גלי בחורשת האקליפטוס
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
גלי בחורשת האקליפטוס
הוספה למועדפים

גלי בחורשת האקליפטוס

ספר דיגיטלי
ספר מודפס
שליחת ספר דיגיטלי כמתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

סמדר שיר

סמדר שיר-סידי (נולדה ב-10 בספטמבר 1957) היא סופרת שכתבה למעלה מ-300 ספרים, עיתונאית, מחזאית ופזמונאית.

שיר החלה לכתוב בגיל 5 ובגיל 8 הייתה ע"ק (עיתונאית קטנה) בשבועון הילדים "הארץ שלנו" ומאוחר יותר הייתה כתבת נוער במעריב לנוער. את ספרה הראשון, "מונולוגים של נערה", כתבה בגיל 16. היה זה ספר שירים, אשר בעקבותיו כתבה במעריב לנוער את המדור "דברים קטנים" - אשר בעקבותיו ערכה במעריב לנוער מדור בשם זה, ובעקבותיו יצאו לאור הספרים "שירי רחוב", "עוד שירי רחוב", "עלא כיפאק", "שירים זרוקים" ו"דברים קטנים ומדליקים". את שם העט "סמדר שיר" בחרה בעצת תרצה אתר כדי שבבית הספר הדתי לא ידעו שהיא כותבת בעיתונים חילוניים. הקשר שלה עם הקוראים הצעירים העמיק אחרי שהפכה לאם בעצמה, ובעקבות כך כתבה ספרים וסדרות שמיועדים לילדים כמעט מגיל אפס. בכך הפכה להיות אחת מסופרי הילדים והנוער המצליחים בארץ. בין השאר כתבה את סדרות ספרי הילדים צוציק, גלי ונמרודרורוני.
בשנת 2007 זכתה בפרס אקו"ם, בתחום ספרות ילדים ונוער, על ספרה "העשירי".
בשנת 2011 זכתה באות ספר הזהב של התאחדות הוצאות הספרים בישראל על מכירת 20,000 עותקים מספרה "שירת מרים", שיצא לאור בהוצאת ידיעות ספרים.
 

נושאים

תקציר

דפנה, אחותי הגדולה, בישׂרה לי שמישהו חיפש אותי בטלפון ושֶלמַישהו הזה קוראים יואב.

 "איזה יואב?" שאלתי. "יואב הארנב? יואב השובב? יואב שותה חלב? יואב מגרֵד לי בגב?" "גלָי", דפנה צחקה עד שקיבלה כאב בטן, "את מדברת כמו משוררת!" "מה פתאום", הָדַפתי את המַחמָאה. "אני יודעת לחַרוֹז, אבל התואר 'משוררת' מגיע למישהי ששיריה יוצאים מהלב ונכנסים אל הלב וסוחפים את כל הארץ, כמו נעָמִי שֶׁמֶר".

כשאמרתי את זה, לא הֶעליֵתי בדעתי שיכול להיות איזשהו קשר בין "יואב השרַברַב" לבין נעמי שמר. מהר מאוד גיליתי שעל הקו היה יואב, המדריך של חוג הַדְרָמָה של בית הספר, שהציע לי לכתוב מַחֲזהֶ על נעמי שמר, בִּמלֹאת עשר שנים לפִטירָתהּ. כך החל המסע שלי בעקבות המשוררת הלאומית, שכתבה את "ירושלים של זהב".

סמדר שיר-סידי כתבה ספרים רבים לבני נוער ולילדים. בהוצאת ידיעות ספרים ראו אור: קַסדַת הקֶסֶם, כל צִבעֵי הקֶשֶת, אל"ף-בי"ת של בית הספר, יַלדֵי אא"א ועוד.

פרק ראשון

פרק ראשון:1

 

 

יואב השובָב? יואב הצַב? יואב תגרֵד לי בַּגַב?
 
לא שמעתי שהטלפון צִלצל בַּסָלוֹן.
גם לא שמעתי את הנקישה על דֶלת החדר שלי, שהיתה פתוחה.
אפילו לא שמעתי את הצעדים שהִתקָרבו לַשולחן אשר מולו ישבתי - שתי עינַי נעוצות במָסַך המַחשֵב ושתי האוזניים שלי צמודות לאַייפּוֹד שהִזרים אֵלַי את בְּרִיטְנִי ובְּיוֹנְסֶה ורִיהָאנָה ו...
מצטערת, אני כבר לא זוכרת את שמהּ של הזמֶרת שגרמה לי להתנועע לפי הקֶצב מִצד לצד. רק כשהִרגשתי טפיחה קלה על הגב זינקתי מהכיסא בבֶהָלה. כל הגוף שלי רעד.
"מה קרה?" שאלתי את דפנה, אחותי הגדולה, שעמדה מולי וצחקה.
"מה, לא שמעת שקראתי לך?" היא שאלה.
"לא", מִלמַלתי, מנסָה לְהֵירָגַע.
"לא שמעת שדפקתי על הדלת?"
"לא", חזרתי וחיפשתי מַטלית לניגוב השולחן. כוס המים שעמדה עליו רעדה כשקָפצתי מהכיסא כמי שהוּכּשה על-ידי נָחש, וכבר ראיתי שלוּלית קטנה. רק זה מה שחסֵר לי עכשיו: שהמִקלֶדת תחטוף מקלחת ותִפתח בִּשביתָה.
"גלי, לא שמעת שהטֶלפון צִלצל?" דפנה חָקרה.
"לא! לא! לא!" צעקתי והִתחלתי לרוץ לעֵבר המִטבח, להביא מטלית יבֵשה. כַּמה שאלות שיש לה! פֶּסַח עוד לא בָּאופֶק. למה היא מִתאמנת על ארבע הקוּשְיות כאילו שאֵליָהוּ הנביא אָמוּר להגיע מחר?
"גלי", דפנה התיישבה על הכיסא שפיניתי, "אם כבר קַמתְ אז כדאי לך לגשת לַסָלוֹן".
"לָמה?"
"בגלל שמישהו מחכֶּה לך על הקַו".
"לי?" נעצרתי. "מי?"
"אין לי מוּשׂג", דפנה מִלמלה. וכשעָמדתי בפתח החדר והִתלַבַּטתי מה לעשות קודם ומה יותר חשוב - המִקלֶדת שעלולה לְהֵירָטֵב או האלמוני שמחפש אותי בטלפון של הבית בִּמקום לצַלצֵל אֵלַי לסֶלוֹלָרי, אחותי הגדולה הִמְהֲמָה: "הוא נשמע לי כמו יואב".
"מי זה יואב?"
"גלי", הקול של דפנה הִבּיע פליאה, "אַת לא מַכּירה את יואב?"
הֵנַדְתִי ברֹאשי לשְלילָה.
"נוּ, באמת", התַדהֵמה שלה התחלפה בחיוך רחב. "אל תגידי לי שאַת לא מַכּירה את יואב".
"אבל אני באמת לא מכירה את יואב", סיננתי במבוכה.
"יואב!" היא קראה, ואחר-כך חילקה את השֵם לשתי הברות: "יוֹוֹוֹוֹוֹ-אָב!"
הִפעלתי את הבּרָגים של המוח ונָבַרתי בתאֵי הזיכרון. את הפעולות האלה עשיתי ב"כאילו", והן לא הצליחו להעלות מול עינַי אֵיזֶשֶהו יואב.
"נוּ, יואב..." דפנה האיצה בי ללחוץ על הברגים עוד יותר חזק.
"יואב השובָב?" ניסיתי לנחֵש.
דפנה עשתה חצי סיבוב יָמינה על הכיסא שלי.
"קר, קר", היא גיחֲכָה.
"יואב הצַב?" התלוצצתי. יש שיר ילדים כזה, על צב שקוראים לו יואב, שכולם שואלים אותו "מָה המַצָב?" והוא לא יודע אם עכשיו אביב או סתָיו.
דפנה הסתובבה לצד השני עד שהקוּקיוֹת שלה, עם הסְרָטים הַזוֹהֲרים, שוב היו מולי.
"קר, קר", היא צִחְקְקָה.
"יואב שותה חלב?"
"אִיכְס", היא עיקמה את אַפּהּ. אחותי הגדולה שונאת חלב, רק שוֹקוֹ היא שותה. כמו קטנה.
"יואב הארנב? יואב הקַצָב?" הִמשכתי לשלוף חרוזים בְּשַרשֶרת.
"לא!"
"יואב תגָרֵד לי בַּגב?"
"לא", היא הניחה את שתי ידיה על הבֶּטן כדי שלא תתפוצץ.
"יואב עושה הב-הב?"
דפנה נקרעה.
"יואב השְרַברַב?"
"לא", היא כיווצה את מִצחהּ. "רגע, מה זה שְרַברַב?"
"אינְסטָלָטוֹר", הִפטַרתי. "די, אולי תיתני לי רֶמז?"
דפנה הִרצינה וּלרֶגע נדמֶה היה לי שאני שומעת את הבּרָגים שמִסתובבים במוחהּ. "בסֵדר", היא דיברה לאט, "יואב הוא לא ארנב ולא קַצָב. הוא מישהו מבית-הספר".
"מישהו מבית-הספר", חזרתי והתחלתי לְהָרִיץ מול עינַי תמונות ופרצופים של בנים מהשִכבָה של אחותי הגדולה. "הוא לומד בכיתה שלך?"
"קר, קר", דפנה הִקיפה את גופה בזרועותיה כאילו שהיא רועדת מִקור.
"הוא מורֶה בכיתה שלך?"
"מִתחַמם!" לפתע היא הִתלהבה.
"איזה מורים מלמדים בכיתה שלך?" תליתי בה מבט נואש. "רוב המורים שלך הם מורות".
"הוא לא מורה רגיל", דפנה הדגישה את המילה האחרונה,"לכן אמרתי שהניחוש הזה מִתחמֵם, שאַת בַּדרך הנכונה".

סמדר שיר

סמדר שיר-סידי (נולדה ב-10 בספטמבר 1957) היא סופרת שכתבה למעלה מ-300 ספרים, עיתונאית, מחזאית ופזמונאית.

שיר החלה לכתוב בגיל 5 ובגיל 8 הייתה ע"ק (עיתונאית קטנה) בשבועון הילדים "הארץ שלנו" ומאוחר יותר הייתה כתבת נוער במעריב לנוער. את ספרה הראשון, "מונולוגים של נערה", כתבה בגיל 16. היה זה ספר שירים, אשר בעקבותיו כתבה במעריב לנוער את המדור "דברים קטנים" - אשר בעקבותיו ערכה במעריב לנוער מדור בשם זה, ובעקבותיו יצאו לאור הספרים "שירי רחוב", "עוד שירי רחוב", "עלא כיפאק", "שירים זרוקים" ו"דברים קטנים ומדליקים". את שם העט "סמדר שיר" בחרה בעצת תרצה אתר כדי שבבית הספר הדתי לא ידעו שהיא כותבת בעיתונים חילוניים. הקשר שלה עם הקוראים הצעירים העמיק אחרי שהפכה לאם בעצמה, ובעקבות כך כתבה ספרים וסדרות שמיועדים לילדים כמעט מגיל אפס. בכך הפכה להיות אחת מסופרי הילדים והנוער המצליחים בארץ. בין השאר כתבה את סדרות ספרי הילדים צוציק, גלי ונמרודרורוני.
בשנת 2007 זכתה בפרס אקו"ם, בתחום ספרות ילדים ונוער, על ספרה "העשירי".
בשנת 2011 זכתה באות ספר הזהב של התאחדות הוצאות הספרים בישראל על מכירת 20,000 עותקים מספרה "שירת מרים", שיצא לאור בהוצאת ידיעות ספרים.
 

עוד על הספר

נושאים

גלי בחורשת האקליפטוס סמדר שיר

פרק ראשון:1

 

 

יואב השובָב? יואב הצַב? יואב תגרֵד לי בַּגַב?
 
לא שמעתי שהטלפון צִלצל בַּסָלוֹן.
גם לא שמעתי את הנקישה על דֶלת החדר שלי, שהיתה פתוחה.
אפילו לא שמעתי את הצעדים שהִתקָרבו לַשולחן אשר מולו ישבתי - שתי עינַי נעוצות במָסַך המַחשֵב ושתי האוזניים שלי צמודות לאַייפּוֹד שהִזרים אֵלַי את בְּרִיטְנִי ובְּיוֹנְסֶה ורִיהָאנָה ו...
מצטערת, אני כבר לא זוכרת את שמהּ של הזמֶרת שגרמה לי להתנועע לפי הקֶצב מִצד לצד. רק כשהִרגשתי טפיחה קלה על הגב זינקתי מהכיסא בבֶהָלה. כל הגוף שלי רעד.
"מה קרה?" שאלתי את דפנה, אחותי הגדולה, שעמדה מולי וצחקה.
"מה, לא שמעת שקראתי לך?" היא שאלה.
"לא", מִלמַלתי, מנסָה לְהֵירָגַע.
"לא שמעת שדפקתי על הדלת?"
"לא", חזרתי וחיפשתי מַטלית לניגוב השולחן. כוס המים שעמדה עליו רעדה כשקָפצתי מהכיסא כמי שהוּכּשה על-ידי נָחש, וכבר ראיתי שלוּלית קטנה. רק זה מה שחסֵר לי עכשיו: שהמִקלֶדת תחטוף מקלחת ותִפתח בִּשביתָה.
"גלי, לא שמעת שהטֶלפון צִלצל?" דפנה חָקרה.
"לא! לא! לא!" צעקתי והִתחלתי לרוץ לעֵבר המִטבח, להביא מטלית יבֵשה. כַּמה שאלות שיש לה! פֶּסַח עוד לא בָּאופֶק. למה היא מִתאמנת על ארבע הקוּשְיות כאילו שאֵליָהוּ הנביא אָמוּר להגיע מחר?
"גלי", דפנה התיישבה על הכיסא שפיניתי, "אם כבר קַמתְ אז כדאי לך לגשת לַסָלוֹן".
"לָמה?"
"בגלל שמישהו מחכֶּה לך על הקַו".
"לי?" נעצרתי. "מי?"
"אין לי מוּשׂג", דפנה מִלמלה. וכשעָמדתי בפתח החדר והִתלַבַּטתי מה לעשות קודם ומה יותר חשוב - המִקלֶדת שעלולה לְהֵירָטֵב או האלמוני שמחפש אותי בטלפון של הבית בִּמקום לצַלצֵל אֵלַי לסֶלוֹלָרי, אחותי הגדולה הִמְהֲמָה: "הוא נשמע לי כמו יואב".
"מי זה יואב?"
"גלי", הקול של דפנה הִבּיע פליאה, "אַת לא מַכּירה את יואב?"
הֵנַדְתִי ברֹאשי לשְלילָה.
"נוּ, באמת", התַדהֵמה שלה התחלפה בחיוך רחב. "אל תגידי לי שאַת לא מַכּירה את יואב".
"אבל אני באמת לא מכירה את יואב", סיננתי במבוכה.
"יואב!" היא קראה, ואחר-כך חילקה את השֵם לשתי הברות: "יוֹוֹוֹוֹוֹ-אָב!"
הִפעלתי את הבּרָגים של המוח ונָבַרתי בתאֵי הזיכרון. את הפעולות האלה עשיתי ב"כאילו", והן לא הצליחו להעלות מול עינַי אֵיזֶשֶהו יואב.
"נוּ, יואב..." דפנה האיצה בי ללחוץ על הברגים עוד יותר חזק.
"יואב השובָב?" ניסיתי לנחֵש.
דפנה עשתה חצי סיבוב יָמינה על הכיסא שלי.
"קר, קר", היא גיחֲכָה.
"יואב הצַב?" התלוצצתי. יש שיר ילדים כזה, על צב שקוראים לו יואב, שכולם שואלים אותו "מָה המַצָב?" והוא לא יודע אם עכשיו אביב או סתָיו.
דפנה הסתובבה לצד השני עד שהקוּקיוֹת שלה, עם הסְרָטים הַזוֹהֲרים, שוב היו מולי.
"קר, קר", היא צִחְקְקָה.
"יואב שותה חלב?"
"אִיכְס", היא עיקמה את אַפּהּ. אחותי הגדולה שונאת חלב, רק שוֹקוֹ היא שותה. כמו קטנה.
"יואב הארנב? יואב הקַצָב?" הִמשכתי לשלוף חרוזים בְּשַרשֶרת.
"לא!"
"יואב תגָרֵד לי בַּגב?"
"לא", היא הניחה את שתי ידיה על הבֶּטן כדי שלא תתפוצץ.
"יואב עושה הב-הב?"
דפנה נקרעה.
"יואב השְרַברַב?"
"לא", היא כיווצה את מִצחהּ. "רגע, מה זה שְרַברַב?"
"אינְסטָלָטוֹר", הִפטַרתי. "די, אולי תיתני לי רֶמז?"
דפנה הִרצינה וּלרֶגע נדמֶה היה לי שאני שומעת את הבּרָגים שמִסתובבים במוחהּ. "בסֵדר", היא דיברה לאט, "יואב הוא לא ארנב ולא קַצָב. הוא מישהו מבית-הספר".
"מישהו מבית-הספר", חזרתי והתחלתי לְהָרִיץ מול עינַי תמונות ופרצופים של בנים מהשִכבָה של אחותי הגדולה. "הוא לומד בכיתה שלך?"
"קר, קר", דפנה הִקיפה את גופה בזרועותיה כאילו שהיא רועדת מִקור.
"הוא מורֶה בכיתה שלך?"
"מִתחַמם!" לפתע היא הִתלהבה.
"איזה מורים מלמדים בכיתה שלך?" תליתי בה מבט נואש. "רוב המורים שלך הם מורות".
"הוא לא מורה רגיל", דפנה הדגישה את המילה האחרונה,"לכן אמרתי שהניחוש הזה מִתחמֵם, שאַת בַּדרך הנכונה".