אשת השגריר

פרק ראשון: פרק 1

הימים הראשונים
 
כל שנותי במצרים, הן בתקופה הראשונה והן בשנייה, עברו עלי ברובע מעאדי. המדובר באזור מגורים הממוקם כ־20 קילומטר דרומית־מזרחית למרכז קהיר על הגדה המזרחית של נהר הנילוס. תרשו לי אפוא להתעכב כדי לספר לכם תחילה על המקום המיוחד הזה בעבר ובהווה בלי לשכוח את הקשר היהודי שבו. גם נספר את סיפורו של בית אחד שנבנה בתחילת המאה ה־20 ושלימים היה למעונם הרשמי של שגרירי ישראל במצרים.
לגבי מקור השם מעאדי, חלוקות הדעות, אך סביר להניח שהוא קשור לשורש "לעבור" בערבית (המעבורת המעבירה אותנו לצד השני של תעלת סואץ נקראת מעאדיה), שהרי בתקופות קדומות היו חוצים כאן את הנהר. מעאדי הוא פרבר חדש יחסית של קהיר אשר הוקם, למרבה הפלא, ביוזמתה של קבוצת אנשי עסקים יהודים. בראש הקבוצה עמד יעקב משה קטאווי ביי, מנהל הבנק שנשא את שמו. עד לסוף המאה ה־19, היו שם אדמות חקלאיות ועצי פרי בלבד. כרכרות היו עוברות לצידו המערבי של המקום כשהן עושות את דרכן לאורך הנילוס אל העיירה חילוואן, הידועה מאז התקופה הרומית בשל המעיינות החמים שבה והנמצאת כ־10 קילומטר דרומה למעאדי.
כאשר הוחלט להקים קו רכבת על־מנת לקשר בין קהיר לבין חילוואן בתחילת המאה ה־20, זכו במכרז אנשי הקבוצה. הם ניצלו את ההזדמנות ורכשו את כל אדמות האזור, שערכן עתיד היה לעלות עשרות מונים עם הנחת מסילת הברזל. האדריכל הבריטי החל לתכנן עבור הקבוצה שכונה למופת שכללה את מיטב חידושי התקופה. עד מהרה הרחובות הרחבים והישרים בין שורות עצים, הכיכרות המסוגננות ואף המועדון האקסקלוסיבי הפכו את מעאדי לרובע מבוקש ביותר. המשפחות הבריטיות - כזכור הבריטים שלטו במצרים באותה עת - באו לגור בפרבר ירוק זה שהזכיר להם את המולדת, ובנו בה וילות לתפארת ולהן גנים מטופחים. ילדיהם התרועעו במסיבות ובמועדון עם בני האליטות המצריות מכל העדות שהיו חלק מהמרקם העדין של המקום. כך קרה ששר אוצר שהתעשר מסַחַר כותנה בטרם פנה לפוליטיקה, החליט לבנות את ביתו במעאדי ב־1924, כאשר פרש מהחיים הציבוריים. בית זה עתיד היה להפוך כעבור קצת יותר מיובל שנים למעונו של שגרירה הראשון של ישראל בקהיר.
בואו לא נקדים את המאוחר. כאשר אותו אחמד עבד אל ווהאב פאשה היה שר - למען הדיוק רק סגן שר, אך בחברה המצרית, דין סגן שר כדין שר - היחסים בין יהודים למוסלמים היו טובים למדי אם כי לא נטולי מתחים. סביר להניח שהפאשה הכיר יהודים רבים, שכן חלק גדול מהם עסק בענף הכותנה. היתה זו תקופת הזוהר של יהדות מצרים. המשפחות היהודיות הגדולות - מוסיירי, קטאווי, סוארז, מנשה, מזרחי - היו אז מעורות היטב בחברה הגבוהה ואף אורחים רצויים בחצר המלוכה. כך לדוגמה, הגברת ולנטינה רולו לבית סוארז, היתה לבת לוויה של המלכה נזלי, אשתו השנייה של המלך פואד ואמו של המלך פארוק. וכשוולנטינה היפה הלכה לעולמה, תפסה את מקומה ליד המלכה בת־דודתה הגברת יוסף קטאווי פאשה, אף היא לבית סוארז. סמל לרוח הליברלית של אותם הימים, האבות המייסדים של מעאדי לא היססו להקים בית־כנסת בלב השכונה. בית־כנסת זה, האחרון שנבנה במצרים, נקרא "מאיר עיניים", כנראה על שמו של מאיר ביטון, הנדיב שתרם לבנייתו. הבניין הקטן והקודר משהו, בעל כיפה בסגנון מזרחי, שוכן במרחק של פחות מחמש דקות הליכה מבית הפאשה. הוא נחנך ברוב פאר בשנת 1934 ושירת נאמנה ובמידה שווה את האליטות הספרדיות והמיעוט האשכנזי של מעאדי. יעידו על כך התמונות המצהיבות הניצבות באולם הכניסה של הבניין עד היום.
הקהילה הקוסמופוליטית התוססת והמאושרת של מעאדי לא הצליחה לשרוד את המאורעות שבאו בתום מלחמת־העולם השנייה. המהפכה המצרית ונצחונו של נאצר הכניעו את הבריטים אך גם שמו קץ לנוכחות יהודית של אלפי שנים על אדמת מצרים. יהודי מצרים נאלצו לשלם בעל־כורחם את מחיר הקמתה של מדינת ישראל, וגורשו מהמולדת היחידה שהכירו. במרבית המקרים, רכושם נשדד בצורה זו או אחרת. בתיהם המפוארים שברובע מעאדי נרכשו במחיר מגוחך או נלקחו מהם בכוח. בבת־אחת, מעאדי מצאה את עצמה נטושה, כמעט ללא נוכחות זרים. עתידה נראה קודר. במסגרת מלאכת ה"טיהור" נמחקו שמותיהם של אבות המייסדים מרחובות מעאדי. שדרות קטאווי תחילה. יוסף קטאווי פאשה מונה ב־1924 לשר האוצר של המלך פואד ואשתו אליס היא שתפסה את מקומה של ולנטינה אצל המלכה נזלי. עם מינויו של קטאווי פאשה לשר, לא ידעו יהודי מצרים את נפשם מרוב שמחה. עיתוני הקהילה יצאו ממש מגדרם כשהם מציינים שקרוב לארבעת אלפים שנה אחרי שיוסף כיהן כשר האוצר אצל פרעה, מגיע שוב יהודי למשרה הרמה במצרים וגם שמו יוסף. אך תהילת עולם חולפת לה מהר: שדרות קטאווי הפכו לשדרות "אל נאדי" - "המועדון" - בשל סמיכותן למקום. שדרות קולווין, על־שם אחד המייסדים הבריטים היו זמנית לרחוב עבד אל ווהאב פאשה שכן ניצבו ממש מול ביתו. אך אף הוא לא היה חשוב דיו ותוך זמן קצר נעלם שמו. כיום נקרא הרחוב פורט סעיד. שדרות וכיכר מנשה, על־שם עוד משפחה יהודית נודעת, הפכו לשדרות הנסיכה פאוזיה - על־שם אשתו הראשונה של השאה הפרסי, ולאחר מכן לשדרות מוסטאפה כאמל, אחד הגיבורים הלאומיים הראשונים של מצרים החדשה. בית־הספר היוקרתי שנשא את שמה של המלכה ויקטוריה, ובו למדו דורות רבים של בני האליטה המצרית יחד עם עמיתיהם הבריטים והיהודים, הוא כיום "ויקטורי קולג'", קולג' הניצחון.
עם או בלי השמות החדשים, השכונה הנטושה עמדה לשקוע. נס קטן הציל אותה: הימצאותם של שני בתי־הספר הבינלאומיים בשכונה. האחד, CAIRO AMERICAN COLLEGE, בית־הספר האמריקני שנוסד מייד לאחר מלחמת־העולם השנייה בחסות השגרירות האמריקנית אך נהנה ממעמד עצמאי, והשני, ה־LYCEE FRANCAIS, בית־הספר הצרפתי מייסודו של משרד החינוך הצרפתי, שעבר אף הוא לשכונה מייד לאחר המלחמה. בתי־ספר אלה, שנחשבו לטובים שבמצרים, משכו משפחות רבות של דיפלומטים וגם של אנשי הסיוע הטכני הבינלאומי, של אנשי עסקים, של אנשי נפט ובקיצור, של כל הזרים שבאו למצרים באותה התקופה. יתר־על־כן, במרוצת השנים, יותר ויותר מצרים ביקשו לשלוח את ילדיהם למוסדות יוקרתיים אלה. משפחות אלה תפסו את מקומם של הבריטים והיהודים וחלקם החלו להתגורר בחווילותיהם שנרכשו על־ידי המצרים. למרבה הצער, מספרן פחת שכן הבעלים החדשים העדיפו להרוס את הבתים הישנים ולבנות במקומם בתי־מגורים מודרניים, ללא חן וסגנון אך עם 8 או 12 דירות להשכרה שהבטיחו להם הכנסה נאותה. תופעה זו הלכה והחמירה, והיום נותר רק קומץ קטן של וילות מתקופת המייסדים. מכל מקום, כאשר מצרים וישראל החלו לקיים יחסים דיפלומטיים ושגרירות ישראל בקהיר פתחה את שעריה ב־1980, נוכחות בתי־הספר הביאה גם את המשפחות הישראליות הראשונות לשכונת מעאדי מבלי שהכירו כלל את עברה היהודי או את עצם קיומו של בית־הכנסת. כמה מהמשפחות ביקשו לשלוח את ילדיהן לבית־הספר הצרפתי אך נוכחו לדעת שמוסד זה סגור בימי שישי - יום השבתון הרשמי של מצרים - וראשון, יום השבתון הרשמי בצרפת, ופתוח בשבת. כך קרה שכל הילדים הישראלים מצאו את עצמם בבית־הספר האמריקני. אומנם גם באמריקה השבתון הוא ביום ראשון, אך האמריקאים הבינו שבמצרים יש לנהוג בצורה פרגמטית. בית־הספר היה סגור אפוא בימי שישי ושבת. מותר לציין שכעבור כמה שנים, הצרפתים גם כן התעשתו ונהגו בצורה דומה, אך היה זה מאוחר מדי בשביל הילדים הישראלים.
הילדים הישראלים לא נקלטו בקלות בבית־הספר האמריקני, שם פגשו במיעוט ערבי משמעותי ובמספר לא מבוטל של תלמידים פלסטינים. הימים הראשונים היו רצופי תקריות שהגיעו אף לתגרות ידיים. רצה הגורל ומתוך שלושה־עשר הילדים הישראלים שלהם זכות ראשונים במצרים, נמצאו תשעה בנים, כולם פחות או יותר בגילאים 11-13, הם היו הסובלים העיקריים של המצב שנוצר. יום אחד, בני יוסי, שהיה חלק מאותה החבורה, התלונן מרות באוזני ואמר: "אוף אמא! אנחנו לא מספיק רבים! אנחנו חוטפים מכות בלי סוף, צריך להביא חברים מירושלים כדי שיעזרו לנו." ההורים המודאגים היו אובדי עצות. כמה מהם ביקשו לפנות למנהל בית־הספר כדי שיגרום להתערבות פעילה של המורים. אני הייתי בין אלה שהתנגדו כי סברתי שמוטב לתת לילדים להסתדר לבד. וזה אכן קרה. כעבור שלושה שבועות מורטי עצבים התהפכה המגמה. הילדים הישראלים, המצרים ואף הפלסטינים גיבשו לפתע חזית מאוחדת כנגד הילדים האמריקאים. הנס הקטן הזה לא היה פרי מדיניות אלא נבע מהמציאות הישראלית. התלמידים הערבים גילו שעמיתיהם שבאו מעבר לגבול מצטיינים בכדורגל. יש לדעת שבמצרים כמו בישראל, ההערצה לכדורגל מגיעה לממדים מדהימים ויעידו על כך הרחובות השוממים בעת משחק חשוב, כשכל אוכלוסיית מצרים יושבת מול מסכי הטלוויזיה. האמריקאים, מה לעשות, אינם יודעים לשחק כדורגל אף כי יש להם משחק דומה. בנוסף, ילדינו החמודים הפגינו בקיאות מפתיעה כשקיללו בערבית - מה שהרשים מאוד את חבריהם החדשים. רק הסתיים משבר זה צץ משבר חדש. הנהלת בית־הספר הודיעה על חופשה של יומיים לציון הניצחון הגדול של מצרים במלחמת יום־הכיפורים. הדבר גרם להתרגשות גדולה אצל נציגינו הקטנים. הם חזרו הביתה ובפיהם דרישה חד־משמעית מההורים: עליהם ללכת מייד להודיע למורה ולכיתה שהישראלים הם שניצחו! נאלצנו להסביר להם את עובדות החיים. ובכל זאת, בתי איריס אזרה עוז, קמה בכיתה ושאלה את המורה להיסטוריה מי באמת ניצח במלחמה זו. המורה, אמריקאית החיה במצרים שנים רבות, לא עמדה במשימה וענתה: "כמי שמכהן כמורה אמריקאית במצרים אל תצפו ממני שאגיד שהישראלים ניצחו." למזלנו, גם משבר זה חלף.
זמן מה לאחר מכן, שגריר ישראל בקהיר, אליהו בן־אלישר עליו השלום, בא להתיישב במעאדי. למען האמת, הוא עשה זאת ללא התלהבות ובחוסר ברירה, שכן היה מעדיף את אחד מרבעי המרכז היוקרתיים, גרדן סיטי או זמאלק, שם שכנו מרבית השגרירויות הזרות ומספר רב של דיפלומטים במחיצתם של אחרוני האריסטוקרטים ושרידי הבורגנות הוותיקה של קהיר. רבעים אלה, אגב, נפגעו קשות גם כן בתקופת משטרו של נאצר. בעלי הדירות הריקות המבוקשות היו בעצמם שייכים לאותן אליטות ולכן לא היו להוטים לקבל דייר כה בעייתי כשגריר ישראל. יש לזכור שאפילו במהלך ירח־הדבש הקצרצר בין קהיר לירושלים לאחר כינון היחסים, לא נעלם המשקע של שנות המלחמה והעוינות. כבר בימים הראשונים של השלום, הביעו האגודות המקצועיות - ליתר דיוק הקורפורציות, המאגדות את המקצועות החופשיים - רופאים ועיתונאים, מהנדסים ועורכי־דין - את התנגדותם הנחרצת לנורמליזציה עם ישראל ואסרו על חבריהם להתקרב ולהתרועע עם ה"אויב הציוני" פן יגורשו משורות הארגון.
בעלי הבתים במרכז העיר החליטו אפוא לנהוג משנה זהירות ולהשאיר את נכסיהם ריקים ובלבד שלא יתנו דריסת רגל לשגריר ישראל. כך קרה שניצה ואליהו בן־אלישר נאלצו לשהות חודשים ארוכים במלון שרתון. בתקופה זו כבר שהיתי בקהיר יחד עם בעלי והילדים. גרנו במעאדי, ממש מול בית־הספר. אומנם גם בפרבר זה הישראלים לא היו דיירים כל־כך רצויים, אך בסביבת בית־הספר דירות רבות עמדו ריקות בבניינים הרבים שנבנו למטרת השכרה. הבעלים, אנשי המעמד הבינוני החדש, לוו כספים כדי לסיים את הבנייה והיו מעוניינים למצוא דיירים מתאימים במהירות, כדי להחזיר את השקעתם. לא כל כך הטרידה אותם זהות הדיירים העיקר שהתשלום יהיה מראש. מצאנו דירה בקלות יחסית ועברנו לגור במעאדי באוגוסט 1980 וכעבור כמה ימים התחלתי לטייל ולסייר בשכונה. יום אחד, בעוד אני בדרכי לרחוב 9 לערוך קניות, הבחנתי בווילה יפה בתוך גינה ענקית, כמעט פארק, הניצבת בהצטלבות של ארבעה רחובות. היא לא היתה מוקפת בחומה, אלא בגדר חיה בלבד, דרכה ניתן היה להבחין בקווים העדינים של המבנה. לימים נודע לי שהבית עומד ריק זה שנתיים, מאז עזבו הדיירים הקודמים, אנשי עסקים מצרפת. איש לא הזכיר אז את עברו כמעונו של הפאשה. התברר לי מאוחר יותר שהמקום עבר מיד ליד לאחר מות השר. אלמנתו מכרה את הנכס לבעל תמרוקייה בשם שבראווישי ואלמנתו של זה לשייח' סעודי וכך הלאה, עד שנקנה על־ידי אמרגן ידוע שנקלע לקשיים והעמיד אותו להשכרה. כאשר עזבו הצרפתים הוא לא הצליח למצוא דיירים חדשים אף שהוריד את מחירו. ביקרתי במקום עם זוג ידידים צרפתים והתרשמתי עמוקות מיופיו וסגנונו. מיהרתי לספר לניצה בן־אלישר אודות הווילה היפה, המסתורית משהו, שנראתה לי מתאימה לשמש בית שגריר. אלי היסס, שכן עוד חלם על בית במרכז העיר, אך ניצה, שהחיים במלון החלו מכבידים עליה, החליטה שכדאי לראות ולהתרשם. באמצעות חברה משותפת יצרתי קשר עם בעל־הבית כדי לוודא שהוא מוכן לביקור השגריר ואשתו. אף כי הבין היטב מהי המטרה, נתן האיש את הסכמתו. חזרתי אפוא לבית יחד עם ניצה ועם אלי.
אך נפתחו השערים הכבדים מברזל יצוק, וניצה ואלי הופתעו מיפי הגן וממדיו. הם טיילו בו שעה ארוכה. על ממלכה ירוקה זו פיקד אז כמו היום איכר שתקן ומסור שבא לעבוד כעוזר לגנן בשנות ה־50 והפך עם הזמן לסמכות היחידה - בעוד בעלים ודיירים באים והולכים הוא תמיד נשאר. בקצה הגן היה מבנה קטן, כעין תיאטרון פתוח ספון בירק, שבו, בימי הזוהר של מעאדי, היו נגנים מנעימים את זמנם של הסועדים בגינה. ב־1980 השתלט הירק על התיאטרון וכמעט חנק אותו, מה שהעניק לו מראה של מקום מסתור. הגענו לבית. מדרגות שיש הובילו לחדר שכונה "ההודי" שהיה בעצם חדר בסגנון עות'מני. חדר זה שימש סלון חורף למשפחת הפאשה והיו לו שלושה קירות זכוכית דרכם ניתן היה ליהנות ממראה הגן. מהחדר ההודי עברנו לחדר האוכל המרכזי שהיה גדול ממדים ובו ריהוט מסיבי, מיושן במקצת אם כי לא מתקופת הפאשה. ריפוד הכיסאות בגוונים אדום וזהב נתן לחדר אופי מצרי מובהק. מחדר האוכל עברנו לאולם הקבלה כשלימיננו גרם מדרגות מעץ מכוסה בשטיח האדום המסורתי, וממול משתרע הסלון הגדול לכל אורך הבניין. אכן בית המיועד לאירוח. למעלה, בקומת המגורים, דאג הפאשה לנוחיות מקסימלית עבור משפחתו. חדרי שינה מרווחים וחדרי אמבטיה רחבים, חדר מגורים אינטימי יותר לשימוש המשפחה ומספר מרפסות מוצלות. היתה קומה נוספת מעליה. היא נועדה למשרתים אך מזמן לא גר שם איש. אלי וניצה בן־אלישר נשבו מייד בקסמי המקום ואף מצאו שפה משותפת עם בעל־הבית, איש נעים הליכות. אם כי היה מעדיף למכור להם את הווילה, הוא הסכים לקבל דיירים בלתי־צפויים אלה בשכירות. חודש לאחר מכן עברו השגריר ואשתו לגור באחוזתו של הפאשה.
 
*
 
אם היה מישהו אומר לי אז שבעלי ואני עתידים היינו לגור בבית זה בחלוף השנים, הייתי פורצת בצחוק. ובכל זאת זה מה שקרה. ב־15 בדצמבר 96' חזרנו לקהיר לאחר שצבי מונה לשגרירהּ השישי של מדינת ישראל בארץ הפרעונים. התרגשתי כמעט עד דמעות למראה הבית שבינתיים הפך למבצר, מוקף קיר ומסביבו רבבות חיילים מצרים חמושים. יחד עם זאת, קשה לומר שקבלת הפנים שציפתה לנו היתה חמימה במיוחד. היחסים בין ישראל למצרים היו אז בשפל והעיתונות המצרית התגייסה כולה כדי לתקוף את השגריר החדש. יש לציין שבעולם לא נהוג לתקוף שגריר אישית, ובעצם ברוב הארצות מתייחסת העיתונות בכבוד ובנימוס לנציגים הזרים. למרבה הצער, עיקרון זה לא היה ידוע במצרים, במיוחד כלפי הנציגים של ישראל. השגריר הקודם, דוד סולטן, הותקף ללא הרף במשך שנים והשגריר החדש, צבי מזאל, לא זכה אפילו למאה ימי החסד המסורתיים. היומון בשפה האנגלית איג'יפשן גאזט הקדיש מאמר מערכת ב־14.1.97, חודש בדיוק לאחר שנחתנו בקהיר, להתקפה חסרת מעצורים המבוססת על טענות שפורסמו לפני כן בעיתונות בשפה הערבית. הנה הדברים במלואם:
השכנים של שגרירות ישראל בקהיר מתלוננים שמצבם אינו טוב יותר מזה של הפלסטינים הנתונים במצור בשטחים הערביים הכבושים. הם מצפים לגרוע ביותר עם בואו של השגריר הישראלי החדש שהגיע לקהיר בסוף דצמבר 96'. מרגע נחיתתו גרם השגריר החדש צרות צרורות לשלטונות המצרים בנמל-התעופה. עם הופעתו על כבש המטוס, הוא המתין דקה כדי לאפשר למאבטחים החמושים שלו להצטרף אליו. ראש חוליית האבטחה ביקש לדעת איך ללוות את כבוד השגריר לאולם האח"מים. שלטונות נמל-התעופה היו במבוכה מאחר שהשגריר לא טרח להודיע להם מראש על בואו. ראש חוליית המאבטחים הסביר בגסות שעשה זאת מסיבות בטחוניות.
המצרים התגברו על מכשול ראשון זה. נודע כי השגריר החדש הודיע חמש פעמים על בואו ולא הגיע. אז נתגלתה בעיה קשה נוספת. מאבטח מצרי פיקח שם לב לעובדה שהישראלים היו חמושים בנשק שלא היה מתאים לנורמות הביטחון המקובלות במצרים. השלטונות דרשו מהישראלים למסור את הנשק בטרם יכנסו לאולם האח"מים. הישראלים התנגדו אך לבסוף נכנעו לנחישותם של המצרים ומסרו את נשקם לצוות הישראלי של המטוס שאמור היה להחזיר אותם לישראל.
והנה שוב נתגלתה בעיה אולי אף קשה יותר. קצין מצרי ביקש לבדוק את חמש המזוודות הענקיות. הישראלים מחו והודיעו לקצין כי מזוודות אלו נושאות חותמות דיפלומטיות ושאסור לבדקן. הקצין התקרב למזוודות והודיע לישראלים שהן אינן יכולות להיחשב כחלק מהדואר הדיפלומטי בגלל גודלן החריג. השומרים הישראלים נאלצו לגלות את האמת ולהודיע שהמזוודות היו שייכות למחלקת הביטחון של שגרירות ישראל בקהיר. תוכן המזוודות הוא שמפחיד את השכנים.
 
אכן קבלת פנים צוננת על־פי העיתון. המעניין הוא שלסיפור הנ"ל לא היתה כל אחיזה במציאות. אף פרט מהפרטים האלו לא היה נכון. ראשית, ברור שבואו של השגריר החדש תואם מראש כמקובל באמצעות החלפת איגרות רשמיות. בהתאם לכללי הטקס שלח משרד החוץ המצרי נציג לקבל את פניו. השגריר הגיע ללא כל ליווי. ובאשר למזוודות, אכן היו חמש, או ליתר דיוק שלוש מזוודות ושני תיקי נשיאה. סגרתי אותם אישית, במו ידי, כמה שעות קודם לכן בדירתנו בירושלים, והיו שם רק שמיכות, כריות, מגבות ושאר פריטי לבוש הנחוצים לזוג המגיע למקום מגורים חדש עד להגעת המטען. חרף האמור בכתבה, ראוי לציין שנתקבלנו באדיבות ובנימוס רב על־ידי השלטונות בנמל התעופה. עבורנו, היה זה המפגש הראשון עם הפער שבין המציאות בשטח לבין השתקפותה בעיתונות המקומית.
אם כי השגריר הגיע ללא כל ליווי, מרגע רדתו מהמטוס החל לפעול מערך האבטחה. המתינו לו שומר־ראשו הישראלי - "הצמוד" כפי שקראו לו אנשי השגרירות - והחולייה המצרית שעליה הוטלה המשימה הלא־קלה לאבטח את שגרירה של מדינת ישראל במצרים. ברצוני לציין שהיא עשתה את עבודתה נאמנה במשך חמש שנים. כשצבי מוקף בטבעת הדוקה של אנשי ביטחון חמושים בתת־מקלעים, עשינו את דרכינו אל אולם האח"מים למפגש ראשון עם כל צוות השגרירות שבא לקבל את פנינו. התכבדתי בזר פרחים יפה. עם סיום ההליכים הפורמליים מיהרנו אל מכונית השרד המשוריינת שחנתה מוכנה לזינוק מחוץ לבניין הטרמינל, כשצבי מתעכב דקה לחבק את חנאפי, נהגנו הוותיק אותו לא ראינו שנים רבות.
 
*
 
בעוד הרכב המאובטח היטב עושה את דרכו לעבר מעאדי, לא יכולתי שלא להיזכר בביקורי הראשון במצרים. היה זה בחג השבועות בשנת 1980. צבי כבר היה בבירה המצרית מאז פתיחת השגרירות בחודש פברואר, בעוד אני מתעכבת בארץ עם הילדים עד לסוף שנת הלימודים במחצית יוני. היינו בקשר טלפוני כמעט מדי יום ודנו רבות במציאת דירה מתאימה. לבסוף, הגענו למסקנה שכדאי שאבוא לקהיר, ולו רק ליומיים־שלושה להתרשם ולחוות דעה. באותו לילה של חודש מאי, שום קבלת פנים רשמית לא חיכתה לי. צבי המתין מחוץ לטרמינל עם הקהל הרב. היה חם עד־מאוד על־אף השעה המאוחרת, מעל לשלושים מעלות עם לחות גבוהה שהפכה את האוויר לכמעט דביק.
צבי, שטרם קנה מכונית, שכר את שירותיו של נהג מונית לכל תקופת שהותי. בחור חייכן עם ראש פתוח שהיה גאה ביותר במכוניתו, אף כי בדומה למוניות רבות שראינו ברחובות קהיר, היתה רחוקה מלהרשים. נראה שרק בנס הצליחה לנוע. החלון הקדמי היה נופל עם סגירת הדלת, רעש מוזר בקע מנבכי המנוע, וכמובן שעל מיזוג אוויר לא היה מה לדבר. אך היה מי שהמליץ בחום על חנאפי הנהג. כנראה בצדק, שכן לימים הוא נטש את המונית הישנה שלו לטובת תעסוקה קבועה אצלנו כנהג.
למען האמת, לא התעניינתי בלילה זה, הראשון שלי במצרים, במונית שבאה לקחת אותי ובמי שנהג בה. כל תשומת־ליבי נתונה היתה לעיר האגדית. על־אף השעה המאוחרת, הרחובות היו סואנים הן בשל התנועה האדירה והן בשל הקהל הרב שנהר ברחובות שטופי האור וצבא על פתחיהן של החנויות הרבות שהיו עדיין פתוחות. אין ספק שקהיר יכולה להתחרות בתל־אביב על התואר של "עיר ללא הפסקה", מה גם שהיא כבר אז מנתה למעלה מ־10 מיליון תושבים (בתחילת המילניום מספרם הוערך בן 16 ל־18 מיליון).
לאחר נסיעה של כשעה בתוך אנדרלמוסיה תנועתית עליזה הגענו למלון "שפרד", שנחשב לאחד המפוארים שבמלונות העיר. צבי התאכסן דרך קבע במלון צנוע ליד השגרירות, אך החליט להפתיע אותי. אומנם מלון "שפרד" כבר לא היה אותה אכסנייה מיתית בה צולמו מספר סצנות של הסרט הנודע רצח על הנילוס על־פי רומן מאת אגתה כריסטי. מבנה זה נשרף כליל בעת המאורעות שבאו בעקבות המהפכה של 1952. במקום הוקם בניין חדש ומודרני, יפה יותר אך ללא גישה ישירה אל הנילוס כמו בעבר, מאחר וחלק מהשטח הוחרם על־ידי ממשלתו של גמאל עבד א־נאצר. בכל זאת, הוא נראה לי מרשים ביותר באותו לילה, בשל המראה האקזוטי שהקנו לו המשרתים עוטי הגלימות הכהות אשר תרבוש אדום לראשם.
למחרת, לאחר ארוחת־בוקר קסומה על המרפסת אל מול הנהר, ירדנו למונית שחיכתה לנו ונסענו לאורך הנילוס בכיוון הפירמידות. התקשיתי לעכל את האווירה השלווה, הפשטות שבנסיעה. הנה אנחנו לבד במונית מצרית ללא שומר ושמירה וללא שמץ של דאגה, וכך טיילנו למרגלות הפירמידות בתוך הקהל הרב ומסביבנו מרקדים הרוכלים הרבים, הגמלים והסוסים. התעכבנו שעה ארוכה אך לבסוף נפרדנו מהמקום המיוחד הזה, ומהמבנים האדירים העומדים כאן עוד מלפני ימי משה רבנו. ידענו שעוד נחזור פעמים רבות עם הילדים. יחד עם חנאפי, עשינו דרכנו למעאדי שם אמורים היינו לראות כמה דירות. היה זה יום נאה כמו מרבית הימים במצרים. העצים היו בשיא פריחתם ומעאדי נראתה כשכונה קטנה ורדומה. מעט מכוניות ומעט רעש.
אותם ימים טרם הגיעו לשכונה סממני החיים המודרניים כמו, למשל, סוכנויות תיווך במובן המוכר לנו. המצרים מצאו להם פתרון עממי יותר: "הבַּוּואַבּ" (שוער) מהמלה הערבית "בַּאבּ" שפירושה דלת. המתווכים היו בדרך כלל שוערים בעבר ואף בהווה. משום־מה, מרביתם באים ממצרים עילית והדבר ניכר היטב בהופעתם, שכן הם גבוהים ושחומי עור במיוחד. בשל מקצועם, הם בקיאים בכל הקשור לדירות ולדיירים ומקיימים מגע יומיומי עם בעלי־המלאכה באזור - אינסטלטורים, נגרים, חשמלאים - שאותם הם הכירו לדיירים שלהם תמורת בקשיש קטן. הם יודעים לפני כולם מתי דירה מתפנית והחרוצים שביניהם הופכים למתווכי דירות, מבלי שיעזבו את מקור פרנסתם. את מלאכת הניקיון בבניין הם משאירים לאשה ולילדים. ניתן היה לפוגשם עת המתינו ללקוחות כשהם יושבים יחפים מתחת לעצים הגדולים של רחוב 9 - הרחוב הראשי של מעאדי - לבושי גלבִּייה לבנה, אותה גלימה ארוכה ורחבה שתחת שם זה או אחר מלבישה את עמי המזרח התיכון.
יחד עם "עַם אחמד", או שמא היה זה "עַם מוסטאפה" ("עַם", שפירושו "דוד" הוא כינוי מכובד לאיש לזקן) חרשנו את רחובות מעאדי. השכונה מורכבת משלושה אזורים שונים. אזור הקורניש, על־שם הכביש לאורך הנילוס, משתרע מהנהר עד לפסי הרכבת הראשונים. גם כאן, בעלי הבתים המפוארים המשקיפים על הנילוס, שהשתייכו לאצולה הישנה, היו מעקמים את האף בשומעם את המלה "ישראל". בין פסי־הרכבת האלה למסילה השנייה שהונחה אחרי מלחמת־העולם השנייה נמצאה השכונה הוותיקה, מעאדי של המייסדים, כולה וילות מזדקנות מוקפות בגנים ירוקים או בתים חדשים יותר אך הזקוקים גם כן לשיפוץ רציני. לבסוף, מעבר למסילת הברזל, האזור החדש ושמו דיגלה, שהתפתח מסביב לבית־הספר האמריקני. בניינים מודרניים אך חסרי סגנון שתוכננו מראש להשכרה המתינו לדיירים חדשים. "עם אחמד" ו"עם מוסטאפה" כבר לא שלטו שם, שכן שתי סוכנויות תיווך חדשות התמחו בהשכרה לדיירים זרים, שהיו ציבור מבוקש מאחר ושילמו בדולרים.
החלטנו, לאחר לבטים רבים לוותר על מעאדי הישנה והציורית לטובת דיגלה והקירבה לבית־הספר האמריקני. מצאנו דירה בבניין מול בית־הספר. כפי שנוכחנו לדעת, בהמשך, הילדים נזקקו ל־57 שניות בלבד - בדקתי עם סטופר ביד - לצאת מהדירה בריצה, לרדת במעלית, לחצות את הכביש ולהיכנס אל חצר בית־הספר. אליה וקוץ בה: לצבי, לעומתם, היתה נסיעה של קרוב ל־45 דקות עד לשגרירות. אולם סברנו שנינו שהקירבה לבית־הספר חשובה יותר.
אכן במהלך כל תקופת השירות הראשונה שלנו החלטה זו הוכיחה את עצמה. הילדים לא היו זקוקים להסעה לבית־הספר וממנו, ויכלו לחזור לשחק בחצר או לשחות בבריכה אחרי השיעורים או במהלך סוף־השבוע. עובדה זו תרמה רבות להרגשה הטובה של כל המשפחה במיוחד בהתחלה שהיתה קשה כמו כל ההתחלות.
נהוג לומר היום, שלשליחים הישראלים הראשונים בקהיר היה קל יותר להסתגל מאשר היום. כמי שהכירה היטב את שתי התקופות, אני קובעת בוודאות שאין הדבר נכון. אומנם, היינו נתונים באופוריית השלום שהלכה וקרמה עור וגידים ממש לנגד עינינו. אומנם, התפעלנו כל רגע מעצם נוכחותנו במצרים. ובכל זאת, התקשינו להיקלט בחיי היומיום של עם שהיה כה שונה. בל־נשכח עד כמה מצבנו היה שונה ממצבו של דיפלומט מצוי המגיע למקום השליחות ומקבל מהשגרירות שלו את הסיוע והאינפורמציה הדרושים: רשימת רופאים מומלצים, בתי־חולים, כתובות, חנויות, שירותים. לא כך היה הדבר לגבי השגרירות החדשה של ישראל שזה עתה נוסדה. כל בעיה, ולו הקטנה ביותר, נראתה כמכשול שקשה יהיה להתגבר עליו.
בבואי בחודש יוני עם הילדים, חרף כל ההתחייבויות - בכתב - הדירה לא היתה מוכנה. חודש ימים המתנו בבית־מלון (הילדים לא סבלו. היתה שם בריכת שחייה והמון ילדים). לבסוף נאלצנו לעבור לגור בה על־אף העובדה שרהיטים רבים עדיין חסרו, לרבות המיטות לילדים. כשפנינו לסוכנת שבאמצעותה עשינו את העיסקה, היא לא הסתירה את מבוכתה לנוכח מראה המזרנים על הרצפה. בצחוק עצבני אמרה: "המקום הזה נראה כמו מחנה ריכוז יהודי." לצערי לא היה זה מפגשנו האחרון עם חוסר הידיעה ו/או הרגישות המדהים אודות השואה אצל רוב המצרים.
לבסוף הגיעו המיטות ושנת הלימודים החלה. בוקר בוקר מיהרו הילדים לצאת לבית־הספר, וצבי נסע לשגרירות. אני נשארתי לבדי בבית, לטפל בבעיות היומיום. איך מוצאים אינסטלטור במדינה שבה אין ספר טלפונים? ונניח שמצאתי אינסטלטור, איך אסביר לו במה מדובר? אומנם למדתי ערבית בסיסית, אך למרבה הצער אנשי המקום התקשו להבין אותי... לקח לי זמן רב עד שתפסתי שהבוואב קיים בדיוק לצורך זה. אותו שוער כול יכול אשר אינו זקוק להרבה מילים כדי להבין במה מדובר ושמוצא ללא קושי את בעל המלאכה המבוקש. בשלב ראשון, כלומר לפני שהבנתי עיקרון חשוב זה, הייתי משוכנעת שכל הבעיות - אי־עמידה בלוח הזמנים, קשיי תקשורת עם בעלי־המלאכה וכיוצא־באלה - נובעות מכך שמתנכלים לנו אך ורק מכיוון שאנו ישראלים. עד מהרה עמדתי על טעותי. צרות אלה היו נחלתם של הזרים כולם ללא הבדל שפה או דת. האמריקאיות למשל, שהן כל־כך עצמאיות בדרך כלל, חשו תסכול עמוק מהול בכעס מסוים כשמצאו את עצמן חסרות אונים מול המציאות המצרית. לא פלא אפוא שהיתה זו אשה אמריקאית שאימצה את הפתגם החביב על כל הזרים: מצרים פועלת לפי שיטת IBM, קיצור של המילים: Inshalla - אם ירצה השם, Bukra - מחר, Maalesh - מונח זה כמעט לא ניתן לתרגום ופירושו גם מצטער, גם תסלחו לי, גם אין לזה חשיבות, והוא מאוד שימושי כדי להפיג את המתח. באשר ל"בּוּקְרָה", מספרים שאיש עסקים מצרי שהיה במדריד לרגל עסקים התקשר למשרדו שבקהיר כדי לבקש הנחיות, ובמהלך השיחה חזר האיש מספר פעמים על המלה "בוקרה". עמיתו הספרדי שאל אותו לפשר המלה. "בוקרה? זה קצת כמו המלה מַנְיאַנָה בספרדית," הסביר המצרי בחיוך, "אך בלי הדגש על הדחיפות שיש במניאנה."
אגב, בצורה פרדוקסלית ניתן לקבוע בוודאות שעם כל הקושי, החיים בקהיר היו יחסית קלים יותר עבור הישראלים מאשר לאמריקאים. ישראל נמצאת בלב המזרח התיכון. מחצית אוכלוסייתה היהודית מקורה במדינות ערב. בעשר השנים הראשונות לקיומה קלטה מדינת ישראל מאות אלפי יהודים שנאלצו לעזוב את מדינות ערב. יש בישראל מיעוט ערבי משמעותי. לכן צלילי המזרח וטעמיו אינם זרים לישראלי המצוי והוא אינו מוצא שום דבר אקזוטי בארוחת טחינה וסלט חצילים עם פיתות חמות מהתנור ולאחר מכן קבאב וכוּפתה או אפילו קוּבֶּה ולבסוף חתיכת אבטיח, כֻּנָפֶה או בַּסְבּוּסָה - בעוד שאר הזרים נבוכים למדי בעת מפגשם הראשון עם מאכלים אלה. ועוד לא הזכרנו את התענוג האדיר שיש בשמיעת קול ישראל ברדיו של המכונית כשנוסעים בקורניש ממעאדי למרכז העיר, הנילוס זורם לו משמאל ומעבר לו הפירמידות המבצבצות באופק. ואין זה הכול. מה לעשות, ישראל ומצרים מדינות שכנות הן. בעוד על הדיפלומטים מכל העולם נגזר להמתין חודשים ארוכים עד לקבלת מטענם, המשאית העושה את דרכה מירושלים לקהיר מגיעה ליעדה בו־ביום דרך חולות סיני. למדנו להכיר מסלול זה היטב. בכל פעם שהזדמנו כמה ימי חופשה, או לפעמים סתם סופשבוע ארוך, היינו נוסעים הביתה לדירתנו שבירושלים. בכוונה לא השכרנו אותה, כדי שנוכל לבוא הביתה בכל פעם שנחפוץ בכך.
 
*
 
לעולם לא אשכח את הנסיעות האלה המקשרות בין שני עולמות. נהגנו לצאת השכם בבוקר: בחמש לפנות־בוקר היינו מתעוררים וכעבור חצי שעה יורדים למכונית עם שלושת הילדים הרדומים שהיו עוזרים לנו, תוך מחאה חרישית, להוריד צידניות ומזוודות. מייד כשנכנסו למכונית היו מתכרבלים ומתכסים בשמיכות וחוזרים לישון. בשעת בוקר כה מוקדמת לא נצפתה אף לא נפש חיה אחת ברחובות מעאדי, ורק בקורניש היינו פוגשים במכוניות הראשונות. היו אלו בעיקר משאיות ממצרים עילית שנסעו כל הלילה כדי להגיע עם שחר לשווקים ולבתי־המטבחיים של עיר הבירה. כך ראינו גמלים וכבשים ואף סוסים שהביטו בסקרנות מבעד למעקה המשאית כשאינם מודעים לסופם הקרב ובא.
התנועה היתה הולכת ומתעצמת ונדרשו לפחות 45 דקות כדי לצאת מהעיר ופרבריה ולהגיע לדרך המלך המובילה לעיר איסמאעליה השוכנת על הגדה המערבית של תעלת סואץ. בדרך זו, המתחילה קצת אחרי שדה־התעופה, פגשנו בעיקר משאיות, כאשר כל כמה קילומטרים ניצב מחסום משטרתי מאולתר המורכב מכמה חביות ריקות, מספר חיילים משועממים וסמל משטרה ישוב על כיסא רעוע. את מספרי המכוניות שעברו היה רושם בקפדנות, בלי לטרוח לקום, במחברת עבה שמוקמה על ברכיו כשהוא כותב בעיפרון שהיה מחדד מדי פעם. וללא קשר עם התנועה, המחסומים השוטרים - מצרים הכפרית המשיכה במלאכת יומה משני צידי הכביש. האיכרים טיפלו בשדות כמו שעשו אבותיהם זה אלפי שנה בלי לשים לב לרעש המכוניות. למען האמת, בשלב זה, גם אנחנו כבר לא שמנו לב לנוף הציורי כל־כך. חשוב היה להגיע לתעלה קצת לפני השעה תשע כדי להספיק לעלות על המעבורת הראשונה. את התעלה היינו חוצים בקנטרה, עיירה נידחת במחצית הדרך בין איסמאעליה לבין פורט סעיד. נקודה זו היתה במסלול השיירות מימים ימימה, ולפי המסורת המקומית, כאן עברה המשפחה הקדושה כשברחה למצרים.
ב־1980 היו עוברים את התעלה על מעבורת מעניינת למדי. היה זה החלק הממונע של הגשרים ששימשו את הכוחות המזוינים המצרים לעבור מצד אחד של התעלה למשנהו ב־1973. כאשר היינו מגיעים לרציף המאולתר, כבר השתרעו תורים ארוכים של מכוניות. הודות למספר הירוק של המכונית שהעיד על מעמדנו הדיפלומטי, היינו חולפים על פני התור הארוך ובעזרת השוטרים היינו תופסים מקום בשורה הראשונה. כדרכה של מצרים, הנהגים האחרים לא התלוננו ולא שאלו שאלות. לא נותר אלא להמתין בסבלנות לתחילת השירות תוך תקווה ששום דבר לא יפגע בתוכנית: ערפל כבד המשבש את הראות או שיירה ארוכה במיוחד של אוניות העושות את דרכן לאורך התעלה בעקבות כלי שיט קטן של רשות התעלה המוביל אותם.
היתה זו הזדמנות להתרענן, לצאת מהמכונית, לשתות קפה מהתרמוס שהכנתי בבית. השמש היתה גבוהה בשמים אם כי החום היה עדיין סביר. הגברים יכלו להיעזר בשירותים שהוקמו בסמוך, אך לגבי הגברות הדבר היה בלתי־אפשרי. קשה לתאר את ההמולה מסביב למכוניות. נוסעיהן המתינו לידן, מעשנים ומשוחחים עם השוטרים, מפעילי המעבורת המכינים אותה לקראת החצייה ומי לא, בעוד ילדים עוברים עם מגשים עמוסים ומציעים תה, עיתונים, סנדוויצ'ים, סוכריות ומשקאות קלים.
בימים ההם כמו היום, לכל שגרירות ושגרירות הוקצה מספר סידורי ייחודי אשר הוטבע על לוחות הרישוי של מכוניות הסגל. בשל הקשרים המיוחדים שהיו בין מצרים לבין ברית־המועצות בתקופתו של גמאל עבד א־נאצר הוענק לה מִספר "אחת" אשר עבר לרוסיה לאחר התפרקות האימפריה. לשגרירות האמריקנית ניתן המִספר 57 ולישראל - המדינה האחרונה איתה הקימה מצרים יחסים דיפלומטיים - הוענק מִספר 114. (היו ששמו לב לעובדה ש־114 הוא בדיוק כפול מ־57 והסיקו מכך מסקנות שונות ומשונות.)
חשוב לציין שכולם ידעו למי שייכות הלוחיות הנושאות את המספר 114. לכן, כאשר מכוניתנו עמדה על יד הרציף מול התעלה, רבים מהסובבים אותנו באו לראות מקרוב את האויבים של אתמול ואף הביעו בכל רם את פליאתם לנוכח מראה של משפחה רגילה עם ילדים המתקוטטים ביניהם כמו כל ילדי העולם. השוטרים והחיילים - שכן במצרים בכל מקום הנחשב לרגיש, כל גשר, כל נקודת התקהלות אפשרית יש נוכחות מוגברת של כוחות הביטחון - היו מתקרבים אף הם ולא היססו לשאול שאלות אינספור, עליהן ענה צבי בסבלנות אין קץ.
היה זה מחזה כמעט סוריאליסטי: מפגשים אקראיים מול התעלה המפורסמת בעולם, סרט מוכסף ארוך נוצץ בשמש, שלצידו השני מדבָּר. ובינתיים הילדים היו סופרים את האוניות ומנסים לזהות את הדגלים שעל סיפונן. לבסוף היה מגיע הרגע המיוחל. אחת אחת, המכוניות היו עולות על המעבורת תוך צעקות רמות ומהומה רבה ונצמדות זו לצד זו כדי לאפשר לכמה שיותר כלי רכב להיכנס. המעבר בתעלה היה כרוך בתשלום סכום זעום שממנו היו פטורים הדיפלומטים. המנועים העייפים היו מתחילים להשתעל והמעבורת הישנה היתה מפליגה לדרכה ותוך דקות ספורות היינו בעברה השני של התעלה.
התבקשה זהירות כפולה ומכופלת בירידה, שכן החיבור בין המעבורת לרציף מעולם לא נעשה בצורה מדויקת ותמיד היה נשאר פער של כמה סנטימטרים בין סף המעבורת לרציף. לאחר הירידה היינו חולפים בזהירות על פני המכוניות הרבות שהמתינו להפלגה בכיוון הנגדי ואשר לפעמים חסמו חלקית את הכביש. ביציאה מהעיירה, היינו מגבירים את המהירות ותוך דקות מצאנו את עצמנו בלב המדבר כשמימיננו משתרע החול עד לקו האופק, ומשמאלנו ניתן היה לראות במרחק של כמה קילומטרים את הים התיכון.
באותה תקופה מעט מכוניות עברו כאן, שכן תהליך הפיתוח של האזור היה רק בחיתוליו. הכביש, שהתכסה בחול בחלקו, גם לא איפשר תנועה גדולה. משני צדדיו עוד ניצבו תמרורים ושלטים בעברית, זכר לנוכחות הישראלית אחרי מלחמת ששת־הימים. מאז פינוי סיני, רמת התחזוקה ירדה. בורות נפערו מפעם לפעם והשוליים טושטשו. לעיתים, ניתן היה להבחין בגמל בודד עסוק באכילת ירק שצמח איכשהו בין החולות.
בדרך חלפנו על פני כפרים מוזנחים, בתים עלובים, בלוקים ממלט או פחונים, אשר בחזיתם כמה ילדים לבושי סחבות וכביסה המתייבשת לה על חבלים. מרגש יותר היה מראה הטנקים והנגמ"שים החלודים שהתפוררו לאיטם תחת מתקפות השמש והחול, זכר לקרבות הקשים שהתחוללו שם בעבר. לקראת שעות הצהריים היה הנוף משתנה. הכביש היה מתקרב לים, ומטעי דקלים ירוקים הישרו צל וקרירות מבורכת כשברקע מספר בתים שנבנו למטרות נופש. סוף סוף היינו מגיעים לעיר אל־עריש ועוצרים למלא דלק, שכן במצרים שמייצרת נפט מחירו זול פי־חמישה מאשר בישראל. מכאן ועד למעבר הגבול ברפיח, הדרך היתה קצרה. בצד המצרי היינו מתקבלים באדישות מנומסת ובדרך כלל לא נדרשו יותר מרבע שעה עד עשרים דקות כדי לגמור את הליכי המכס ומשטרת הגבולות. עוד 500 מטר ומצאנו את עצמנו בבית, בצד הישראלי, שם קיבלו אותנו בזרועות פתוחות ובחמימות, שלא לדבר על שירותים נקיים גם עבור הנשים.
עכשיו כבר התחלנו לחשוב על ארוחת־הצהריים בביתנו בירושלים בעוד כשעתיים. אומנם בטרם נתחבר לכביש לירושלים היה צורך לעבור את כל רצועת עזה, לאורכו של הים התיכון. עד כמה שהדבר נראה מוזר היום, היינו עוברים ללא חשש דרך הרבעים צפופי אוכלוסייה של עזה ואף נוסעים ליד מחנות הפליטים דיר אל־בלאח ושאטי.
כמה כל זה נראה רחוק היום! ובכל זאת עשינו דרך זו עשרות פעמים בשני הכיוונים...
כעשרים קילומטרים דרומה מאשקלון היתה הפּנייה מזרחה שהחזירה אותנו אל תוך הקו הירוק. עוד הפסקה קצרה בקיבוץ יד־מרדכי כדי לערוך כמה קניות - דברי חלב, פירות וירקות, לחם - במינימרקט החביב והמודרני. מכוניתנו בעלת הלוחיות הדיפלומטיות הירוקות הנושאות מספרים וכתוביות בערבית היתה עולה סוף סוף על הדרך לירושלים כשהיא מעוררת התעניינות ותשומת־לב - ואף חשש. נעצרנו לא פעם על־ידי ניידת משטרה לשמחתם של הילדים שחשבו שזה מאוד מצחיק. לקראת אחת אחר־הצהריים, כלומר שש עד שבע שעות לאחר היציאה ממעאדי, היינו מגיעים הביתה. בלי להמתין אפילו רגע אחד לפתוח את המזוודות או לאכול, הילדים היו מתנפלים על הטלפון כדי להתקשר לחברים.
במהלך גיחות אלה למולדת דאגנו לרכז את הביקורים אצל הרופאים המומחים למיניהם: רופאי שיניים, רופאי עיניים, רופאי ילדים, רופא נשים. הדבר לא נבע מחוסר אמון ברופאים המצרים אלא בצורך בקבלת פנים חמימה ובהרגשה הטובה שלנו ושל ילדינו אצל רופאים מוכרים, שדיברו את שפתנו. אפשר היה להתייעץ איתם בחופשיות. אצל כולם זכינו ליחס יוצא מן הכלל ולמוכנות לקבל אותנו בהתראה של כמה שעות ואף בלי תור. חלקם הפכו לידידים של ממש.
כעבור שלושה או ארבעה ימים, הגיע הזמן לחזור. הפעם היינו יוצאים באחת־עשרה בבוקר, כדי ליהנות מעוד כמה שעות במולדת. מטרתנו היתה להגיע לתעלה לפני הפלגתה של המעבורת האחרונה בשעה ארבע אחר־הצהריים, על־מנת לא להיתקע בצד הלא־נכון, דבר שקרה לכמה חברים מהשגרירות שהתמהמהו יתר על המידה.
החזרה היתה נינוחה יותר: איחולי הצלחה מהצד הישראלי של הגבול, פגישה מחודשת עם פקידים משועממים בצד שני, עצירה לתדלוק באל־עריש וכניסה אל תוך המדבר. כאשר הנסיעה היתה מתבצעת בחודשי החורף, השמש היתה שוקעת מוקדם יחסית והחולות הזהובים היו הולכים ומתכסים בצל שהפך אותם למסתוריים משהו ואף מפחידים לדברי הילדים. לאחר חציית התעלה היה מחשיך במהירות רבה ואת רוב הדרך לקהיר עשינו בעלטה שכן לא היתה שום תאורה בצידי הכביש, כך שרק פנסי המכוניות המזדמנות האירו את שמי הלילה. דומה שנסענו שעות ארוכות בכעין שממה מוזרה ושקטה עד לחזרה אל השאון וההמולה של קהיר. הילדים היו אז מתעוררים ומתחילים לדבר בהתרגשות על שובם לבית־הספר למחרת....
*
 
כאשר חזרתי בדצמבר 1996, מעאדי כבר לא היתה אותה שכונה שקטה ורדומה שהיטבתי להכיר. קרוב למיליון תושבים הצטופפו אם במרכזה ואם ברבעים החדשים שצצו מסביב. מרבית הווילות שנבנו בתקופת הזוהר של אחמד ווהאב פאשה ושעוד שרדו בעת שליחותנו הראשונה נפלו קורבן ליזמים ונהרסו בחיפזון ולעיתים ללא אישור, כדי לאפשר בניית בתים גבוהים להשכרה. פתאום הופיעו פקקים, ולמצוא מקום חנייה ברחוב 9 היה למשימה בלתי־אפשרית. כל הרחובות החדשים שנוסדו במסגרת התרחבות השכונה נאלצו להסתפק במִספרים בלבד. תהליך זה היה חובבני למדי ולא פעם רחובות שנשאו מִספרים עוקבים, נמצאו בשני קצוות השכונה. אף היו שני רחובות שמספרם אחת־עשרה; הם היו דווקא די קרובים אחד לשני. הבעיה הגדולה ביותר היתה ברחוב 210, שם לא פחות משלושה מבנים שנמצאו משני צידיה של כיכר קטנה, נשאו אותו המִספר. בהתחשב בעובדה שבמצרים מִספוּר הרחובות והבתים מעולם לא נעשה בצורה מדויקת ומדעית, זה לא היה כל־כך נורא, כי תמיד נמצא בוואב שידע לכוון אותנו.
אך התחלנו לדבר על רחוב 9. בשנות ה־80 היה זה לב־ליבה של מעאדי ומרכז הקנית של השכונה. ניתן אומנם למצוא קומץ קטן של חנויות באזור ה"גולף" (ליד מגרשי הגולף של מעאדי), אך ברחוב 9 נמצאו "גומא" ו"אמין", שתי חנויות כלבו קטנות, עמוסות סחורה שהתחרו ביניהן אם במחירים אם בשירות ללקוח. הן היו עושות משלוחים לכל חלקי מעאדי. באותם הימים, נראה שמעולם לא היו סגורות, גם לא בלילה ואף לא בחגי האיסלאם. לא כך היה המצב כאשר חזרתי לשכונה. גם "גומא" וגם "אמין" הפכו לבתי מכולת קטנים מלאי אבק, שם כבר לא ביקרו הזרים. מובן שהיו סגורות בלילה, אם כי עדיין לא לקחו אף לא יום חופש אחד במשך השנה כולה.
נפילתן של "גומא" ו"אמין", שהיו לשם דבר לכל המשפחות הישראליות בשנות ה־80, נבעה מתופעה חדשה: הסופרמרקטים למיניהם הגיעו למעאדי. אין זה מוגזם לומר, שאין למעאדי כיום ממה להתבייש לעומת ירושלים. הסופרמרקט "אלפא", הממוקם בקורניש מול הנילוס, בעל ממדים של כלבו גדול, שתי קומות עמוסות בכל טוב. תמצאו שם, כל מה שתרצו בתחום המכולת, תבלינים, פירות וירקות מובחרים, בשר, דגים ואף לחם ודברי מאפה תוצרת הבית. אך יש גם כלים, מכשירי כתיבה, תמרוקים ואף מחלקת ספורט שבה ניתן למצוא כל דבר, מאוכף של סוס ועד למגלשי סקי. חלק גדול ממוצרים אלו מיובאים והמחירים בהתאם. הלקוחות הם בעיקר זרים, או מצרים בני המעמד הבינוני והעליון, אם כי ניתן להבחין לפעמים ב"פלאח" - איכר - בגלבִּייה המסורתית ובסנדלי אצבע מפלסטיק, משוטט בין המעברים. כמו כן ילדים עניים מצליחים להתפלח פנימה ולהסתכל בפליאה על כל הסחורות המפתות המוצגות לראווה. פעם אף ראיתי ילד כבן עשר, שבא עם אחיו הקטן שבקושי ידע לעמוד על רגליו. לבסוף ניגש לקופה עם סל הקניות שלו ובתוכו תפוח אחד בלבד. המצב דומה בסופרמרקט השני, "מטרו" שמו, הממוקם בתוך מעאדי.
בכלבו "אלפא" שבקורניש הזדמן לי לצפות באות וסמל לניגודים במצרים של היום: גברת לבושת צ'אדור - אותו בגד מוסלמי מסורתי המכסה את הדמות מכף רגל ועד ראש, והמשאיר רק פס צר לעיניים - קנתה ביקיני נועז בצבע אדום לוהט, כשהיא מודדת אותו על צ'אדור, כדי לוודא שהמידה תואמת.
המצרים שבאו לקנות כאן היו מצוידים בטלפון נייד, וזו המהפכה השנייה.
ב־1980 מעאדי היתה למעשה מנותקת מהעולם. אומנם תיאורטית היו קווי טלפון ומכשיר בכל דירה, שדרכו ניתן היה להתקשר לקהיר וסביבתה, אך מה שהיה חסר היה צליל חיוג. כשהיו מרימים את השפופרת מילאה שתיקה את האוזניים והיינו נאלצים להמתין שעה ארוכה, אם לא שעות, כדי לזכות בצליל המיוחל. משפט שכיח בתקופה זו היה: "מפיש חררה אינהרדה" - אין זרם היום - והכוונה לצליל חיוג - בתקווה לזמנים טובים יותר.
יום אחד, אירחתי לצהריים מספר חברים מצרים ואמריקאים, וחיכינו לצבי שאמור היה להגיע מהשגרירות להשתתף בסעודה. משבושש לבוא, ניסיתי להתקשר לשגרירות, אך לשווא. ה"זרם" נעלם לחלוטין. לגמרי במקרה פתחתי את הרדיו, כדי לשמוע את החדשות של השעה אחת ברשת ב' של קול ישראל, ואז הבנתי שצבי לא יבוא: נאמר שם כי שליח מיוחד של ראש ממשלת ישראל היה בדרכו לקהיר. סביר היה להניח שצבי נשלח לקבל את פניו בשדה. אכן צדקתי, ובשובו הביתה צבי סיפר שגם הוא וגם מזכירתו ניסו נואשות להתקשר הביתה כדי להודיע לי שלא יוכל להגיע, אך לשווא.
לנו, כמו לשאר הישראלים, התווספה גם בעיית ההאזנה. לא מההאזנה עצמה היינו מודאגים, שהרי התופעה היתה ידועה, ואף מהווה חלק מהחיים הדיפלומטיים, ולא רק במצרים. הבעיה היתה בטכניקה, שבאותם הימים היתה חובבנית ורועשת עד־מאוד. יותר מפעם כשהיינו מרימים את השפופרת היינו שומעים במקום צליל חיוג או שתיקה קול מאנפף המדקלם פסוקי קוראן במרץ. היה זה הרדיו, שכנראה נשאר פתוח בחדר בו ישבו המאזינים. הדבר מאוד מקובל במצרים. לצערנו, המאזינים לא טרחו להחליש את עוצמת הקול כאשר התחלנו לדבר, מה שהקשה עלינו מאוד. יותר מפעם ביקשנו מהאלמונים שהיו איתנו על הקו להואיל בטובם ולהנמיך את הקול. הם מעולם לא נענו לפניותינו, כנראה מחשש שאם יעשו כן יאשרו שהם אכן מצותתים לנו. מצד שני, אין ספק שמי שקיבל על עצמו את המשימה לצותת למשפחת מזאל סבל קשות. צבי, הילדים ואני היינו עוברים מעברית לצרפתית ולאנגלית כלאחר יד, עם פה ושם כמה מילים בערבית. המאזין התורן בוודאי התקשה לדווח על תוכן שיחותינו.
עוד פרט מעניין מהימים ההם, בשום אופן לא ניתן היה להתקשר לחוץ־לארץ מהבית. היה צורך לגשת למרכזיית מעאדי, שהיתה מוצבת במבנים ישנים מעץ, שם התאכסנו חיילי כוחות הברית במהלך מלחמת־העולם השנייה. הדבר היה כרוך בהמתנה ממושכת שכן, רק שני תאים עמדו לרשות הקהל. קשה לתאר את המהפכה שהתחוללה בתחום זה. היום הטלפון פועל למופת רוב הזמן, ואת המצותתים לא שומעים עוד.
שתי חברות גדולות שולטות בתחום הטלפון הנייד ורשתותיהן מכסות את כל הערים הגדולות, וחלק גדול של המדינה. זאת ועוד: טלפונים ציבוריים מוצבים בכל פינה, אם כי ישנה כאן בעיה קטנה, שכן טלפונים אלה מופעלים על־ידי שני סוגי כרטיסים, מאחר והם שייכים לשתי חברות מתחרות. בדרך כלל כשבאתי להתקשר, הייתי מגלה שברשותי הכרטיס של חברת הטלפונים האחרת. האמת היא שפחות ופחות משתמשים בטלפונים הציבוריים, מאחר ונדמה שלכל אחד כבר יש טלפון נייד, וכאשר נשמע צליל, עשר ידיים נשלחות לכיס. במצרים הטלפון הנייד הוא תופעת מדינה, ולפי דיווח של שנת 2001 ישנם יותר טלפונים ניידים מאשר טלפונים קבועים. עוד מדווחים העיתונים כי התופעה הביאה לירידה במכירת תכשיטי הזהב הנחשקים על־ידי הגברות המצריות, בשל עלות אחזקתם של הניידים. בהתחלה הם היו יקרים עד־מאוד ולא פעם, מי שלא יכול היה להרשות לעצמו טלפון שכזה, היה מסתפק בטלפון־דמה עשוי עץ מתוצרת סין, שהצמיד בגאווה לחגורתו. האינטרנט אף הוא נכנס בתנופה, ובכל שכונה היו מִספר בתי־קפה־אינטרנט, שם בני הנוער המצרי יכולים היו להתנסות בתענוגות הצ'אט, בלי לחשוש שזהותם תתגלה, ואף לבקר בחופשיות באתרי הפורנו, במדינה שבה הצנזורה עדיין מגלה צרוּת אופק מדהימה וחותכת במספריים גסים אפילו נשיקות.
לפחות כך סיפרו לנו, מכיוון שבשנת 1996, נמנע מאיתנו ללכת לקולנוע, שכן אנשי האבטחה של צבי חששו ממפגש עם קהל עממי ומוסת יום יום נגד ישראל. גם לא ניתן היה ללכת לתיאטרון, אותו תיאטרון שבשנות ה־80 היווה את אחד הבילויים החביבים עלינו. התיאטרון המצרי באותם הימים, היה משהו מסוג אחר. ההצגה היתה מתחילה בשעה מאוחרת ביותר ומסתיימת בהתאם. זכור לי מקרה אחד, שעזבנו בשתיים וחצי לפנות־בוקר כאשר החלה ההפסקה השנייה. אם כי התקשיתי להבין יותר ממחצית הדברים נהניתי מהאווירה המיוחדת, מהקפה והעוגיות שהיו מעבירים לצופים בזמן המחזה, מהקהל הססגוני שישב באולם, ומחוש ההומור המצרי השנון, שבאותם הימים, עוד היה מסוגל לספר בדיחות על ישראל ברוח טובה. כמו אותו בעל המספר לאשתו: "יקירתי, הרי זה בלתי־אפשרי, את מנהלת את הבית כאילו היית סרן בצבא הישראלי."