מלכת הקונכייה — אל האור
רק מזכירים לך שלא שופטים ספר לפי הכריכה שלו 😉
מלכת הקונכייה — אל האור
הוספה למועדפים

מלכת הקונכייה — אל האור

ספר דיגיטלי
שליחת מתנה
הוספה למועדפים

עוד על הספר

תקציר

ביוגרפיה בשלושה כרכים של הסופרת נעמי פרנקל. פרנקל בת ליהדות גרמניה הבורגנית המתבוללת, התייתמה בילדותה. עם עליית היטלר לשלטון נמלטה ארצה.

רוחה הגדולה התגברה על התלאות שחוותה מיום היוולדה ועד אחרון ימיה. "מוטב מותה," אמר עליה אביה, כשנולדה כילדה-מפלצת ובמאבקו על דמותה הימר על חייה בניתוח מסוכן. "היא תהיה גאון או אידיוט", קבע המנתח שהסיר את הגידול הענק מראשה. ואכן, היא צמחה כילדה חריגה, חכמה ורגישה מעל ומעבר למידה. לטוב ולרע ליוותה אותה דמותה החריגה כל חייה.

נעמי פרנקל נולדה ב-20 בנובמבר 1918 בברלין, גרמניה למשפחה אמידה ומתבוללת. פרנקל נתייתמה מהוריה בגיל רך והאפוטרופוס שלה העלה אותה ארצה ב-1933. היא התחנכה בחוות הלימוד לנערות בירושלים מיסודה של רחל ינאית בן-צבי ובה חל מפגשה הראשון עם העברית.

היא גם מצאה בביתו של פנחס רוזן את "רוח בית-אבא". מגיל תשע היתה חברה בתנועת השומר הצעיר ועם תום לימודיה שהתה בחווה בקיבוץ משמר העמק. משם יצאה ללמוד בסמינר למדריכי-נוער ואחר-כך למדה היסטוריה יהודית וקבלה באוניברסיטה העברית בירושלים.

במלחמת השחרור שרתה בפלמ"ח. עם שחרורה נדדה בין מקיבוץ משמר-העמק לקיבוץ הזורע ולבסוף הצטרפה לקיבוץ בית אלפא. בראשית שנות הששים יצאה למסע-לימוד בגרמניה, אנגליה ועוד וב-1970 התגייסה לחיל-הים למשך 8 שנים (בדרגת רב-סרן).

ב-1982 עברה עם משפחתה לקרית ארבע. פרסומה בא לה עם פרסום הרומן "שאול ויוהאנה" ב-1956 שפרקיו הראשונים פורסמו על-ידי אברהם שלונסקי ב"אורלוגין" (גיליונות 9 ו-12). פרנקל המשיכה לכתוב למבוגרים ולילדים כאחד. זכתה בפרסים ספרותיים שונים, כולל פרס רופין ב-1956 ופרס אוסישקין ב-1962. נעמי פרנקל נפטרה בג' בכסלו תש"ע, 20 בנובמבר 2009.

מלכת הקונכייה - סיפור חייה הסוערים של נעמי פרנקל מאת ציפורה כוכבי-רייני בהוצאת גפן בית הוצאה לאור, בשלושה כרכים, כרך א: אל האור, כרך ב: זריחה ושקיעה, כרך ג: ניצחון הרוח, כולל ביבליוגרפיה ומפתח. 1500 עמודים.

פרק ראשון

פרק ראשון: פרק א

 


ארתור הביט בעריסת התינוקת בת יומה וחשיכה ירדה על פניו. משער שחור ושופע כפחם מזדקר גידול בשרני, פחוס וענק. הגידול צומח למעלָה מן הרקה הימנית והראש א–סימטרי להחריד. ארתור עצם עיניו ובהלה בלבו שמא לוקה התינוקת גם בשכלה כמו ביאנקה, אחות רעייתו. חזר והציץ בעריסה ונעתקה נשמתו. עיניים שחורות גדולות בדמות חסרת צלם אנוש הרעידו סנטרו. חמישה בנים ובנות בריאים ושלמים, בהירי עיניים ובהירי שער ילדה לו רעייתו היפהפייה, והנה רואה אור עולם צאצאית שישית מעוררת בעתה.
"הפעם נולדה לנו ילדה שחורה." בא אצל מיטת חמדתו ועיניו האפורות אינן שקטות, עיניו מצטמצמות ומתרחבות, מתרוצצות הלוך ושוב מפניה האקזוטיות של רעייתו לשערה הקטיפתי השחור והפרוע על הכרית הרכה והמוגבהת. מרתה לבה מנבא לה רעות. ארתור מופיע אצלה מסודר ומצוחצח, לבוש בחליפה נאה, אך נימתו ותנועותיו אינן כתמול–שלשום. ללא הרף ידו מחליקה על מצחו, מותחת כלפי מעלה את בלוריתו. איה התינוקת? פעימות לבה מואצות. איה ילדיה, החמישה? מדוע לא הופיעו בחדרה לברכהּ ולנשקהּ כמו לאחר כל לידה ולידה? ארתור עיניו חמקניות.
מרתה אינה מרתה. עליזות וחמימות מבט נעקרו מקלסתר פניה בבת אחת. גידול אדום–כחלחל שגודלו כמעט כגודל ראש הילדה, שלח חציו לנשמתה. מרתה מסתגרת בחדרה הלומה. עונש משמים! אלוהים מענישה! עיני התינוקת השחורות והגדולות כעיניה חובטות בה.
 
נערה חרדית בת שמונה–עשרה ושמה העברי מלכה, הייתה מרתה, כשלהט לבה אחר קצין יהודי ששירת בצבא הקיסר הגרמני. ארתור פגש בה באחד מרחובותיה המרופשים של קרוטושין, עיירה קטנה שבפרובינס פּוזֶן, שסופחה לגרמניה במאה השמונה–עשרה בימיו של פרידריך הגדול. להקת אווזים שלחו צוואריהם ואיימו עליה במקוריהם, והוא חילץ את הצעירה היפהפייה. הנערה הודתה לו קצרות, הפנתה אליו גווה והתרחקה עד שנבלעו באופק שתי צמותיה השחורות. ארתור לא שקט. יומיים–שלושה פילס דרכו ברחובותיה הצרים של קרוטושין, בין תרנגולות שהתהלכו חופשיות, חזירים שהתגוללו ברפש ובתים קטנים ונמוכים, שחלונותיהם סמוכים לקרקע עד כי ניתן להיכנס מבעדם לחדרי הבית. ביום שישי מצאהּ רכונה מעל דלי, ידיה סוחטות סחבה, רגליה חשופות קמעה ושרוולי חולצתה מופשלים. עמד והביט בה ממושכות כשצחצחה רצפות, והתשוקה בערה בו.
"אתה שֵייגֶעץ. גרוע מגוי!" דחה האב הכחוש ונמוך הקומה את הקצין הברלינאי בהיר השער, שנעמד בטבור ביתו זקוף גו וביקש את יד בתו הבכורה.
אבי הנערה מתפרנס בדוחק ממכירת בדים ישנים נושנים. הוא ואשתו, בני יהדות פולין, עניים מרודים ושומרי מצוות, לא יכלו ל'שֵייגֶעץ' הברלינאי. ייחוסו הבורגני, יופיו וסבר פניו האצילי — לא עמדו לו אצלם, אבל הלהיטו גם הלהיטו את בתם. מרתה הלכה אחר צו לבה והמיטה קלון על ביתה החרדי. בלילה יצאה לחתימת גן הבית לפגוש בברלינאי שהתחבא בין השיחים ועלתה עמו על הרכבת לברלין. בְּיַאנקה, הצעירה שלוקה בשכלה, הייתה אתה בבריחתה. מצפונה לא הניח לה להשאיר מאחור את אחותה החריגה, שכל שנותיה הייתה נתונה להשגחתה. מעשה שאין ממנו חזרה, עשתה מרתה. אביה ואמה קרעו עליה קריעה וישבו עליה שבעה על שיצאה לתרבות רעה. ארתור, על עריקתו מהצבא, ישב יומיים בלבד במעצר, הודות לקשריו הטובים של אביו התעשיין עם אנשי צבא בעלי דרגות גבוהות במיוחד.
מוקפים בעדים ובמשפחת החתן בלבד עמדו ארתור ומרתה תחת חופה וקידושין בבניין העירייה בברלין. אביו של ארתור, יעקב פרנקל, העמיד את ביתו המפואר שבברלין לרשות החתן והכלה, ומסר לידי בנו את ניהול מפעל חייו, בית חרושת ליציקת ברזל ופלדה. הוא גופו עקר למחוז פּומֶרְן שבמזרח פרוסיה, לאחת האחוזות הסובבות את העיירה הקטנה פרנסלאו המוקפת יערות עד.
"באחוזתי תוכלי לנוח מהציוויליזציה שבני כופה עלייך", הבטיח יעקב לכלתו היפהפייה מתוך שחש את כובדה המרסן של העיר הגדולה על רוחה. והצדק היה עמו. בת העיירה אהבה לנפוש בפרנסלאו הקטנטונת והציורית. במהרה הסתגלה הנערה החרדית לדיר החזירים שפיטם בחצרו, ופרחה באחוזה הכפרית שרוב ימות השנה התגוררו בה הסבא, אַגתה, מנהלת משק הבית, ורודי הקירח, מנהל משק החי. ערב צאתו למלחמה הגדולה הרחיק ארתור את משפחתו מהבירה ושיכן אותה באחת מדירות הקיץ של אביו בפרנסלאו, ואילו סבא נטל לידיו את מושכות ניהול בית החרושת וחזר להתגורר בבית האצילים בברלין.
מרתה שגדלה והתחנכה בעיירת גבול קטנה, שתושביה מחציתם פולנים ומחציתם גרמנים, הפנתה עורף למורשת אבותיה וסיגלה לעצמה את תרבות יהדות גרמניה המתבוללת והבורגנית. ילדיה לא יתחנכו כמותה על תרי"ג מצוות המחייבות כל יהודי, לא יפייטו פיוטים על ארץ ציון ולא יחלמו על משיח בן–דוד שיבוא במהרה בימינו. ילדיה לא יֵדעו שבת מלכתא, גם לא תפילה או ברכה במועדי ישראל וחגיו. בניה ובנותיה יחוגו את חג המולד כחג עממי, יקשטו עץ אשוח בטרקלין בצבעונין ובנוצצין, ואת מסורת אבותיה תמסור להם כחוויה דתית במסווה של סיפורי ילדות, כדי לא להביאם לידי קונפליקט עם השקפתו הליברלית של אביהם. בחג החנוכה תאמר: "אצלנו בקרוטושין נהגו להדליק נרות ולאכול לביבות בחג החנוכה", ובפסח תספר על סעודת ליל הסדר.
ארתור חושב שאהבה ותפנוקים מהווים תמורה לנטישת רעייתו את תרבותה או להתכחשות הוריה לקיומה. על איגרותיה המבשרות על הולדת בנותיה ובניה לא השיבו לה מילה. הוא עצמו, על כלליו ועקרונותיו, לא יסבול כל זרות שאיננה מתיישבת עם עולמו התרבותי, לרבות אי הקפדה על טהרת השפה הגרמנית. אך בשנות המלחמה הגדולה החלו מחלחלים לחדרה של מרתה מקצת מנהגי בית אביה החרדי. הרחק מעיני ילדיה הדליקה נרות שבת ובירכה עליהם. לפרקים נתקפה בבולמוס של אכילת דגים, כאילו אמרה לכפר על אכילת בשר עוף מצופה בחמאה או על אכילת חמץ בפסח. למען תשמור ההשגחה העליונה על אישה הנלחם בחזית ורדון שעל גבול צרפת, קראה פרקי תהילים, התפללה בבית הכנסת וצמה ביום הכיפורים. מרתה גם החלה פוקדת עם ילדיה ואחותה את ביתם הצנוע של הרב והרבנית שבשטטין, ובידיה תבשילים כשרים למהדרין. לתדהמת ילדיה על השפה הזרה ששוטפת את לשונה בביקוריה שם, הפטירה: "זו פולנית". המילה יידיש לא עלתה על שפתיה, מאותה סיבה שגם לא הזמינה לביתה את הרב והרבנית.
 
נסתיימה המלחמה. מרתה אינה האישה שעזב. חצויה בנפשה מביטה סביבה בעיניים שחורות ומרוחקות. בקנאות עזה היא נושאת את עצמאותה הנפשית והרוחנית שרכשה במכאובים בשנות המלחמה. נדמה כי בעיניה החוויר עולמו הנוצץ ודהה. התרבות הגרמנית הגבוהה איננה מקסימה אותה כבעבר. רכושה הנפשי נדד אל מחוזות זרים לו, ומאבק סמוי מתרגש בינו לבינה. ארתור נזכר בערגה בנערה העליזה שנשאה אליו עיניים בורקות, כשהפגיש אותה עם אולמות תיאטרון או עם אולמות אופרה וקונצרטים. הוא לימד אותה לרקוד ואלס ולפרוט על פסנתר. בערבי מוזיקה בבית המידות שבברלין היא שרה, ניגנה ורקדה, הקסימה את האורחים הנכבדים ביופייה ובנועם הליכותיה. כאריסטוקרטית מבטן ומלידה ניהלה חייה לפי רוחו. אף האומנת הרחיקה את ילדיהם מחייהם לפי רצונו שלו.
 
נסתיימה המלחמה ומרתה השתנתה. ארתור כמהּ להשיב לעצמו את דמותה ואת נפשה, אך גם הוא השתנה. מגבר עז רוח שפיקד על חייליו בתוך החפירות בחזית ורדון הקשה ביותר, שב לביתו כאדם לא שלם. בקרבות דמים מצאו מיליוני צעירים את מותם או נפגעו בגופם ובנפשם, והוא — ריאותיו נפגעו קשות משאיפת אדי גז. ריאתו האחת נכרתה והאחרת — מתפקדת בחצייה. עד אחרון ימיו ישלם בנפשו ובגופו את מחיר האשליה של מיליוני צעירים מיליטנטיים מרבדיה של החברה האירופאית כולם.
ערב פרוץ המלחמה התבצרו בני דורו בהשקפותיהם בהתנשאות מהולה בתמימות רבה. גם בעלי תבונה, בניה של התפיסה הריאלית–הרציונלית, הלכו שולל אחר קולם הקורא של וילהלם השני ופרנץ יוזף, קיסרי גרמניה ואוסטריה. ברוח פטריוטית ובתמימות ילדותית התגייסו בני המאה הרומנטית להרפתקה פרועה וגברית, לאחר כמאה שנות שלום וביטחון יחסיים בקרב עמי אירופה. הרס וחורבן ירדו על העולם.
ארתור שב לפּרֶנסלַאו מבית ההחלמה בדָבוס שבשוויץ בהחלטה ברורה: הצלקות שצילקו בו מאורעות הזוועה לא תנהלנה את חייו. הוא חזר לרעייתו ולחמשת ילדיו שחוננו בשכל טוב ובבריאות טובה, אך חשבון נפש נוקב משיגו כשם שמשיג גם את ידידיו ומקורביו, בורגנים, יהודים, מתבוללים ונוצרים כאחד. השכבה האינטלקטואלית משחזרת ומנתחת בלי הרף את תקופת קדם–המלחמה ומסקנותיה עמה.
בעידן התמימות נבלעו קולות מתנגדי המלחמה הגדולה. מפקדים רמי דרג בצבא — אריסטוקרטים ובורגנים משכילים בעיקר — לא הטילו ספק בתבונתם וביושרם של שני הקיסרים, האוסטרי והגרמני, שקראו לצאת אלי קרב מלווים ברוח גַּבּית של פוליטיקאים רמי מעלה. אירופה נשטפה ברוחות קרב. ליהדות גרמניה נכונה הזדמנות פז להפגין נאמנות טוטלית למולדת המיטיבה עם כלל אזרחיה. ואכן, בימים שהלאומנות הזדקרה בניתוחים היסטוריים ופילוסופיים של אנשי הגות ידועי שם, אינטלקטואלים יהודים–גרמנים בעלי נטייה הומניסטית במובהק היו למיליטריסטים קונפורמיסטים. אנשי רוח העניקו גושפנקה מוסרית ליציאה למלחמה, מתוך שלא נצטיירו מנהיגיהם כמחרחרי מלחמה, חלילה, אלא רודפי שלום בעליל.
ארתור שב לביתו מהמלחמה ותוצאותיה חיות בנפשו, בגופו ובשכלו. המוני אירופאים נותרו אחוזי הלם מההרס ומהחורבן שירד על העולם. אוסטרים, גרמנים, צרפתים, אנגלים ואחרים ניעורו לסחרור עולם חדש שפלש בבטחה ובפראות והצעיד את המאה החדשה, המאה העשרים, אל הלא נודע. אל מול המציאות הקשה התרסקה המחשבה הפשטנית שהקידמה ועידן התבונה ימחו מהפכות, מלחמות, רשע, אלימות ורעב; שפלאי המדע והטכנולוגיה יאיצו את העלייה במוסר ויביאו לשלום האנושות כולה; שערכים אנושיים עליונים ישלטו באנושות וישכינו שלווה. נזדעזע ביטחונם של בני המאה התשע–עשרה, בניו של העידן הרומנטי שחלף. התובנות שעל ברכיהן חונכו, לא עמדו במבחן המציאות. בדפי ההיסטוריה האנושית יירשמו אירועי הימים ההם כאיוולת אנושית. בשוך הקרבות ולאחר החלמתו, חשב ארתור, יחזרו חייו למסלולם בחיק אהובתו.
 
נובמבר 1918. תינוקת–מפלצת באה לעולם. השלווה מתרחקת ונעלמת ממציאות חייו. ארתור מתרוצץ מרופא לרופא וביתו פנימה אינו שקט.
"זו ילדה שילדתי," קול מרוסק פולש לחדריו ולמסדרונותיו, "אגדל אותה כפי שהיא."
התינוקת בכיעורה מטילה בעתה על המשפחה השלווה. מרתה אומללה. בראשונה סבא לא לצדה. סבא וארתור בדעה אחת. בביתם לא יסבלו יצור מעין זה. סבא גבר נאה ומרשים, זוקף קומתו הגבוהה, לבוש בקפידה נוטל את מקלו המהודר ומתלווה לבנו בנסיעותיו ממחוז פומרן לברלין. הלוך ושוב וחזור ושוב נוסעים ותרים אחר בכירי המומחים לגידולים בגרמניה ומחוצה לה. סבא משנה מנהגיו ודרכיו. הוא שמעולם לא התנהג כאבא או כסבא, נתפנה מעסקיו המשגשגים ומכל הנאותיו להשבת חיי בנו וכלתו לסדרם.
"אויש, גועל נפש! גועל נפש!" לוץ הפעוט, הדונקֶל–בּלונד, מסתובב בבית מעווה פניו. ארתור עשה כמצוות הרופא. הוביל את ילדיו לחדר אמם, לברכה וגם העמידם לראות את פרצוף אחותם הקטנטנה. וצְרחה על צרחה: "מפלצת שחורה נולדה לנו." לוטשין שבקרוב ימלאו לה עשר, כובשת פניה בכפות ידיה. הילדה הרגישה תלמידה מצטיינת ויפת נפש. גאוות ההורים. פניה עדינות, עיניה הכחולות והחולמניות מביעות טוב ורוך. שתי צמות עבות ובלונדיניות גולשות על כתפיה. גופה כבובת חרסינה ועורה עור קטיפתי. הכול עוצרים מבטיהם בחזותה כמו באלילת יופי.
"נולדה לנו אחות ויש לה גידול גדול, כזה גדול," ילדי המשפחה מצמידים יד מאוגרפת לראשם, מתגנבים לחדר התינוקת, מציצים באטרקציה חרף איסור אמם. לוץ הקטן תמה על אחיו הבוגרים המתפארים בתינוקת כאילו אוצר נדיר היא. פרידה האומנת מזהירה: "אם תראו לחבריכם מה יש לכם בבית, גם בראשיכם יצמחו גידולים מכוערים!"
פרידה אישה עגלגלה, פשוטה וחמה. במלאת עשר שנים לארתור הביא אותה סבא יעקב מהכפר לברלין והיא בת שמונה–עשרה. פרידה נודדת לסירוגין מבית המידות בברלין לדירה המרווחת בפרנסלאו, כי מרתה אינה רוצה לחזור עם ילדיה לברלין הפרועה. הבירה מוכית רעב, רצח, מעשי שוד וגנבה. יתר על כן, בתום המלחמה העתיקו משפחות יהודיות מקרוטושין, מחוז ילדותה ובחרותה, את מושביהן לשטֶטין הסמוכה לעיירתה. גם משפחתה רכשה דירה בבניין מגוריה, על שם אחֶיהָ סלומון וביאנקה. אך שמחתה של מרתה הוכפלה כפל כפליים, כשבמפתיע גם חברת ילדות מקרוטושין עברה להתגורר בצמוד לדירתה.
שושנה ומרתה ידידות בלב ונפש. ילדיהן נקשרו אלה לאלה. בני משפחת כהן פותחים ביתם לפניה ולפני ילדיה, אך לא להפך. ארתור לא יישא בסביבתו תרבות נמוכה של אנשי עיירה. גם לא לרוחו, שרות ואִלזה, בנותיו המתולתלות והאינטליגנטיות, מסתובבות עם בנות השכנים, שאינן מתמסרות ללימודים וכנראה הן אוסטיודן. זו הסיבה ששכר בוגר גימנסיה כמורה בית לבנותיו. על רוחניותו של פרדיננד ועל נטיותיו לאמנות של אותו בן עיירה קטנה בפרוסיה שטיפל בו בחוליו, עמד ארתור בבית ההחלמה בדָבוס. פרדיננד, צעיר נוצרי, בהיר שער ועיניים עמד אצל מיטת ארתור כיפח וכחוש ודקלם לפניו ממיטב שירי המשוררים: גתה, רילקה והיינה. פרדיננד מנגן בפסנתר, פורט על מנדולינה, מחבר שירים ומלחינם. חלומו לחסוך כסף ללימודים במכון לאמנות בברלין.
מפלצת שחורה בעריסה. ילדי הבית מפריחים מעשייה על הֶרמן הַנמַן, פסיכופת ורוצח שמתהלך חופשי בברלין ובסביבותיה ומטיל אימה. "בלילה התקרב הַנמָן לעריסה. ראה את הגידול, ומרוב בהלה ופַלָּצות תקע אגרוף בתינוקת ונמלט." ילדי הבית מציצים בעריסה ובורחים. לוטשין לבדה משתהה ארוכות אצל הפצפונת. מעל ראשה תלתה תכשיט מעוצב באבנים צבעוניות חלקלקות, וכולה מרותקת למבט העמוק והמרוכז של התינוקת הממלמלת לתכשיט מלמולים ארכניים בהתרגשות רבה, והיא בת חודשיים בלבד. "לו רק יכולתי לקרוא מחשבותיה?" לוטשין מתבוננת במימיקות, בהתכווצויות ובהתמתחויות של הקטנה, ובן רגע מתכנסת בתוך עצמה למשמע יפיחות אמה המגיעות לאוזניה מהחדר הסמוך. אבא מתהלך אנה ואנה וקולו קר וקשוח:
"לא תנותח, תגדל כמפלצת! איזה חיים יהיו לה?! מוטב מותה!"
מומחים לגידולים מדברים בלשון אחת: הגידול שפיר. לילדה לא נשקפת סכנת חיים. במלאת לה חצי שנה ניתן להסיר את הגידול. דא עקא, העור שיילקח מהלחי הימנית להשתלה בפצע, יגביה את עינה השמאלית. אבא נרגש. אימא מצומררת. "תתארכנה השערות, אסתיר את הגידול," היא נלחמת מלחמת חורמה באבא.
"כך יצר אותה אלוהים," אימא מרימה קולה, "אגדל אותה כפי שברא אותה אלוהים." אצל העריסה לוטשין מכווצת כולה. סבא מסלסל ומסלסל בשפמו עד דק, נוקש במקלו המהודר ואומר בקול נחרץ: "במשפחתי לא תגדל מפלצת." אבא נאבק על דמות הילדה, "אם לא תיפתר הבעיה, מוטב מותה." אימא מתבצרת בעמדתה. למגינת לבה, סבא ואבא מדברים בקול אחד כנגדה.
לוטשין תוהה מה קרה לאבא. תמיד ותמיד שומר את אימא לעצמו, נושא אותה על כפיים. מקשט אותה במלבושים ובתכשיטים יקרי ערך וגם מרחיק אותה מילדיה לאתרי נופש אקזוטיים, מבלה אתה ימים ושבועות אם בטיולים לארצות שכנות ורחוקות אם במעיינות חמים בגרמניה. מה קרה להוריה? מדוע הם באים בריב שפתיים? הבית השקט עצבני. אימא הניפה יד וסטרה בפני לוץ סטירה הגונה, כיוון שירק יריקה הגונה לתוך העריסה. הקטן נמלט מפניה. לוטשין, הנפש הטובה, לא הצליחה לשכנע את אחיה הפעוט שאחותם החדשה היא לא סתם גוש בשר שחור. יש לה נשמה כמו לכל בן אדם.
קולות מרים רוחשים בבית. כל הניגודים בין אבא הברלינאי הבורגני לאימא האוסטיודִין, הבת הבכורה למשפחה מרובת הילדים ודלת האמצעים, מתפרצים בבת אחת. ארתור הבהיר ויפה התואר, שהתחנך על תורת היופי ועל ערכי האסתטיקה המערביים, כובש את סערת רוחו. "מוטב מותה," שוב ושוב פונה לתבונת רעייתו. מרתה מזועזעת. ארתור מסתגר בתוך עצמו. לנגד רוחו עולה אמו מנוחתה עדן. פניה הפרופים הסגירו את מחשבותיה כשראתה את האוסטיודִין הצעירה שהביא אז מקרוטושין לברלין. אמו לא דיברה מטוב ועד רע בבת העיירה השחרחורת שהגיעה לביתה המפואר, ללא הוריה וללא נדוניה. היא הביטה בעיניה השחורות הלוהטות ולבה לא הלך שולל אחר הליכותיה השקטות, החרישיות.
לא כן, סבא. גבוה, רזה וגמיש מצמץ לכלתו בעיניים בוערות וכל עצמותיו דיברו בו: דמה כדמי. רוחה סוערת לחופש כרוחי. בת שמונה–עשרה הנערה שברחה מבית הוריה לחיות חייה כרצונה, ובן שמונה–עשרה הייתי כשנמלטתי מחוקי בית הוריי, מכלליו ומגינוניו.
סבא יעקב מרבה לספר בעברו. כנער בורגני ובוגר גימנסיה, מאס בנוקשות היכל ביתו והלך אחר חוקי לבו. שופע תלתלים אדומים ומסלסל בחן את שפמו הבוער, חיזר במרץ אחר בנות טובים שלמדו בפנסיון בתנאי פנימייה, ועקב ללא לאות אחריהן כשעשו צעדיהן מחוץ לפנסיון בהשגחת אישה–מלווה בלבד. באחד מסופי השבוע שפר עליו מזלו. גינונים, קריצות עיניים של צעיר נאה כמותו עם פרח בדש בגדו ומקל טיולים בידו פילסו לו דרך ללב תלמידה שיצאה לבדה. משנענתה התלמידה לחיזוריו, חצה את גבול פרוסיה בעקבותיה. השניים הדרימו ברכבת אל אחת מנסיכויות גרמניה. קרה מה שקרה ומאחורי וילונות הקרון בתא צר נפלה הנערה כפרי בשל לעולמות חבויים שפתח לה הצעיר האדמוני.
במשובת רוחו העליזה כבש סבא הנער את אהדתם של אנשי עיירת הנערה, אך כשפעמו צלצולי חתונה סביבו וסביב הנערה, הודה למארחיו על הימים היפים שעשה בחברתם ופנה לדרכו, לא לפני שחישב לעשות מעשה קונדס. הניח ביצים טריות על תלתליו האדמוניים, כיסה עליהן בצילינדר שחור להסתירן, שכן חוק ברזל הוא שאין מעבירים תוצרת חקלאית מנסיכות לנסיכות. אבל סבא הנער אמר להתחכם. בגבול פרוסיה קרץ עין צוחקת לאיש משמר הגבול. הלה השיב לו בטפיחת אגרוף על הצילינדר השחור, ובליל ביצים גלש על פניו המנומשות.
בהיכל המשפחה בשלזיה רגשו הרוחות. וכי רק עורבא פרח היה המפגש בין יעקב לבת הטובים? הורי הנערה החסודה, אנשים הגונים, תבעו את כבוד בתם. אך יעקב הצעיר לא אווה לשמוע על חתונה. זקף עיניים בפליאה ונשבע שלא חטא כלפי הנערה. טייל אתה ביער ותו לא. מה שכן, התוודה, ברכבת מאחורי הווילון בתא הקרון, נוכח לדעת שהיא יפה יותר מאשר מאחורי חלונות הפנסיון. הוריו הובכו ואילו הוא, הבן הסורר, ארז חפציו ונעלם לא רק מפני השידוך, אלא גם מפני ירושת אביו — ניהול בית האריגה לכותנה.
סבא נזכר בימי המהפכה הפוליטית–החברתית שהנהיגו מהפכנים ליברלים ב–1848, ופניו העליזות מאפירות משהו. "התביישתי באבי, האדון הנכבד, על שלא יצא להגן על כבודו ומעמדו הבורגני כשפרץ אספסוף לבית החרושת," סבא מכעכע בגרונו. "באור היום עמד אבי בחדר אפל, מוגף תריסים ורעד מפחד, כשהעלה האספסוף באש כמויות גדולות של בדי כותנה שעמדו לייבוש לאחר צביעתם." סבא מגביה את ראשו ושמץ גאווה בקולו: "ואני הילד הקטן הזדהיתי עם הפועלים!" אכן, האירוע ההיסטורי ההוא היה אירוע מכונן בחיי הילד הקטן. סבא הנער הלך אחר חלומו ולא עסק בבדים כאבותיו. הוא נדד מגילדה לגילדה, לרכוש לעצמו מקצועות של פועלים. חי כפועל בקרב מאלפי סוסים, נפחים או בנאים, צבעים או נגרים. סופו של דבר, נתרצה לאיומי אביו לנשלו מן הירושה, אם לא יחזור להיכל המשפחה לפגוש בבת טובים אמידה שמצא לו לשידוך.
"היינץ, לְמַד ממני ותפיק לקח", אומר לנכדו, "מגילדה לגילדה נדדתי ומבחורה לבחורה. לבסוף, שידכו לי אישה חמוצה כלימון." סבא לא התלהב מבת הפרופסור לאנטומיה מקרלסרואה שנתייתמה מאמה בצעירותה, התחנכה בפנימייה יוקרתית בשוויץ מגיל שש ועד בגרותה וכולה גינונים. סבתא, אישה אלגנטית והדורה בשמלות ובעדיים, התהלכה בביתה ופניה חתומות.
"חכי, חכי, בלילה הראשון תצעקי לאלוהים שבשמים," סבא מסלסל בשפמו וצוחק כשדברי הדודה הרמינה מצטלצלים באוזניו. חוויית יום כלולותיו עולה במוחו. חדר השינה הגדול נמלא ארונות, שידות ומיטה כפולה רחבת ידיים שאפריון עם תחרה של תכלת מעליה. בת הפרופסור המהוגנת גלשה למיטת הכלולות לבושה בכותנת לילה ממשי עשויה קפלים–קפלים ורקמה עדינה בפתחי שרוולי הכותונת. סבא החתן הביט ביובש באישה המהוגנת שהסתירה את שערותיה הארוכות בכיפת תחרים לבנה וכל כולה מוסכמות חברתיות אריסטוקרטיות. שלא לפי רוחו, החינוך המחמיר בפנימיות היוקרה מעַקר נשים מתשוקות גופניות, מקפיא חושיהן ומרסנן מתאוות טבעיות.
הכלה החסודה ננטשה עד מהרה. סבא חש בלהט עצמותיו את שעתו הגדולה ויצא בגפו לבירה, כשהביא הקנצלר אוטו פון בּיסמַרק את המודרניזציה באירופה לשערי גרמניה. 'דם וברזל!' הכריז הקנצלר שאיחד את נסיכויות גרמניה לממלכה אחת מאוחדת וחזקה, ובתנופה הפך את גרמניה האגררית ברובּה לגרמניה תעשייתית ומסחרית. 'דם וברזל!' הדהדה ההכרזה והזרימה מענקים והלוואות לפיתוח התעשייה לידי יזמים נמרצים. גם סבא מיהר ורכש בית חרושת וחלקת אדמה הגונה בסמוך לתחנת רכבת שבפאתי ברלין מידי מוריץ' הולְץ, פושט רגל יהודי. הביא מהנדסים, מנהלים ופועלים וביסס בית חרושת מרשים לעיבוד מתכות ויציקת ברזל. את ממלכתו גידר ובכניסה הציב שער מפואר. משפחתו גם היא ראתה את הנולד. השקיעה מהונה בחלומו ולא התאכזבה.
סבא לא הסתגר עם ניירת במשרדו המהודר. הלוך ושוב הריץ עיניו אחר קרונות הרכבת שנשאו חומר גלם מן המכרות שבהררי הקוקס לכבשני בית החרושת. נכנס ויצא בממלכת האש, בניין בית היציקה הלוהט, הקשיב לרחש הברזל שעולה מתנורי ההתכה הפולטים עשן כבד אל האוויר, ועיניו צופות מקרוב בהתכת הברזל הלוהט, ביציקתו מחדש ובתהליך ייצור אמבטיות, כיריים וכלים מכלים שונים. על סף המאה העשרים נמנה בית החרושת שלו, ששמר את השם 'מוריץ' הולץ' מטעמים ביורוקרטיים, עם הגדולים מסוגו לברזל ולפלדה בכל רחבי מדינה. לימים, כשהצטיידה גרמניה בכלי מלחמה, ייצר סבא גם תרמילים לכדורי רובים שתרמו תרומה נכבדה לשגשוג עסקיו. סבא איש עסקים ממולח. בימים של אובדן נכסי האצולה ועליית הבורגנות לגדולה, לטש עיניים חושקות לבתי המידות בכיכר ברובע וייסנזה. הכיכר המתה מרכבות פאר של משפחות האצולה וסוסים על פרסותיהם, עד אשר באו במקומם כלי הרכב הממונעים. לאחר ששיפץ את בית האצילים שרכש מיונקרים שהתרוששו בתקופת המייסדים, הביא את אשתו החסודה משלזיה לברלין, הוליד שני בנים וראה עצמו פטור מלבוא אצלה. סבתא פרשה לבדידותה, שלא לדאבון לבה.
 
סדרים–סדרים התנהל הבית על פי עקרונותיה שלה. בביתה המפואר השליטה את שכלה ואת רוחה, הרכיבה משקפי קריאה אופנתיים שבשוליהם האחד מקלון זהב מבריק ושקעה בקריאת ספרי מופת או ניגנה בפסנתר מיצירות בטהובן ובני דורו, כשמהכתלים משקיפים עליה דיוקנאות של מלחינים, משוררים סופרים והוגי הדעות. סבא היה קורץ למוצרט, לבטהובן, לשוברט, לגתה, נערצי אשתו שהטילו חומרתם על ביתו, כמו גם לאורחותיה, הגבירות היבשות עם תיק הפומפדור המפואר שלהן. בקפהשטונדה עשו בטרקלינו במלאכת יד עדינה, סריגה או רקמה. חרישיות וזקופות גו התיישבו הגבירות על שולי הכיסא, וכולן כיווצים, קפלים וכפתורים מכף רגל ועד סנטר. סבא נמלט משמלות הפעמון המרשרשות ממותן עד קרסוליים, מהתסרוקות המעוצבות בסיכות, במכבֵּנות ובמסרקות שגוללו וערמו והגביהו את השערות הארוכות, והוסיפו חומרה לפנים הצדקניות. "יעקב, יעקב!" הטרקלין על גינוניו היה מחזיר את סבא לצלילי ילדותו. אמו והדודה טֶקלה היו מניחות ידיהן מחוטי רקמה וממחטים או מצמר ומסרגות, לפשפש בארנקים רקומי פנינים, להשיא לחוטמיהן צלוחיות בושם כנגד הריחות הרעים שהפיצו בגדי הילד בטרקלין.
מזגו הסוער של סבא לא התמתן גם לאחר הולדת ילדיו. עם שקיעת החמה, לאחר שעשה בנסיעות, בהתרוצצויות ובעיסוקים מעיסוקים שונים, היה חוזר לביתו, מעיף מבט חטוף באלפרד ובארתור, ילדיו המטופחים, ומסנן: "איזה ילדים הם שתמיד נקיים ומצוחצחים." ברדת הערב התקשט בחליפה אלגנטית אפורה או שחורה, שם פרח בדש בגדו והלך אחר נשים עממיות וטבעיות כרוחו וכלבבו. סבא היה יוצא אל שעשועי הכרך, לא לפני שבחש וערבב במידות הנאות ובסדרי העולם שערכה אשתו ההגונה בנפש ילדיו. "אלפרד, ארתור, הסבא שלכם מדיף ממנו ריח של גוויות!" גינוני אם ילדיו המרידו רוחו, ונהג להתבדח על חשבון חמיו, הפרופסור לאנטומיה.
סבתא לא עפעפה ולא מצמצה. רגשי עליונות פעמו בה. היא אשת תרבות משכילה. משפחתה טווי משי ולא אורגים בכותנה פשוטה כמשפחת בעלה. זאת ועוד, אחד מבני משפחתה מכהן כקונסול של אחת מערי גרמניה בדרום אמריקה. סבתא התהלכה בביתה כזרה והליכותיה שקולות ומדודות. בלילות שבת בירכה על נרות וקראה תפילות, בה בעת הרקיד סבא את ילדיו הקטנים על ברכיו וסיפר להם מעשיות וסיפורי הרפתקאות. בבקרים של ימי שבת וימי ראשון פרש ממשפחתו לרכוב על סוסים, לשחות בנהר או באגם, להשתעשע בירידים של צוענים. בשעות אחר הצהריים של קפהשטונדה נהג לערוך ביקורי נימוסין אצל הדוד אהרון, סוחר השטיחים האמיד או אצל אחד מצאצאיו לקחת עצה מהפרנקלים–הברלינאים המוכשרים והבקיאים. איש–איש ומומחיותו בשטח משטחי החיים.
אלפרד וארתור צמחו בצל חינוכה השמרני של אמם למגינת לב אביהם. עוד בילדותו נמלט אלפרד, הבכור, מאש התנורים בבית החרושת. בבגרותו קבר עצמו בלימוד שפות עתיקות והיה לפרופסור ערירי ומופנם. ואילו ארתור הפתיע את אביו. היובש והקרירות של אמו לא האצילו על רוחו כשהתאהב ממבט ראשון בעלמת חן אקזוטית. אמנם בנו הקצין ערק מהצבא למען אהובתו, אך משהתחתן והוליד ילדים השתלטה עליו שמרנות אמו. סבא תוהה בקול מה מצאה העלמה הסוערת בכובד רוחו של בנו הסולידי שכולו גינונים, עקרונות וכללי ברזל. מרתה של בנו היא מרתה שלו. סבא מתפאר שאין בנמצא ולו בת גרמניה אחת שתשתווה לכלתו, בת דמותו. סבא נוהג באשת בנו כמו הייתה אשת חלומותיו שלו. מרעיף על בת טיפוחיו מתנות יקרות. הוא והיא בסירה אחת משליכים חכות דיג לאגם האוקֶר וצחוק ובדיחה בפיהם. בצוותא הם רוכבים על גבי סוסים בשדות מחוז פומֶרן וביערות ברלין וסביבותיה.
הבית כמרקחה. הד"ר הרמן צונדֶק, הרופא הנודע באירופה ומעבר לים, מפנה את ארתור למומחה מבּרֶסלַאו, חלוץ השיטה החדשה להסרת גידולים. בסדרת טיפולים העור מגולף, נחפר עד שורשיו ואין צורך בהשתלת רקמות עור מהלחי שגורמת לעיוות פני המנותח. אלא שאליה וקוץ בה. בניגוד לניתוח השמרני, הניתוח החדשני טומן בחובו סכנת חיים בשל מורכבותו. מרתה מבוהלת.
"ארתור, אתה רוצה לרצוח את הילדה!"
"שם הרופא יוצא לפניו."
"איש לא יניח סכין על ראשה. כך נולדה וכך הקדוש–ברוך–הוא רוצה אותה."
ארתור חורש מזימות. בתקיפות קול לא לו רותם את אביו למזימתו. "כן, אסור שמרתה תדע," חוזר סבא על דברי בנו. מתרומם מכורסתו, מקיש במקלו כאות למתן יתר תוקף לאמירתו. סבא נרגש לקראת הבאות. הוא וארתור יחטפו בלילה את התינוקת. ברכבת חצות יֵצאו למסע גורלי עם מינקת כפרית ויהי מה.
 
בקליניקה בברֶסלאו תדהמה. ילדה–מפלצת בידי רופא–מפלצת! ראש משוקע בין כתפיים מוגבהות תקוע בקומה נמוכה של רופא גוץ וגבנוני. הרופא מברך ברכת נימוסין את הפציינטים, ובלי להרבות במילים מושיט ידיו לתינוקת. עודו ממשש את הגידול בריכוז רב ורגלי ארתור מתקשחות כמוטות ברזל. סבא גם הוא נרתע. עוד הם בהרהוריהם ונתמלא חדר הטיפולים בצהלת מלמולים ובעיניים צוחקות. מדושנת עונג חייכה התינוקת למגע ידיים לטפניות. תנועות ידיה ורגליה הגיבו במרץ לחמימות.
"עיניה חכמות מאוד", בחן הרופא הגבנוני את רגישותה לחפצים ולאנשים מסביב. במבטים ממוקדים עקב אחר הקואורדינציה של הילדה תוך שהוא רוחץ אותה בקערית. "הילדה ערנית בצורה בלתי רגילה. תכונה מפותחת זו אצלה בצירוף בריאותה התקינה, מגדילות את סיכוייה לשרוד את הניתוח," הרופא פסק בעוד הגוף הקטנטן מתמתח ומתכווץ ומתפתל בין ידיו.
"אם תישאר בחיים, תהיה התינוקת גאון או אידיוט," הוסיף בנימת אזהרה. ארתור רואה את חצי הכוס המלאה ועמדתו נחרצה: מוטב מותה מאשר תתהלך בעולם ללא דמות אנוש.
 
חיי הבית לא חזרו למסלולם מהרה. למשבר האמון שנתגלע בין מרתה לארתור על חטיפת הילדה, נוספה דרמה חדשה. הרופא ואשתו, נוצרים קתולים עריריים, נכרכה נפשם בנפש התינוקת הכהה. הרופא הגבנוני פרש לפני ארתור תחזית לא בהירה. אמנם הילדה חכמה אך חריגה. חיים רגילים לא יהיו לה. איש לא יהיה אדיש לדמותה מה שיפגע בשיקומה ויקשה על חייה. הרופא ואשתו העריריים ששבועות התמסרו לטיפול בקטנטנה, באו בהצעה. ארתור הקשיב לדבריהם באהדה ואפילו חש הקלה. שש פעמים התעברה אהובתו בניגוד לרצונו, ואילו הוא חושק בה לעצמו בלבד.
"מרתה, יש לנו חמישה ילדים בריאים. מוטב שתתחנך אצל מומחה," פנה ביובש לשכל הישר.
מרתה כל גופה נרעד. "אעזוב את הבית אם לא תחזיר את הילדה תכף ומיד!" נשבר קולה.
 
סנסציה. ברטל התינוקת מצביעה על התחבושת הלבנה בראשה, כמתפארת בייחודה, וכובשת לה מקום בבית המשועשע. המשפחה חוזרת לשלוותה, לא כן הקטנטנה. עם הגלדת הצלקת הגדולה והסרת התחבושת מראשה הצטעפו פניה בנוגות כבדה, כאילו איבדה חלק מעצמה. ארתור אדיש לקדרותה. הגולגולת המתעצבת בסימטריה ושער המשי השחור שצמח כמעט עד כתפי התינוקת ואשר מחפה על הצלקת האיומה מעניקים לו רגיעה.
המנתח מברסלאו אמר שתהיה גאון או אידיוט! הילדה לא אידיוט, הוא נושם לרווחה. מנטלית ושכלית התפתחותה מסחררת. תכונותיה תכונות שכמותן לא ראה אצל ילד מילדיו. בדבקות נצמדת ארוכות לווילונות הקטיפתיים ממלמלת להם מלמולים ארכניים ואינה מרפה. גם כשהאומנת מנסה להרחיקה, נאבקת עליהם כמו על נשמת חייה. נחישותה בולטת גם בחדר האוכל. מלחמת עולם מנהלת עם האומנת, ובלבד שתניח לה לאכול בכוחות עצמה. שלא לפי רוחו, אצבעות הילדה מקרקשות ורועשות בצלחת, בעוד רגש של ניצחון שפוך על פניה המוכתמות. "ברטל גאון!" ארתור משנן חזור ושנן כמי שנוקפו מצפונו על ההימור בחייה, הגם שהניתוח הצליח מעל ומעבר למשוער וקמעה–קמעה מתחדשת ברית האהבה בין מרתה לבינו.
 
סתיו 1920 האיר את הבית בתינוק אדמוני. אֶרנסט הבן השביעי גדל לפעוט שובה לב. אֶרנסט ילד משעשע. מחובק, מנושק ותלתליו האדמוניים מלוטפים בידי המשפחה כולה, בניגוד לריסון הרגשות המקובל בבתים בורגנים. בן הזקונים שובר לא רק התנהגות חברתית. כל חפץ העומד בדרכו נשבר, על כן קוראים עליו את השם, בומבה.
ברטל מביטה מהצד באהבה המופגנת כלפי אחיה הקטן עם שמץ של בהלה, כאילו כל סבל תבל ומלואה נעמס על כתפיה שלה. לא די שנדחקה לפינה, לוץ, הילד היפה של הבית, לא שוכח את הגידול הנורא. אוסף סביבה את חבריו וקורא אחריה: "הנה התינוקת של הַרמן!" ולא זאת בלבד, חבורתו פוצחת אחריו בשיר ופזמון:
 
חַכִּי עוֹד רֶגַע וּרְגָעַיִם,
יָבוֹא הַנְמָן גַּם אֵלַיִךְ
בְּגַרְזִנּוֹ הָאָדֹם מִדָּם
יַעֲשֶׂה מִמֵּךְ נַקְנִיק קָטָן.
 
וכל הילדים מצרפים קולם במקהלה:
 
הַנְמָן חַכֵּה עוֹד מְעַט,
וְאָז אֲנַחְנוּ בֵּן וּבַת
בַּגַּרזֶן הָאָיֹם
נַקְנִיק קָצוץ אָדֹם
נַעֲשֶׂה מִמְּךָ.
 
ברטל עצובה. הבית לא רואה עד מה היא אומללה. בעיתון היומי כותבים שהנמן הפסיכופת טובח נערים, לא עורף ראשי תינוקות סדרתי ולא הורג ילדות קטנות! למרות זאת ברטל פוחדת כי הנמן משוטט חופשי, ובבית אסור להגיף בלילה תריסים כבבתי השכנים כי הריאות החולות של אבא זקוקות לאוויר רענן. ברטל בורחת לחלומות יפים תמיד כשהרגשה לא טובה מתרגשת עליה. הנה למשל יום אחד יצאה המשפחה לטיול בברלין. אבא ואימא הלכו זה לצד זה. יד אבא ביד לוטשין. יד אימא ביד היינץ. רות ואִלזה המתולתלות נצמדו אליהם ופרידה האומנת דחפה את עגלת התינוק מאחוריהם. ברטל גררה רגליים רחוקה מכולם והרגישה שלא אכפת למישהו מקיומה. פתאום ראתה עצמה עפה באוויר, צונחת על פסגת הר געש ענק ונעלמת אי שם.
ברטל אינה משלימה עם הסביבה. מדוע בצו אביה עליה לדחוף בשדרה בובה בעגלה ככל ילדות העיירה?! את רייזל, נכדת ידידו, מנהל בית הספר האזורי, שידכו לה כבת לוויה. רייזל חסה על הבובה היפהפייה של אימא ברטל האדישה. הבובה המהודרת פותחת עיניים וסוגרת עיניים ואפילו מדברת. הילדה נלהבת כי בובתה שלה דוממת כאבן. מסירה את שמיכת המשי הפרחונית מעל פני הבובה של ברטל, מלטפת את לחייה, גורפת את שערותיה הזהובות, שרה לה שירים ופונה אליה בנקישות לשון מפנקות כי אימא ברטל כבול עץ. צועדת קדימה ולא מדברת.
ברטל ילדה של ספרים. איננה מעיפה מבט לבובות, לצעצועים ולמשחקים אבל עם גינטר, הילד החכם והיפה, היא מוכנה לא רק לקרוא אלא גם לשחק. גינטר מגונדר בבגדים נאים פוסע עם ברטל ברחוב. היא משלבת ידיים על החזה כגבירה והוא דוחף את עגלת הבובה. הוא מתיישב על ספסל והיא לצדו זוקפת את קומתה הנמוכה. גינטר האבא אומר לברטל האימא שצריכים לשוחח על משהו ושואל:
"מה בישלת היום?"
"בישלתי לך קְלופְּס ואטריות."
"קציצה גדולה ואטריות?" גינטר מניע ראש באי שביעות רצון, "ומה עם הגרביים, תיקנת לי אותם?"
"לא."
"למה לא?"
"שכחתי."
"את אישה רעה. נבוא הביתה אז אראה לך מה עושים לאישה רעה כמוך."
האישה הקטנה שותקת. גינטר הבעל כועס.
"יש חדשות אצל המשפחה שלך?"
"סבא קנה דבר חדש בשביל הברווזים שלו."
"אהה, סבא שלך? על מה הוא מבזבז כסף?! אבא שלי לא נוהג כך."
"אתה מעליב את סבא שלי ואתה כבר לא חבר שלי."
"אז לא נתחתן."
"לא, לא נתחתן."
גינטר וברטל צמד חמד. שעות על גבי שעות ראשיהם רכונים מעל גבי ספרים בספרייה של ארתור. גינטר ילד יהודי אינטליגנטי מסביר לברטל מה נכון ומה לא נכון. אומר לה שלא תאמין לשטויות כמו אגדת חג המולד על 'אימא הולֶה' שמורידה שלגים משמים. גופו רזה, קומתו גבוהה, שערו שטני, עיניו חומות גדולות. אחיו קלאוס או פּומֶשֶן, לפי כינויו, נמוך קומה, עגלגל וגם הוא חכם. הילדים יתומים מאם. אביהם, מנהל הבנק האזורי שבעיירה, אדם מרשים. גינטר וברטל לומדים בכיתה אחת על אף שהוא בוגר ממנה בשנה ויותר.
בהמלצת מנהל בית הספר ברטל חובשת את ספסל הלימודים מראשית שנת הלימודים 1923 וטרם מלאו לה חמש שנים. מאז למדה מפרדיננד, מורה הבית, לצרף אות לאות ומילה למילה, היא קוראת, כותבת ומציירת בהתלהבות רבה. ילדי הכפריים, תלמידי כיתתה, מביטים בהשתאות בגאונית הקטנה וכל הזמן שואלים בפחד את הילדה החכמה מה קראה בעיתון על הנמן הפסיכופת. ברטל אוהבת את הלימודים בבית הספר, מה גם שגינטר מלווה אותה יד ביד לכיתה. מדי בוקר השניים חוצים את הפארק, ולפעמים אחיהם, בומבה ופּומֶשֶן, מזדנבים אחריהם. "אני מכין נדוניה", היה ארתור אומר לידידו עד אותו יום מר ונמהר שהיכה בגינטר ובאחיו הקטן. מחלת ריאות קיפחה את חיי אביהם, שנתיים בלבד לאחר מות אמם. על פי צוואתו הועברו הילדים להתחנך בבית יתומים יהודי מפואר במערב ברלין. ברטל אבלה על נטישת גינטר, חתנה, ידיד נפשה.
 
משהו איום קרה. אבא וסבא חיוורים כסיד אצל מיטת אימא השקועה בתרדמה. ילדי הבית הבוגרים נצמדים כגושי קרח לכותלי חדרה. פרידה מושכת ביד ברטל הקטנה לחדר האוכל להרחיקה מאימא החולה. ומוזר שבמוזר. הדודה ביאנקה מאכילה את בומבה הקטן. מעולם לא ישבה ביאנקה אצל השולחן עם המשפחה. תמיד בישלה וניקתה את המטבח, ואימא קראה אחריה: "ביאנקה, לכי להסתרק. אי אפשר להסתובב כך." ברטל אינה יודעת כי אבא אסר על אימא להביא את אחותה המוזנחת ורפת השכל במגע קרוב עם ילדיו, שלא לפגוע בתרבותם ובחינוכם לאסתטיקה. אמנם כן, מרתה לא באה עם ארתור לידי מחלוקת. נהגה עם אחותה הכחושה שלא לפי אופייה. אף בחופשות בבית המידות בברלין, ביאנקה משתכנת באגף המשרתות שבקצה הבניין. "פוי", בחדר האוכל ברטל יורקת מפיה מאכל זר, נקניקייה, ועיניה חורשות בפליאה בגידולים הבשרניים שבפני הדודה הצרים. בה בעת בומבה טוחן בשיניו את הבשר בתיאבון רב.
הבית המום ואבל. בשעת דמדומים של יום שישי חשה מרתה בראשה. ביקשה מלוטשין חביבתה לטייל אתה בגן, לנשום אוויר צח. בשבת בבוקר יצא הרופא מחדר החולה מבודח: "לאדון פרנקל יש הרבה כסף. בשביל כאב ראש מזמין רופא." שעה קלה לאחר צאתו, איבדה מרתה את מאור עיניה. בצהרי היום מסרה נשמתה לבורא עולם.
הבית בוכה. מגפת שפעת המוח, השפעת הצהובה שמשתוללת בגרמניה מאז תום המלחמה, קטלה את אימא היפה. סבא קְרוטובסקי מקרוטושין חש לפרנסלאו והבית צועק. הסבא החרדי מתחלחל. לא יקום ולא יהיה! בתו לא תיקבר באדמה טמאה של גויים.
"כל אדמת גרמניה קדושה!" הקיש סבא יעקב במקלו ושפמו הזדקר. מרתה, כלתו האהובה, תיטמן בארון בגן אחוזתו, בין צמחייה פראית וסבוכה לבין שיחי לילך שאהבה. ריב שפתיים קשה נסתיים בתיווך הרב משְטֶטין ולשביעות רצון אבי המנוחה. הקבורה תיערך כדת וכדין בבית העלמין היהודי.
שבעה ימים הסתגרו האב האבל ויצחק'לה בנו בחדר שהוקצה להם בבית פרנקל. פרידה, פניה חמוצות, הניחה על שולחנם כלי אוכל חדשים ובשר כשר למהדרין, שהובא במיוחד משְטֶטין. בחלוף ימי השבעה חזרו ברטל ובומבה הקטנים לביתם משהות בברסלאו, בבית הדוד יצחק'לה, אחי אמם. ביקור הילדים שם התקצר בגלל ברטל. הילדה סירבה להתרחץ, סירבה לאכול ובכתה ללא הפסקה. בבית הדוד ייחסו את התנהגותה לגעגועיה לאמה. משרתת הבית לבדה ניחשה כי הבושה אמללה את הילדה. היא בת החמש הרטיבה את המיטה כמו פיליפ התינוק של הדוד והדודה. ימי השבעה חלפו וחמתה של פרידה בוערת ביהודי המזוקן. שבעה ימים הסתגר בחדר ולא החליף בגדים ולא החליף מילה עם נכדיו. בתום ימי השבעה נעלם עם ביאנקה לקרוטושין, והפקיד בידי יצחק'לה את מכירת הדירה שבבעלות משפחתו.
 
מרתה הלכה לעולמה. ארתור נעלם. נטל אבלו לאי שם. בן לילה שינויים קיצוניים ומיידיים מתחוללים בחיי הילדים. לוטשין עזבה את הגימנסיה, לסייע לפרידה להשגיח על הילדים הקטנים. היינץ, צעיר רוחני שסיים את הגימנסיה בציונים גבוהים, נקרע מחלומו ללמוד לימודים הומניסטיים באוניברסיטת הומְבּולְדט שבמרכז ברלין.
"שמע בחור," ממרומי גובהו טפח סבא על שכם נכדו, "איני אוהב שמגישים לי צלחת מרק בלי מרק. דַייני בשני פילוסופים במשפחה," כיוון דבריו לשני בניו הרוחניים, "עוד אסון אחד כזה וארד שאולה." וכך, שלא לפי נטיית לבו נרשם היינץ ללימודים בבית הספר הגבוה למסחר ולניהול עסקים, וכובד האחריות כלפי אחיו ואחיותיו בנוסף לתחושת מחויבות כלפי אמו המנוחה, רובצים על כתפיו. אהבתו לאמו הייתה שם דבר. הילד החכם והיפה שהיה כרוך אחרי שמלתה, משך אחריו געיות צחוק בהרחיקו כל גורם שאיים על מעמדו בנפשה.
אימא נסתלקה מהעולם. אבא הסתלק לכתובת לא ידועה. סבא עורך שיפוצים בבית האצילים שבברלין לקראת מעבר נכדיו לבירה. הילדים מכונסים בתוך עצמם. הבוגרים נוטלים אחריות ומנסים להתגבר על אסונם. ברטל חשה בדידות איומה. העצבות והכאב מרחיקים אותה מעצמה. אימא מתה וטובה לה העצבות. ברטל אומרת בינה לבינה שאם תקפוץ עליה שמחה, היא תהיה זרה לעצמה. נכון וצודק שהעצבות תקנה לה שביתה אצל יתומה.
משהו מוזר מתרחש בנפשה. יותר מתמיד היא סובלת מאנשים, פוחדת מנוכחותם כי היא ילדה משונה ולא יפה. כל המבטים בה מבלבלים אותה. מבטי רחמנות, קרירות, אדישות, חמימות ומבטי הערצה או ייאוש — יהיו המבטים בה אשר יהיו, כל אלה מעבירים קור בגבה ומרעידים גופה. משהו קורה לה? כוחות לא לה דוחפים אותה למחבואים יחד עם מתנת אימא האחרונה, תיבת נגינה חומה קטנה המנגנת שיר ערש של ברהמס. באחוזה של סבא בפּרנסלאו זחלה לבטן כוך מסתורי שאיש לא יראה אותה בבכייה ואז נחלשו הדקירות בגרון מהכובד שמטפס ומטפס מהבטן עד לראש. בכוך הסודי והלח, לחייה מתלחלחות בגלל ילד רשע בכיתה שסחב משולחנה את סימניית השנהב שנתן לה סבא לאחר קבורת אימא. בכיתה לא זזה מכיסאה. פחדה לבקש מהילד הגנב את הסימנייה היפה שלה כי הוא צועק אחריה, יהודייה, יהודייה! היא לא יודעת מה זה יהודייה, אבל חושיה צועקים לה שזהו כינוי גנאי. בכוך האפלולי שבאחוזת סבא מצאה אכסניה לבדידותה. היא מתאבלת גם על גינטר היתום מאב ומאם, שהיה חתנה וחברה היחיד והמיוחד.
ברטל מסוגרת בתוך עצמה. בכוך הסודי הגעגועים לאימא מעלים קולות בנפשה: "ארתור, למה להעניש את הילד. הוא רצה להפתיע אותנו." בחופשה בברלין כשיצאו ההורים לבילויים ופרידה השגיחה על הילדים, נטל בומבה הקטן מברשת וקופסאות צבעים מהמרתף ופלש לחדר התה שמחוץ לתחום הילדים. אבא ואימא חזרו הביתה ומצאו את הקטן יושב בחדר התה וכולו ציפייה להתפעלותם. אבא הזדעזע מהקירות הצבעוניים וגזר על בומבה בידוד. אימא ביטלה את הגזרה. אבא נאלץ להסתפק באמירה מחנכת ומזהירה.
"בר–טל! בר–טל!" קריאות צפצפניות כבאות מרחוק. "בר–טל! בר–טל!" הקריאות פולשות לחלומות. פופּשֶן, כינוי החיבה של אילטשן, בת הזקונים של הרוזן והרוזנת, רוצה לרדת אתה לנהר האוקֶר–מַרק. פופשן בת גילה, משתכשכת ושוחה במים כדג. פעם אחת ראה אבא אותה צוללת וחותרת בידיים, וקימט מצחו כי היא בתו הקטנה עומדת עלובה על שפת הנהר ומסרבת למתוח איברים ולחזק את השרירים כבת השכנים האמיצה. אבא אינו מבין שהיא פוחדת להיבלע במים המבריקים.
 
מרתה איננה. ארתור נעלם. סבא ונכדיו מתגוררים בבית המפואר בווייסנזה שבברלין. פרדיננד, מורה הבית, מתגורר בקומת הילדים. רות, היינץ, לוטשין ואִלזה מתבגרים בבת אחת. ברטל משוטטת לבדה במערב ברלין, מסתובבת סביב בניין גדול ממדים, אולי תמצא את גינטר בחצר בית היתומים. לוטשין אוסרת עליה לחפש את גינטר ואת אחיו הקטן וגם אוסרת עליה להיפגש עם עוזר מנהל הבנק שפוטר ממשרתו בפרנסלאו וכעת מתגורר בברלין. ברטל מיררה בבכי. יש מישהו שמחבב אותה מאוד ומונעים ממנה להתראות אתו. היא אוהבת את הבנקאי הצעיר שהיה רוכב על גבי סוס כאחד האבירים שבסיפורי עלילות. בפרנסלאו היה עוצר את סוסו לידה, מתעניין בספר שבידיה, שואל אותה שאלות ואומר שהיא יפה וחכמה מאוד. לפעמים קפץ מהסוס כאביר וקרא אתה סיפורים. האביר שלה לא שכח את הבטחתו לבלות אתה בברלין בבית קפה יוקרתי, אבל לוטשין משתלטת על חייה. שוב נטלה מידה את הטלפון ובתוקף קול אמרה לבנקאי שהיא ילדה קטנה והיא אוסרת עליה לבלות אתו. ברטל התעקשה שהוא ידיד ורק הוא אוהב אותה. לוטשין הקשיחה לבה. בפרנסלאו ראתה אותו מושיב את אחותה הקטנה על האוכף, מלטף שערותיה, מחניף לה במחמאות ומשעשעה. גילויי החיבה של הבנקאי הנאה כלפי האחות הקטנה לא היו לרוחה. "כשתגדלי אסביר לך," החמירה קולה באחותה.
 
עולם כמנהגו נוהג, אבל פרנסלאו איננה פרנסלאו ללא אימא המתה, ללא אבא שנטש את הבית, ללא בעליו של הבנק היהודי שנפטר ממחלת כליות, ללא מנהל הבנק שנפטר ממחלת ריאות, ללא היתומים, גינטר וקלאוס אחיו, וללא הבנקאי האביר. סבא אמר שבחופשת הקיץ הממשמשת ובאה יבלו באחוזתו, אך היא מעדיפה את מחבואי הבית בברלין. מעומק מכָלי הקש המיועדים לאחסון בגדיהם של ילדי הבית המשומשים, היא מהדסת בחשאי למעבה שיחי הלילך הסגלגלים והלבנבנים. כוח מאגי אדיר דוחף אותה לעובי חומות הלילך. בלא רצון מוגדר היא משתרגת בסבך העלים ובין אשכולות הפרחים המקיפים את הגן. בידיה מחברת, עיפרון ומחק. לפתע העצמים הדוממים נהפכים ליצורים חיים והמחברת רושמת סיפורים יפים, בבת אחת משתתקות המנגינות, חורקים הצלילים ונעלמות כל המילים.
היא הולכת ומתרחקת מעצמה. ההרגשה קשה ונוראית עד שהמחשבות חוזרות ממרחקים. אז היא קרבה וקרבה לעצמה. מוחקת את שכתבה ומחברת סיפור חדש. ברטל חושבת שאילו גילתה לאבא החכם מה קורה לה, היה מייעץ לה עצה חכמה. אבל אבא הסתלק ואינו יודע עד מה היא אומללה. מראות מכושפים רושפים ונושפים אצלה, עד שלפעמים איננה יודעת אם היא מנומנמת או ערה, אם חזיון שווא או מראות נכונים מתרחשים אצלה. היא גוזרת על עצמה שתיקה. כל החושים, כל ההרהורים וכל ההרגשות נארגים בצפיפות בנשמתה.
ברטל מבוצרת בסגירותה. איש לא יפרוץ לכמוס שבחייה. בושם הלילך מרגיע את המחשבות החוצבות עולמות במוחה. בחסות הפרחים היפהפיים היא מרגישה מוגנת מכל צרה. שיכורת ניחוחות מתרגשות מעשיות בדמיונה. "ברטל! ברטל!" הבית שואל לאן נעלמה הברווזה השחורה. פרדיננד ופרידה, משרתות הבית וילדי הבית מתרוצצים במסדרונות, בטרקלינים, בחדרים, מפשפשים בעליית הגג בין מזרנים, שמיכות וכריות ישנים נושנים. גן הבית קורא: "ברטל! ברטל!" היא אינה מגיבה. הרעב המשתק לאימא נושא אותה על מרבדי הזיה. הגעגועים קולעים סבכי סבכים בנשמתה. נדמה לה שהגנן הזקן מהבקתה שבגן הבית, הוא ורק הוא מבין מה קורה לה. הגנן אוחז אותה בזרועותיו, מצמידהּ אליו. היא משקיעה ראשה בחזהו וחום אנושי זורם לגופה.
הקיץ הגיע. היינץ ישב מאחורי ההגה במכונית השחורה. הסיע את לוץ את בומבה ואותה לאחוזה של סבא. לוץ ובומבה השתעשעו במכונית ולה קשה לנשום, מהפחד שיזנק צבי מבין היערות לגלגלי המכונית ויתהפכו על הכביש וייהרגו, בדיוק כמו שנהרגה רוזנת מפרנסלאו. כשהתקרבה המכונית לחומה העתיקה שמקיפה את העיירה, חצתה את שערי החירות, גלשה בשדרה הארוכה, נרגעה. הדרך היפה ביותר לעיירה מרגשת אותה. באחוזה של סבא, בחצר הגדולה, עז פועה, פרה גועה, חמור נוער, תרנגולות מקרקרות. בקרבת דיר העזים והלולים היא שוקעת בקריאה בצל העצים, ואילו לוץ ובומבה מתרוצצים עם חבורת ילדים בין גידולי תבואה, תפוחי אדמה וסלק סוכר. לאורך נהר אוקֶר פורקים עול בשִפעת תעלולים. הילדים מתלכלכים, מיטנפים ואינם מתקלחים. מסרק אינו בא בשערם הצומח פרא וסבא אינו מתרגש, לא מהכינים העלולות להתרבות בראשי הנכדים ולא מהירוקֶת ומהעפר שבציפורניהם המתארכות.
סבא מביט בהנאה בנכדיו האהובים, פרחיו הרעננים שיוצאים לחופש ולדרור ממרות החינוך הסגפני שהטיל ארתור בנו על ביתו. הנכדים משוטטים במרחבים הירוקים כפראי אדם. מדהירים רגליים ומטפסים על הגבעה המגודרת הסמוכה לאחוזה, מתגלגלים מפסגתה לקראת המים הצלולים של האגם הלוך וחזור. כאן בפסגת הגבעה עומד פִילֶס קופֶּל המשמש את סוסי בעלי האחוזות הסובבות את העיירה. לסבא חלק נכבד בהחזקת הקופֶּל מכוח הענקתו הלוואות לרוזן שלעולם הופכות למענקים. פילֶס אחד מחמשת העגלונים המטפלים בסוסים, מתגורר בבקתה סמוכה למרעה המגודר. לוץ וחבריו אוהבים לבוא אצל העגלון המגושם וסמוק הפנים, אך ברטל פוחדת בגלל גסות רוחו. היא גם לא אוהבת את התרת הלשון של סבא עם פועליו המשתכרים. הם צועקים בפְּלַיְט–דויטש, ניב פרוסי קשה של היונקרים, ומכיוון שאבא אינו בסביבה בומבה מרשה לעצמו להתלוצץ עם הפועלים בגרמנית 'שטוחה', גסה וזולה. היא מצטמקת בפינה מרוב סלידה. לכשעצמה, כל שעל נשמתה לא תוכל לבטא, אלא אך ורק בצלילים הבהירים הערבים לאוזן של ההוכְ–דויטש.
בוקר יום א' בעיירה אינו ככל הבקרים. סבא עולה על מרכבה שחורה ומבריקה, לבוש חליפה מחויטת, ענוב עניבה, פרח בדש בגדו, צילינדר על ראשו, בידו הימנית מקל טיולים שחור בעל ידית כסף. סבא נוסע לכנסייה עם נכדיו ועם שניים מפועליו שהתקשטו בבגדי חג לתפילה ולדרשה. מדי יום א' פועליו מוסיפים לתפילתם דברי הודיה לסבא פרנקל מפרנסם, ואילו סבא נושא עיניים לחלל בהודיה על הודיה. לא לאל שבמרומים כמובן, אלא לקיסר וילהלם הראשון, ירום הודו, שבימיו הקים את בית החרושת המשגשג לברזל ולפלדה. סבא גם אינו מקפח בתפילותיו את וילהלם השני, הקיסר הגולה, חרף האסון שהוריד על מולדתו.
יום א' אחר הצהריים. רבים מאנשי הקהילה מתכנסים באחוזה. פנימה בחדר האורחים יושבות הנשים. אוכלות עוגות, שותות קפה וסורגות גרביים עם אגתה סוכנת הבית. בסוכה הגדולה שבחצר יושבים הגברים עם סבא. רודי הקירח, מנהל משק החי, מחלק בירה, יין וכעכים. גם הרוזן, בעל האחוזה הגדולה בסביבה, מגיע לסוכה ויושב בין האורחים. לוגם ולוגם שֵכר ומשתכר. פעם אחת איבד ראשו ופרצה מריבה איומה בסוכה. "דם צריך להישפך! דם! והיהודים אשמים!" שיכור כלוט צעק הרוזן ואפו אדום ושפמו מסומר כקיפוד. ופנה לסבא ומיהר להוסיף: "אבל אילו היו כל היהודים כמוך...", ולפני שטפח על כתף ידידו היהודי, הסתמר גם שפמו של סבא והוא צעק בקולי קולות: "בול עץ שכמוך! מה אתה וכל המטומטמים שכמוך הייתם עושים בלי היהודים!"
חופשת הקיץ חלפה. הילדים עושים דרכם לברלין.

עוד על הספר

מלכת הקונכייה — אל האור ציפורה כוכבי–רייני

פרק ראשון: פרק א

 


ארתור הביט בעריסת התינוקת בת יומה וחשיכה ירדה על פניו. משער שחור ושופע כפחם מזדקר גידול בשרני, פחוס וענק. הגידול צומח למעלָה מן הרקה הימנית והראש א–סימטרי להחריד. ארתור עצם עיניו ובהלה בלבו שמא לוקה התינוקת גם בשכלה כמו ביאנקה, אחות רעייתו. חזר והציץ בעריסה ונעתקה נשמתו. עיניים שחורות גדולות בדמות חסרת צלם אנוש הרעידו סנטרו. חמישה בנים ובנות בריאים ושלמים, בהירי עיניים ובהירי שער ילדה לו רעייתו היפהפייה, והנה רואה אור עולם צאצאית שישית מעוררת בעתה.
"הפעם נולדה לנו ילדה שחורה." בא אצל מיטת חמדתו ועיניו האפורות אינן שקטות, עיניו מצטמצמות ומתרחבות, מתרוצצות הלוך ושוב מפניה האקזוטיות של רעייתו לשערה הקטיפתי השחור והפרוע על הכרית הרכה והמוגבהת. מרתה לבה מנבא לה רעות. ארתור מופיע אצלה מסודר ומצוחצח, לבוש בחליפה נאה, אך נימתו ותנועותיו אינן כתמול–שלשום. ללא הרף ידו מחליקה על מצחו, מותחת כלפי מעלה את בלוריתו. איה התינוקת? פעימות לבה מואצות. איה ילדיה, החמישה? מדוע לא הופיעו בחדרה לברכהּ ולנשקהּ כמו לאחר כל לידה ולידה? ארתור עיניו חמקניות.
מרתה אינה מרתה. עליזות וחמימות מבט נעקרו מקלסתר פניה בבת אחת. גידול אדום–כחלחל שגודלו כמעט כגודל ראש הילדה, שלח חציו לנשמתה. מרתה מסתגרת בחדרה הלומה. עונש משמים! אלוהים מענישה! עיני התינוקת השחורות והגדולות כעיניה חובטות בה.
 
נערה חרדית בת שמונה–עשרה ושמה העברי מלכה, הייתה מרתה, כשלהט לבה אחר קצין יהודי ששירת בצבא הקיסר הגרמני. ארתור פגש בה באחד מרחובותיה המרופשים של קרוטושין, עיירה קטנה שבפרובינס פּוזֶן, שסופחה לגרמניה במאה השמונה–עשרה בימיו של פרידריך הגדול. להקת אווזים שלחו צוואריהם ואיימו עליה במקוריהם, והוא חילץ את הצעירה היפהפייה. הנערה הודתה לו קצרות, הפנתה אליו גווה והתרחקה עד שנבלעו באופק שתי צמותיה השחורות. ארתור לא שקט. יומיים–שלושה פילס דרכו ברחובותיה הצרים של קרוטושין, בין תרנגולות שהתהלכו חופשיות, חזירים שהתגוללו ברפש ובתים קטנים ונמוכים, שחלונותיהם סמוכים לקרקע עד כי ניתן להיכנס מבעדם לחדרי הבית. ביום שישי מצאהּ רכונה מעל דלי, ידיה סוחטות סחבה, רגליה חשופות קמעה ושרוולי חולצתה מופשלים. עמד והביט בה ממושכות כשצחצחה רצפות, והתשוקה בערה בו.
"אתה שֵייגֶעץ. גרוע מגוי!" דחה האב הכחוש ונמוך הקומה את הקצין הברלינאי בהיר השער, שנעמד בטבור ביתו זקוף גו וביקש את יד בתו הבכורה.
אבי הנערה מתפרנס בדוחק ממכירת בדים ישנים נושנים. הוא ואשתו, בני יהדות פולין, עניים מרודים ושומרי מצוות, לא יכלו ל'שֵייגֶעץ' הברלינאי. ייחוסו הבורגני, יופיו וסבר פניו האצילי — לא עמדו לו אצלם, אבל הלהיטו גם הלהיטו את בתם. מרתה הלכה אחר צו לבה והמיטה קלון על ביתה החרדי. בלילה יצאה לחתימת גן הבית לפגוש בברלינאי שהתחבא בין השיחים ועלתה עמו על הרכבת לברלין. בְּיַאנקה, הצעירה שלוקה בשכלה, הייתה אתה בבריחתה. מצפונה לא הניח לה להשאיר מאחור את אחותה החריגה, שכל שנותיה הייתה נתונה להשגחתה. מעשה שאין ממנו חזרה, עשתה מרתה. אביה ואמה קרעו עליה קריעה וישבו עליה שבעה על שיצאה לתרבות רעה. ארתור, על עריקתו מהצבא, ישב יומיים בלבד במעצר, הודות לקשריו הטובים של אביו התעשיין עם אנשי צבא בעלי דרגות גבוהות במיוחד.
מוקפים בעדים ובמשפחת החתן בלבד עמדו ארתור ומרתה תחת חופה וקידושין בבניין העירייה בברלין. אביו של ארתור, יעקב פרנקל, העמיד את ביתו המפואר שבברלין לרשות החתן והכלה, ומסר לידי בנו את ניהול מפעל חייו, בית חרושת ליציקת ברזל ופלדה. הוא גופו עקר למחוז פּומֶרְן שבמזרח פרוסיה, לאחת האחוזות הסובבות את העיירה הקטנה פרנסלאו המוקפת יערות עד.
"באחוזתי תוכלי לנוח מהציוויליזציה שבני כופה עלייך", הבטיח יעקב לכלתו היפהפייה מתוך שחש את כובדה המרסן של העיר הגדולה על רוחה. והצדק היה עמו. בת העיירה אהבה לנפוש בפרנסלאו הקטנטונת והציורית. במהרה הסתגלה הנערה החרדית לדיר החזירים שפיטם בחצרו, ופרחה באחוזה הכפרית שרוב ימות השנה התגוררו בה הסבא, אַגתה, מנהלת משק הבית, ורודי הקירח, מנהל משק החי. ערב צאתו למלחמה הגדולה הרחיק ארתור את משפחתו מהבירה ושיכן אותה באחת מדירות הקיץ של אביו בפרנסלאו, ואילו סבא נטל לידיו את מושכות ניהול בית החרושת וחזר להתגורר בבית האצילים בברלין.
מרתה שגדלה והתחנכה בעיירת גבול קטנה, שתושביה מחציתם פולנים ומחציתם גרמנים, הפנתה עורף למורשת אבותיה וסיגלה לעצמה את תרבות יהדות גרמניה המתבוללת והבורגנית. ילדיה לא יתחנכו כמותה על תרי"ג מצוות המחייבות כל יהודי, לא יפייטו פיוטים על ארץ ציון ולא יחלמו על משיח בן–דוד שיבוא במהרה בימינו. ילדיה לא יֵדעו שבת מלכתא, גם לא תפילה או ברכה במועדי ישראל וחגיו. בניה ובנותיה יחוגו את חג המולד כחג עממי, יקשטו עץ אשוח בטרקלין בצבעונין ובנוצצין, ואת מסורת אבותיה תמסור להם כחוויה דתית במסווה של סיפורי ילדות, כדי לא להביאם לידי קונפליקט עם השקפתו הליברלית של אביהם. בחג החנוכה תאמר: "אצלנו בקרוטושין נהגו להדליק נרות ולאכול לביבות בחג החנוכה", ובפסח תספר על סעודת ליל הסדר.
ארתור חושב שאהבה ותפנוקים מהווים תמורה לנטישת רעייתו את תרבותה או להתכחשות הוריה לקיומה. על איגרותיה המבשרות על הולדת בנותיה ובניה לא השיבו לה מילה. הוא עצמו, על כלליו ועקרונותיו, לא יסבול כל זרות שאיננה מתיישבת עם עולמו התרבותי, לרבות אי הקפדה על טהרת השפה הגרמנית. אך בשנות המלחמה הגדולה החלו מחלחלים לחדרה של מרתה מקצת מנהגי בית אביה החרדי. הרחק מעיני ילדיה הדליקה נרות שבת ובירכה עליהם. לפרקים נתקפה בבולמוס של אכילת דגים, כאילו אמרה לכפר על אכילת בשר עוף מצופה בחמאה או על אכילת חמץ בפסח. למען תשמור ההשגחה העליונה על אישה הנלחם בחזית ורדון שעל גבול צרפת, קראה פרקי תהילים, התפללה בבית הכנסת וצמה ביום הכיפורים. מרתה גם החלה פוקדת עם ילדיה ואחותה את ביתם הצנוע של הרב והרבנית שבשטטין, ובידיה תבשילים כשרים למהדרין. לתדהמת ילדיה על השפה הזרה ששוטפת את לשונה בביקוריה שם, הפטירה: "זו פולנית". המילה יידיש לא עלתה על שפתיה, מאותה סיבה שגם לא הזמינה לביתה את הרב והרבנית.
 
נסתיימה המלחמה. מרתה אינה האישה שעזב. חצויה בנפשה מביטה סביבה בעיניים שחורות ומרוחקות. בקנאות עזה היא נושאת את עצמאותה הנפשית והרוחנית שרכשה במכאובים בשנות המלחמה. נדמה כי בעיניה החוויר עולמו הנוצץ ודהה. התרבות הגרמנית הגבוהה איננה מקסימה אותה כבעבר. רכושה הנפשי נדד אל מחוזות זרים לו, ומאבק סמוי מתרגש בינו לבינה. ארתור נזכר בערגה בנערה העליזה שנשאה אליו עיניים בורקות, כשהפגיש אותה עם אולמות תיאטרון או עם אולמות אופרה וקונצרטים. הוא לימד אותה לרקוד ואלס ולפרוט על פסנתר. בערבי מוזיקה בבית המידות שבברלין היא שרה, ניגנה ורקדה, הקסימה את האורחים הנכבדים ביופייה ובנועם הליכותיה. כאריסטוקרטית מבטן ומלידה ניהלה חייה לפי רוחו. אף האומנת הרחיקה את ילדיהם מחייהם לפי רצונו שלו.
 
נסתיימה המלחמה ומרתה השתנתה. ארתור כמהּ להשיב לעצמו את דמותה ואת נפשה, אך גם הוא השתנה. מגבר עז רוח שפיקד על חייליו בתוך החפירות בחזית ורדון הקשה ביותר, שב לביתו כאדם לא שלם. בקרבות דמים מצאו מיליוני צעירים את מותם או נפגעו בגופם ובנפשם, והוא — ריאותיו נפגעו קשות משאיפת אדי גז. ריאתו האחת נכרתה והאחרת — מתפקדת בחצייה. עד אחרון ימיו ישלם בנפשו ובגופו את מחיר האשליה של מיליוני צעירים מיליטנטיים מרבדיה של החברה האירופאית כולם.
ערב פרוץ המלחמה התבצרו בני דורו בהשקפותיהם בהתנשאות מהולה בתמימות רבה. גם בעלי תבונה, בניה של התפיסה הריאלית–הרציונלית, הלכו שולל אחר קולם הקורא של וילהלם השני ופרנץ יוזף, קיסרי גרמניה ואוסטריה. ברוח פטריוטית ובתמימות ילדותית התגייסו בני המאה הרומנטית להרפתקה פרועה וגברית, לאחר כמאה שנות שלום וביטחון יחסיים בקרב עמי אירופה. הרס וחורבן ירדו על העולם.
ארתור שב לפּרֶנסלַאו מבית ההחלמה בדָבוס שבשוויץ בהחלטה ברורה: הצלקות שצילקו בו מאורעות הזוועה לא תנהלנה את חייו. הוא חזר לרעייתו ולחמשת ילדיו שחוננו בשכל טוב ובבריאות טובה, אך חשבון נפש נוקב משיגו כשם שמשיג גם את ידידיו ומקורביו, בורגנים, יהודים, מתבוללים ונוצרים כאחד. השכבה האינטלקטואלית משחזרת ומנתחת בלי הרף את תקופת קדם–המלחמה ומסקנותיה עמה.
בעידן התמימות נבלעו קולות מתנגדי המלחמה הגדולה. מפקדים רמי דרג בצבא — אריסטוקרטים ובורגנים משכילים בעיקר — לא הטילו ספק בתבונתם וביושרם של שני הקיסרים, האוסטרי והגרמני, שקראו לצאת אלי קרב מלווים ברוח גַּבּית של פוליטיקאים רמי מעלה. אירופה נשטפה ברוחות קרב. ליהדות גרמניה נכונה הזדמנות פז להפגין נאמנות טוטלית למולדת המיטיבה עם כלל אזרחיה. ואכן, בימים שהלאומנות הזדקרה בניתוחים היסטוריים ופילוסופיים של אנשי הגות ידועי שם, אינטלקטואלים יהודים–גרמנים בעלי נטייה הומניסטית במובהק היו למיליטריסטים קונפורמיסטים. אנשי רוח העניקו גושפנקה מוסרית ליציאה למלחמה, מתוך שלא נצטיירו מנהיגיהם כמחרחרי מלחמה, חלילה, אלא רודפי שלום בעליל.
ארתור שב לביתו מהמלחמה ותוצאותיה חיות בנפשו, בגופו ובשכלו. המוני אירופאים נותרו אחוזי הלם מההרס ומהחורבן שירד על העולם. אוסטרים, גרמנים, צרפתים, אנגלים ואחרים ניעורו לסחרור עולם חדש שפלש בבטחה ובפראות והצעיד את המאה החדשה, המאה העשרים, אל הלא נודע. אל מול המציאות הקשה התרסקה המחשבה הפשטנית שהקידמה ועידן התבונה ימחו מהפכות, מלחמות, רשע, אלימות ורעב; שפלאי המדע והטכנולוגיה יאיצו את העלייה במוסר ויביאו לשלום האנושות כולה; שערכים אנושיים עליונים ישלטו באנושות וישכינו שלווה. נזדעזע ביטחונם של בני המאה התשע–עשרה, בניו של העידן הרומנטי שחלף. התובנות שעל ברכיהן חונכו, לא עמדו במבחן המציאות. בדפי ההיסטוריה האנושית יירשמו אירועי הימים ההם כאיוולת אנושית. בשוך הקרבות ולאחר החלמתו, חשב ארתור, יחזרו חייו למסלולם בחיק אהובתו.
 
נובמבר 1918. תינוקת–מפלצת באה לעולם. השלווה מתרחקת ונעלמת ממציאות חייו. ארתור מתרוצץ מרופא לרופא וביתו פנימה אינו שקט.
"זו ילדה שילדתי," קול מרוסק פולש לחדריו ולמסדרונותיו, "אגדל אותה כפי שהיא."
התינוקת בכיעורה מטילה בעתה על המשפחה השלווה. מרתה אומללה. בראשונה סבא לא לצדה. סבא וארתור בדעה אחת. בביתם לא יסבלו יצור מעין זה. סבא גבר נאה ומרשים, זוקף קומתו הגבוהה, לבוש בקפידה נוטל את מקלו המהודר ומתלווה לבנו בנסיעותיו ממחוז פומרן לברלין. הלוך ושוב וחזור ושוב נוסעים ותרים אחר בכירי המומחים לגידולים בגרמניה ומחוצה לה. סבא משנה מנהגיו ודרכיו. הוא שמעולם לא התנהג כאבא או כסבא, נתפנה מעסקיו המשגשגים ומכל הנאותיו להשבת חיי בנו וכלתו לסדרם.
"אויש, גועל נפש! גועל נפש!" לוץ הפעוט, הדונקֶל–בּלונד, מסתובב בבית מעווה פניו. ארתור עשה כמצוות הרופא. הוביל את ילדיו לחדר אמם, לברכה וגם העמידם לראות את פרצוף אחותם הקטנטנה. וצְרחה על צרחה: "מפלצת שחורה נולדה לנו." לוטשין שבקרוב ימלאו לה עשר, כובשת פניה בכפות ידיה. הילדה הרגישה תלמידה מצטיינת ויפת נפש. גאוות ההורים. פניה עדינות, עיניה הכחולות והחולמניות מביעות טוב ורוך. שתי צמות עבות ובלונדיניות גולשות על כתפיה. גופה כבובת חרסינה ועורה עור קטיפתי. הכול עוצרים מבטיהם בחזותה כמו באלילת יופי.
"נולדה לנו אחות ויש לה גידול גדול, כזה גדול," ילדי המשפחה מצמידים יד מאוגרפת לראשם, מתגנבים לחדר התינוקת, מציצים באטרקציה חרף איסור אמם. לוץ הקטן תמה על אחיו הבוגרים המתפארים בתינוקת כאילו אוצר נדיר היא. פרידה האומנת מזהירה: "אם תראו לחבריכם מה יש לכם בבית, גם בראשיכם יצמחו גידולים מכוערים!"
פרידה אישה עגלגלה, פשוטה וחמה. במלאת עשר שנים לארתור הביא אותה סבא יעקב מהכפר לברלין והיא בת שמונה–עשרה. פרידה נודדת לסירוגין מבית המידות בברלין לדירה המרווחת בפרנסלאו, כי מרתה אינה רוצה לחזור עם ילדיה לברלין הפרועה. הבירה מוכית רעב, רצח, מעשי שוד וגנבה. יתר על כן, בתום המלחמה העתיקו משפחות יהודיות מקרוטושין, מחוז ילדותה ובחרותה, את מושביהן לשטֶטין הסמוכה לעיירתה. גם משפחתה רכשה דירה בבניין מגוריה, על שם אחֶיהָ סלומון וביאנקה. אך שמחתה של מרתה הוכפלה כפל כפליים, כשבמפתיע גם חברת ילדות מקרוטושין עברה להתגורר בצמוד לדירתה.
שושנה ומרתה ידידות בלב ונפש. ילדיהן נקשרו אלה לאלה. בני משפחת כהן פותחים ביתם לפניה ולפני ילדיה, אך לא להפך. ארתור לא יישא בסביבתו תרבות נמוכה של אנשי עיירה. גם לא לרוחו, שרות ואִלזה, בנותיו המתולתלות והאינטליגנטיות, מסתובבות עם בנות השכנים, שאינן מתמסרות ללימודים וכנראה הן אוסטיודן. זו הסיבה ששכר בוגר גימנסיה כמורה בית לבנותיו. על רוחניותו של פרדיננד ועל נטיותיו לאמנות של אותו בן עיירה קטנה בפרוסיה שטיפל בו בחוליו, עמד ארתור בבית ההחלמה בדָבוס. פרדיננד, צעיר נוצרי, בהיר שער ועיניים עמד אצל מיטת ארתור כיפח וכחוש ודקלם לפניו ממיטב שירי המשוררים: גתה, רילקה והיינה. פרדיננד מנגן בפסנתר, פורט על מנדולינה, מחבר שירים ומלחינם. חלומו לחסוך כסף ללימודים במכון לאמנות בברלין.
מפלצת שחורה בעריסה. ילדי הבית מפריחים מעשייה על הֶרמן הַנמַן, פסיכופת ורוצח שמתהלך חופשי בברלין ובסביבותיה ומטיל אימה. "בלילה התקרב הַנמָן לעריסה. ראה את הגידול, ומרוב בהלה ופַלָּצות תקע אגרוף בתינוקת ונמלט." ילדי הבית מציצים בעריסה ובורחים. לוטשין לבדה משתהה ארוכות אצל הפצפונת. מעל ראשה תלתה תכשיט מעוצב באבנים צבעוניות חלקלקות, וכולה מרותקת למבט העמוק והמרוכז של התינוקת הממלמלת לתכשיט מלמולים ארכניים בהתרגשות רבה, והיא בת חודשיים בלבד. "לו רק יכולתי לקרוא מחשבותיה?" לוטשין מתבוננת במימיקות, בהתכווצויות ובהתמתחויות של הקטנה, ובן רגע מתכנסת בתוך עצמה למשמע יפיחות אמה המגיעות לאוזניה מהחדר הסמוך. אבא מתהלך אנה ואנה וקולו קר וקשוח:
"לא תנותח, תגדל כמפלצת! איזה חיים יהיו לה?! מוטב מותה!"
מומחים לגידולים מדברים בלשון אחת: הגידול שפיר. לילדה לא נשקפת סכנת חיים. במלאת לה חצי שנה ניתן להסיר את הגידול. דא עקא, העור שיילקח מהלחי הימנית להשתלה בפצע, יגביה את עינה השמאלית. אבא נרגש. אימא מצומררת. "תתארכנה השערות, אסתיר את הגידול," היא נלחמת מלחמת חורמה באבא.
"כך יצר אותה אלוהים," אימא מרימה קולה, "אגדל אותה כפי שברא אותה אלוהים." אצל העריסה לוטשין מכווצת כולה. סבא מסלסל ומסלסל בשפמו עד דק, נוקש במקלו המהודר ואומר בקול נחרץ: "במשפחתי לא תגדל מפלצת." אבא נאבק על דמות הילדה, "אם לא תיפתר הבעיה, מוטב מותה." אימא מתבצרת בעמדתה. למגינת לבה, סבא ואבא מדברים בקול אחד כנגדה.
לוטשין תוהה מה קרה לאבא. תמיד ותמיד שומר את אימא לעצמו, נושא אותה על כפיים. מקשט אותה במלבושים ובתכשיטים יקרי ערך וגם מרחיק אותה מילדיה לאתרי נופש אקזוטיים, מבלה אתה ימים ושבועות אם בטיולים לארצות שכנות ורחוקות אם במעיינות חמים בגרמניה. מה קרה להוריה? מדוע הם באים בריב שפתיים? הבית השקט עצבני. אימא הניפה יד וסטרה בפני לוץ סטירה הגונה, כיוון שירק יריקה הגונה לתוך העריסה. הקטן נמלט מפניה. לוטשין, הנפש הטובה, לא הצליחה לשכנע את אחיה הפעוט שאחותם החדשה היא לא סתם גוש בשר שחור. יש לה נשמה כמו לכל בן אדם.
קולות מרים רוחשים בבית. כל הניגודים בין אבא הברלינאי הבורגני לאימא האוסטיודִין, הבת הבכורה למשפחה מרובת הילדים ודלת האמצעים, מתפרצים בבת אחת. ארתור הבהיר ויפה התואר, שהתחנך על תורת היופי ועל ערכי האסתטיקה המערביים, כובש את סערת רוחו. "מוטב מותה," שוב ושוב פונה לתבונת רעייתו. מרתה מזועזעת. ארתור מסתגר בתוך עצמו. לנגד רוחו עולה אמו מנוחתה עדן. פניה הפרופים הסגירו את מחשבותיה כשראתה את האוסטיודִין הצעירה שהביא אז מקרוטושין לברלין. אמו לא דיברה מטוב ועד רע בבת העיירה השחרחורת שהגיעה לביתה המפואר, ללא הוריה וללא נדוניה. היא הביטה בעיניה השחורות הלוהטות ולבה לא הלך שולל אחר הליכותיה השקטות, החרישיות.
לא כן, סבא. גבוה, רזה וגמיש מצמץ לכלתו בעיניים בוערות וכל עצמותיו דיברו בו: דמה כדמי. רוחה סוערת לחופש כרוחי. בת שמונה–עשרה הנערה שברחה מבית הוריה לחיות חייה כרצונה, ובן שמונה–עשרה הייתי כשנמלטתי מחוקי בית הוריי, מכלליו ומגינוניו.
סבא יעקב מרבה לספר בעברו. כנער בורגני ובוגר גימנסיה, מאס בנוקשות היכל ביתו והלך אחר חוקי לבו. שופע תלתלים אדומים ומסלסל בחן את שפמו הבוער, חיזר במרץ אחר בנות טובים שלמדו בפנסיון בתנאי פנימייה, ועקב ללא לאות אחריהן כשעשו צעדיהן מחוץ לפנסיון בהשגחת אישה–מלווה בלבד. באחד מסופי השבוע שפר עליו מזלו. גינונים, קריצות עיניים של צעיר נאה כמותו עם פרח בדש בגדו ומקל טיולים בידו פילסו לו דרך ללב תלמידה שיצאה לבדה. משנענתה התלמידה לחיזוריו, חצה את גבול פרוסיה בעקבותיה. השניים הדרימו ברכבת אל אחת מנסיכויות גרמניה. קרה מה שקרה ומאחורי וילונות הקרון בתא צר נפלה הנערה כפרי בשל לעולמות חבויים שפתח לה הצעיר האדמוני.
במשובת רוחו העליזה כבש סבא הנער את אהדתם של אנשי עיירת הנערה, אך כשפעמו צלצולי חתונה סביבו וסביב הנערה, הודה למארחיו על הימים היפים שעשה בחברתם ופנה לדרכו, לא לפני שחישב לעשות מעשה קונדס. הניח ביצים טריות על תלתליו האדמוניים, כיסה עליהן בצילינדר שחור להסתירן, שכן חוק ברזל הוא שאין מעבירים תוצרת חקלאית מנסיכות לנסיכות. אבל סבא הנער אמר להתחכם. בגבול פרוסיה קרץ עין צוחקת לאיש משמר הגבול. הלה השיב לו בטפיחת אגרוף על הצילינדר השחור, ובליל ביצים גלש על פניו המנומשות.
בהיכל המשפחה בשלזיה רגשו הרוחות. וכי רק עורבא פרח היה המפגש בין יעקב לבת הטובים? הורי הנערה החסודה, אנשים הגונים, תבעו את כבוד בתם. אך יעקב הצעיר לא אווה לשמוע על חתונה. זקף עיניים בפליאה ונשבע שלא חטא כלפי הנערה. טייל אתה ביער ותו לא. מה שכן, התוודה, ברכבת מאחורי הווילון בתא הקרון, נוכח לדעת שהיא יפה יותר מאשר מאחורי חלונות הפנסיון. הוריו הובכו ואילו הוא, הבן הסורר, ארז חפציו ונעלם לא רק מפני השידוך, אלא גם מפני ירושת אביו — ניהול בית האריגה לכותנה.
סבא נזכר בימי המהפכה הפוליטית–החברתית שהנהיגו מהפכנים ליברלים ב–1848, ופניו העליזות מאפירות משהו. "התביישתי באבי, האדון הנכבד, על שלא יצא להגן על כבודו ומעמדו הבורגני כשפרץ אספסוף לבית החרושת," סבא מכעכע בגרונו. "באור היום עמד אבי בחדר אפל, מוגף תריסים ורעד מפחד, כשהעלה האספסוף באש כמויות גדולות של בדי כותנה שעמדו לייבוש לאחר צביעתם." סבא מגביה את ראשו ושמץ גאווה בקולו: "ואני הילד הקטן הזדהיתי עם הפועלים!" אכן, האירוע ההיסטורי ההוא היה אירוע מכונן בחיי הילד הקטן. סבא הנער הלך אחר חלומו ולא עסק בבדים כאבותיו. הוא נדד מגילדה לגילדה, לרכוש לעצמו מקצועות של פועלים. חי כפועל בקרב מאלפי סוסים, נפחים או בנאים, צבעים או נגרים. סופו של דבר, נתרצה לאיומי אביו לנשלו מן הירושה, אם לא יחזור להיכל המשפחה לפגוש בבת טובים אמידה שמצא לו לשידוך.
"היינץ, לְמַד ממני ותפיק לקח", אומר לנכדו, "מגילדה לגילדה נדדתי ומבחורה לבחורה. לבסוף, שידכו לי אישה חמוצה כלימון." סבא לא התלהב מבת הפרופסור לאנטומיה מקרלסרואה שנתייתמה מאמה בצעירותה, התחנכה בפנימייה יוקרתית בשוויץ מגיל שש ועד בגרותה וכולה גינונים. סבתא, אישה אלגנטית והדורה בשמלות ובעדיים, התהלכה בביתה ופניה חתומות.
"חכי, חכי, בלילה הראשון תצעקי לאלוהים שבשמים," סבא מסלסל בשפמו וצוחק כשדברי הדודה הרמינה מצטלצלים באוזניו. חוויית יום כלולותיו עולה במוחו. חדר השינה הגדול נמלא ארונות, שידות ומיטה כפולה רחבת ידיים שאפריון עם תחרה של תכלת מעליה. בת הפרופסור המהוגנת גלשה למיטת הכלולות לבושה בכותנת לילה ממשי עשויה קפלים–קפלים ורקמה עדינה בפתחי שרוולי הכותונת. סבא החתן הביט ביובש באישה המהוגנת שהסתירה את שערותיה הארוכות בכיפת תחרים לבנה וכל כולה מוסכמות חברתיות אריסטוקרטיות. שלא לפי רוחו, החינוך המחמיר בפנימיות היוקרה מעַקר נשים מתשוקות גופניות, מקפיא חושיהן ומרסנן מתאוות טבעיות.
הכלה החסודה ננטשה עד מהרה. סבא חש בלהט עצמותיו את שעתו הגדולה ויצא בגפו לבירה, כשהביא הקנצלר אוטו פון בּיסמַרק את המודרניזציה באירופה לשערי גרמניה. 'דם וברזל!' הכריז הקנצלר שאיחד את נסיכויות גרמניה לממלכה אחת מאוחדת וחזקה, ובתנופה הפך את גרמניה האגררית ברובּה לגרמניה תעשייתית ומסחרית. 'דם וברזל!' הדהדה ההכרזה והזרימה מענקים והלוואות לפיתוח התעשייה לידי יזמים נמרצים. גם סבא מיהר ורכש בית חרושת וחלקת אדמה הגונה בסמוך לתחנת רכבת שבפאתי ברלין מידי מוריץ' הולְץ, פושט רגל יהודי. הביא מהנדסים, מנהלים ופועלים וביסס בית חרושת מרשים לעיבוד מתכות ויציקת ברזל. את ממלכתו גידר ובכניסה הציב שער מפואר. משפחתו גם היא ראתה את הנולד. השקיעה מהונה בחלומו ולא התאכזבה.
סבא לא הסתגר עם ניירת במשרדו המהודר. הלוך ושוב הריץ עיניו אחר קרונות הרכבת שנשאו חומר גלם מן המכרות שבהררי הקוקס לכבשני בית החרושת. נכנס ויצא בממלכת האש, בניין בית היציקה הלוהט, הקשיב לרחש הברזל שעולה מתנורי ההתכה הפולטים עשן כבד אל האוויר, ועיניו צופות מקרוב בהתכת הברזל הלוהט, ביציקתו מחדש ובתהליך ייצור אמבטיות, כיריים וכלים מכלים שונים. על סף המאה העשרים נמנה בית החרושת שלו, ששמר את השם 'מוריץ' הולץ' מטעמים ביורוקרטיים, עם הגדולים מסוגו לברזל ולפלדה בכל רחבי מדינה. לימים, כשהצטיידה גרמניה בכלי מלחמה, ייצר סבא גם תרמילים לכדורי רובים שתרמו תרומה נכבדה לשגשוג עסקיו. סבא איש עסקים ממולח. בימים של אובדן נכסי האצולה ועליית הבורגנות לגדולה, לטש עיניים חושקות לבתי המידות בכיכר ברובע וייסנזה. הכיכר המתה מרכבות פאר של משפחות האצולה וסוסים על פרסותיהם, עד אשר באו במקומם כלי הרכב הממונעים. לאחר ששיפץ את בית האצילים שרכש מיונקרים שהתרוששו בתקופת המייסדים, הביא את אשתו החסודה משלזיה לברלין, הוליד שני בנים וראה עצמו פטור מלבוא אצלה. סבתא פרשה לבדידותה, שלא לדאבון לבה.
 
סדרים–סדרים התנהל הבית על פי עקרונותיה שלה. בביתה המפואר השליטה את שכלה ואת רוחה, הרכיבה משקפי קריאה אופנתיים שבשוליהם האחד מקלון זהב מבריק ושקעה בקריאת ספרי מופת או ניגנה בפסנתר מיצירות בטהובן ובני דורו, כשמהכתלים משקיפים עליה דיוקנאות של מלחינים, משוררים סופרים והוגי הדעות. סבא היה קורץ למוצרט, לבטהובן, לשוברט, לגתה, נערצי אשתו שהטילו חומרתם על ביתו, כמו גם לאורחותיה, הגבירות היבשות עם תיק הפומפדור המפואר שלהן. בקפהשטונדה עשו בטרקלינו במלאכת יד עדינה, סריגה או רקמה. חרישיות וזקופות גו התיישבו הגבירות על שולי הכיסא, וכולן כיווצים, קפלים וכפתורים מכף רגל ועד סנטר. סבא נמלט משמלות הפעמון המרשרשות ממותן עד קרסוליים, מהתסרוקות המעוצבות בסיכות, במכבֵּנות ובמסרקות שגוללו וערמו והגביהו את השערות הארוכות, והוסיפו חומרה לפנים הצדקניות. "יעקב, יעקב!" הטרקלין על גינוניו היה מחזיר את סבא לצלילי ילדותו. אמו והדודה טֶקלה היו מניחות ידיהן מחוטי רקמה וממחטים או מצמר ומסרגות, לפשפש בארנקים רקומי פנינים, להשיא לחוטמיהן צלוחיות בושם כנגד הריחות הרעים שהפיצו בגדי הילד בטרקלין.
מזגו הסוער של סבא לא התמתן גם לאחר הולדת ילדיו. עם שקיעת החמה, לאחר שעשה בנסיעות, בהתרוצצויות ובעיסוקים מעיסוקים שונים, היה חוזר לביתו, מעיף מבט חטוף באלפרד ובארתור, ילדיו המטופחים, ומסנן: "איזה ילדים הם שתמיד נקיים ומצוחצחים." ברדת הערב התקשט בחליפה אלגנטית אפורה או שחורה, שם פרח בדש בגדו והלך אחר נשים עממיות וטבעיות כרוחו וכלבבו. סבא היה יוצא אל שעשועי הכרך, לא לפני שבחש וערבב במידות הנאות ובסדרי העולם שערכה אשתו ההגונה בנפש ילדיו. "אלפרד, ארתור, הסבא שלכם מדיף ממנו ריח של גוויות!" גינוני אם ילדיו המרידו רוחו, ונהג להתבדח על חשבון חמיו, הפרופסור לאנטומיה.
סבתא לא עפעפה ולא מצמצה. רגשי עליונות פעמו בה. היא אשת תרבות משכילה. משפחתה טווי משי ולא אורגים בכותנה פשוטה כמשפחת בעלה. זאת ועוד, אחד מבני משפחתה מכהן כקונסול של אחת מערי גרמניה בדרום אמריקה. סבתא התהלכה בביתה כזרה והליכותיה שקולות ומדודות. בלילות שבת בירכה על נרות וקראה תפילות, בה בעת הרקיד סבא את ילדיו הקטנים על ברכיו וסיפר להם מעשיות וסיפורי הרפתקאות. בבקרים של ימי שבת וימי ראשון פרש ממשפחתו לרכוב על סוסים, לשחות בנהר או באגם, להשתעשע בירידים של צוענים. בשעות אחר הצהריים של קפהשטונדה נהג לערוך ביקורי נימוסין אצל הדוד אהרון, סוחר השטיחים האמיד או אצל אחד מצאצאיו לקחת עצה מהפרנקלים–הברלינאים המוכשרים והבקיאים. איש–איש ומומחיותו בשטח משטחי החיים.
אלפרד וארתור צמחו בצל חינוכה השמרני של אמם למגינת לב אביהם. עוד בילדותו נמלט אלפרד, הבכור, מאש התנורים בבית החרושת. בבגרותו קבר עצמו בלימוד שפות עתיקות והיה לפרופסור ערירי ומופנם. ואילו ארתור הפתיע את אביו. היובש והקרירות של אמו לא האצילו על רוחו כשהתאהב ממבט ראשון בעלמת חן אקזוטית. אמנם בנו הקצין ערק מהצבא למען אהובתו, אך משהתחתן והוליד ילדים השתלטה עליו שמרנות אמו. סבא תוהה בקול מה מצאה העלמה הסוערת בכובד רוחו של בנו הסולידי שכולו גינונים, עקרונות וכללי ברזל. מרתה של בנו היא מרתה שלו. סבא מתפאר שאין בנמצא ולו בת גרמניה אחת שתשתווה לכלתו, בת דמותו. סבא נוהג באשת בנו כמו הייתה אשת חלומותיו שלו. מרעיף על בת טיפוחיו מתנות יקרות. הוא והיא בסירה אחת משליכים חכות דיג לאגם האוקֶר וצחוק ובדיחה בפיהם. בצוותא הם רוכבים על גבי סוסים בשדות מחוז פומֶרן וביערות ברלין וסביבותיה.
הבית כמרקחה. הד"ר הרמן צונדֶק, הרופא הנודע באירופה ומעבר לים, מפנה את ארתור למומחה מבּרֶסלַאו, חלוץ השיטה החדשה להסרת גידולים. בסדרת טיפולים העור מגולף, נחפר עד שורשיו ואין צורך בהשתלת רקמות עור מהלחי שגורמת לעיוות פני המנותח. אלא שאליה וקוץ בה. בניגוד לניתוח השמרני, הניתוח החדשני טומן בחובו סכנת חיים בשל מורכבותו. מרתה מבוהלת.
"ארתור, אתה רוצה לרצוח את הילדה!"
"שם הרופא יוצא לפניו."
"איש לא יניח סכין על ראשה. כך נולדה וכך הקדוש–ברוך–הוא רוצה אותה."
ארתור חורש מזימות. בתקיפות קול לא לו רותם את אביו למזימתו. "כן, אסור שמרתה תדע," חוזר סבא על דברי בנו. מתרומם מכורסתו, מקיש במקלו כאות למתן יתר תוקף לאמירתו. סבא נרגש לקראת הבאות. הוא וארתור יחטפו בלילה את התינוקת. ברכבת חצות יֵצאו למסע גורלי עם מינקת כפרית ויהי מה.
 
בקליניקה בברֶסלאו תדהמה. ילדה–מפלצת בידי רופא–מפלצת! ראש משוקע בין כתפיים מוגבהות תקוע בקומה נמוכה של רופא גוץ וגבנוני. הרופא מברך ברכת נימוסין את הפציינטים, ובלי להרבות במילים מושיט ידיו לתינוקת. עודו ממשש את הגידול בריכוז רב ורגלי ארתור מתקשחות כמוטות ברזל. סבא גם הוא נרתע. עוד הם בהרהוריהם ונתמלא חדר הטיפולים בצהלת מלמולים ובעיניים צוחקות. מדושנת עונג חייכה התינוקת למגע ידיים לטפניות. תנועות ידיה ורגליה הגיבו במרץ לחמימות.
"עיניה חכמות מאוד", בחן הרופא הגבנוני את רגישותה לחפצים ולאנשים מסביב. במבטים ממוקדים עקב אחר הקואורדינציה של הילדה תוך שהוא רוחץ אותה בקערית. "הילדה ערנית בצורה בלתי רגילה. תכונה מפותחת זו אצלה בצירוף בריאותה התקינה, מגדילות את סיכוייה לשרוד את הניתוח," הרופא פסק בעוד הגוף הקטנטן מתמתח ומתכווץ ומתפתל בין ידיו.
"אם תישאר בחיים, תהיה התינוקת גאון או אידיוט," הוסיף בנימת אזהרה. ארתור רואה את חצי הכוס המלאה ועמדתו נחרצה: מוטב מותה מאשר תתהלך בעולם ללא דמות אנוש.
 
חיי הבית לא חזרו למסלולם מהרה. למשבר האמון שנתגלע בין מרתה לארתור על חטיפת הילדה, נוספה דרמה חדשה. הרופא ואשתו, נוצרים קתולים עריריים, נכרכה נפשם בנפש התינוקת הכהה. הרופא הגבנוני פרש לפני ארתור תחזית לא בהירה. אמנם הילדה חכמה אך חריגה. חיים רגילים לא יהיו לה. איש לא יהיה אדיש לדמותה מה שיפגע בשיקומה ויקשה על חייה. הרופא ואשתו העריריים ששבועות התמסרו לטיפול בקטנטנה, באו בהצעה. ארתור הקשיב לדבריהם באהדה ואפילו חש הקלה. שש פעמים התעברה אהובתו בניגוד לרצונו, ואילו הוא חושק בה לעצמו בלבד.
"מרתה, יש לנו חמישה ילדים בריאים. מוטב שתתחנך אצל מומחה," פנה ביובש לשכל הישר.
מרתה כל גופה נרעד. "אעזוב את הבית אם לא תחזיר את הילדה תכף ומיד!" נשבר קולה.
 
סנסציה. ברטל התינוקת מצביעה על התחבושת הלבנה בראשה, כמתפארת בייחודה, וכובשת לה מקום בבית המשועשע. המשפחה חוזרת לשלוותה, לא כן הקטנטנה. עם הגלדת הצלקת הגדולה והסרת התחבושת מראשה הצטעפו פניה בנוגות כבדה, כאילו איבדה חלק מעצמה. ארתור אדיש לקדרותה. הגולגולת המתעצבת בסימטריה ושער המשי השחור שצמח כמעט עד כתפי התינוקת ואשר מחפה על הצלקת האיומה מעניקים לו רגיעה.
המנתח מברסלאו אמר שתהיה גאון או אידיוט! הילדה לא אידיוט, הוא נושם לרווחה. מנטלית ושכלית התפתחותה מסחררת. תכונותיה תכונות שכמותן לא ראה אצל ילד מילדיו. בדבקות נצמדת ארוכות לווילונות הקטיפתיים ממלמלת להם מלמולים ארכניים ואינה מרפה. גם כשהאומנת מנסה להרחיקה, נאבקת עליהם כמו על נשמת חייה. נחישותה בולטת גם בחדר האוכל. מלחמת עולם מנהלת עם האומנת, ובלבד שתניח לה לאכול בכוחות עצמה. שלא לפי רוחו, אצבעות הילדה מקרקשות ורועשות בצלחת, בעוד רגש של ניצחון שפוך על פניה המוכתמות. "ברטל גאון!" ארתור משנן חזור ושנן כמי שנוקפו מצפונו על ההימור בחייה, הגם שהניתוח הצליח מעל ומעבר למשוער וקמעה–קמעה מתחדשת ברית האהבה בין מרתה לבינו.
 
סתיו 1920 האיר את הבית בתינוק אדמוני. אֶרנסט הבן השביעי גדל לפעוט שובה לב. אֶרנסט ילד משעשע. מחובק, מנושק ותלתליו האדמוניים מלוטפים בידי המשפחה כולה, בניגוד לריסון הרגשות המקובל בבתים בורגנים. בן הזקונים שובר לא רק התנהגות חברתית. כל חפץ העומד בדרכו נשבר, על כן קוראים עליו את השם, בומבה.
ברטל מביטה מהצד באהבה המופגנת כלפי אחיה הקטן עם שמץ של בהלה, כאילו כל סבל תבל ומלואה נעמס על כתפיה שלה. לא די שנדחקה לפינה, לוץ, הילד היפה של הבית, לא שוכח את הגידול הנורא. אוסף סביבה את חבריו וקורא אחריה: "הנה התינוקת של הַרמן!" ולא זאת בלבד, חבורתו פוצחת אחריו בשיר ופזמון:
 
חַכִּי עוֹד רֶגַע וּרְגָעַיִם,
יָבוֹא הַנְמָן גַּם אֵלַיִךְ
בְּגַרְזִנּוֹ הָאָדֹם מִדָּם
יַעֲשֶׂה מִמֵּךְ נַקְנִיק קָטָן.
 
וכל הילדים מצרפים קולם במקהלה:
 
הַנְמָן חַכֵּה עוֹד מְעַט,
וְאָז אֲנַחְנוּ בֵּן וּבַת
בַּגַּרזֶן הָאָיֹם
נַקְנִיק קָצוץ אָדֹם
נַעֲשֶׂה מִמְּךָ.
 
ברטל עצובה. הבית לא רואה עד מה היא אומללה. בעיתון היומי כותבים שהנמן הפסיכופת טובח נערים, לא עורף ראשי תינוקות סדרתי ולא הורג ילדות קטנות! למרות זאת ברטל פוחדת כי הנמן משוטט חופשי, ובבית אסור להגיף בלילה תריסים כבבתי השכנים כי הריאות החולות של אבא זקוקות לאוויר רענן. ברטל בורחת לחלומות יפים תמיד כשהרגשה לא טובה מתרגשת עליה. הנה למשל יום אחד יצאה המשפחה לטיול בברלין. אבא ואימא הלכו זה לצד זה. יד אבא ביד לוטשין. יד אימא ביד היינץ. רות ואִלזה המתולתלות נצמדו אליהם ופרידה האומנת דחפה את עגלת התינוק מאחוריהם. ברטל גררה רגליים רחוקה מכולם והרגישה שלא אכפת למישהו מקיומה. פתאום ראתה עצמה עפה באוויר, צונחת על פסגת הר געש ענק ונעלמת אי שם.
ברטל אינה משלימה עם הסביבה. מדוע בצו אביה עליה לדחוף בשדרה בובה בעגלה ככל ילדות העיירה?! את רייזל, נכדת ידידו, מנהל בית הספר האזורי, שידכו לה כבת לוויה. רייזל חסה על הבובה היפהפייה של אימא ברטל האדישה. הבובה המהודרת פותחת עיניים וסוגרת עיניים ואפילו מדברת. הילדה נלהבת כי בובתה שלה דוממת כאבן. מסירה את שמיכת המשי הפרחונית מעל פני הבובה של ברטל, מלטפת את לחייה, גורפת את שערותיה הזהובות, שרה לה שירים ופונה אליה בנקישות לשון מפנקות כי אימא ברטל כבול עץ. צועדת קדימה ולא מדברת.
ברטל ילדה של ספרים. איננה מעיפה מבט לבובות, לצעצועים ולמשחקים אבל עם גינטר, הילד החכם והיפה, היא מוכנה לא רק לקרוא אלא גם לשחק. גינטר מגונדר בבגדים נאים פוסע עם ברטל ברחוב. היא משלבת ידיים על החזה כגבירה והוא דוחף את עגלת הבובה. הוא מתיישב על ספסל והיא לצדו זוקפת את קומתה הנמוכה. גינטר האבא אומר לברטל האימא שצריכים לשוחח על משהו ושואל:
"מה בישלת היום?"
"בישלתי לך קְלופְּס ואטריות."
"קציצה גדולה ואטריות?" גינטר מניע ראש באי שביעות רצון, "ומה עם הגרביים, תיקנת לי אותם?"
"לא."
"למה לא?"
"שכחתי."
"את אישה רעה. נבוא הביתה אז אראה לך מה עושים לאישה רעה כמוך."
האישה הקטנה שותקת. גינטר הבעל כועס.
"יש חדשות אצל המשפחה שלך?"
"סבא קנה דבר חדש בשביל הברווזים שלו."
"אהה, סבא שלך? על מה הוא מבזבז כסף?! אבא שלי לא נוהג כך."
"אתה מעליב את סבא שלי ואתה כבר לא חבר שלי."
"אז לא נתחתן."
"לא, לא נתחתן."
גינטר וברטל צמד חמד. שעות על גבי שעות ראשיהם רכונים מעל גבי ספרים בספרייה של ארתור. גינטר ילד יהודי אינטליגנטי מסביר לברטל מה נכון ומה לא נכון. אומר לה שלא תאמין לשטויות כמו אגדת חג המולד על 'אימא הולֶה' שמורידה שלגים משמים. גופו רזה, קומתו גבוהה, שערו שטני, עיניו חומות גדולות. אחיו קלאוס או פּומֶשֶן, לפי כינויו, נמוך קומה, עגלגל וגם הוא חכם. הילדים יתומים מאם. אביהם, מנהל הבנק האזורי שבעיירה, אדם מרשים. גינטר וברטל לומדים בכיתה אחת על אף שהוא בוגר ממנה בשנה ויותר.
בהמלצת מנהל בית הספר ברטל חובשת את ספסל הלימודים מראשית שנת הלימודים 1923 וטרם מלאו לה חמש שנים. מאז למדה מפרדיננד, מורה הבית, לצרף אות לאות ומילה למילה, היא קוראת, כותבת ומציירת בהתלהבות רבה. ילדי הכפריים, תלמידי כיתתה, מביטים בהשתאות בגאונית הקטנה וכל הזמן שואלים בפחד את הילדה החכמה מה קראה בעיתון על הנמן הפסיכופת. ברטל אוהבת את הלימודים בבית הספר, מה גם שגינטר מלווה אותה יד ביד לכיתה. מדי בוקר השניים חוצים את הפארק, ולפעמים אחיהם, בומבה ופּומֶשֶן, מזדנבים אחריהם. "אני מכין נדוניה", היה ארתור אומר לידידו עד אותו יום מר ונמהר שהיכה בגינטר ובאחיו הקטן. מחלת ריאות קיפחה את חיי אביהם, שנתיים בלבד לאחר מות אמם. על פי צוואתו הועברו הילדים להתחנך בבית יתומים יהודי מפואר במערב ברלין. ברטל אבלה על נטישת גינטר, חתנה, ידיד נפשה.
 
משהו איום קרה. אבא וסבא חיוורים כסיד אצל מיטת אימא השקועה בתרדמה. ילדי הבית הבוגרים נצמדים כגושי קרח לכותלי חדרה. פרידה מושכת ביד ברטל הקטנה לחדר האוכל להרחיקה מאימא החולה. ומוזר שבמוזר. הדודה ביאנקה מאכילה את בומבה הקטן. מעולם לא ישבה ביאנקה אצל השולחן עם המשפחה. תמיד בישלה וניקתה את המטבח, ואימא קראה אחריה: "ביאנקה, לכי להסתרק. אי אפשר להסתובב כך." ברטל אינה יודעת כי אבא אסר על אימא להביא את אחותה המוזנחת ורפת השכל במגע קרוב עם ילדיו, שלא לפגוע בתרבותם ובחינוכם לאסתטיקה. אמנם כן, מרתה לא באה עם ארתור לידי מחלוקת. נהגה עם אחותה הכחושה שלא לפי אופייה. אף בחופשות בבית המידות בברלין, ביאנקה משתכנת באגף המשרתות שבקצה הבניין. "פוי", בחדר האוכל ברטל יורקת מפיה מאכל זר, נקניקייה, ועיניה חורשות בפליאה בגידולים הבשרניים שבפני הדודה הצרים. בה בעת בומבה טוחן בשיניו את הבשר בתיאבון רב.
הבית המום ואבל. בשעת דמדומים של יום שישי חשה מרתה בראשה. ביקשה מלוטשין חביבתה לטייל אתה בגן, לנשום אוויר צח. בשבת בבוקר יצא הרופא מחדר החולה מבודח: "לאדון פרנקל יש הרבה כסף. בשביל כאב ראש מזמין רופא." שעה קלה לאחר צאתו, איבדה מרתה את מאור עיניה. בצהרי היום מסרה נשמתה לבורא עולם.
הבית בוכה. מגפת שפעת המוח, השפעת הצהובה שמשתוללת בגרמניה מאז תום המלחמה, קטלה את אימא היפה. סבא קְרוטובסקי מקרוטושין חש לפרנסלאו והבית צועק. הסבא החרדי מתחלחל. לא יקום ולא יהיה! בתו לא תיקבר באדמה טמאה של גויים.
"כל אדמת גרמניה קדושה!" הקיש סבא יעקב במקלו ושפמו הזדקר. מרתה, כלתו האהובה, תיטמן בארון בגן אחוזתו, בין צמחייה פראית וסבוכה לבין שיחי לילך שאהבה. ריב שפתיים קשה נסתיים בתיווך הרב משְטֶטין ולשביעות רצון אבי המנוחה. הקבורה תיערך כדת וכדין בבית העלמין היהודי.
שבעה ימים הסתגרו האב האבל ויצחק'לה בנו בחדר שהוקצה להם בבית פרנקל. פרידה, פניה חמוצות, הניחה על שולחנם כלי אוכל חדשים ובשר כשר למהדרין, שהובא במיוחד משְטֶטין. בחלוף ימי השבעה חזרו ברטל ובומבה הקטנים לביתם משהות בברסלאו, בבית הדוד יצחק'לה, אחי אמם. ביקור הילדים שם התקצר בגלל ברטל. הילדה סירבה להתרחץ, סירבה לאכול ובכתה ללא הפסקה. בבית הדוד ייחסו את התנהגותה לגעגועיה לאמה. משרתת הבית לבדה ניחשה כי הבושה אמללה את הילדה. היא בת החמש הרטיבה את המיטה כמו פיליפ התינוק של הדוד והדודה. ימי השבעה חלפו וחמתה של פרידה בוערת ביהודי המזוקן. שבעה ימים הסתגר בחדר ולא החליף בגדים ולא החליף מילה עם נכדיו. בתום ימי השבעה נעלם עם ביאנקה לקרוטושין, והפקיד בידי יצחק'לה את מכירת הדירה שבבעלות משפחתו.
 
מרתה הלכה לעולמה. ארתור נעלם. נטל אבלו לאי שם. בן לילה שינויים קיצוניים ומיידיים מתחוללים בחיי הילדים. לוטשין עזבה את הגימנסיה, לסייע לפרידה להשגיח על הילדים הקטנים. היינץ, צעיר רוחני שסיים את הגימנסיה בציונים גבוהים, נקרע מחלומו ללמוד לימודים הומניסטיים באוניברסיטת הומְבּולְדט שבמרכז ברלין.
"שמע בחור," ממרומי גובהו טפח סבא על שכם נכדו, "איני אוהב שמגישים לי צלחת מרק בלי מרק. דַייני בשני פילוסופים במשפחה," כיוון דבריו לשני בניו הרוחניים, "עוד אסון אחד כזה וארד שאולה." וכך, שלא לפי נטיית לבו נרשם היינץ ללימודים בבית הספר הגבוה למסחר ולניהול עסקים, וכובד האחריות כלפי אחיו ואחיותיו בנוסף לתחושת מחויבות כלפי אמו המנוחה, רובצים על כתפיו. אהבתו לאמו הייתה שם דבר. הילד החכם והיפה שהיה כרוך אחרי שמלתה, משך אחריו געיות צחוק בהרחיקו כל גורם שאיים על מעמדו בנפשה.
אימא נסתלקה מהעולם. אבא הסתלק לכתובת לא ידועה. סבא עורך שיפוצים בבית האצילים שבברלין לקראת מעבר נכדיו לבירה. הילדים מכונסים בתוך עצמם. הבוגרים נוטלים אחריות ומנסים להתגבר על אסונם. ברטל חשה בדידות איומה. העצבות והכאב מרחיקים אותה מעצמה. אימא מתה וטובה לה העצבות. ברטל אומרת בינה לבינה שאם תקפוץ עליה שמחה, היא תהיה זרה לעצמה. נכון וצודק שהעצבות תקנה לה שביתה אצל יתומה.
משהו מוזר מתרחש בנפשה. יותר מתמיד היא סובלת מאנשים, פוחדת מנוכחותם כי היא ילדה משונה ולא יפה. כל המבטים בה מבלבלים אותה. מבטי רחמנות, קרירות, אדישות, חמימות ומבטי הערצה או ייאוש — יהיו המבטים בה אשר יהיו, כל אלה מעבירים קור בגבה ומרעידים גופה. משהו קורה לה? כוחות לא לה דוחפים אותה למחבואים יחד עם מתנת אימא האחרונה, תיבת נגינה חומה קטנה המנגנת שיר ערש של ברהמס. באחוזה של סבא בפּרנסלאו זחלה לבטן כוך מסתורי שאיש לא יראה אותה בבכייה ואז נחלשו הדקירות בגרון מהכובד שמטפס ומטפס מהבטן עד לראש. בכוך הסודי והלח, לחייה מתלחלחות בגלל ילד רשע בכיתה שסחב משולחנה את סימניית השנהב שנתן לה סבא לאחר קבורת אימא. בכיתה לא זזה מכיסאה. פחדה לבקש מהילד הגנב את הסימנייה היפה שלה כי הוא צועק אחריה, יהודייה, יהודייה! היא לא יודעת מה זה יהודייה, אבל חושיה צועקים לה שזהו כינוי גנאי. בכוך האפלולי שבאחוזת סבא מצאה אכסניה לבדידותה. היא מתאבלת גם על גינטר היתום מאב ומאם, שהיה חתנה וחברה היחיד והמיוחד.
ברטל מסוגרת בתוך עצמה. בכוך הסודי הגעגועים לאימא מעלים קולות בנפשה: "ארתור, למה להעניש את הילד. הוא רצה להפתיע אותנו." בחופשה בברלין כשיצאו ההורים לבילויים ופרידה השגיחה על הילדים, נטל בומבה הקטן מברשת וקופסאות צבעים מהמרתף ופלש לחדר התה שמחוץ לתחום הילדים. אבא ואימא חזרו הביתה ומצאו את הקטן יושב בחדר התה וכולו ציפייה להתפעלותם. אבא הזדעזע מהקירות הצבעוניים וגזר על בומבה בידוד. אימא ביטלה את הגזרה. אבא נאלץ להסתפק באמירה מחנכת ומזהירה.
"בר–טל! בר–טל!" קריאות צפצפניות כבאות מרחוק. "בר–טל! בר–טל!" הקריאות פולשות לחלומות. פופּשֶן, כינוי החיבה של אילטשן, בת הזקונים של הרוזן והרוזנת, רוצה לרדת אתה לנהר האוקֶר–מַרק. פופשן בת גילה, משתכשכת ושוחה במים כדג. פעם אחת ראה אבא אותה צוללת וחותרת בידיים, וקימט מצחו כי היא בתו הקטנה עומדת עלובה על שפת הנהר ומסרבת למתוח איברים ולחזק את השרירים כבת השכנים האמיצה. אבא אינו מבין שהיא פוחדת להיבלע במים המבריקים.
 
מרתה איננה. ארתור נעלם. סבא ונכדיו מתגוררים בבית המפואר בווייסנזה שבברלין. פרדיננד, מורה הבית, מתגורר בקומת הילדים. רות, היינץ, לוטשין ואִלזה מתבגרים בבת אחת. ברטל משוטטת לבדה במערב ברלין, מסתובבת סביב בניין גדול ממדים, אולי תמצא את גינטר בחצר בית היתומים. לוטשין אוסרת עליה לחפש את גינטר ואת אחיו הקטן וגם אוסרת עליה להיפגש עם עוזר מנהל הבנק שפוטר ממשרתו בפרנסלאו וכעת מתגורר בברלין. ברטל מיררה בבכי. יש מישהו שמחבב אותה מאוד ומונעים ממנה להתראות אתו. היא אוהבת את הבנקאי הצעיר שהיה רוכב על גבי סוס כאחד האבירים שבסיפורי עלילות. בפרנסלאו היה עוצר את סוסו לידה, מתעניין בספר שבידיה, שואל אותה שאלות ואומר שהיא יפה וחכמה מאוד. לפעמים קפץ מהסוס כאביר וקרא אתה סיפורים. האביר שלה לא שכח את הבטחתו לבלות אתה בברלין בבית קפה יוקרתי, אבל לוטשין משתלטת על חייה. שוב נטלה מידה את הטלפון ובתוקף קול אמרה לבנקאי שהיא ילדה קטנה והיא אוסרת עליה לבלות אתו. ברטל התעקשה שהוא ידיד ורק הוא אוהב אותה. לוטשין הקשיחה לבה. בפרנסלאו ראתה אותו מושיב את אחותה הקטנה על האוכף, מלטף שערותיה, מחניף לה במחמאות ומשעשעה. גילויי החיבה של הבנקאי הנאה כלפי האחות הקטנה לא היו לרוחה. "כשתגדלי אסביר לך," החמירה קולה באחותה.
 
עולם כמנהגו נוהג, אבל פרנסלאו איננה פרנסלאו ללא אימא המתה, ללא אבא שנטש את הבית, ללא בעליו של הבנק היהודי שנפטר ממחלת כליות, ללא מנהל הבנק שנפטר ממחלת ריאות, ללא היתומים, גינטר וקלאוס אחיו, וללא הבנקאי האביר. סבא אמר שבחופשת הקיץ הממשמשת ובאה יבלו באחוזתו, אך היא מעדיפה את מחבואי הבית בברלין. מעומק מכָלי הקש המיועדים לאחסון בגדיהם של ילדי הבית המשומשים, היא מהדסת בחשאי למעבה שיחי הלילך הסגלגלים והלבנבנים. כוח מאגי אדיר דוחף אותה לעובי חומות הלילך. בלא רצון מוגדר היא משתרגת בסבך העלים ובין אשכולות הפרחים המקיפים את הגן. בידיה מחברת, עיפרון ומחק. לפתע העצמים הדוממים נהפכים ליצורים חיים והמחברת רושמת סיפורים יפים, בבת אחת משתתקות המנגינות, חורקים הצלילים ונעלמות כל המילים.
היא הולכת ומתרחקת מעצמה. ההרגשה קשה ונוראית עד שהמחשבות חוזרות ממרחקים. אז היא קרבה וקרבה לעצמה. מוחקת את שכתבה ומחברת סיפור חדש. ברטל חושבת שאילו גילתה לאבא החכם מה קורה לה, היה מייעץ לה עצה חכמה. אבל אבא הסתלק ואינו יודע עד מה היא אומללה. מראות מכושפים רושפים ונושפים אצלה, עד שלפעמים איננה יודעת אם היא מנומנמת או ערה, אם חזיון שווא או מראות נכונים מתרחשים אצלה. היא גוזרת על עצמה שתיקה. כל החושים, כל ההרהורים וכל ההרגשות נארגים בצפיפות בנשמתה.
ברטל מבוצרת בסגירותה. איש לא יפרוץ לכמוס שבחייה. בושם הלילך מרגיע את המחשבות החוצבות עולמות במוחה. בחסות הפרחים היפהפיים היא מרגישה מוגנת מכל צרה. שיכורת ניחוחות מתרגשות מעשיות בדמיונה. "ברטל! ברטל!" הבית שואל לאן נעלמה הברווזה השחורה. פרדיננד ופרידה, משרתות הבית וילדי הבית מתרוצצים במסדרונות, בטרקלינים, בחדרים, מפשפשים בעליית הגג בין מזרנים, שמיכות וכריות ישנים נושנים. גן הבית קורא: "ברטל! ברטל!" היא אינה מגיבה. הרעב המשתק לאימא נושא אותה על מרבדי הזיה. הגעגועים קולעים סבכי סבכים בנשמתה. נדמה לה שהגנן הזקן מהבקתה שבגן הבית, הוא ורק הוא מבין מה קורה לה. הגנן אוחז אותה בזרועותיו, מצמידהּ אליו. היא משקיעה ראשה בחזהו וחום אנושי זורם לגופה.
הקיץ הגיע. היינץ ישב מאחורי ההגה במכונית השחורה. הסיע את לוץ את בומבה ואותה לאחוזה של סבא. לוץ ובומבה השתעשעו במכונית ולה קשה לנשום, מהפחד שיזנק צבי מבין היערות לגלגלי המכונית ויתהפכו על הכביש וייהרגו, בדיוק כמו שנהרגה רוזנת מפרנסלאו. כשהתקרבה המכונית לחומה העתיקה שמקיפה את העיירה, חצתה את שערי החירות, גלשה בשדרה הארוכה, נרגעה. הדרך היפה ביותר לעיירה מרגשת אותה. באחוזה של סבא, בחצר הגדולה, עז פועה, פרה גועה, חמור נוער, תרנגולות מקרקרות. בקרבת דיר העזים והלולים היא שוקעת בקריאה בצל העצים, ואילו לוץ ובומבה מתרוצצים עם חבורת ילדים בין גידולי תבואה, תפוחי אדמה וסלק סוכר. לאורך נהר אוקֶר פורקים עול בשִפעת תעלולים. הילדים מתלכלכים, מיטנפים ואינם מתקלחים. מסרק אינו בא בשערם הצומח פרא וסבא אינו מתרגש, לא מהכינים העלולות להתרבות בראשי הנכדים ולא מהירוקֶת ומהעפר שבציפורניהם המתארכות.
סבא מביט בהנאה בנכדיו האהובים, פרחיו הרעננים שיוצאים לחופש ולדרור ממרות החינוך הסגפני שהטיל ארתור בנו על ביתו. הנכדים משוטטים במרחבים הירוקים כפראי אדם. מדהירים רגליים ומטפסים על הגבעה המגודרת הסמוכה לאחוזה, מתגלגלים מפסגתה לקראת המים הצלולים של האגם הלוך וחזור. כאן בפסגת הגבעה עומד פִילֶס קופֶּל המשמש את סוסי בעלי האחוזות הסובבות את העיירה. לסבא חלק נכבד בהחזקת הקופֶּל מכוח הענקתו הלוואות לרוזן שלעולם הופכות למענקים. פילֶס אחד מחמשת העגלונים המטפלים בסוסים, מתגורר בבקתה סמוכה למרעה המגודר. לוץ וחבריו אוהבים לבוא אצל העגלון המגושם וסמוק הפנים, אך ברטל פוחדת בגלל גסות רוחו. היא גם לא אוהבת את התרת הלשון של סבא עם פועליו המשתכרים. הם צועקים בפְּלַיְט–דויטש, ניב פרוסי קשה של היונקרים, ומכיוון שאבא אינו בסביבה בומבה מרשה לעצמו להתלוצץ עם הפועלים בגרמנית 'שטוחה', גסה וזולה. היא מצטמקת בפינה מרוב סלידה. לכשעצמה, כל שעל נשמתה לא תוכל לבטא, אלא אך ורק בצלילים הבהירים הערבים לאוזן של ההוכְ–דויטש.
בוקר יום א' בעיירה אינו ככל הבקרים. סבא עולה על מרכבה שחורה ומבריקה, לבוש חליפה מחויטת, ענוב עניבה, פרח בדש בגדו, צילינדר על ראשו, בידו הימנית מקל טיולים שחור בעל ידית כסף. סבא נוסע לכנסייה עם נכדיו ועם שניים מפועליו שהתקשטו בבגדי חג לתפילה ולדרשה. מדי יום א' פועליו מוסיפים לתפילתם דברי הודיה לסבא פרנקל מפרנסם, ואילו סבא נושא עיניים לחלל בהודיה על הודיה. לא לאל שבמרומים כמובן, אלא לקיסר וילהלם הראשון, ירום הודו, שבימיו הקים את בית החרושת המשגשג לברזל ולפלדה. סבא גם אינו מקפח בתפילותיו את וילהלם השני, הקיסר הגולה, חרף האסון שהוריד על מולדתו.
יום א' אחר הצהריים. רבים מאנשי הקהילה מתכנסים באחוזה. פנימה בחדר האורחים יושבות הנשים. אוכלות עוגות, שותות קפה וסורגות גרביים עם אגתה סוכנת הבית. בסוכה הגדולה שבחצר יושבים הגברים עם סבא. רודי הקירח, מנהל משק החי, מחלק בירה, יין וכעכים. גם הרוזן, בעל האחוזה הגדולה בסביבה, מגיע לסוכה ויושב בין האורחים. לוגם ולוגם שֵכר ומשתכר. פעם אחת איבד ראשו ופרצה מריבה איומה בסוכה. "דם צריך להישפך! דם! והיהודים אשמים!" שיכור כלוט צעק הרוזן ואפו אדום ושפמו מסומר כקיפוד. ופנה לסבא ומיהר להוסיף: "אבל אילו היו כל היהודים כמוך...", ולפני שטפח על כתף ידידו היהודי, הסתמר גם שפמו של סבא והוא צעק בקולי קולות: "בול עץ שכמוך! מה אתה וכל המטומטמים שכמוך הייתם עושים בלי היהודים!"
חופשת הקיץ חלפה. הילדים עושים דרכם לברלין.