מכתבים לטליה

שלום, דב.

אתה בטח מתפלא לקבל מכתב מנערה לא מוכרת. אז הנה הסיפור שמאחורי המכתב: חברה טובה שלי הציעה לי לפני כמה חודשים להירשם לסמינר של "גשר". אם אינך יודע, זהו ארגון שקם לאחרונה ומארגן מפגשים בין נוער דתי לנוער חילוני. אנחנו בקיבוץ לא נפגשים עם חבר'ה דתיים, ואפילו מורים דתיים אין לנו בבית הספר. כל מה שאנחנו יודעים על הדתיים זה רק מתוך העיתונים והחדשות ברדיו. למרות שאין לי כל כוונה להיות דתית, החלטתי מתוך סקרנות ללכת לסמינר כדי להכיר בני נוער דתיים ולשמוע ממקור ראשון על החיים שלהם.
המפגש עם החבר'ה הדתיים היה באמת מעניין ואפילו מרתק. למדנו המון דברים שלא ידענו על החיים של הדתיים. המפגש הזה עורר אצלי המון שאלות ותהיות על דברים שראיתי או שמעתי ולא הבנתי. כשחזרתי הביתה ניסיתי לקבל תשובות על השאלות שלי גם מהמורים וגם מההורים שלי - ובדרך כלל לא הצלחתי. כמעט כולם גדלו במשק וגם הם לא מכירים את החיים של הדתיים. ההורים שלי, אומנם, באו ממשפחות דתיות מאירופה, אבל שניהם עלו ארצה כילדים אחרי השואה, שבה הושמדו כמעט כל קרוביהם. הם בקושי זוכרים משהו מילדותם, וגם את המעט שהם זוכרים הם לא מסוגלים להסביר לי.
לאחרונה חזר אבא שלי משירות מילואים ברמת הגולן וסיפר לי, שפגש בחור דתי מקסים, שהצליח להפתיע אותו בתשובות שנתן לו על שאלותיו בענייני יהדות. הוא סיפר לי עליך, שאתה בולע גם ספרי יהדות וגם אנציקלופדיות מדעיות, ושהתשובות שלך הן ממש לעניין. "במקום להציק לי עם השאלות שלך," אמר לי, "תכתבי אליו והוא בטוח יסביר לך הרבה יותר טוב ממני." אחרי התלבטות של כמה ימים (מה פתאום לכתוב לבחור שאף פעם לא ראיתי) החלטתי להיות חוצפנית ולכתוב אליך.
אני מקווה, שתסכים להקדיש לי קצת מזמנך (אני מבינה שאתם מאוד עסוקים, כיוון שאתם גם לומדים וגם משרתים בצבא) ולענות על כמה שאלות שיש לי. המון שאלות התעוררו אצלי בעקבות הסמינר שהשתתפתי בו, ואני לא רוצה "להפציץ" אותך בכולן כבר במכתב הראשון (ובכלל עוד לא נתת את הסכמתך לענות לי). אבל בכל זאת אני רוצה להעלות לפחות שאלה אחת שמטרידה אותי מאז הסמינר. בסוף כל יום, אחרי שעות ארוכות של דיונים וויכוחים, היינו יוצאים לדשא של כפר עציון ורוקדים ריקודים סוערים עם מוסיקה חסידית. היינו ממש חייבים קצת להתפרק ולהשתולל. השירים החסידיים היו ברובם חדשים בשבילנו החילוניים, אבל המקצב שלהם נהדר וממש מקפיץ. אבל התפלאנו שכל הריקודים היו נפרדים, הבנים במעגל אחד והבנות במעגל אחר. ראיתי פעם בטלוויזיה חתונה חסידית, שבה הגברים רקדו בחלק אחד של האולם והנשים בצד השני; אבל חשבתי שאתם, הדתיים המודרניים (או הדתיים הלאומיים, כפי שאתם קוראים לעצמכם) לא ממשיכים את ההפרדה הפרימיטיבית הזאת. בעידן של שוויון האשה זה ממש משפיל ומעליב שעושים הפרדה כזאת, כאילו אנחנו טמאות או מלוכלכות ואסור לנגוע בנו.
אני מקווה, שאתה לא נפגע מהסגנון הבוטה שלי וזה לא ירתיע אותך מלענות לי. אני כותבת מהלב את מה שאני מרגישה, ואין לי כל כוונה לפגוע בך.
די, כתבתי מספיק, בטח לפעם הראשונה. אני מקווה, שתתייחס ברצינות לשאלה שלי, ושאתה באמת פתוח גם לשאלות קשות כמו שאבא שלי סיפר לי.
בברכה ובתודה מראש,
טליה.