במרחק נגיעה

פרק 1

תחושה של תקווה

מאי 1999. יום אחרי הבחירות צילצל הטלפון.
"גילי, זה לוני", פתח המטלפן, לוני רפאלי, בן כיתתי בגימנסיה. "אהוד מבקש שתתקשר אליו".
התקשרתי לראש הממשלה הנבחר. "אהוד, שלום, זה גלעד שר".
"גילי, שלום, מה שלומך?"
"תודה, מַבּרוּק, עשית את זה יופי".
"אני רוצה שתצטרף לצוות המשא-ומתן הקואליציוני ותרכז אותו מטעמי. יהיו בו כנראה שלמה בן-עמי, דוד ליבאי, מתן וילנאי. אני רוצה להקים קואליציה רחבה".
"אבל אהוד, רגע, מדובר פה במשימה שתימשך כמה שבועות. יש לי התחייבויות, פגישות, נסיעה לחו"ל. משפטים..."
"תבטל את הכל. זה יקח כמה זמן".
באחת השיחות החטופות בינינו, תוך כדי המשא-ומתן הקואליציוני, שאל אותי ברק אם אאות ליטול חלק בתהליך השלום. "תוכל להיות היועץ המשפטי של השיחות, למשל, הן עם הסורים והן עם הפלסטינים", הציע. סיכמנו שכשהנושא יהיה רלוואנטי, נשוב ונדון בו. ברק רשם לפניו - יחד עם נכונותי להשתתף בעשייה המדינית למען השלום - את הסתייגותי מהצטרפות מלאה לשירות הממשלתי לצורך זה.
ימים אחדים לאחר מכן שלחתי לברק מכתב, ובו היענות עקרונית להצעתו. ביקשתי להיות כפוף ישירות לראש הממשלה, ולהגדיר את תפקידי כ"מתאם התהליך המדיני ויועץ משפטי לשיחות השלום".


שעות העבודה של אהוד ברק משבשות לחלוטין כל שעון ביולוגי של העובדים בסביבתו הקרובה. בתקופת המשא-ומתן הקואליציוני חשבנו שהפגישות הקבועות לאחת בלילה, לשתיים וחצי ולארבע לפנות-בוקר נועדו לטשטש את יכולת המיקוח של השותפים הפוטנציאליים לקואליציה, בבחינת תרגיל התשה, שיביא לצמצום דרישותיהם. התברר שזו דרך חיים: האיש פשוט לא יכול ללכת לישון בשעות המקובלות. לאחר כניסתו ללשכת ראש הממשלה, נדיר היה לראות את עובדי הלשכה, ואותו עצמו, יוצאים מהמשרד לפני השעות הקטנות של הלילה. כך עבד ברק, ממש עד הרגע האחרון לכהונתו, וכולנו הסתגלנו לטלפונים שלו לבתינו בשתיים לפנות-בוקר, כאילו אמצע היום. בשבתות שבהן בחר להישאר במעונו בירושלים נשמתי לרווחה, כי ידעתי שלא אצטרך לנסוע לפגישות בביתו הפרטי בכוכב-יאיר.
אי-אפשר היה שלא להתפעל מכושרו של ברק לשכנע את היושבים מולו בטיעונים מקיפים, רחבים, אך ממוקדים בעיקר. במיוחד ניכר היה הרושם הזה על פניהם של אנשים שלהם היתה זו פגישה ראשונה עימו, כמו כמה מן השרים החדשים של ש"ס. הוא הירצה את משנתו ותיאר את יעדיו ברהיטות, באינטליגנציה ובעומק מרשימים. ציבור גדול תלה בו תקוות, והוא נראה נחוש להגשים כל אחת ואחת מהן.
בשבוע הראשון של יולי 1999 הושלם "מעשה המרכבה" - הרכבת הקואליציה החדשה. דילמה לא קלה: האם להקים קואליציה חילונית-ליברלית, שתחתור למימוש סדר יום אזרחי, או לחלופין להעמיד את נושאי החוץ והסכסוך הערבי-ישראלי בראש סדר העדיפויות, על חשבון הטיפול החברתי-כלכלי-חוקתי. הכרעה בעד החלופה הראשונה היתה גוזרת הקמת ממשלת אחדות, בשותפות עם הליכוד וסיעת "שינוי", שהודיעה מראש כי לא תצטרף לשום קואליציה שסיעת ש"ס תהיה חברה בה. העדפת החלופה השנייה חייבה, כך חשב ברק, להשאיר בחוץ את הליכוד, ולצרף את ש"ס. מאז פסק-ההלכה של הרב עובדיה יוסף, שקבע כי מותר להחזיר שטחים, נחשבה ש"ס - לדעתי בטעות - כמפלגה הדתית המתונה ביותר לעניין זה.
כאחרים מצוות המשא-ומתן, גם דעתי היתה כי עדיף לשתף את הליכוד בקואליציה, חרף הקשיים הצפויים בתחום המדיני. ואולם, ברק החליט לוותר על הליכוד בממשלתו, ובמקום זאת הקים קואליציה הטרוגנית ורחבה, שבה היו חברות שבע מפלגות, ממפד"ל ועד מר"צ, זרועת מוקשי-זמן מיומה הראשון.
חברי צוות המשא-ומתן הקואליציוני היו, בדרך כלל, שותפים הן לאסטרטגיה והן לטקטיקה שהינחו את ראש הממשלה בתהליך, ומודעים להתלבטויותיו. ברק לא פסל שום מפלגה ושום איש מחברות בממשלתו, ובלבד שיסכימו לקווי היסוד המבטאים את מדיניותו ואת יעדיו. יחד עם זאת, ברק - למיטב ידיעתי - לא שיתף איש מאיתנו, חברי הצוות, בהחלטה את מי מן השרים למנות לאיזה תפקיד. ייתכן שהיחיד ששותף בהחלטה זו היה יועצו הפוליטי, בונדי, שגם ישב לצידו, כאשר השרים נקראו בזה אחר זה ללשכת ראש הממשלה המיועד, שם נודע להם, לראשונה, איזה משרד יקבלו.
חברי ממשלה כמו בנימין בן-אליעזר, שלמה בן-עמי, שמעון פרס, חיים רמון, יוסי ביילין, דליה איציק ומתן וילנאי מצאו עצמם שחקנים במשחק מוזר של כיסאות מוסיקליים, שאף טובי הפרשנים הפוליטיים התקשו לפצח את פשרו ואת ההיגיון הפוליטי שבו.
לחלק מן השרים המיועדים, היתה זו תחנה ראשונה במסע ארוך של התעלמות, ושל התנהגות שהתפרשה, בדרך כלל שלא בצדק, כזלזול וכהתנשאות מצד ראש הממשלה. בחודשים שלאחר מכן נשמעו לא אחת תלונות מצד השרים, כי ברק איננו שומע ואיננו מתייעץ. לעיתים היה ממש בתלונות אלה. אולם לרוב, רושם זה נבע ממנהגו של ברק להתבודד, להתרכז, לחשוב לבדו.
איתות אזהרה ראשון על הקשיים הצפויים לו, אפילו בתוך מפלגתו, קיבל ברק ב-5 ביולי, יום לפני השבעת ממשלתו. האיש של ברק לתפקיד יושב-ראש הכנסת, שלום שמחון - שעצם מועמדותו עוררה הרמת גבות - כשל בהצבעה חשאית בסיעת "העבודה", מול אברהם בורג.
על תיסכולם של חלק משריו עתיד היה ברק לשלם מחיר גם בעשייתו המדינית. רק שנה ויותר לאחר מכן חזר יוסי ביילין להיות מעורב במישרין במשא-ומתן. שמעון פרס, שברק מינה אותו כשר לפיתוח אזורי, צבר בתקופה זו התמרמרות וזעם, שהופנו כלפי ברק, ומנעו אפשרות להשיג ממנו תרומה מדינית קונסטרוקטיבית, בהתאם ליכולותיו.


בנימין נתניהו השאיר מאחוריו קושי מדיני בשלוש חזיתות: סוריה, לבנון והשטחים. את ישראל הותיר בבדידות בינלאומית. מול הסורים ניהל נתניהו מגעים חשאיים, שתכליתם להגיע להסכם שלום על בסיס נסיגה מלאה מרמת הגולן, בתמורה לנירמול היחסים והסדרי ביטחון הולמים.
עם הפלסטינים לא הותירה ממשלת נתניהו שום מסגרת מדינית מוסכמת להמשך התהליך; אילו היו הפלסטינים מחליטים על הקמת מדינתם באופן חד-צדדי, קרוב לוודאי שהיו זוכים לברכת הקהיליה הבינלאומית.

ברק היה משוכנע, כי היקף הנסיגה הסופית מותנה בהשגת הסכמות מרחיקות-לכת ביחס לסוגיות ה"ליבה": טריטוריה (וגבולות), פליטים, ירושלים וסידורי הביטחון. היה עלינו לענות על שאלות כגון: מה הן "התנחלויות"? מה הם סידורי הביטחון ומשמעותם הטריטוריאלית? מהי "ירושלים"? מה מעמד זכויות המים בשטחים שיועברו?
בסוגיות אלה ואחרות קיימים פערים רחבים מאוד בין עמדות ישראל והפלסטינים. טרם בירורן לא רצוי היה, מבחינתנו, להשלים את ההיערכות מחדש השלישית, כמתחייב מהסכם הביניים וממיזכר וואי.
לא ברק, ואף לא אחד מחברי ממשלתו, חשבו כי אפשר או צריך להציע לפלסטינים חזרה לגבולות 67'. להערכתי, זו עמדה המובנת היטב לפלסטינים. הם ידעו כי ויתור על שכונות בירושלים כמו גילה, רמות, פיסגת זאב, או על גוש עציון, אינו בא בחשבון. אולם ברור היה כי המנוף היחיד שעשוי להביא את הפלסטינים לוויתור על זכות השיבה לישראל ולפתרון בעיית הפליטים, הוא העברת שטח ניכר במסגרת הסכם כולל. זהו אחד מעמודי התווך, שעל בסיסם נבנתה תפיסת המשא-ומתן. לפיכך העריך ברק, כי הגעה לדיון על זכות השיבה כשמרבית השטח כבר הועברה לפלסטינים, תשאיר אותנו קירחים מנכסי משא-ומתן, כשרק אז מתבררות כוונותיו האמיתיות של ערפאת.
אין שיווי-משקל במשא-ומתן הזה: לפלסטינים אין נכסים להעניק לנו, למעט הבטחת עתיד של שלום וביטחון. מצידם, התקדמות במשא-ומתן משמעה התקרבות לעמדות שלנו, או התפשרות על פחות מדרישותיהם המקסימליסטיות. משום כך, לא צדקו אלה שפירשו את התהליך כוויתור מתמשך של ישראל, שלא זכה לתמורה נאותה מצד הפלסטינים.
עמדת היסוד שגובשה היתה, אפוא, שישראל לא תעביר שטחים נוספים לפלסטינים בטרם גיבוש הבנות בכלל סוגיות הליבה. ישראל תהיה מוכנה, הצהיר אהוד ברק, לדון ברעיונות מרחיקי-לכת בכל הסוגיות, כל עוד פועל הכלל ששום דבר לא מוסכם עד שהכל מוסכם.
ברק דיבר רבות על כך שההישגים האפשריים של ישראל במשא-ומתן נשחקים והולכים, עקב תהליכים גלובליים ואזוריים: טרור בינלאומי נוסח בן-לאדן, התפשטותו והתחזקותו של הפונדמנטאליזם האיסלאמי, הצטיידות מדינות "המעגל השני" בנשק בלתי-קונבנציונלי, כולל גרעיני. הזמן פועל לרעתנו. לפיכך, השגת סופיות סכסוך וסופיות התביעות, בכל נושא ונושא, נעשתה ליעד החשוב ביותר של ישראל במשא-ומתן.
סופיות הסכסוך (End of Conflict) - כתביעה מדינית של ישראל, פירושה כי ההסכם יסמן את סופו הפורמלי של מצב הסכסוך בין העמים, ואת תחילתה של תקופה חדשה של פיוס, שלום ויחסי שכנות טובה בין שני העמים.
סופיות התביעות (Finality of Claims) - היא תביעה מדינית-משפטית של ישראל, לפיה כל התביעות בין הצדדים יוגדרו בהסכם מסגרת. לאחר חתימת ההסכם תתאפשר רק תביעה אחת בין הצדדים, והיא ליישמו. בכך יהפוך ההסכם לפרשנות המוסכמת של הצדדים להחלטות מועצת הביטחון של האו"ם 242, מנובמבר 1967, ו-338, מאוקטובר 1973. כך גם תיפסק שיטת ה"סאלאמי", כלומר הכִרסום בשלבים בנכסינו, בעיקר הטריטוריאליים.

ההכרה כי הזמן אינו פועל לטובתנו, וכי סופיות הסכסוך וסופיות התביעות הן יעדים מרכזיים, היו לשני העוגנים של האסטרטגיה המדינית.

מייד לאחר כינון ממשלת ברק החלו לזרום אליה בקשות פלסטיניות בתחום התעסוקה והכלכלה. נטיית השלטון החדש היתה לאפשר פגישות עם בכירים ישראלים, ולהזמין את הפלסטינים להעלות את בקשותיהם ומצוקותיהם. עצם הנכונות לשקול בחיוב בקשות אלה, חשבו אנשי השלטון החדש, תאפשר לבנות "חבילה" ליישום מיזכר וואי, תוך שינויים.
שלושה ימים לאחר שממשלתו הוצגה בפני הכנסת, יצא ברק לאלכסנדריה, לפגוש את הנשיא מובארק. היו כאלה שטענו, כי היה עליו להיפגש עם ערפאת קודם שייפגש עם מנהיג ערבי אחר כלשהו. ראש הממשלה שיתף את נשיא מצרים בתוכניתו לשלב בין בחינה מחודשת של יישום וואי לבין המשא-ומתן על הסדר הקבע. מובארק שמע, התרשם, והכריז: "עם בחירתו של ברק, העניינים יתחילו לזוז קדימה".
בעת שממשלת ברק יצאה לדרך, אלה היו הנחות-העבודה לגבי הפלסטינים:
¨ הפלסטינים מסוגלים להקים את מדינתם בהתראה קצרה ביותר, ולזכות בהכרה בינלאומית, כולל זו של ארצות-הברית. בידי הפלסטינים היה מכתב מפורש ומחייב בעניין זה, שקיבלו מהנשיא קלינטון במאי 1999.
¨ הקמת מדינה פלסטינית בטרם הסכם-מסגרת מהותי עלולה להותיר את ישראל בנחיתות עצומה בשל "הזכויות הטבועות" של מדינה כזו על-פי המשפט הבינלאומי, כגון הזכות לשלוט במעברי הגבול ובמרחב האווירי, והזכות להקים צבא.

הכנת המשא-ומתן חייבה את ישראל להתייחס גם לתהליך קבלת ההחלטות בצד השני. אצל הפלסטינים, ערפאת הוא מקבל החלטות יחיד, העומד בראש פירמידה, שכל מרכיביה - זולתו - עלולים להתגלות כבלתי רלוואנטיים. הוא אינו מחויב להחלטות הדרגים הנמוכים ממנו. בישראל, לעומת זאת, המבנה השלטוני הוא כזה, שחלק מן ההחלטות, התהליכים ובוודאי היישומים למעשה, בשטח, מתקבלים על-ידי דרגים שונים, וראש הממשלה מתקשה לשנותם, או להיחלץ מהם, לאחר מכן.
טיב הדיווח למנהיג ואמינות הדיווח אף הם אינם כמקובל אצלנו. החשש היה כי כתוצאה מכך עלולה להיווצר תמונה מעוותת אצל ערפאת, ובכך תוחמץ הזדמנות היסטורית.
עם זאת, אין לזלזל בעשרת חברי המעגל הקרוב לערפאת בהנהגה הפלסטינית. אלה נפגשים תדירות עם ערפאת, מדווחים לו, מייעצים לו, ולפעמים גם מסוגלים להשפיע עליו. מעגל זה משוסע ביריבויות פנימיות ובין-דוריות. נוצרות קואליציות אד-הוק בקרב עשרת המשפיעים ויש נאמנויות בצירים קבועים: כזה הוא הציר מוחמד דחלאן - חסן עצפור - מוחמד רשיד; לעיתים גם צאיב עריקאת ואכרם הנייה הם חלק ממנו. רשיד ואבו-עלא הם יריבים, שהתחרו בעבר על מעמד היועץ הבכיר לערפאת בנושאי כלכלה וכספים; בין יאסר עבד ראבו לבין עריקאת שוררת ידידות אישית; בין ג'יבריל רג'וב למוחמד דחלאן קיימת תחרות בתחום הביטחוני; תאופיק טיראווי ורג'וב שונאים אישית זה את זה, וגם בין חוסיין א-שייח' למרוואן ברגותי אין אהבה גדולה. אבו-עלא היה צהוב לאבו-מאזן, ורק בעת האחרונה השתפרו יחסיהם. אבו-מאזן ועצפור אינם מדברים זה עם זה מאז נחתם מיזכר וואי ב-1998.
המגבלות המבניות, האישיות והפוליטיות חייבו, אם כן, הובלה של המשא-ומתן לנקודת הכרעה. ידענו כי אין שום סיכוי לצפות להכרעות מהותיות במעגל ההנהגה הקרוב. האם ערפאת - מנהיג תנועה לאומית, אך לא בהכרח איש מדינה - מוכן לזה באמת נפשית, אישית, היסטורית? אם לא ננסה, לעולם לא נדע.
ברור היה, כי היחסים האישיים בין ערפאת לבין ראש הממשלה החדש ימלאו תפקיד מכריע בתהליך, כפי שהיה בעבר.
היחסים בין ערפאת לרבין ידעו עליות ומורדות. תחילתם בחוסר אמון ואף תיעוב הדדי. רבין, שהורה "לשבור את העצמות" למתפרעים בראשית האינתיפאדה וגירש 415 אנשי "חמאס", ראה בערפאת מנהיג חבורת מרצחים ערמומי, חלקלק, וחסר מעצורים. אף לאחר פריצת-הדרך באוסלו התקשה רבין לקבל את ערפאת כשותפו לדרך. שפת הגוף המרוחקת שלו, בטקס החתימה על הצהרת העקרונות ב-13 בספטמבר 1993 על מדשאת הבית הלבן, העידה על רתיעה. "שלום האמיצים" החל בחשדנות ובאיבה הדדית.
ואולם, כעבור זמן נדמה היה ששני המנהיגים הצליחו לגבש כללי התנהגות מדינית מוסכמת של שכר ועונש. מקל וגזר. רבין דאג לעדכן את ערפאת בטרם הטיל סגר על השטחים, ולפני שנקט צעדי ענישה בעקבות פיגועים קשים בשטח ישראל. ערפאת קיבל בהבנה יחסית צעדים אלה. לשניים היתה שפה משותפת, ערבות הדדית ומחויבות להמשך התהליך המדיני. רבין וערפאת ביטאו במערכת-יחסים זו את עוצמתה של "ברית השלום", אשר הלכה ונרקמה בין ההנהגות של שני הצדדים ובין מחנות השלום הישראלי והפלסטיני.
עם תום ימי נתניהו, ציפו הפלסטינים שאהוד ברק, מי שנבחר כממשיך דרכו של רבין, יכונן עם ערפאת יחסי אמון ושותפות, בדומה לאלה שאיפיינו את יחסיו עם רבין בשלב המאוחר שלהם.
על יחסו של ברק לערפאת ועל גישתו כלפיו קמו לו מבקרים רבים. בין הבולטים שבהם - ד"ר רון פונדק, מן האנשים המרכזיים בתהליך אוסלו מראשיתו. בחיבורו "מאוסלו ועד טאבה: מה השתבש" טוען פונדק, כי ברק, "האיש האחראי, קר-הרוח, בעל יכולת עמידה במצבי מתח, כושר מיקוד מדהים, ראייה ארוכת טווח, ויכולת אנליטית מרשימה, שלא חשש מהתמודדות עם מצבים חדשים... ניסה להכתיב את חוקי המשחק שלו על המשא-ומתן, ולכפות 'מהלך ברקי' על סביבה שהיתה מורגלת לפעול בקוד שונה ובשיטה שכבר החלה להשתרש".
כבר היו דברים מעולם: בקמפ-דייוויד, ב-1978, הגיעו בגין וסאדאת לכדי חוסר יכולת להידבר כלל. בספרו, קמפ-דייוויד - השלום והמשחק הפוליטי, כתב יועצו הבכיר של הנשיא קרטר, וויליאם קוואנדט: "בגין וסאדאת אינם דוברים אותה שפה, והמגע האישי ביניהם אינו עולה יפה... נבצר מ[הנשיא קרטר] להבין את עומק אי-האמון שלהם, אולי אף את שנאתם זה לזה".


פגישתו הראשונה של ראש הממשלה החדש עם יושב-ראש הרשות הפלסטינית קוימה בחטף, במחסום ארז, ב-11 ביולי, כאשר ברק היה בדרכו לביקורו הראשון בארצות-הברית. בסיום הפגישה אמר ראש הממשלה:
"...עלינו לטפח את הכבוד בינינו ולחתור יחדיו בנחישות להשכנת שלום במזרח התיכון... ישראל מחויבת להסכמים שחתמה; ניישם את הסכם וואי ונגבש, יחד עם היושב-ראש ערפאת והרשות הפלסטינית, את הדרך לשלב את קידום המשא-ומתן על הסדר הקבע ביישום וואי..."
הצהרתו של ברק נפלה על הפלסטינים כרעם ביום בהיר; הם שמעו ממנה רמז ברור שאין בדעתו ליישם את מיזכר וואי (שלמעשה קבע לוח-זמנים לקיום הבטחות קודמות), כשהתירוץ לכך הוא דרישה לפתוח במשא-ומתן על הסדר-הקבע. הפלסטינים, פגועים ומותשים משלוש שנות החיכוך עם ממשלת נתניהו, רצו שברק ידבר על שותפות לדרך בינו לבין היושב-ראש. הם ציפו שראש הממשלה החדש יכריז כי מיזכר וואי ייושם כמוסכם, וינחה את צוותי העבודה המדיניים להתחיל לפעול באופן מיידי.
על רקע זה, היציאה הפומבית של ברק עם מה שהצטייר כהתחמקות תכססנית מיישום התחייבויות קודמות, התקבלה בשטחים באכזבה מרה. ערפאת לא יכול היה להרשות לעצמו להשיב בחיוב. התקשורת הפלסטינית מלאה בתהיות עצבניות על כוונות ברק, והקבינט הפלסטיני תבע ליישם את מיזכר וואי תוך שלושה שבועות.
ב-11 ביולי, בארז, עוד אמר ערפאת לברק: "אתה שותפי וידידי". אבל בביקור בארצות-הברית כבר הציג ברק את תוכניתו להסדרים מדיניים. ערפאת זעם: "הוא יכול לשכוח ממשא-ומתן של 15 חודש על הסדר הקבע", אמר בקהיר.
בימי נתניהו האשימו מתנגדי השלום בשטחים ובעולם הערבי כולו את ערפאת ואנשיו בכניעה חוזרת ונשנית לתכתיבים ישראליים. החשבון על כך הוגש לברק: רגישות הפלסטינים לכל ניואנס היתה גבוהה, ונכונותם להפגין גמישות ולהתפשר היתה מינימלית. האופוזיציה ברשות הפלסטינית ובאש"ף, הסכמה לשינוי במיזכר וואי ולדחיית יישום המחויבויות הישראליות תצטייר ככניעה נוספת.
בחוכמה שלאחר מעשה נראה, כי אילו לוּבְּנו הדברים מראש, בשקט, ללא תרועות תקשורתיות, אפשר היה לסכם עם ערפאת בחיוב ולהשיג את מה שרצה ראש הממשלה. תבנית התנהגות זו של הממשלה בראשות ברק חזרה על עצמה פעמים רבות במהלך כהונתו, וגרמה נזקים לא מעטים לרקמת האמון השברירית והדקה, שאך זה עתה הוחל בשיקומה. הפלסטינים הבהירו, במסרים שהעבירו, כי ערפאת מוכן לסייע לברק להגיע להסכם משופר מבחינת ישראל, לעומת זה שהגיע אליו נתניהו. עם זאת, מהלך כזה חייב להתבצע בתיאום עימם, תוך שמירת כבודם ובאמצעות שיח ישיר בין המנהיגים; לא כתכתיב של כובש מול נכבש.
הפלסטינים גם הדגישו את החשיבות של כינון ערוץ אמין וחשאי בין ברק לערפאת. על ערוץ זה להיות דיסקרטי ונגיש, הן לראש הממשלה והן לערפאת. בימי יצחק רבין שימש בתפקיד זה יוסי גנוסר. עתה הציעו הפלסטינים לחדש מתכונת זו. נראה היה שמן הצד הפלסטיני, מוחמד דחלאן היה האדם המתאים ביותר למשימה זו. מהצד הישראלי עתיד להתברר, במרוצת הזמן, כי יוסי גנוסר היה ונשאר האדם המתאים ביותר.
דחלאן, יליד 1961, זכה בפי חלק מחברי הצוות הישראלי לכינויים "היפה" או "הצעיר". הוא אחד האנשים המרתקים ביותר בצד הפלסטיני, ויש לו ידידים רבים בישראל, אף כי בציבור הישראלי חלוקות לגביו הדעות עד למאוד, ובמיוחד נוכח מעורבותו, כנטען, במעשי רצח וטרור נגד ישראלים מאז אוקטובר 2000. ידועה גם מעורבותו הפעילה בעידוד מרד האסירים, חמישה חודשים קודם לכן. מבקריו, והם רבים, רואים בו פרחח שהתביית, ותו לא, ומייחסים לו מעשי שחיתות.
בעת כתיבת דברים אלה, אין ספק כי הוא טרם אמר את מילתו האחרונה בצמרת הפלסטינית. הוא פיקח, רהוט, אימפולסיבי, ובה-בעת - מחושב, מגויס לחלוטין לעניין הפלסטיני.
הוא דובר עברית, מכיר היטב את ישראל ואת תולדותיה, שאותן שינן בעת שהותו בכלא הישראלי בשנים 1983-84. לפני הסכם אוסלו היה דחלאן פעיל במנגנון "הגזרה המערבית", שהיה אחראי לפיגועי ארגון ה"פַתח'", וערפאת קירבו אליו. מ-1993 הוא מתגורר בחאן-יונס, תחילה כאחראי לביטחון-הפנים ומאוחר יותר כראש מנגנון "הביטחון המסכל" (הארגון המקביל לשב"כ), תפקיד שבו הוא מחזיק עד היום.
שיתוף-הפעולה הביטחוני והמודיעיני, שדחלאן מילא בו תפקיד מרכזי, היה מעמודי התווך של מערכת-היחסים בין ישראל לפלסטינים לאחר הסכם הביניים, שנחתם בטאבה בספטמבר 1995. בכך הפך דחלאן לשחקן חשוב בקידום תהליך השלום, נעשה קבלן-ביצוע למחויבויותיו של ערפאת כלפי ישראל וארצות-הברית, וביצר את מעמדו כמקורב אל היושב-ראש.
במשא-ומתן עם אש"ף ועם הרשות הפלסטינית, דחלאן הוא אחת מדמויות המפתח בשנים האחרונות; גם אם לא תמיד הוא מופיע בחזית, אין ספק שהוא משתייך למעגל הראשון והמקורב ביותר. הוא מבין ודובר אנגלית היטב, אך בדיונים הוא מקפיד כי צאיב עריקאת - ששליטתו באנגלית היא מהטובות ביותר בקרב חברי ההנהגה הפלסטינית - יתרגם לערבית את הנאמר, והוא רושם במחברתו כל מלה ומלה.
עד לתחילת המהומות ומעשי האלימות, לא היסס דחלאן להציג את מרחבי הגמישות הפלסטיניים, במידה שהיו כאלה. עם זאת, מעולם לא חשש להרים את קולו, להיות בוטה, לקלל ואף להפוך שולחן, במקרים בהם חש שהאינטרס הפלסטיני נפגע. מספרים שבקמפ-דייוויד הגיע דחלאן לסף תגרת-ידיים עם אבו-מאזן, בשל סירובו של האחרון להעביר לעיונו של ערפאת הצעה אמריקנית להסדר של משמורת פלסטינית בהר הבית.


באמצע יולי יצא ברק לביקורו הראשון בוושינגטון כראש ממשלה. הוא, כמובן, הכיר את היטב ארצות-הברית: כקצין צעיר למד באוניברסיטת סטנפורד שבקליפורניה; בשנים הבאות ביקר פעמים רבות באמריקה, בין היתר כראש אמ"ן וכרמטכ"ל, כשר החוץ וכראש האופוזיציה. אבל החוויה של ביקור בארצות-הברית כראש ממשלה שונה מאלה. אבא אבן אמר פעם: "השיירה של הלימוזינות, האופנועים שמפלסים לך דרך - אחרי כל אלה, אתה כבר לא אותו אדם שהיית". ואכן, לכל אדם נורמלי זה נעים, ואני מניח שזה היה נכון גם לגבי ברק, אך בה-בעת הוא חש בכובד האחריות שמעבר לטקסים ולכיבודים.
שהיתי אז באוניברסיטת הרווארד בבוסטון, שם השתתפתי בהשתלמות על ניהול פרויקטים בינלאומיים. ברק הציע לי לבוא לוושינגטון, ולהצטרף לביקורו בבית הלבן. בשיחת לילה עימו ב"בלייר האוס", מעון ההארחה הרשמי של נשיאי ארצות-הברית, סיפר לי: "דנתי עם הנשיא קלינטון על התוכנית שעליה שוחחנו בקווים כלליים: מיצוי הסיכוי להגיע להסכם מסגרת על הסדר הקבע עם הפלסטינים, תוך שנה עד חמישה-עשר חודש. נתחיל בבחינה של הדרך ליישום מיזכר וואי, ונמשיך במשא-ומתן אינטנסיבי", אמר ברק. "כך, לפחות נדע אם ניתן בכלל להגיע לאן שצריך".
באותו ביקור נולד מונח חדש - FAPS, ראשי-תיבות של Framework Agreement on Permanent Status, הסכם מסגרת על הסדר הקבע.
ב-26 ביולי 1999 השיב ראש הממשלה לשתי הצעות אי-אמון. נאומו נועד, במידה מסוימת, להרגיע את הפלסטינים. בין היתר אמר:
...על-מנת שהשלום יהיה כולל ויציב, עליו להקיף הסדרים הן עם הפלסטינים והן עם סוריה ולבנון, עם כל מודעותנו לקשיים ולסיכונים הניצבים לאורכו של כל התהליך כולו. שתי המשימות גם יחד - הסדר הקבע עם הפלסטינים והסכם שלום עם סוריה ולבנון - חשובות וחיוניות בעינינו באותה מידה, אין דירוג ביניהן ואין עדיפות... במסלול הישראלי-פלסטיני אנחנו מבקשים לפעול בצוותא עם המנהיגות הפלסטינית הנבחרת, בראשה היושב-ראש ערפאת...
ממשלה זו מחויבת לכל ההסכמים שנחתמו על-ידי ממשלות ישראל. הממשלה הקודמת בכללן, כולל הסכם וואי... כל הסוגיות הקשורות להסכם וואי יוכרעו אך ורק בצורה ובאופן שיהיו מקובלים על הצד השני להסכם החתום, קרי על ההנהגה הפלסטינית, ולא באופן חד-צדדי על-ידי ישראל.
מסגרת הזמן שהצבתי לפנינו, של 15 חודשים, איננה מהווה תאריך יעד לחתימת הסכמי שלום עם שותפינו למשא-ומתן. מסגרת זמן זו נועדה להבהיר, מצד אחד, שאין בידינו פתרון קסם ושלא ניתן לפתור את הבעיות בתוך שבועיים-שלושה, אך מצד שני היא נועדה להבהיר שאין לנו כוונה למשוך את הדיונים על פני שנים ארוכות. זהו "חלון הזדמנויות", שבסיומו נדע היכן אנחנו עומדים...

נאום זה מיצה את כוונותיו האמיתיות של אהוד ברק, שפיו וליבו שווים. בדיעבד, חבל שברק לא נשא נאום זה עוד לפני פגישתו הראשונה, החטופה, הבוסרית, עם יאסר ערפאת.


ב-27 ביולי 1999 נועדו ברק וערפאת, בשנית, במחסום ארז. על הפרק: נדיבות ישראלית בשחרור אסירים, ב"מעבר הבטוח", הטבות כלכליות, לעומת דחייה של החלק השלישי בהיערכות מחדש (כלומר הנסיגה) עד לאחר חתימת הסכם המסגרת. "כבר היינו בסרט הזה", הגיבו הפלסטינים בעייפות.
קודם למפגש הודיע לי ברק, כי בכוונתו להטיל עלי לעסוק בבחינת הדרכים ולוח-הזמנים ליישום מיזכר וואי, במקביל להכנת המתווה למשא-ומתן על הסדר הקבע.
שני המנהיגים נועדו למה שכונה אחר-כך בפי פרשנים "טיפול בהלם" של המנהיג הישראלי החדש, המבריק, בעמיתו שבע-האכזבות והמצוקה: "עליך לקבל החלטה", אמר ברק לערפאת.
אנו, המלווים האחרים, ישבנו תוך כדי שיחת ברק-ערפאת בחדר גדול ושוחחנו בינינו. מסיבת העיתונאים החלה מייד לאחר מכן. מעל הבמה, באולם דחוס, הודיע ברק: "החלטנו להטיל על ד"ר צאיב עריקאת ועל עו"ד גלעד שר לבחון במהלך השבועיים הקרובים את הדרכים, האופן והעיתוי ליישום מיזכר וואי ולחידוש המשא-ומתן על הסכם הקבע".
התפיסה המדינית החדשה חייבה לחזק את הלגיטימיות של הרשות הפלסטינית, כלפי פנים, בשטחים, אך גם כלפי חוץ, בעולם. היה זה תנאי מוקדם לכך שההנהגה הפלסטינית תגבש את התמיכה הציבורית שתידרש בבוא היום לאשרורו של הסדר-קבע.
כחלק מן המדיניות לטווח ארוך, היה גם צורך להדק את היחסים בין ישראל לירדן ולמצרים בתחום הביטחוני והכלכלי. כבר לפני כשבעים שנה, בראשית שנות ה-30', נערכה סדרת פגישות בין דוד בן-גוריון לבין המנהיג הפלסטיני מוסה עלאמי. באחת מפגישות אלה אמר עלאמי לבן-גוריון: "השאלה אינה פלסטינית בלבד. בתחומי ארץ-ישראל בלבד אין פתרון לסכסוך היהודי-ערבי. רק במסגרת ערבית כללית אפשר למצוא פתרון". בעקבות הפגישה רשם בן-גוריון לעצמו ביומנו: "יש רק בסיס אחד להסכם: הכרה בצרכים של שני העמים". ואותם דברים, כוחם יפה גם להיום ולעתיד.
בסוף חודש יולי, לאחר הקמת הממשלה, הביקור המתוקשר בארצות-הברית, הפגישה עם מובארק ושתי הפגישות עם ערפאת, היה ברק ערוך לתחילת התהליך המדיני מול הפלסטינים. בציבור הישראלי התעוררה תחושה של תקווה, כי הממשלה החדשה תמצא את הדרך לשלום.