתפוררות, שכמעט נעלם בסבך הצמחייה, יונים התעופפו מהאכסדרות בלהק של נוצות ורחשי רפרוף, מתרחקות בהמייה נמוכה של משק כנפיים.

דלת האלון נטתה הצידה על ציריה השבורים. שכבת אבק עבה נחה על רצפת המבואה הרחבה והחשוכה, וכך גם על המדרגות הרחבות שהובילו מעלה. בפנים, הם פנו אל הדלת שמול גרם המדרגות ונכנסו לחדר גדול, ריק ומאובק, קורי עכביש עבים ונוצצים בפינותיו. שכבת אבק עבה כיסתה גם את האפר שבאח הגדולה.

הם התייעצו ביניהם לגבי איסוף זרדים והבערת האח, אולם החליטו לא לעשות זאת. כשהשמש שקעה, החשכה הופיעה במהירות; חשכת יער אורנים עמוקה, שחורה ומוחלטת. הם ידעו שנחשי פעמונים ונחשי צפע נפוצים ביערות הדרומיים ולא היה להם כל עניין לגשש אחר זרדים בחושך. הם אכלו בחסכנות מקופסאות שימורים ולאחר מכן התעטפו בשמיכותיהם מול האח הריקה, בלי לפשוט את בגדיהם, ונרדמו מייד.

על כך, בין היתר, חלם גריזוול. הוא ראה שוב את הבית הקודר מתבלט על רקע שקיעת הארגמן, ראה את מעופן של היונים בזמן שהוא וברנר צעדו על השביל ההרוס. הוא ראה את החדר החשוך שבו שכב כעת ואת שתי הדמויות שהן הוא ובן לווייתו, שוכבות עטופות בשמיכותיהן על הרצפה המאובקת. מנקודה זו חלומו חווה שינוי עדין, סטה ממסלולו השגרתי ונספג בפחד. הוא הביט אל תוך צלליו של חדר עמום, מואר באורו האפור של הירח שחדר מכיוון בלתי ידוע, שהרי בחדר לא היו חלונות. עם זאת, האור האפור חשף בפניו שלוש צורות דוממות התלויות בשורה, דממתן וקווי מתארן מעלים אימה צוננת בנשמתו. הוא לא שמע צליל או מילה, אך הוא חש בנוכחות אפופת פחד וטירוף הכורעת בפינה אפלה... ולפתע מצא את עצמו שוב בחדר המאובק עם התקרה הגבוהה לפני האח הגדולה.

הוא שכב בתוך השמיכה, בהה במתח מבעד לדלת החשוכה אל עברה השני של המבואה המוצלת, אל הנקודה שבה אור הירח האיר את גרם המדרגות, שבע מדרגות מעל הרחבה התחתית. והיה שם משהו על גרם המדרגות, דבר־מה שפוף, מעוות ואפלולי שלא הואר בשלמותו. טשטוש צהוב עמום כלשהו, אולי פָּנִים, פנה לעברו, כאילו משהו השתופף על גרם המדרגות, בוחן אותו ואת בן לווייתו. פחד צונן טיפס במעלה עורקיו וזה היה הרגע שבו התעורר, אם אכן ישן.

הוא מצמץ. אלומת האור האירה את המדרגות בדיוק כפי שחלם, אך לא רבצה שם דמות. עם זאת, הצמרמורת עדיין אחזה בו לנוכח החלום או החיזיון המפחיד שהעיר אותו. רגליו הרגישו כאילו שקעו בתוך מי קרח. הוא החל לנוע באופן בלתי מודע במטרה להעיר את בן לווייתו, כאשר קול פתאומי שיתק אותו.

שריקה נשמעה בקומה שמעליו. קולה היה מסתורי ונעים, חסר כל מנגינה סְדוּרָה אומנם, אך נוקב וערב לאוזן בו־זמנית. צליל כזה, בבית שאמור להיות נטוש, היה מבהיל כשלעצמו, אולם לא היה זה פחד מפולש גשמי ששיתק את גריזוול. הוא לא יכול היה להגדיר בעצמו את האימה שאחזה בו. שמיכתו של ברנר רשרשה וגריזוול ראה אותו מזדקף. דמותו בלטה בעמימות מתוך החשכה הרכה, וראשו פנה לעבר המדרגות כמאזין בריכוז. המתיקות התחזקה בקול השריקה המשונה ואיתה גם הרשע החבוי בה.

"ג'ון!" לחש גריזוול בשפתיו היבשות. הוא התכוון לצעוק, לספר לברנר שהיה מישהו בקומה השנייה, מישהו שעלול להיות מסוכן ושעליהם לעזוב את הבית מייד. אולם קולו נדם ביובש גרונו.

ברנר קם. נעליו נקשו על הרצפה בזמן שהתקדם לכיוון הדלת. הוא צעד ברוגע אל תוך הפרוזדור ועשה דרכו לעבר רחבת המדרגות התחתונה, טובע בצללים שהתגבשו סביב גרם המדרגות.

גריזוול שכב ללא יכולת לזוז, דעתו נסחפה במערבולת של בלבול. מי שרק למעלה? מדוע ברנר עושה דרכו למעלה? גריזוול ראה אותו חוצה את הנקודה שבה נח אור הירח, ראה את ראשו נוטה לאחור כאילו הביט על משהו שגריזוול לא הצליח לראות, מעל ומעבר לגרם המדרגות. אולם פניו דמו לפניו של סהרורי. הוא עבר על פני אלומת אור הירח ונעלם מעיניו של גריזוול, בזמן שזה ניסה לצעוק לו לחזור. לחישה מבעיתה, זה כל מה שהצליח להפיק בתמורה למאמציו.

השריקה דעכה, ירדה לצליל נמוך יותר, ואז פסקה. גריזוול שמע את המדרגות חורקות תחת צעדו המדוד של ברנר. הוא הגיע כעת אל המסדרון שבמעלה המדרגות, גריזוול שמע את נקישות צעדיו על רצפתו. לפתע, הצעדים פסקו ונדמה היה שהלילה עוצר את נשימתו. ואז, צרחה נוראית פילחה את הדומייה וגריזוול הזדקף, וענה לה בזעקה משלו.

השיתוק המוזר שאחז בו נשבר. הוא צעד קדימה לעבר הדלת, אך עצר את עצמו. הצעדים המשיכו. ברנר היה בדרכו חזרה. הוא לא רץ. הליכתו הייתה אף יותר זהירה ומדודה מאשר קודם. באותו רגע, גרם המדרגות החל לחרוק שוב. יד מגששת נעה על המעקה והגיחה אל אלומת אור הירח, ואז הופיעה היד השנייה. זעזוע נורא הכה בגריזוול כשראה שהיד השנייה מחזיקה גרזן – גרזן שנטפו מלהבו טיפות שחורות. האם אכן היה זה ברנר שירד במדרגות?

כן! הדמות נכנסה כולה תחת אור הירח וגריזוול זיהה אותה. הוא ראה את פניו של ברנר וצווחה נפלטה מגרונו. הם היו חיוורים כמו פניה של גווייה. קילוחי דם זלגו במורד פניו, עיניו היו מזוגגות ומבטו מקובע, והדם פרץ מתוך בקע ענקי בראשו!

בדיעבד, גריזוול לא הצליח להיזכר כיצד נחלץ מהבית הארור הזה. לאחר מכן, נותר במוחו זיכרון משוגע ומבולבל שבו הוא מתרסק דרך חלון מאובק ומכוסה בקורי עכביש, ואז מועד בעיוורון דרך המדשאה המכוסה בעשבים שוטים, בעודו ממלמל באימה קדחתנית. הוא ראה את הקיר השחור של עצי האורן וראה את הירח מרחף בערפל אדום־דם שלא היה בו דבר שפוי או הגיוני.

מעט שפיות חזרה אליו כשראה את הרכב לצד הדרך. בעולם שטירוף פתאומי אחז בו, היה זה עצם ששיקף מציאות שגרתית. אולם בעודו מושיט את ידו אל הדלת, שקשוק יבש ומצמרר נשמע באוזניו והוא נרתע מהצורה המתנועעת על כיסא הנהג שהזדקפה מתוך פיתוליה הקשקשיים ושרקה לעברו, שולפת לשון מפוצלת תחת אורו של הירח.

ביבבת אימה הוא הסתובב ונס הלאה בדרך כמו אדם שרץ בתוך סיוט. הוא רץ ללא מטרה או היגיון. מוחו המאולחש איבד את היכולת לחשוב באופן צלול. הוא רק ציית לדחף הקדמון העיוור לרוץ – לרוץ ולרוץ בכל הכוח – עד שנופל האדם ארצה באפיסת כוחות.

קירות האורנים השחורים זרמו על פניו ללא הרף, עד כדי כך שאחזה בו האשליה שהוא בכלל לא מתקדם. אולם תוך זמן קצר, צליל חדר את ערפל אימתו, טפיפות יציבות ובלתי פוסקות של כפות רגליים מאחוריו. כאשר הפנה את ראשו לאחור, הוא ראה משהו רודף אחריו בצעדים ארוכים, זאב או כלב, הוא לא יכול היה לומר בדיוק, אך עיניו של היצור בערו כמו כדורים של אש ירוקה. הוא השתנק והגביר את הקצב, פנה עם עיקול הדרך, ואז הוא שמע נחירה של סוס, ראה אותו מרים את רגליו הקדמיות באוויר ושמע את רוכבו פולט קללה והבחין בניצוץ הפלדה הכחולה שבידו המורמת.

גריזוול איבד את שיווי משקלו ונפל בעודו תופס את ארכופו של הרוכב.

"בשם אלוהים, עזור לי!" הוא התנשם. "היצור! הוא הרג את ברנר, הוא רודף אחריי! תראה!"

זוג כדורי אש נצצו בקצה השיחים שבעיקול הדרך. הרוכב קילל שוב ומייד לאחר מכן נשמע ההד של האקדח התופי שלו, שחזר על עצמו פעמיים נוספות. ניצוצות האש נעלמו והרוכב, לאחר ששחרר את הארכוף מאחיזתו של גריזוול, דרבן את סוסו לעבר העיקול.

גריזוול התנדנד על רגליו, רעד אחז בכל איבריו. הרוכב נעלם משדה ראייתו רק לרגע, ואז חזר במהירות.

"נעלם בסבך. זאב, ככל הנראה, למרות שלא שמעתי על זאב אלגונקווין שרודף אחרי בן אדם. אתה יודע מה זה היה?"

גריזוול בקושי הצליח להניד בראשו.

הרוכב, קווי מתארו מודגשים תחת אור הירח, הביט מטה לעברו, אקדחו המעשן עדיין מורם בידו הימנית. גובהו היה ממוצע וגופו חזק. כובע המתיישבים רחב השוליים והמגפיים שלו חשפו את היותו מקומי ממש כפי שלבושו של גריזוול העיד על היותו זר. "מה קורה כאן?"

"אני לא יודע", אמר גריזוול בחוסר אונים. "קוראים לי גריזוול. ג'ון ברנר, חברי ושותפי למסע... עצרנו ללון בבית הנטוש בהמשך הדרך. משהו..." פרץ האימה שעלה מן הזיכרון חנק אותו. "אלוהים!" הוא צעק. "ודאי השתגעתי! משהו בא והביט מעבר למעקה המדרגות, משהו עם פרצוף צהוב! חשבתי שאני חולם, אך נראה שזה קרה באמת. אחר־כך מישהו החל לשרוק בקומה השנייה וברנר קם ועלה במדרגות, הלך כמו סהרורי או מהופנט. שמעתי אותו צורח, או יותר נכון, מישהו צרח; ואז הוא ירד חזרה במדרגות עם גרזן מגואל בדם בידו, ובחיי, אדוני, הוא היה מת! היה לו בקע בראש. ראיתי חתיכות של מוח ודם נוזלים במורד פניו, והיו לו פנים של אדם מת. אך הוא ירד במדרגות! האל עדי, ג'ון ברנר נרצח במסדרון החשוך שבקומה השנייה ואז גופתו ירדה לאיטה במדרגות עם גרזן בידה, כדי להרוג אותי!"

המשך החלק בספר המלא

עוד על הספר

  • שם במקור: Pigeons from hell
  • תרגום: דוד ישראל ארונשטם
  • הוצאה: קתרזיס
  • תאריך הוצאה: יוני 2024
  • קטגוריה: מתח ופעולה, פרוזה תרגום
  • מספר עמודים: 95 עמ' מודפסים
  • זמן קריאה משוער: שעה ו 30 דק'
יונים מהשאול רוברט ארווין הווארד

חלק ראשון | השריקה בחשכה

גְרִיזְוֶל התעורר בפתאומיות, עצביו מעקצצים מסכנה קרבה. הוא הביט סביבו בפראות, ולא הצליח להיזכר היכן הוא ומה הוא עושה שם. אור הירח הסתנן מבעד החלונות המאובקים, והחדר הרחב והריק, עם תקרתו הגבוהה והאח שפערה את חשכתה לעברו, נראה זר ומסתורי. ואז, בזמן שהשתחרר לאיטו מאחיזת השינה, נזכר היכן הוא וכיצד הגיע לשם. הוא הביט הצידה לעבר בן לווייתו הישן לידו על הרצפה. ג'ון ברנר היה לא יותר מצורה עמומה בתוך החשכה שאור הירח האפיר בקושי.

גריזוול ניסה להיזכר מה העיר אותו. בבית לא נשמע קול, ובחוץ נשמעה רק קריאה מקוננת של ינשוף, הרחק ביער האורנים. הינה, הוא לכד את הזיכרון החמקמק. הוא נזכר בחלום, סיוט כה רווי באימה, שהוא נבהל והתעורר. הזיכרונות חזרו בבת אחת, משרטטים בבירור את החיזיון המזוויע.

האם היה זה חלום? כמובן, אך הוא התערבב באופן כה מוזר עם אירועים ממשיים שהתרחשו לא מזמן, כך שהיה קשה לדעת היכן נגמרה המציאות והיכן החל הדמיון.

בחלום הוא חווה שוב את השעות האחרונות שקדמו להירדמותו, על כל פרטיהן. החלום החל בפתאומיות ברגע שהוא וג'ון ברנר ראו בפעם הראשונה את הבית שבו הם נמצאים כעת. הם נסעו, קופצים ומיטלטלים, על גבי מהמורות הדרך הישנה שעברה בינות האורנים. הוא וג'ון ברנר נדדו הרחק מביתם שבניו אינגלנד בחיפושם אחר הנופש המיוחל. הם שמו לב לבית העתיק עם האכסדרות המגודרות במעקה, המגיח מתוך סבך של עשבים שוטים ושיחים, בזמן שהשמש שקעה מאחוריו. מראהו הצית את דמיונם: שחור, עזוב וקודר על רקע השקיעה האדומה, בין סורגי האורנים השחורים.

הם היו עייפים מיום שלם של טלטלות וקפיצות מאוסות על גבי שבילי היער. הבית העתיק והנטוש העלה בדמיונם את השפע שוודאי אפיין אותו בתקופה שלפני מלחמת האזרחים, ונמוג מאז. הם השאירו את הרכב לצד הדרך המבוקעת, ובזמן שהלכו בפיתולי שביל הלבנים המתפוררות, שכמעט נעלם בסבך הצמחייה, יונים התעופפו מהאכסדרות בלהק של נוצות ורחשי רפרוף, מתרחקות בהמייה נמוכה של משק כנפיים.

דלת האלון נטתה הצידה על ציריה השבורים. שכבת אבק עבה נחה על רצפת המבואה הרחבה והחשוכה, וכך גם על המדרגות הרחבות שהובילו מעלה. בפנים, הם פנו אל הדלת שמול גרם המדרגות ונכנסו לחדר גדול, ריק ומאובק, קורי עכביש עבים ונוצצים בפינותיו. שכבת אבק עבה כיסתה גם את האפר שבאח הגדולה.

הם התייעצו ביניהם לגבי איסוף זרדים והבערת האח, אולם החליטו לא לעשות זאת. כשהשמש שקעה, החשכה הופיעה במהירות; חשכת יער אורנים עמוקה, שחורה ומוחלטת. הם ידעו שנחשי פעמונים ונחשי צפע נפוצים ביערות הדרומיים ולא היה להם כל עניין לגשש אחר זרדים בחושך. הם אכלו בחסכנות מקופסאות שימורים ולאחר מכן התעטפו בשמיכותיהם מול האח הריקה, בלי לפשוט את בגדיהם, ונרדמו מייד.

על כך, בין היתר, חלם גריזוול. הוא ראה שוב את הבית הקודר מתבלט על רקע שקיעת הארגמן, ראה את מעופן של היונים בזמן שהוא וברנר צעדו על השביל ההרוס. הוא ראה את החדר החשוך שבו שכב כעת ואת שתי הדמויות שהן הוא ובן לווייתו, שוכבות עטופות בשמיכותיהן על הרצפה המאובקת. מנקודה זו חלומו חווה שינוי עדין, סטה ממסלולו השגרתי ונספג בפחד. הוא הביט אל תוך צלליו של חדר עמום, מואר באורו האפור של הירח שחדר מכיוון בלתי ידוע, שהרי בחדר לא היו חלונות. עם זאת, האור האפור חשף בפניו שלוש צורות דוממות התלויות בשורה, דממתן וקווי מתארן מעלים אימה צוננת בנשמתו. הוא לא שמע צליל או מילה, אך הוא חש בנוכחות אפופת פחד וטירוף הכורעת בפינה אפלה... ולפתע מצא את עצמו שוב בחדר המאובק עם התקרה הגבוהה לפני האח הגדולה.

הוא שכב בתוך השמיכה, בהה במתח מבעד לדלת החשוכה אל עברה השני של המבואה המוצלת, אל הנקודה שבה אור הירח האיר את גרם המדרגות, שבע מדרגות מעל הרחבה התחתית. והיה שם משהו על גרם המדרגות, דבר־מה שפוף, מעוות ואפלולי שלא הואר בשלמותו. טשטוש צהוב עמום כלשהו, אולי פָּנִים, פנה לעברו, כאילו משהו השתופף על גרם המדרגות, בוחן אותו ואת בן לווייתו. פחד צונן טיפס במעלה עורקיו וזה היה הרגע שבו התעורר, אם אכן ישן.

הוא מצמץ. אלומת האור האירה את המדרגות בדיוק כפי שחלם, אך לא רבצה שם דמות. עם זאת, הצמרמורת עדיין אחזה בו לנוכח החלום או החיזיון המפחיד שהעיר אותו. רגליו הרגישו כאילו שקעו בתוך מי קרח. הוא החל לנוע באופן בלתי מודע במטרה להעיר את בן לווייתו, כאשר קול פתאומי שיתק אותו.

שריקה נשמעה בקומה שמעליו. קולה היה מסתורי ונעים, חסר כל מנגינה סְדוּרָה אומנם, אך נוקב וערב לאוזן בו־זמנית. צליל כזה, בבית שאמור להיות נטוש, היה מבהיל כשלעצמו, אולם לא היה זה פחד מפולש גשמי ששיתק את גריזוול. הוא לא יכול היה להגדיר בעצמו את האימה שאחזה בו. שמיכתו של ברנר רשרשה וגריזוול ראה אותו מזדקף. דמותו בלטה בעמימות מתוך החשכה הרכה, וראשו פנה לעבר המדרגות כמאזין בריכוז. המתיקות התחזקה בקול השריקה המשונה ואיתה גם הרשע החבוי בה.

"ג'ון!" לחש גריזוול בשפתיו היבשות. הוא התכוון לצעוק, לספר לברנר שהיה מישהו בקומה השנייה, מישהו שעלול להיות מסוכן ושעליהם לעזוב את הבית מייד. אולם קולו נדם ביובש גרונו.

ברנר קם. נעליו נקשו על הרצפה בזמן שהתקדם לכיוון הדלת. הוא צעד ברוגע אל תוך הפרוזדור ועשה דרכו לעבר רחבת המדרגות התחתונה, טובע בצללים שהתגבשו סביב גרם המדרגות.

גריזוול שכב ללא יכולת לזוז, דעתו נסחפה במערבולת של בלבול. מי שרק למעלה? מדוע ברנר עושה דרכו למעלה? גריזוול ראה אותו חוצה את הנקודה שבה נח אור הירח, ראה את ראשו נוטה לאחור כאילו הביט על משהו שגריזוול לא הצליח לראות, מעל ומעבר לגרם המדרגות. אולם פניו דמו לפניו של סהרורי. הוא עבר על פני אלומת אור הירח ונעלם מעיניו של גריזוול, בזמן שזה ניסה לצעוק לו לחזור. לחישה מבעיתה, זה כל מה שהצליח להפיק בתמורה למאמציו.

השריקה דעכה, ירדה לצליל נמוך יותר, ואז פסקה. גריזוול שמע את המדרגות חורקות תחת צעדו המדוד של ברנר. הוא הגיע כעת אל המסדרון שבמעלה המדרגות, גריזוול שמע את נקישות צעדיו על רצפתו. לפתע, הצעדים פסקו ונדמה היה שהלילה עוצר את נשימתו. ואז, צרחה נוראית פילחה את הדומייה וגריזוול הזדקף, וענה לה בזעקה משלו.

השיתוק המוזר שאחז בו נשבר. הוא צעד קדימה לעבר הדלת, אך עצר את עצמו. הצעדים המשיכו. ברנר היה בדרכו חזרה. הוא לא רץ. הליכתו הייתה אף יותר זהירה ומדודה מאשר קודם. באותו רגע, גרם המדרגות החל לחרוק שוב. יד מגששת נעה על המעקה והגיחה אל אלומת אור הירח, ואז הופיעה היד השנייה. זעזוע נורא הכה בגריזוול כשראה שהיד השנייה מחזיקה גרזן – גרזן שנטפו מלהבו טיפות שחורות. האם אכן היה זה ברנר שירד במדרגות?

כן! הדמות נכנסה כולה תחת אור הירח וגריזוול זיהה אותה. הוא ראה את פניו של ברנר וצווחה נפלטה מגרונו. הם היו חיוורים כמו פניה של גווייה. קילוחי דם זלגו במורד פניו, עיניו היו מזוגגות ומבטו מקובע, והדם פרץ מתוך בקע ענקי בראשו!

בדיעבד, גריזוול לא הצליח להיזכר כיצד נחלץ מהבית הארור הזה. לאחר מכן, נותר במוחו זיכרון משוגע ומבולבל שבו הוא מתרסק דרך חלון מאובק ומכוסה בקורי עכביש, ואז מועד בעיוורון דרך המדשאה המכוסה בעשבים שוטים, בעודו ממלמל באימה קדחתנית. הוא ראה את הקיר השחור של עצי האורן וראה את הירח מרחף בערפל אדום־דם שלא היה בו דבר שפוי או הגיוני.

מעט שפיות חזרה אליו כשראה את הרכב לצד הדרך. בעולם שטירוף פתאומי אחז בו, היה זה עצם ששיקף מציאות שגרתית. אולם בעודו מושיט את ידו אל הדלת, שקשוק יבש ומצמרר נשמע באוזניו והוא נרתע מהצורה המתנועעת על כיסא הנהג שהזדקפה מתוך פיתוליה הקשקשיים ושרקה לעברו, שולפת לשון מפוצלת תחת אורו של הירח.

ביבבת אימה הוא הסתובב ונס הלאה בדרך כמו אדם שרץ בתוך סיוט. הוא רץ ללא מטרה או היגיון. מוחו המאולחש איבד את היכולת לחשוב באופן צלול. הוא רק ציית לדחף הקדמון העיוור לרוץ – לרוץ ולרוץ בכל הכוח – עד שנופל האדם ארצה באפיסת כוחות.

קירות האורנים השחורים זרמו על פניו ללא הרף, עד כדי כך שאחזה בו האשליה שהוא בכלל לא מתקדם. אולם תוך זמן קצר, צליל חדר את ערפל אימתו, טפיפות יציבות ובלתי פוסקות של כפות רגליים מאחוריו. כאשר הפנה את ראשו לאחור, הוא ראה משהו רודף אחריו בצעדים ארוכים, זאב או כלב, הוא לא יכול היה לומר בדיוק, אך עיניו של היצור בערו כמו כדורים של אש ירוקה. הוא השתנק והגביר את הקצב, פנה עם עיקול הדרך, ואז הוא שמע נחירה של סוס, ראה אותו מרים את רגליו הקדמיות באוויר ושמע את רוכבו פולט קללה והבחין בניצוץ הפלדה הכחולה שבידו המורמת.

גריזוול איבד את שיווי משקלו ונפל בעודו תופס את ארכופו של הרוכב.

"בשם אלוהים, עזור לי!" הוא התנשם. "היצור! הוא הרג את ברנר, הוא רודף אחריי! תראה!"

זוג כדורי אש נצצו בקצה השיחים שבעיקול הדרך. הרוכב קילל שוב ומייד לאחר מכן נשמע ההד של האקדח התופי שלו, שחזר על עצמו פעמיים נוספות. ניצוצות האש נעלמו והרוכב, לאחר ששחרר את הארכוף מאחיזתו של גריזוול, דרבן את סוסו לעבר העיקול.

גריזוול התנדנד על רגליו, רעד אחז בכל איבריו. הרוכב נעלם משדה ראייתו רק לרגע, ואז חזר במהירות.

"נעלם בסבך. זאב, ככל הנראה, למרות שלא שמעתי על זאב אלגונקווין שרודף אחרי בן אדם. אתה יודע מה זה היה?"

גריזוול בקושי הצליח להניד בראשו.

הרוכב, קווי מתארו מודגשים תחת אור הירח, הביט מטה לעברו, אקדחו המעשן עדיין מורם בידו הימנית. גובהו היה ממוצע וגופו חזק. כובע המתיישבים רחב השוליים והמגפיים שלו חשפו את היותו מקומי ממש כפי שלבושו של גריזוול העיד על היותו זר. "מה קורה כאן?"

"אני לא יודע", אמר גריזוול בחוסר אונים. "קוראים לי גריזוול. ג'ון ברנר, חברי ושותפי למסע... עצרנו ללון בבית הנטוש בהמשך הדרך. משהו..." פרץ האימה שעלה מן הזיכרון חנק אותו. "אלוהים!" הוא צעק. "ודאי השתגעתי! משהו בא והביט מעבר למעקה המדרגות, משהו עם פרצוף צהוב! חשבתי שאני חולם, אך נראה שזה קרה באמת. אחר־כך מישהו החל לשרוק בקומה השנייה וברנר קם ועלה במדרגות, הלך כמו סהרורי או מהופנט. שמעתי אותו צורח, או יותר נכון, מישהו צרח; ואז הוא ירד חזרה במדרגות עם גרזן מגואל בדם בידו, ובחיי, אדוני, הוא היה מת! היה לו בקע בראש. ראיתי חתיכות של מוח ודם נוזלים במורד פניו, והיו לו פנים של אדם מת. אך הוא ירד במדרגות! האל עדי, ג'ון ברנר נרצח במסדרון החשוך שבקומה השנייה ואז גופתו ירדה לאיטה במדרגות עם גרזן בידה, כדי להרוג אותי!"

המשך החלק בספר המלא