ביבליותרפיה יהודית

פרק ראשון: באספקלריה של הסיפור המקראי

"יערוף כמטר לקחי" (דברים, לב, 2) — מה מטר זה אחד הוא ויורד על האילנות ונותן בהם מטעמים לכל אחד ואחד לפי מה שהם: בגפן לפי מה שהן, בזית לפי מה שהם, בתאנה לפי מה שהן — כך דברי תורה — כולם אחת ויש בהם מקרא ומשנה, הלכות ואגדות.
(ספרי, האזינו)
 
א. סיפורי המקרא והסיפור האישי
רצונך שתכיר מי שאמר והיה העולם — למד אגדה, שמתוך כך אתה מכיר את הקדוש ברוך הוא ומדבק בדרכיו.
(ספרי, עקב)
 
קראתי את סיפורי המיקרא פעמים רבות; למדתי אותם יחד עם תלמידי; התנסיתי בהם בשיח טיפולי עם יחידים ועם קבוצות; יצאתי עמהם למסעות פילוסופיים; הפלגתי עמהם למסעות לא נגמרים אל הנפש; האזנתי להם מסופרים וחוזרים ומסופרים בתוספת מדרשים ואגדות מפי אבי וכל ילדותי היתה מלווה בהם; אהבתי אותם והתווכחתי איתם; שאלתי עליהם מאות שאלות ואף כעסתי עליהם; עיבדתי אותם בעשרות סיפורים לילדים; כתבתי את סיפורי האישי דרכם; לא חדלתי לצטט אותם בהרצאותי ובשעורי; התבוננתי דרכם אל עצמי ואל העולם; ארחתי אותם בביתי וסיפרתי אותם לילדי; הם היו לי נקודות מוצא למסעותי הדימיוניים ולחיפושי בתוך עצמי; הם היו לי מראה וגם חלון, אמת מידה למדידת עצמי וקנה מידה לצייר מפת הנפש; נקודת מוצא ליציאה למסעות ונקודת תכלית לשיבה הביתה.
מתוך הכרותי הקרובה עמהם נדמה היה לי שאני מיטיב לדעתם ולפענחם, אך בכל שעה שאני שב אליהם אני מגלה פנים חדשות לא רק שלהם אלא של עצמי. כל פגישה ביבליותרפית עמהם מחזירה אותי ואת המשתתפים איתי למסע תגליות חדש הן של הסיפורים עצמם והן שלנו הקוראים את עצמנו בתוכם והיוצאים עמהם למסעות אל נפשנו שלנו ושואבים מהם ומהשתיקות הארוכות שבתוכם צידה לדרך, מזון לחלומות ומפות דרכים לעולם ולסתרי נפשנו.
ספר התורה לא פותח ב"שמות" או ב"ויקרא", ב"במדבר" וב"דברים", אלא בספר "בראשית". כלומר, אין תחילתו בהבטים החוקיים, ההיסטוריים, הפולחניים, אלא דווקא בסיפורים האנושיים, בסיפורי המשפחה והאהבה, הקנאה והרצח, העורמה והתחבלנות, החלומות והשאיפות, יחסי אבות ובנים והיחסים בין גברים ונשים, הבטחות האלוהים וברכותיו והוויכוחים איתו, קשיי הקיום והירידה לשבור שבר, האמת והשקר ומאבקי ההישרדות. לפנינו הסיפורים האנושיים כולם על מיגוון הרגשות והמחשבות, הכמיהות וההתנסויות, הבעיות והתהיות, ההתנהגויות ותפישות החיים שהם סיפור האנושות כולה וסיפוריו של כל אחד מאיתנו.
פתיחה זאת בספר הסיפורים הגדול, מסע בראשית זה דרך הסיפור כמו אומר לנו כי אכן כולנו סיפורים, ראשיתנו בסיפור ואחריותנו המוחלטת היא לסיפורנו זה, לעיצובו ולכתיבתו במו חיינו.
סיפורי "בראשית" אינם מבקשים לצייר תמונה אידיאלית, להציג דגמים לחיקוי ולאימוץ, לחנך, להטיף, אלא להציג את החיים עצמם על הטוב והרע ועל האמת והשקר שבהם; על מאבקי הקיום וניסיונות ההישרדות; על ההצלחות והכישלונות; על התיקוות והאכזבות; על יחסי האהבה ועל הקנאה והחמדנות; על יחסים טעוני מתח בין אבות ובנים ועל הפנים השונות של יחסי משפחה; על החלומות והתיסכולים, תמונה עשירה ונאמנה של החיים על ריבוי פניהם. בתוך מציאות זאת אנו אחראים לעיצוב חיינו, למציאת משמעות להם, לקבוע את מחויבויותינו, להגדיר את קשרינו ואת מרחב פעולותינו, ליצור את סיפורנו האישי המשתלב בסיפורים הכלליים של האומה והאנושות כולה.
לדברי רבי חנינא, דומה הסיפור המקראי "לבאר עמוקה מלאה מים, והיו מימיה צוננים ומתוקים וטובים, ולא היתה בריה יכולה לשתות ממנה, בא אדם אחד וקשר חבל בחבל, משיחה במשיחה, ודלה ממנה ושתה. תחילה הכל דולין ממנה ושותין. כך מדבר לדבר, ממשל למשל עמד שלמה על סודה של תורה" (שיר השירים רבה, א). ואכן בעיוננו בסיפור המקראי, בקשרנו אותו לסיפורנו האישי, בהשתמשנו בו לצורך מסענו לתוך נפשנו ובעבודתנו הביבליותרפית נבקש אף אנחנו לקשור חבל בחבל ולדלות ממי הבאר הצוננים והטובים, ומסיפור לסיפור, ממשל למשל ננסה לגעת לא רק בסודה של תורה, אלא אף בסודנו שלנו, לקרוא את עצמנו בתוך הסיפור המקראי.
 
ב. הסיפור והפנינה — אנחנו כסיפורים
הסיפור לגבי בני האדם הוא מה שהפנינה לצדפה.
(ג'וזף גולד)
 
בבקשנו לקרוא את עצמנו בסיפור המקראי, לצאת מתוכו אל מסענו לתוך עצמנו ואל הניסיון להיטיב להבין את עצמנו דרכו ואף לשאוב ממנו ליצירתנו את עצמנו, הבה נבחן לרגע את עצם התפיסה שכולנו סיפורים ואנו האחראים ליצירתם.
בספרו "הבחילה" כותב ז'אן פול סארטר — "האדם הוא תמיד מספר סיפורים. הוא חי מוקף על־ידי סיפוריו שלו וסיפוריהם של אחרים. הוא רואה כל דבר שקורה לו דרכם, והוא מנסה לחיות חייו כאילו הוא מספר אותם". טווח הזמן, מיגוון המקומות, עושר הדמויות, ריבוי ההתרחשויות, עוצמת הרגשות, מרחב המחשבות, גבהי החלומות והיקף העולמות הנפשיים ועומקם המועלים בסיפור וברומן מספקים ספקטרום רחב יותר מהקיים ביצירות אמנות אחרות.
כשפלובר טבע לראשונה את המשפט — "חיי כל אדם ראויים לרומן", התכוון למאגר זה של התרחשויות ממנו ניתן לשאוב כדי ליצור סיפור חיים. ממעיין זה אכן שואבים היוצרים חומרים ליצירותיהם, ובשינויים של הדגשים, אינטנסיביות ותיזמון, עשויות דמויותיהם להיות כל אדם ומבעיהם — ביטוי של כל יחיד.
ומכיוון שכל אדם ואדם אינו אלא סיפור חייו, הוא עלילה ייחודית הנבנית ללא הרף, באורח לא מודע, על ידיו, באמצעותו ובתוכו — באמצעות התפיסות, התחושות, הרגשות, המחשבות, הלבטים והפעולות שלו, ולא פחות באמצעות הדיבור שלו, שיחו, תיאוריו ומבעו, ניתן למצוא זיקות גומלין בין חיי אדם כיצירה ובין היצירה הספרותית כמאירת חיי אדם, כמשקפת דרכי חיבורו של סיפור חיים שעשוי להיות הסיפור שלנו.
אנשים רבים מפחדים להתוודע לעצמם, להתגלות, לחשוף את הדראמה או הסיפור שבחייהם, לצאת למסע פנימה כדי לגלות את עצמם. קריאתן של יצירות ספרותיות, קשב ללשונה של היצירה ולמבעה הפנימי, התקשרות לעולם גיבוריה, היפתחות לקולה, כל אלה עשויים לפתוח את המסע שלנו פנימה. לרוב, די בעצם הפגישה עם היצירה ולעתים נודעת חשיבות להדרכה של פסיכולוג, ביבליותרפיסט או יועץ המסייעת לקורא בפתיחת המסע פנימה, בהסרת המחיצות, בגילוי העצמי.
ואכן, החקר הפסיכולוגי והביבליותרפי לימדנו עד כמה יש לספרים תפקיד חשוב בחייו של הקורא. בסיוע של מבחר ספרים עשויים הקוראים להגביר הכרתם את עצמם, לחזק את דימויים העצמי, להרגיע קונפליקטים בלתי־מודעים, להבהיר ערכים ולהיטיב להכיר אנשים אחרים. על־ידי הזדהות עם דמויות בספרים עשויים הקוראים לחוש כי הם חלק של המין האנושי ושאינם לבדם במאבקיהם במציאות.
הקריאה מגדילה את ידיעת האדם את עצמו ומעוררת את הקוראים להתייחס אל עצמם במידה רבה יותר של הבנה. היא אף מסייעת להעברת האנרגיה של הקורא מעצמו ומהתכנסות מסוגרת סביב עצמו אל בעיות חיצוניות לו, אשר בהתמודדו עמהן הוא זוכה לתחומי התנסות נוספים ובכך לערוצים נוספים של שיחרור.
הקריאה עשויה להציע מיגוון התנסויות בסיטואציות וברגשות שהקורא לא התנסה בהן, היא מאפשרת לו שיחרור כוחות מודחקים ובלתי־מודעים, מסייעת לו להגיע לתובנה רגשית וקוגניטיבית, מזמנת לו אפשרויות להזדהות, פיצוי ופורקן, מעניקה לו לעתים שעות של רגיעה וחופשה מן המציאות, משפרת את דימויו העצמי, ממתנת תחושות בדידות ומסייעת בהתמודדויות עם מצוקות וקשיים.
רבים מאתנו, בשלב זה או אחר של חיינו, תוהים על הסיפור הייחודי שלנו, על כיוונו, משמעותו, מטרתו, חומריו, הדמויות הכלולות בו, המקומות שהיינו בהם, הדברים שאמרנו, המעשים שעשינו, המחשבות שחשבנו, הרגשות שהרגשנו, המראות שראינו, המצוקות שהתנסינו בהן, המכאובים והייסורים שהיו גורלנו והשמחות שחווינו. יתרה מזאת, מרביתנו היינו מעורבים, או לפחות נוגעים בסיפורם של אנשים אחרים. בתפקידינו כהורים, כמורים, כחברים, כשותפים, כבני זוג, כיועצים, כתרפיסטים, הופקדו בידינו סיפוריהם של הקשורים בנו, נטלנו חלק בהם וחיינו במגע רצוף איתם. לעתים קרובות סייענו בידיהם לחיות את סיפורם, להיות שליטים בו ומנווטים את סיפורם שלהם.
יש לכולנו משיכה עצומה לסיפורים. אנו מוקפים בסיפורים כל יומנו — חדשות, טלוויזיה, רדיו, ספרים, סרטים, אנקדוטות, בדיחות, רכילות ועוד ועוד. אנו מוצפים בסיפורים בוקר, צהריים וערב, סיפורים שאנו מספרים לילדינו, סיפורי התרחשויות המציפים את אוזנינו בדרך לעבודה כשאנו מאזינים לרדיו, בשעת העבודה בחומרים המוזרמים לנו, בשיחות עם עמיתינו, בשעות הערב והלילה בשיחות המשפחתיות, בתכניות הטלוויזיה לשלל גוני סיפוריהן, בצאתנו לבילוי בתיאטרון, בקולנוע, בצ'טים שלנו באינטרנט וכו' וכו'… אנו נמשכים לסיפור, כדברי רנאדול (1995 Randall,), כמטאפורה לחיינו. הסיפורים הם מרכזיים בחיינו עד שאנו מזדהים עמהם, מעורבים בהם, מגורים על ידם, מתפרקים בעזרתם, נרגשים על ידם, בוכים בהם, צוחקים למשמעם, מוטרדים על ידם, מדורבנים על ידם ולא חדלים להתייחס אליהם. כשפונים לטפל בנפשנו מה שאנו מתבקשים לעשות זה לספר את סיפורנו והפסיכולוג יטפל בסיפורנו; כשירצה לסייע לנו, לפקוח את עינינו, להעביר לנו מסרים יספר לנו סיפורים אנאלוגיים. אם מטפלנו הוא ביבליותרפיסט יטפל בנו בעזרת סיפורים ספרותיים; אם הוא כתיבהתרפיסט — יביא אותנו לכתוב את סיפורינו שלנו; אם הוא הומורתרפיסט יטפל בנו בעזרת הסיפור ההומוריסטי והכישורים ההומוריסטיים; אם הוא אנאליטיקאי יטפל בנו בעזרת סיפורי חלומותינו; אם הוא אכזיסטנציאליסט יביא אותנו ליצור את סיפור חיינו, והרשימה עוד ארוכה עד מאד.
הספרות מיטיבה יותר מכל האמנויות להביע את החיים ואת העולם. כשאנו מבקשים להתייחס לחיים אנו אף מרבים להשתמש במונחים ספרותיים. כך אנחנו מדברים על "סיפור חיינו". כשהכל נראה חד־גוני, חוזר על עצמו משעמם אנחנו אומרים: "זה אותו סיפור ישן החוזר על עצמו". בעומדנו מול אסונות קשים אנו מדברים על "טרגדיה", וכשהדברים נראים מצחיקים או מעוררי גיחוך בהפתעתם אנו מדברים על "קומדיה". את פלוני המרבה לבדות ולהגזים אנו מכנים "מספר סיפורים". על פלמוני המפליא לעשות אנחנו אומרים "הוא ממש אגדה". את חייו של אלמוני המלאים מלודראמה דביקה אנו מכנים "אופרת סבון". על מי שעבר התנסויות עשירות מתח אנו אומרים שחייו הם "סיפור הרפתקאות". כשאנו מבקשים מישהו שימסור לנו את פרטי המעשה כולם אנחנו אומרים לו "ספר לנו את הסיפור כולו". על מי שקל לנו לגלות את צפונותיו אנחנו אומרים כי אנו "קוראים אותו כספר הפתוח". על אחד שקשה יותר לפענח את סיפורו אנחנו אומרים כי "צריך לקרוא בין השורות". כשאנו מבקשים לשנות את חיינו אנו אומרים כי אנו מבקשים "לפתוח דף חדש". בתפילת ראש השנה אנחנו מבקשים מאלוהים ש"יכתוב אותנו בספר החיים". תחנה חדשה בחיינו אנו מכנים "פרק חדש".
מכל הדוגמאות הללו אנו למדים כיצד ראיית חיינו כסיפור היא דומיננטית ומתגלה במונחים ובמושגים שאנו מעלים, בהתייחסויות שלנו אל החיים כספר הנקרא ולא פחות מכך כספר הנכתב, וברצון העמוק שלנו להיות הסופרים של חיינו. השאלה הקשה והמעיקה היא האם אכן אנחנו הסופרים של חיינו? האם אכן אנו הסיפורים שנכתבו על־ידי סופר אחר או שאנחנו כותבים את עצמנו? ואם אנו הכותבים את סיפורנו, אז באילו אמצעים? מה הכלים הנתונים לנו או אילו כלים עלינו ליצור לכתיבתו של סיפור זה? האם נוכל לשאול את הכלים הספרותיים של הסופר היוצר ובונה דמות ונותן לה חיים? האם כלים אלה של יצירת פיקציה הם הכלים המתאימים גם ליצירתנו את עצמנו? העיון והדיון הפסיכולוגי, החינוכי, המדעי והאסתיטי מרבה להשתמש במושג יצירתיות, האם מושג זה עונה לשאלותינו לגבי יצירת חיינו שלנו? מה היא יצירתיות ובמה היא רלוואנטית לדיוננו?
בעיוניו בנושא האבסורד וההתאבדות, שואל אלבר קאמי (קאמי, 1978) מה גוזל מהאדם את רצון החיים ואת תנועתו ההכרחית לקראתם. לדבריו: "בעולם שניטלו ממנו פתאום האשליות והמאורות, אדם מרגיש עצמו זר. גלות זו אין לה תקנה, מפני שהיא חסרה את זיכרונות המולדת האבודה, או את תקוות הארץ המובטחת. פירוד זה בין האדם לבין חייו, בין השחקן לבין התפאורה שלו, הוא הוא תחושת האבסורד".
האדם היוצר את חייו, הנוטל לידיו את הבעלות על סיפורו, שוב איננו נפרד מחייו, אינו גולה מתוכם. הוא נרקם בזיכרונות המולדת ששוב אינה אבודה לגביו כי היא נגאלת על ידו, ותקוות הארץ המובטחת שלו היא בספרו אותה במו חייו.
הסיפורים המקראיים, שהם תסריטי החיים הראשונים שלנו, עשויים להחיות בתוכנו את "זיכרונות המולדת האבודה", להעניק לנו חומרים למלא את החלל הנפשי, המכאיב והמכלה, שנוצר בין האדם לבין חייו ומתוך כך אף להעניק לנו את תקוות הארץ המובטחת הנפשית, הקיומית.
יפה כתב הסופר יצחק בשביס־זינגר על סיפורי ספר בראשית: "עודני לומד את אמנות הכתיבה מספר בראשית... בכל פעם שאני מוריד את ספר בראשית ממדף הספרים ומתחיל לקרוא בו, אינני יכול להפסיק. תמיד אני מוצא בו היבטים חדשים, עובדות חדשות, מתחים חדשים, מידע חדש. לפעמים אני מדמיין שבעודי ישן או הולך, סופר סת"ם נסתר כלשהו חודר לביתי ומוסיף פרשיות חדשות, שמות חדשים ואירועים חדשים אל הספר המופלא הזה..." (ור' ציון, 2004).
ואכן כל אחד מאיתנו בקוראו את סיפורי בראשית מוצא בהם תמיד הבטים חדשים, גילויים חדשים של האדם והתנהגותו, מראות חדשות בהן משתקפת דמותו שלו, פירושים חדשים לחיים על מלוא פניהם והתרחשויותיהם המפרשים אף את חייו שלו. ואותו סופר סת"ם עליו מדבר בשביס־זינגר המוסיף פרשיות חדשות לסיפורי בראשית הוא כל אחד מאיתנו הקורא את הסיפורים דרך עיניו שלו, מוצא בהם את עצמו, מצרף אליהם אפיזודות מחייו, בוחן אותם ונבחן על ידם.
קולו של האלוהים הקורא אל האדם, המבקש להסתתר מפניו, איכה? מופנה ישירות אלינו, מבקש אותנו, דורש את התייצבותנו אל מול עצמנו ואל מול מעשינו ולשאת באחריות עליהם ועל עצם הדו־שיח שלנו עם האל. הקול הרועם על קין: "אי הבל אחיך?" הוא הקול הדורש מכל אחד מעמנו את אחריותנו לאחינו, ואל הצל שבנו מופנית הקריאה "קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה". אותנו מעמיד האלוהים בנורא שבמבחנים כשקולו מצווה עלינו "קח נא את בנך, את יחידך, אשר אהבת, את יצחק, ולך לך אל ארץ המוריה והעלהו שם לעולה"... זה אף הקול המזהיר אותנו: "אל תשלח ידך אל הנער!" קול זה קורא לנו לצאת ל"מסע הגיבור" שלנו ומעורר אותנו לצאת לדרך: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך!" ובין שהקול הזה נשמע לנו עולה מן האלוהים בסתר שמיו או בוקע מתוכנו, בין שהוא הקול של מתחפשי דמותו ובין שהוא ביטוי הלא מודע שלנו, אנו חייבים להתמודד עמו, להיענות לו, ליצור שיח עמו, להיות נוכחים, לעמוד במבחן שלו, להיפתח אליו ובכך להיפתח אל עצמנו ואל סיפורנו שלנו.
בהקשר זה ראויים לתשומת לב הדברים המובאים ב"פסיקתא דרב כהנא": "אמר רבי לוי: נראה להם הקדוש ברוך הוא באיקונין הזו שיש לה פנים מכל מקום, אלף בני אדם מביטין בה והיא מבטת בכולם. כך הקדוש ברוך הוא — כשהיה מדבר, כל אחד ואחד מישראל היה אומר: עמי הדיבר מדבר. 'אנכי ה' אלהיכם' אין כתוב כאן, אלא — 'אנכי ה' אלהיך' (שמות כ 2). אמר רבי יוסי ברבי חנינא: ולפי כוחו של כל אחד ואחד היה הדיבר מדבר עמו".
הרב עדין שטיינזלץ, בספרו "דמויות מן המקרא" (שטיינזלץ, 1980), כותב: "דרכי המדרש והיצירה נמשכים והולכים עד לדורות שלנו. כל ילד השומע את סיפורי המקרא מקבל אינטרפרטציה מסויימת, לפי האדם שמפיו שמע אותם, ואף הוא מוסיף אולי ומספר סיפור מסויים. כל הסיפורים הללו יוצרים את מיכלול הדמויות, שאינן אחידות וחד ממדיות ...הדמויות החשובות במקרא ממשיכות לחיות. הן ממשיכות לחיות איתנו, ואנחנו ממשיכים להגיב עליהן"...
ואכן זה כוחו של הסיפור המקראי, אנו לוקחים אותו איתנו, הופכים אותו לשלנו, קוראים בו את עצמנו, ממשיכים בתוכנו את חיי דמויותיו שהן כבר ארוגות בתוכנו ומספרות את סיפור חיינו. בהקשר זה נראים לנו מאד דבריה של תניא ציון שכתבה: "מחובתנו להתעמת עם הסיפור ולהפוך אותו לשלנו — לחוש אותו, להיאבק עמו, להתמודד עליו, להתווכח עמו, לחלום אותו. כאלה הם סיפורי בראשית, הזמנה פתוחה להפוך אותם לשלנו. כל מילה מאיימת להתפרץ באינסוף משמעויות, כל דמות דוברת במיגוון אדיר של שפות ונימות, כל מערכת יחסים עשויה להתפרש באלף ואחת דרכים. אך המילים יישארו דוממות ושטוחות כל עוד לא נביט בהן אנו בעיניים חדשות וניצוק לתוכן משמעות".